228 יאיר יונה – שפנים ורודים

שפנים ורודים

1 – נחיתה רכה
נחתנו לאחר טיסה ארוכה ומתישה במיוחד.
ראשונים ירדו אנשי כוח האבטחה, חלקם רגלית וחלקם בנסיעה בכלי רכב ממוגנים. הם התפרסו במהירות בשטח ויצרו טבעת הגנה היקפית ברדיוס של כמאה מטר. לאחר כמה דקות מתוחות התקבלה בקשר הודעת הרגעה, ומייד לאחריה ניתנה פקודת ירידה.
ירדנו דרוכים אל הקרקע, הצעירים שבינינו שעשו זאת בפעם הראשונה, היו נרגשים במיוחד, חלקם אף מבוהלים, מודעים לגודלו של המעמד, מודעים לשלל הסכנות שעשויות לארוב להם בכל פינה.
עמדנו על האדמה הבתולית, הסלעית והיבשה, ונשמנו בפעם הראשונה את האויר הדחוס של המקום, ריח חריף ולא מוכר מייד המם את חוש הריח שלנו.
הדבר הדומה ביותר לריח הזה שיכולתי להעלות בדעתי, היה אולי הריח החמצמץ והלח של יער גשם סבוך וצפוף, מלא בצמחיה עבותה ושרכים. אבל הריח שחדר לנחירינו בעוצמה כה רבה היה חזק הרבה יותר ושונה.
גם העובדה שפני השטח סביבנו היו צחיחים ומדבריים לחלוטין הפריכה מייד את התאוריה שלי לגבי מקור הריח.
איז'יה הקשיש, מפקד היחידה הנצחי שכבר עבר עשרות רבות של נחיתות כאלה, עמד נינוח מולנו וניסה להרגיע את החיילים הצעירים. הוא הסביר בקולו הצרוד שאין שום בעייה עם האויר שבמקום, ואין צורך במסיכות החמצן. הריח החזק והמטריד, הוא אמר בחיוך מסתורי, בוקע מתוך המערות התת קרקעיות שמתחתינו, המערות שעבורן הרחקנו עד כאן, שעוד נתוודא אליהן היטב ממש בקרוב.
התחלנו להוריד את הציוד אל הקרקע ולפרוק אותו במהירות.
עבורי היתה זאת שוב אותה תרגולת מאוסה שביצעתי כבר פעמים רבות מדי, הקמת תאי מיגון, סגירת מתחם סטרילי שישמש כמעבדת המחקר, הקמת איזור המגורים ללינה ולשאר צרכי היחידה.
בעוד שמונה שעות בערך, לאחר שנתמקם במקום ונסיים להקים את כל המתקנים הדרושים לשהייה של כמה שבועות, אולי יותר, תחל היציאה אל השטח הלא מוכר בצוותים קטנים, מאומנים היטב, לצורך הכרה ומחקר ראשוני של הסביבה הזרה והלא נודעת.
בינתיים, כצפוי, התרוצץ בינינו שטרית הרס"ר כמו כלב מטורף ו"נבח" בהיסטרייה על כל מי שנראה לו מתבטל לרגע קט או גורר רגליים .
הצוות הקטן שלי סיים לסרוק ולנקות את השטח, ולשלול המצאות חומרים מסוכנים או לא מוכרים על פני האדמה. לאחר מכן ביצענו חיטוי יסודי והנחנו חיישנים מתקדמים המתריאים בשעת הצורך על זיהום פתאומי באויר או בקרקע. התקנו את מערכת המחשוב והתקשורת, ולבסוף הקמנו בזריזות את המבנים שבתחום אחריותינו.
בשלב זה הטלתי על הצוות שלי כמה משימות פעוטות ולא דחופות. לא היה צורך במילים או בקריצת עין, כולנו ידענו שהן משימות סרק שנועדו לכך שהצוות ייראה עסוק וטרוד, להרחיק מעלינו את שטרית הרס"ר ואת שלל המשימות הנוספות, המלוכלכות, שבוודאי ממתינות לתמימים ולחסרי הניסיון שבינינו.
אני ועופר התרחקנו בזהירות מההמולה וחמקנו משטח הבסיס במיומנות שרכשנו במשך הזמן.
התמקמנו לא רחוק משם מאחורי סלע עצום שחלקו היה תלוי באויר בצורה מוזרה ולא ברורה לגמרי.
עופר זרק מעליו את הנשק והציוד האישי על החולות בצורה די מופקרת, ומייד החל לצלם את הנוף הפראי שמסביב, בחופזה ובתשוקה בלתי נשלטת להספיק ולתפוס הכל. אני שכבתי דומם בחיקה של פיסת צל זעירה שלכדתי, מדוכדך כרגיל, וחשבתי על הבית.
עופר היה החבר הכי טוב שלי ביחידה, אני מניח שזה אמר עליי משהו, אבל לא היה איכפת לי.
למען האמת, עופר היה טיפוס די מוזר, אאוטסיידר מוחלט שהיה עסוק תמיד בענייניו הפרטיים, וכל השאר היה שולי וחסר משמעות עבורו. אלמלא היה כל כך מוכשר בתחום המקצועי שלו, גילוי וניטור חומרים, היה בוודאי מודח כבר מזמן מהשירות בשל חוסר התאמה חברתית.
הוא סיפר לי שאף אחד לא מחכה לו שם בבית, בכדור הארץ. לא משפחה, לא אהובה או חברים קרובים.
כל חייו סבבו סביב דבר אחד ויחיד, הצילום. האומנות הגדולה שלו, המשמעות לחייו.
המטרות והיעדים הנפוחים מחשיבות עצמית של המשלחת שלנו, היו מגוחכים וחסרי ערך בעיניו.
סיסמאות הירואיות גדולות כמו "הצלת כדור הארץ" או "חקר החלל למען השרדות המין האנושי" היו בעיניו לא יותר משקריות וצבועות, עטופות בפאתוס ריק מתוכן. ססמאות שהסתירו מאחוריהן את המניעים האמיתיים והאפלים של המפעל העצום הזה של "חקר החלל".
כמו מאז ומעולם, משחר ההיסטוריה האנושית, המניעים היחידים היו רדיפת כוח ושליטה, חמדנות ובצע כסף פשוט ובסיסי, דחף קדום ואנושי כל כך.
אורח החיים הזה, של חייל פשוט ביחידת סיור ומחקר נודדת, התאים לפי שעה בדיוק לצרכיו ולשאיפותיו.
השירות קידם את מטרותיו האישיות של עופר בצורה מושלמת, הוא העשיר בקצב מסחרר את תיק העבודות שלו בנופים מדהימים וראשוניים שרק אנשים ספורים זכו לראותם. הוא היה משוכנע בכך שבבוא היום, כשיחשוף לעולם את עבודותיו, יהפך בין לילה לאומן המצליח ביותר על כדור הארץ. אולי גם מחוצה לו.
בסופו של דבר, חשבתי לעצמי מבלי לשתף אותו בתובנה שלי, עופר לא היה שונה כל כך מהמנהיגים המושחתים שכל כך אהב לשנוא, בזעיר אנפין אומנם.
הוא ניצל עד תום את ההזדמנות הנדירה ואת המשאבים העצומים שהביאו אותו הרחק כל כך, עבור הגשמת חלומות הפרסום והתהילה הפרטיים שלו.
אני עצמי שנאתי את השירות ביחידה וספרתי את השבועות והימים עד לשחרור המיוחל. לא ידעתי מה ארצה לעשות בשארית חיי, כשאשוב הביתה, קיויתי מאוד שלא אהרג או אפצע עד אז.
דבר אחד לפחות ידעתי היטב וללא שום ספק, ברגע שאדרך שוב על אדמת כדור הארץ…. לעולם לא אסכים שוב לעלות מרצוני על כלי טייס שייצא מתחומי כדור הארץ, גם לא בעבור שום הון שבעולם !!!
פעם מזמן, נדמה לי לפעמים כאילו עברו מאה שנים מאז…. בתחילת השירות שלי, חיבבתי את המתח והמסתורין שאפפו את החיפוש אחר הלא נודע. אני מודה שגם הגאווה שהתלוותה לכך שנבחרתי מתוך רבים וטובים היתה בתחילה משכרת ונעימה.
ההתרגשות הפכה בהדרגה לשגרה, ולבסוף גם לסלידה מייאשת. לא עוד סקרנות וחדווה מגילויים של עולמות חדשים, צורות חיים מופלאות ואוצרות טבע ייחודיים.
כי את כל אלה לקחנו בכוח, לעיתים גם השמדנו או לקחנו בשבי, בשם קדושת המדע וההשרדות.
בזזנו ושדדנו למען רווחתם של בני כדור הארץ. הותרנו מאחור, בכל מקום שבו נחתנו, רק הרס ואדמה חרוכה ומהרנו הלאה, אל היעד הבא.

דכדוך ירד עליי, חשבתי על כך שבטח יתקעו לנו תורנות שמירה וסיורים הלילה.
בהיררכייה הפנימית, הצוות שלי היה ממוקם למטה, בשליש התחתון והבסיסי של פירמידת החשיבות של היחידה. היינו למעשה הצווארון הכחול של אוכלוסיית לוחמי החלל, ביצענו את המשימות הקשות והמסוכנות ביותר, וגם שילמנו מדי פעם בפעם בחיים של אחד מאיתנו, פה ושם.
צוותי המדע והמחקר לעומת זאת, היו המובחרים ביותר. הם פונקו וקיבלו את כל זכויות היתר שרק יכולנו לחלום עליהם, וכל זאת על מנת שיצליחו לספק את המטרות שלשמן נשלחנו כולנו מיליוני קילומטרים מהבית.

עופר המשיך לצלם ללא הפסקה, אחוז תזזית, עד שנראה היה שהגיע לבסוף לסיפוק פוטוסקסואלי מושלם.
הוא התיישב לצידי מתנשף והסביר לי בהתלהבות שהכוכב הזה ניזון משני מקורות אור עצומים שמאירים ברציפות 35 שעות ביממה. ולכן נוצרת תאורה מופלאה ויוצאת דופן שתהפוך את התמונות שלו לבלתי נשכחות.
"שני כוכבי שמש שמאירים ברציפות, 35 שעות ביממה…" חזרתי על דבריו מהורהר ומוטרד מעט, "הרבה שירים שלנו משם, מאבדים כאן לגמרי את משמעותם…." עופר הביט בי ולא הבין למה אני מתכוון.
"אל תתנו לשמש לשקוע עליי…? או תנו לשמש לעלות….?" "נשמע טפשי לשיר את זה כשמעלייך זורחות שתי שמשות בלתי נלאות 35/7 או 35 משהו…". "כן…." אמר עופר וחייך. אבל הרגשתי שהמחשבות שלו נודדות למקום אחר, רחוק מכאן.
היה לנו מידע מוקדם על כך שישנן כמה צורות חיים בכוכב הזה, שאינן מפותחות במיוחד או בעלות יכולת התגוננות. בביקור הראשון כאן של משלחת אנושית לפני כארבע שנים, "נלקחו" כמה יצורים חיים מכאן אל כדור הארץ לצורך מחקר.
שליחותנו התמקדה בעיקר במחצבים הנדירים ויקרי הערך המצויים במעמקי האדמה כאן, ובקרוב מאוד אם נצליח במשימה שלנו, יועברו אל כדור הארץ. מחצבים אלו היו חיוניים לצרכיה העצומים וחסרי השובע של התעשייה המשגשגת בכדור הארץ.
ידענו כולנו, "שלמרבה הצער…." גזילת המחצבים הללו תותיר את הכוכב האומלל הזה, על כל יושביו, לגווע ולהיכחד תוך זמן קצר". להישכח ולשקוע בתוך הישימון האינסופי של היקום.
מבחינתנו, תושבי הכוכב הזה כמו רבים לפניו, יוכלו לפני מותם להתנחם בכך שהם הוקרבו למען מטרה נעלה… הם שימשו כעוד לבנה אחת קטנה וחשובה במאמץ האנושי וההירואי של בניין הארץ.
ספק אם מישהו מאיתנו אכן האמין בזה, או הקדיש לכך איזו מחשבה נוספת.
ניסיתי להסתיר בידי את השמש שהכתה בי ממזרח, בעוד שמצפון הכתה בי שמש נוספת, גדולה וכהה יותר.
שכבתי על האדמה החמה ועצמתי את עיניי. נהניתי מהשקט, למרות שכבר ידעתי שצריך למהר חזרה אל הבסיס, לפני שנחסר שם למישהו ונסתבך.
לאחר כמה דקות של שקט, הניח לפתע עופר את ידו על כתפי וביקש שאקשיב לו. פקחתי את עיני והתיישבתי מולו, הוא אמר שיש לו סיפור קטן על חבר טוב שלו, אריק.
לא הבנתי למה הוא נזכר בחבר שלו עכשיו, אבל משהו במבטו, בעיניו, היה ללא ספק שונה באותו רגע.
חשתי בתוכי מין תחושה מוזרה של סקרנות וציפייה למשהו משמעותי וחשוב מאוד.
שתקתי וליטפתי באצבעותיי אבן שחורה וחלקה שהיתה מונחת על החול. הוא לגם מהקפה שהכנתי בפק"ל המבצעי, צמצם את עיניו העייפות עד שנוצרו שני חריצים דקים והזויים, הדליק סיגריה, והחל לספר לי על אריק, חבר ותיק שלו שנעלם.

2 – זכרון אחד על אריק
ליל קיץ אחד, אריק ישב בבוטקה של הש.ג. בכניסה לבית חולים ענקי בתל אביב. פתח וסגר את השער החשמלי, קרא קצת ועישן בשרשרת, וירק מהחלון החוצה מדי פעם, מרוב שיעמום.
בשתיים וחצי בלילה בערך הוא שלף סנדביץ עם נקניק ומיונז מהתיק שלו, כלי רכב בשעה הזאת כבר כמעט לא נכנסו או יצאו מבית החולים. הוא לעס והתענג על הטעם של הסלמי האיטלקי, על חלומות ארוטיים שהצליח לדמיין במוחו המוגבל, וגם חשב כמה מחשבות אנושיות קטנות וטפשיות אחרות.
הזמן בקושי עבר, טיפת מיונז שמנונית נשרה מהסנדביץ על מכנסי הבד שלו מבלי ששם לב ויצרה כתם שמנוני בצורת ביצה .
בשלוש וחצי לפנות בוקר הוא יצא מהבוטק'ה החוצה אל הלילה מנומנם ונרגן כדי להשתין, הוא עמד ליד שיחי הרוזמרין המטופחים וקילל את העולם כולו שישן עכשיו בשלווה במיטתו. אויר הלילה הלח והמעיק הצטנן מעט והפך לנסבל, הוא הביט סביב, מגרשי החנייה הענקיים היו שוממים, פה ושם חנו בדממה כמה רכבים גלמודים, של עובדי משמרת הלילה או חולים שנאלצו להותיר אותם מאחור ולהתאשפז. חלונות הבניינים של בית החולים היו מוארים ברובם, כאילו התרחשה בהם איזו פעילות לילית עליזה ושוקקת שאיננה נפסקת לעולם.
הוא השתוקק שיגמר כבר הלילה, למהר לדירה הקטנה שלו ולישון, ולשכוח לכמה שעות את הכל.
לפתע מרחוק, הוא הבחין בדמות נשית מתקרבת לעברו מכיוון מעבדות המחקר, היא התקדמה בצעדים קטנים שנראו לו משום מה כמו דילוגים.
הוא הביט בה, היא נראתה לא רע, וזה היה עבורו די והותר. בשנייה שלאחר מכן, כמו מתוך רפלקס מותנה של בעל חי, הופנו בבת אחת כל המשאבים הפנויים שבגופו לעבר האובייקט המדלג.
בתור רווק צעיר ולא מצליח בקרב נשים, כל הזדמנות שנקרתה בדרכו היתה חשובה, הוא ידע שאף פעם אי אפשר לצפות מהיכן היא תגיע סוף סוף, האחת שתסכים להיות איתו.
הוא יישר את העניבה המגוחכת שהשתלשלה מצווארו, סידר קצת את השיער, וניסה בכל כוחו לחשוב על משהו חכם להגיד לה.
הוא חייך אליה, היא עצרה לידו וחייכה אליו בביישנות. הוא אמר "לילה טוב" בקול נרגש, ושאל מה היא עושה כאן לבדה בשעה כזאת. היא מלמלה משהו לא ברור על זה שהיא צריכה כבר לחזור הביתה.
היה לה מבטא מוזר מאוד, אולי דרום אמריקאי… חשב לעצמו אריק. גם העברית שלה היתה רצוצה למדיי ומלווה באיזה שהוא סוג של פגם בדיבור.
הוא הזמין אותה לשתות אתו משהו בתוך הבוטקה הממוזגת, להפתעתו היא הסכימה. היא ביקשה ממנו ממחטה, קינחה את אפה והתנצלה על כך שהיא מעט מצוננת.
אבל את אריק זה ממש לא עניין, היה לה חיוך חינני שחשף זוג שיניים קדמיות גדולות, ופנים לא רגילות. אריק התקשה להבין מה בדיוק מוזר ושונה בפניה. היא עשתה עליו רושם מאוד סימפטי וחברותי, וגילתה בו עניין אמיתי.
לאחר כחצי שעה של פטפוטים וצחקוקים הם כבר היו על המיטה המסריחה של הבוטקה, אריק נשען לאחור במכנסיים מופשלים ובלי חולצה, והיא ישבה עליו בפיסוק גדול והשמיעה קולות דקיקים ומוזרים של הנאה.
הם עשו אהבה קצרה וסוערת. אחר כך אריק הדליק לעצמו סיגריה וליטף את שיערה, עכשיו היא נראתה לו פתאום חיוורת ורזה מאוד, מוזרה מדי אפילו עבורו. הוא אמר לה בדאגה שהיא נראית לו קצת חולה והיא מצידה רק חייכה ושתקה. לאריק היתה תחושה שהיא לא הבינה את המשמעות של מה שאמר וכבר רצה להסביר לה. אבל היא כבר קמה, התלבשה וסידרה את עצמה קצת, התעטשה פעמיים וקינחה שוב את אפה. לבסוף נפרדו בחיבוק, הוא פתח עבורה באבירות את השער והיא צעדה, דילגה החוצה אל הרחוב המואר באור קלוש של פנסי הרחוב ונעלמה.

"עד כאן סיפור די רגיל על סטוצים", אמרתי מאוכזב לעופר, "ללא התפתחויות מפתיעות…."
עופר צחק לעצמו צחוק מריר ומיסתורי, כיודע סוד משמעותי, הכין עוד סיבוב של קפה עם הרבה סוכר והמשיך לספר מאותה נקודה.
ידידנו אריק חזר לשבת בפתח הבוטקה מרוצה ממזלו הטוב, הביט בלילה שהלך ונגמר, והרגיש נהדר, הרגיש כמו גיבור מסוקס בסרט רומנטי.
חלפו עוד כמה דקות ופתאום בבת אחת החלה מהומה גדולה.
את השקט קטע שידור בהול ממרכז הבקרה, קול לחוץ ועצבני הורה לכל השומרים להגביר עירנות ולהקשיב היטב להודעה חשובה ביותר.
אריק קם על רגליו והתמתח, עדיין אפוף באופוריה מתוקה של סקס טוב, הוא הגביר את הווליום במכשיר הקשר והמתין. הרמקולים השמיעו לחישה קטועה ולא ברורה והשתתקו, לאחר כמה שניות נשמע שוב הקול המבוהל וההיסטרי של אחראי המשמרת, הוא פלט מפיו את המילים במהירות, בניסיון נואש לשמור על שמץ מהסמכותיות שאפיינה אותו בזמן שגרה.
"ארעה בריחה של "נקבה-זרה" מאיזור הבידוד של המעבדות !!! צריך לעצור אותה בכל מחיר…" קולו נשנק לרגע, מישהו צעק ברקע משהו לא מובן "… היא חולה ומסוכנת מאוד… !!!" לאחר מכן הגיע התיאור החיצוני שלה, "…רזה מאוד, שחרחורת, גובה ממוצע, כ-90% סממנים חיצוניים אנושיים…."
המילים הדהדו כמה שניות בשקט שהשתרר, קולות סירנה של משטרה עלו מרחוק והתקרבו לעבר מתחם בית החולים. הסיגריה נשמטה לאריק מבין שפתיו הרועדות ונחתה על כתם המיונז שעל מכנסיו. חור אליפטי נוצר בבד הדק, והעור שמתחתיו נחרך קלות, משם התגלגלה אל הרצפה ונעצרה.

התברר שה"זרה" היתה כלואה במעבדת הניסויים של בית החולים והשתתפה בעל כורחה במחקר גדול שנערך על "זרים" שהובאו ממרחקים.
היא היתה שייכת למין ייחודי ונדיר, דומה מאוד מבחינה פיזיולוגית למין האנושי, כנראה המין הקרוב ביותר לאדם שהתגלה מאז ומעולם.
הם נקראו בפיהם של החוקרים "שפנים ורודים" בשל תווי פניהם המיוחדות ובעלות הגוון הורדרד, וההליכה המשונה שלהם. לתדהמתם של החוקרים, הצליחו היצורים שנשבו והובאו למטרות מחקר תוך זמן קצר ללמוד שפות זרות ולסגל לעצמם הרגלים אנושיים על ידי חיקוי בני האדם שבאו איתם במגע יומיומי.
ההערכה בתחילה היתה שהם בעלי אינטיליגנציה נמוכה בהרבה משל בני האדם והם אינם מהווים כל סכנה. מאוחר יותר התברר שכושר הלימוד של "השפן הורוד" הוא מדהים, ועשוי להוות סכנה תוך זמן קצר.
הסתבר שמישהו שכח לסגור את הדלת של אחד התאים שבהם היו כמה "פריטים" זרים.
לרוע המזל היה זה דווקא אחד מהחדרים העצובים שבהם נכלאו "זרים" שהשתתפו במחקר של המכון לחקר מחלות קטלניות. הם היו מותשים כבר ממילא וחסרי חשק לצאת החוצה אל הלילה, ונשארו לגסוס בחדרם. רק אחת חמקה החוצה ונעלמה.
לא היה ל"שפנפנה הורודה" סיכוי לשרוד זמן רב בחוץ, בדמה שייט כבר בביטחה נגיף קטלני ומדבק שהוזרק לה ולחבריה.
אריק החל להזיע בכל הגוף למרות שרוח בוקר קרירה ונעימה החלה לנשוב. הוא לא ידע אם זה מהפחד והתדהמה או אולי מהמחלה הנוראית שבוודאי כבר החלה לנבוט בתוכו.

עופר השתתק במפתיע והסתכל בעיניי במבט מוזר ומפחיד.
"מתי זה קרה ?" שאלתי. הוא לא ענה, הרגשתי שקשה לו, שכאב אמיתי מציף אותו.
"לא זאת הנקודה….", הוא אמר מעט מהורהר, "הנקודה היא שזה הכוכב שלהם".
"של מי….?", שאלתי, אבל כבר ידעתי בתוכי את התשובה.
"של השפנים הורודים…." הוא אמר בשקט והפנה מבט קודר לעבר שרשרת ההרים הנמוכים שבאופק הלא מוכר.
לפתע הבנתי משהו. כמה שעות קודם לכן, כשריחפנו בגובה נמוך מעל פני הכוכב לקראת נחיתה, הבחנו תחתינו במראה מופלא ומוזר. שטחים גדולים ומלבניים בלטו באמצע אדמת המדבר החומה והצחיחה כמו איים מוזרים בצבעי ירוק וכתום זרחני. היתכן ואלו היו שדות ענקיים של גזר….? עופר אישר את ההשערה שלי והוסיף: "כן, סוג של גזר בכל אופן…. המרקם והטעם דומים מאוד אבל כאן מסתבר, הירק גדל כלפי מעלה בשיחים נמוכים, אולי בגלל הגז הרעיל שבמנהרות התת קרקעיות".

עופר השליך את הסיגריה על הסלע הענק וגיצים של אש התעופפו באויר. שפכתי את שאריות הקפה על האדמה, קמנו על רגלינו ואספנו את הציוד. לא דיברנו בדרך חזרה אל הבסיס. השקט של עופר לא היה ברור לי, האם הזיכרון של אריק חברו העציב אותו או שהוא היה מוטרד ממשהו אחר.
מחשבות משונות החלו להציק לי, האם יתכן שאנחנו חשופים לסכנה גדולה שלא סיפרו לנו עליה ? האם יתכן שתושבי המקום "השפנים הורודים" עלולים לנקום בנו על הפשעים שביצעה בהם המשלחת הראשונה לפני ארבע שנים ?
ואולי ההתקדמות הטכנולוגית שלהם מהירה מאוד והם כעת צופים בנו ועומדים להכות בנו במפתיע….
מצד שני… אם הגידול החקלאי היחידי שלהם הוא גזר… כמה מסוכנים הם כבר יכולים להיות.
עופר הציץ במסך הבקרה שלו ואמר "הסוללה של שטרית הרס"ר (רובוט סדר ומשמעת מדגם מתקדם) אמורה להתרוקן עכשיו, הוא יכנס להטענה וזה הזמן לחזור בלי להסתבך…" .

3 – אקורד הסיום של ממלכה גוועת
התקדמנו לאורך שורת סלעים שחצצה ביננו לבין שטח הבסיס עד שהגענו אל הנקודה שממנה חמקנו החוצה. חלקו האחורי של חדר האוכל שהקמנו רק לפני שעות מעטות היה אמור להיות ממש לידנו. עופר טיפס בזהירות על הסלעים כדי לתצפת אל שטח הבסיס, חיכיתי לסימן שלו כדי להצטרף אליו ולחמוק במהירות פנימה. הרמתי את ראשי אל עופר, השמש הבהירה סנוורה אותי, הוא ישב עדיין על קצה הסלע והביט קדימה, "נו…" לחשתי לו בקוצר רוח, הוא לא ענה לי, ידיו אחזו במצלמה שהיתה תלוייה על צווארו כמו בתינוק, הוא המשיך להביט קדימה בדממה כאילו צפה בקטע מרתק ומהפנט מתוך סרט.
איבדתי סבלנות, תארתי לעצמי שמישהו נמצא שם למטה ועלול להבחין בנו. טיפסתי למעלה והצצתי מעבר לקצה משונן של סלע.
הגדר שהקמנו עמדה עדיין על תילה שלמה והקיפה את כל שטח הבסיס.
המבנים, הרכבים, המעבדה, האנשים, וכלי הטייס, בעצם כל מה שהיה בתוך שטח הבסיס לא היה שם.
רק ערימות קטנות של אפר בגוון אחיד וכהה היו מפוזרות על החול הצהבהב.
הריח החריף שהכה בנו בדקות הראשונות על הכוכב הזה, ומאז כאילו התנדף ונעלם, הכה בנו שוב בעוצמה וחדר לנחיריי, והתמזג עם התמונה האיומה והלא הגיונית שהתגלתה לעינינו.
שקט מוחלט השתרר. שקט בלתי אפשרי, חסר גבולות.
חשתי איך כוחותיי אוזלים מגופי, עד שלא נותר בי דבר. עופר הרים את המצלמה בידיים רועדות, כיוון היטב, בחרדת קודש, לעבר סצנת הסיום של אפוס מפואר, סחט את ההדק באיטיות וצילם תמונה אחת ויחידה. זיכרון אחרון.
סוף