226 צבי ברנהרט – סיפורו של דני תבור

סיפורו של דני תבור

כך הפך דני תבור מהבלוגר המוביל בנושא בירה בישראל ליועץ של מבשלת רמת גן (הממוקמת משום מה באזור התעשייה ברקן) ופרזנטור של בירה ארדון, הבירה הנמכרת ביותר בארץ.

ארדון, אותו מותג בירה שדני סיקר כשהוזמן להשקה של "ארדון לא מסונן" כך:"ארדון היא בירה בעלת טעם לא מזיק ברובו, המתאים לחיך של שותים מתחילים. חבל לקלקל אותו בניסיונות התחכמות שווא".

דני למד כימייה כי חשב שזה יקל עליו להקים מבשלת בירה איכותית ורווחית. שנתיים לאחר תום הלימודים, כשנאלץ לסגור את המבשלה, שמח על כי נותר בחשבונו חוב מינימלי שאותו הצליח להחזיר בעזרת הלוואה מבישה במידת מה מההורים. הוא מצא עבודה כיועץ שימור בספרייה הלאומית ושינה את שם הבלוג שלו מ"דני עושה בירה" ל"דני שותה בירה", וכתב בו כבדרך אגב על ערבי השתייה שלו.

לאחר כמה חודשי פעילות, הוא הופתע לגלות שמספר העוקבים אחרי הבלוג גדל בטור הנדסי. מתברר שחיבור בין אדם שבירה ותרבות בירה יקרות לליבו לבין מומחה לשיטות ייצור של בירה ומרכיביה קסם לאנשים רבים. פתאום הבין מחיזורים של גורמים מקצועיים שונים שיש לו השפעה לא קטנה על השוק, ושהמלצה שלו יכולה להוות גורם מכריע על מידת הצלחתם של בירה או בר. פתאום הזמינו אותו להשקות ושלחו לו בקבוקים כדי להתנסות בבירות חדשות.

אבל, למרות כמה כתבות בעיתונות שהזכירו את שמו כבר סמכא, ולמרות שהוזמן פעם-פעמיים לכתוב מאמר על תרבות הבירה בישראל, לא היה די בכך כדי לעשות לביתו. ולכן נשאר ספון במרתפי הספרייה הלאומית.

את החופשה השנתית בילה דני כמו בכל שנה באוקטוברפסט של מינכן. הפוסטים שכתב מגרמניה היו פופולארים מאוד בכל שנה. אלא שהפעם זכה מההפקר כשהצליח לאתר באמצע ספטמבר כינוס של הוועדה הבינלאומית לשימור פיזי של אוצרות תרבות בעיירה הציורית רגנסבורג, הסמוכה למינכן. כנראה שגם המארגנים הבינו שלא מעט מהמשמרים ישמחו לנסוע מטעם מקום העבודה לגרמניה לביקור שיסתיים בחגיגות הבירה במינכן.

כאדם שהיה נאמן לשולחיו, הוא פקד כמה הרצאות שעסקו בשימור ספרים ונייר עתיקים, שם למד על שיטות נוספות שהיו יעילות באחוזים בודדים מהשיטות המוכרות. ביום השני לכנס הוא שמח לגלות שלא יתקיימו הרצאות על ספרים, כך שיכול היה להשתתף בהרצאות שעניינו אותו יותר – הרצאות שעסקו בשימור חומרים דיגיטלים.

מרצה מהבונדסארכיב סיפר באנגלית מגורמנת (מתי ילמדו הגרמנים שלמילה Information אין רבים?) על הקשיים בעיון בחומרים מהעבר הלא רחוק שדרשו איתור תוכנות שכבר אין למצוא ותכנות מיוחד שידמה את מערכות ההפעלה של העבר.

סטיב, נציג ספריית הקונגרס האמריקאית, דיבר על כך שאנו יודעים מעט על שימור של חומרים דיגיטלים על פני עשרות שנים. רק עכשיו, כך סיפר, אנו מגיעים למצב שבו מדיה מגנטית ברוב הארכיבים בעולם מגיעה לגיל של מעל 70 שנה, שזהו פרק זמן אפסי יחסית לידע הצבור על שימור נייר למרות השיינויים הטכנולוגיים בייצורו.

האוסף הראשון בספריית הקונגרס עם מדיה מגנטית, מתברר, הוא אוסף שרובו משנות ה-30, לפני העידן המגנטי: כחלק מעבודות הדחק בימי השפל הכלכלי הגדול נשלחו חוקרים לראיין אנשים שנולדו כעבדים בדרום ארצות הברית וכך נאספו מעל 2,000 עדויות. מה שפחות ידוע הוא שמיד לאחר סיום מלחמת העולם השנייה הפרויקט חודש לזמן מה בכד להעסיק חיילים משוחררים אפרו-אמריקאיים שהתקשו למצוא עבודה. בשלב זה (בעיקר מסיבות דמוגרפיות) נגבו הרבה פחות עדויות, אך יש עדיין כמה מאות עדויות שנגבו באותה העת השמורות בסלילים מגנטים מהסוג הישן.

עיקר מאמץ השימור, כך סיפר, נועד למנוע הידרדרות של מצבם הפיזי של הסרטים. אבל, כך הוסיף, יש גם השפעות נוספות של התיישנות ההקלטות שעדיין נבדקות, מכיוון שחלקן אינו צפוי או מובן.

"למעשה", כך הכריז נציג ספריית הקונגרס, "הבנה מלאה של צורכי השימור של כל צורת חומר מתבררת לנו בצורה מהימנה ומוחלטת רק לאחר עשרות שנים. כפי שאנו מגלים רק כיום אספקטים שונים בשימור חומר מגנטי, כך ללא ספק, נתחיל לגלות בעוד 50 שנה את האתגרים האמיתיים של שימור ארכיון דיגיטלי".

סטיב זכה למחיאות כפיים מנומסות בשל הכרזה זו. הרי ההכרזה "אין אנו יודעים מה צופן העתיד באשר לחומר הדיגיטלי" נאמרה זה שלושה עשורים בכל כינוס של משמרים.

בצהרי היום ארגנו למשתתפי הכנס הפלגה בנהר הדנובה לוולהאלה. המדריך הסביר שבפנתיאון ענק זה ניצבים פסלים של האישים החשובים דוברי הגרמנית, "ומאז 1945 גם ליהודים חשובים דוברי גרמנית, כמו היינה ואיינשטיין".

המדריך הקדים ואמר שיש לטפס כמה מאות מדרגות לפנתיאון. דני הרהר בסטיב שהיה עדיין חנוט בחליפתו. העמיתים הגרמניים שישבו איתם בספינה הספיקו להחליף לבגדים נוחים לשיט תענוגות וטיפוס על הר. בשל הפעילות המצפה להם, הזמין דני רק שני בקבוקי בירה. הוא בחן עם הגרמנים וסטיב את תפריט הבירות של ספינת התענוגות שבה שטו, ודיבר בידענות על כל סוג וסוג. סטיב תהה:”How the fuck do you know so much about beer? , ודני סיפר לו על עיסוקו המשני. כשחזרו מהטיפוס לוולהאלה (סטיב כבר הסיר את העניבה), דני והגרמנים הזמינו לסטיב מגוון בירות מסוגים שונים ודני עמד על ההבדלים בין הסוגים. כמובן שסטיב לא הצליח להתגבר על רוב הבירות שהזמין ודני ניאות לסייע לו בכך. 20 דקות לאחר תחילת ההפלגה וסטיב ודני היו כבר שיכורים כהוגן. הגרמנים תמהו על כך. הם היו עליזים מאוד, אבל עדיין היו מסוגלים לגמוע עוד כמה ליטרים לפני שיגיעו לשכרות של ממש .

"אם אספר לאשתי שבכנס המשמרים פגשתי עמית מישראל שהוא מומחה לבירה והשתכרנו יחד על הדנובה, היא תחשוב שהמצאתי הכל", אמר סטיב לדני.

דני צחק, אולי קצת יותר מדי בקול רם, ושאל: "למה לעזאזל התכוונת כשאמרת תוצאות לא צפויות של שימור של המדיה המגנטית"?

“תשאל את לודוויג. הכל התחיל בגרמניה כי שם הומצאה המדיה המגנטית כבר בתחילת שנות ה-40". סטיב טפח לאחד הגרמנים על הכתף בתנועות רחבות של שיכור, "לודוויג, רוצה לספר לחברנו הישראלי מה קרה אצלכם"?

"שום דבר לא מוכח ושום דבר לא ברור", אמר לודוויג בטון זהיר שנשמע לדני אולטרה גרמני, "נכון, יש תופעת מוזרות, אבל לא כדאי לפרסם דברים שאינם בדוקים דיים".

"האם לא כדאי להזהיר אחרים?" שאל סטיב, "הרי איש אחד כבר מת מזה".

דני השתאה: "מת בגלל שימור?"

"Fuck it דני", אמר סטיב, "אני שיכור. אל תקשיב לי".

היה נדמה לדני שזמן קצר לפני ה"FUCK IT" של סטיב לודוויג בעט בו מתחת לשולחן.

הפוסטים שכתב דני מהאוקטוברפסט נקראו יפה וזכו לתהודה, והיו גם מקור קטן של הכנסה מפרסומות בבלוג. לפי קצב ההתקדמות של הבלוג, חישב שאם מספר העוקבים שלו ימשיך לגדול בקצב הנוכחי, הוא יוכל להתפרנס בכבוד מהכנסותיו מהבלוג בעוד שבע שנים קצרות..

כשחזר לספרייה הלאומית לאחר החופשה הודיע לו האחראי על המחסנים כי "יש לי חשש שיש פטרת במחסן מספר 4. חיכיתי שתחזור".

דני היה די מופתע. מחסן 4 עבר לא מזמן שיפוץ והיה אחד המחסנים עם התנאים הפיזיים הטובים ביותר, מכיוון שהותקנו בו אמצעי ויסות טמפרטורה ולחות המתקדמים ביותר, וכשהסתיים השיפוץ חוטאו כל ספרי המחסן.

אבל כשבדק גילה שרובם המוחלט של הספרים במחסן היה נגוע בפטרייה.

לצד הדיווח על הכנס המוצלח, דני היה חייב לדווח לממונה עליו על נגע הפטריות שפשט בספרים. הוא הסביר שאינו מוצא סיבה להתפרצות, שהכול במחסן התנהל בצורה המקצועית ביותר ושאין מנוס אלא לקחת את כל הספרים לטיפול הקרנה במרכז שבנחל שורק. המנהל כעס, התפרץ על דני והזמין משמר ממוזיאון ישראל לשם קבלת חוות דעת שנייה. המשמר האורח התייחס לדני בחשדנות ובגסות רוח, בדק כל פרט קטן בהתנהלותו ובהתנהלות המחסן בשנתיים שחלפו מאז ששופץ ובעת השיפוץ, ובסופו של דבר נאלץ להגיע למסקנה זהה: יש לשנע את הספרים לנחל שורק ואין סיבה נראית לעין לפרוץ הפטרת.

תהליך השינוע של כל הספרים לנחל שורק, הניקיון היסודי והחיטוי של המחסן והחזרת הספרים למקומם היה מעייף. כמובן שדני לא עסק במלאכה לבדו – מדובר היה במעל 5,000 ספרים – אבל גם הארגון היה מעייף, ולא פעם הצטרף למאמץ הפיזי כדי להאיץ את התהליך. ערבים רבים נשאר עד מאוחר בעבודה, וערבים רבים יצא לשתות אחרי שסיים את יום העבודה, אבל השתייה היתה לצורך תראפויטי והוא לא מצא את הכוח לכתוב בבלוג.

חודשיים לאחר שהספרים המחוטאים חזרו למדפים הגיע דני שמח וטוב לב לעבודה לאחר שכתב בבלוג שלו דיווח משעשע במיוחד על בר כושל בדרום תל אביב.

ואז גילה שהפטרת שבה לקנן בספרים.

דני נכנס למשרד הדחוס שלו וניסה להירגע במשך כמה דקות. מה לעזאזל קורה, הוא תהה. הוא חזר ובדק את כל הפרמטרים ושוב, לא ראה כל סיבה נראית לעין לשובה של הפטרת.

הוא החליט שלא לדווח על כך לממונה לפני בדיקה מעמיקה של העניין. בין השאר, החליט להתייעץ עם סטיב מספריית הקונגרס, אולי לו יהיה רעיון לפשר העניין.

למחרת בבוקר הגיע לעבודה ומצא דוא"ל מסטיב. "תבדוק", כך כתב, "אם יש שינויים כלשהם בחדרים שמעל המחסן".

דני בדק בחדר שמעל מחסן מספר 4 וגילה שלצד מיקרופילמים המאוחסנים שם כבר עשורים, נתלו מדפים חדשים שלא זיהה. כשבדק עם עמיתו העובד במקום, התברר שהאוסף של המדור לתיעוד בעל פה של האוניברסיטה העברית הועבר לא מזמן לספרייה הלאומית. אומנם כל הקלטות עברו דיגיטציה והיו נגישות במחשב אבל בחדר, מתברר, משמרים את ההקלטות המקוריות.

הוא כתב על כך לסטיב, והופתע כשקיבל מיד תשובה (בשעה 1:00 בלילה בשעון ארצות הברית!) ובה לינק ומילה אחת: "Read".

דני הקליק על הלינק. זו היתה קבוצת דיון סגורה. ההודעה האחרונה שנראתה שם הודיעה על צירופו לקבוצה, וסטיב עדכן שם שהמוסד שבו עובד דני סובל מ"הבעיה".

מתברר כי קבוצת הדיון הוקמה לפני כחצי שנה. דני קרא ברפרוף את הפוסטים הישנים, וכשהתחיל להבין, החליט לקרוא ולהעמיק בכתוב.

לא הייתה הוכחה חותכת לכך שזהו הגורם, אבל כן, אדם אחד כנראה מת כתוצאה מ"הבעיה".

התופעה החלה בגרמניה, שם החלו לראשונה בשימוש במדיה מגנטית בתחילת שנות ה-40. בכל המקרים "הבעיה" התרחשה במדיה מגנטית בת לפחות 60 שנה, ובדרך כלל הדבר קרה באוספים בני 66 שנה ויותר.

הספרים שמוקמו מתחת למתחם שבו אוחסנו אוספים אלה התחילו ללקות בפטרת. בדומה למה שקרה במחסן מספר 4, מקור הפטריות אינו ברור. רק לפני שנה השוו ביניהם קבוצה של משמרים מרחבי העולם את הקורה אצלם והתחילו להעלות השערות בנוגע למקור הבעיה, ורק לפני כחצי שנה הבינו את מקורה.

בכל המקרים היה מדובר בספרים ובחומר כתוב אחר שאוחסנו במחסנים שמוקמו מתחת לעדויות בפרויקטים שונים שנגבו לפני כ-66 שנה.

אבל הפטריות לא היו הסימפטום היחיד שנמצא. כשהקשיבו לעדויות המקור מהסלילים הן נשמעו דהויות, הקולות מאז נשמעו מכאנים, חד גוניים.

אבל לא רק ספרים ניזוקו. אדם אחד שלן באחד המחסנים מת מוות פתאומי. חבריו זיהו פטרייה על פדחתו.

למרות שלא תמיד הצליחו לשכנע את ההנהלות השונות באמיתות התופעה, במקומות אחדים מצאו פתרון: שמירת האוספים ההיסטוריים של המדיה המגנטית בחדרים הממוגנים בברזל.

אבל מדוע זה קורה?

על כך ניטש ויכוח בין המשמרים השונים. בשלב מסוים התקיים סימפוזיון (כמעט בחשאי מכיוון שגם ההנהלות לא היו מעוניינות בפרסום הפרשה) שבו השתתפו מומחים של המדיה וגם חוקרי זיכרון ומוח.

התיאוריה שהתקבלה על דעת הרוב – למרות שלא היה לה ביסוס אמפירי איתן – היה שהמדיה המגנטית שומרת את זיכרונות האדם באופן הקרוב למציאות שלהם במוח. הזיכרונות – בעצם לא הזיכרונות, אלא הרגשות שנלווים לזיכרונות – יוכלו לשרוד רק כמה עשרות שנים בהינתקם מהמוח. לאחר כ-66 שנה התחילו לדלוף חומרים מהסלילים והפכו למה שנראה כמו פטרת. השמעת הסלילים נשמעה מכאנית מכיוון שהזיכרונות בסלילים כבר היו נטולי רגשות. הרגשות זלגו החוצה.

ולמה נצמדו הפטריות? בעדיפות עליונה הן חיפשו להיצמד למוח אנושי. אבל יכולת החדירה שלהן דרך הגולגולת היתה איטית ולכן הצליחו רק אם הזדמן אדם ששהה בסביבתן שעות רבות, דוגמת האדם שלן במחסן.

העדיפות השנייה שלהם היתה מילים: ספרים – משכן אחר של רגשות.

אילולא ידע בוודאות כי מי ששלח אליו את הלינק היה סטיב, סטיב מספריית הקונגרס, סטיב הפקיד השמרן האמריקאי, היה סבור שכל הכותבים בקבוצת הדיון מטורפים.

דני ירד למחסן מספר 4. על אחד השולחנות בצד המחסן היו מונחות שתי מחברות ריקות. הן היו חפות מפטריות. לצידן היתה מחברת גדושה במילים בכתב ידו. היא היתה נגועה.

באותו ערב התחיל דני את מסע השתייה שלו במחנה יהודה, המשיך לנחלת שבעה, הגיע לאזור מגרש הרוסים וקינח בבר שכונתי נחמד בעמק רפאים, שם הבעלים שהכיר אותו מימים עברו, וקיווה לביקורת טובה בבלוג, הסיע אותו לביתו לפנות בוקר.

למחרת הודיע במקום העבודה על מחלה.

אבל יומיים אחרי שקרא מה שקרא הגיע לעבודה ובדק שוב הכל. כל הפטרת היתה ממוקמת מתחת למחסן של המכון לתיעוד בעל פה. כל מה שנפגע היה עמוס במילים. גלובוס מפלסטיק ועליו רישום של שמות ארצות היה נגוע בפטרת. קופסת פלסטיק שבה אחסן חפצים שונים ועליה לא היה כתוב דבר היתה נקייה.

דני שאף נשימה עמוקה והלך לספר לבוס.

כצפוי, הבוס הגיב בספקנות וסילק אותו מחדרו, תוך שהוא מטיל ספק במקצועיותו ורומז שאהבתו לבירה התגברה עליו. דני המשיך לפקוד את מקום עבודתו למרות שהיה ברור לו שלא יוכל למלא את תפקידו כראוי וידע שיום פיטוריו קרוב.

ההצעה ממבשלת רמת גן הגיעה בדיוק בזמן הנכון וחסכה ממנו את חוויית הפיטורין. הם הבטיחו שהם באמת ובתמים רוצים לשפר את איכות הבירה, גם אם הדבר יפגע ברווחיות, הרי יש להם ראייה לטווח ארוך. דני קיבל עליו את המשרה למרות שלא נשבה בדבריהם וטוב שכך, הרי מי שמוותר על כל עקרונותיו בתחום הקרוב לליבו, עדיף שיעשה זאת בעיניים פקוחות.

חודשיים אחר כך יצר איתו קשר סטיב דרך הבלוג הגוסס שלו וסיפר שהוא מגיע לביקור בעיר. לכבוד התייר תכנן דני סיור בירושלים השתויה, שמחציתו הראשונה הסתיימה בפיתה עם זעתר למרגלות חומת העיר העתיקה ואת בוקר יום השישי קיבלו עם קיגל וצ'ולנט בשכונת מאה שערים, ובין לבין הראה לאורח כמה ירושלים יודעת לא להיות קדושה.

בבר הראשון שאליו נכנסו טפח סטיב על שכמו של דני וסיפר כי הוזמן לייעץ לספרייה הלאומית ולמוסדות נוספים בירושלים. "אם אספר לך על מה אייעץ, לא תאמין", חייך, הרים את כוס הבירה ואמר במבטא אמריקאי כבד, "לחיים".

דני הרים את כוסו ואמר "אני מאחל לך שתגיע לגיל 66 ולא ידלפו לך שום זיכרונות".
סטיב חייך ואמר: "לגיל 66 ללא דליפות!"
הם השיקו כוסות ושתו.

לאחר כחצי שנה שמע שבמתחם הספרייה הלאומית בונים חדר ממוגן ברזל.