חנות המזכרות של מלקולם הנורא
1.
השלט בכניסה הבהב בצבעי ניאון זוהרים והכריז "חנו המז רות של לקולם הנ רא". נראה כאילו לחלק מהאותיות נמאס להבהב כל כך הרבה שנים ברצף.
מבחוץ, נראתה החנות חשוכה מעט, וחלון הראווה הריק לא היה מזמין במיוחד.
רק יודעי הדבר, המעטים שבמעטים, נכנסו מכוונה תחילה לחנות של מלקולם הנורא. ריני לא הייתה אחת מהם.
האמת היא, שבאותו יום סוער וגשום, ריני בסך הכל חיפשה מחסה מהקור ומהגשם. ובמקום להיכנס ל-"מספרה של ברברה" כפי שהייתה עושה בדרך כלל, היא רצה בטעות היישר אל תוך חנות המזכרות.
כשהיא רטובה עד לשד עצמותיה ובגדיה מטפטים מים, ניערה ריני את המטרייה על רצפת העץ המשופשפת ורק אז הרימה את מבטה.
החנות הייתה מלאה בצלליות של רהיטים ובחיות שפעם חיו, חפצים ישנים וצעצועים, תחפושות ובגדים, ומה לא. אך היה קשה מאוד להבחין בין דבר אחד למשנהו בשל האפלה ששררה במקום.
ריחות של עובש ואבק ריחפו באוויר וגרמו לריני תחושת מחנק נוראה. ניכר היה כי אוויר צח לא נכנס לחנות במשך שנים ארוכות.
צמרמורת עטפה את גבה של ריני בדיוק ברגע בו נשמע קול שיעול ממעמקי החנות.
ריני מעולם לא העזה להיכנס לחנות המזכרות לפני כן. עוד כשהייתה ילדה, היא וחבריה נהגו לשחק ב- "לא תעז לעשות…." והמשימה שאף אחד מעולם לא ביצע הייתה "לא תעז להיכנס לחנות המזכרות של מלקולם הנורא".
במשך עשרות שנים הסתובבו שמועות בעיר על חנות המזכרות, ולהגיד שהן היו מבעיתות – זאת לשון המעטה.
השמועה הידועה מכולן, אשר מבחינתה של ריני גם הייתה האמינה ביותר, היא כי מלקולם הנורא שולט במאגיה שחורה. דבר שהיה אסור עוד מהמאה הקודמת.
נשמע שיעול נוסף, הפעם קרוב יותר, וריני קפאה במקומה.
במצב של 'לקפוא, לתקוף, או לברוח' הייתה ידועה ריני כאחת שקופאת. זאת גם הסיבה שאף אחד לא בחר בה למשחקי כדו-גרמה, כי גם מול כדורי הולוגרמה, היא הייתה קופאת.
אז גם עכשיו, שלא במפתיע, ריני לא הייתה מסוגלת להזיז אף לא גפה אחת. היא ידעה להילחם פנים מול פנים, קרב-מגע הנו קורס חובה בכל בית-ספר מאז גילויים של הכשפים. אבל אלא רק אם מדובר בסכנת מוות ברורה, האדרנלין בגופה פשוט לא תפקד בצורה יעילה.
ריני פשוט עמדה במבואה האפלולית והמאובקת, ממתינה להזדהותו של המשתעל.
"מה יש לך לחפש בחנות, עלמה?" קול עמוק ומחוספס נשמע מכיוונה של צללית מטושטשת.
היא לא הייתה מסוגלת לענות.
"שאלתי אותך שאלה, עלמה, מדוע את כאן?"
הצללית דידתה לכיוונה, וקול נקישה ליווה אותה.
דמות גבוהה וצנומה, שעונה על מקל הליכה, יצאה מבין הצללים ונעמדה מול ריני.
הוא נראה כבן שישים או שבעים, אך היה קשה לקבוע. גבוה בכמה ראשים מהאדם הממוצע, ומעוטר בשפם לבן שהתעקל בקצוותיו. הוא חבש מגבעת שחורה, ושיער לבן בצבץ מתחתיה.
הוא עמד ללא ניע, ונעץ את מבטו בפניה הבובתיות של ריני.
"מה שמך?"
ריני, שסוף סוף נשאלה שאלה לא מסובכת, התעשתה.
"ריני."
"ריני.." הוא חזר אחריה כטועם את השם.
"ואיך קוראים לך?" שאלה בקול חלש.
"את יכולה לקרוא לי סטנפורד, אני אחראי על החנות."
האומץ חזר אל ריני, ועימו גם השליטה בגופה. היא לקחה מספר צעדים אחורה
אל עבר דלת הכניסה ומלמלה "אני מצטערת שהפרעתי לך, לא התכוונתי
להיכנס, אני צריכה ללכת."
"אין דבר כזה," הכריז קולו העמוק של האיש. "אף אדם שלא אמור להיכנס לחנות לא נכנס אליה. ואילו את עלמתי, נקראת לכאן."
"ובכל זאת, המ, סטנפורד. אני צריכה ללכת." ענתה ואחזה בידית הדלת שבאותו רגע הרגישה כמו הידית הכי מקסימה בעולם, זו שתוציא אותה מהמקום המצמרר הזה.
בשניה בה סובבה ריני את הידית, כמו סינכרון מדהים של העולם כולו, פסק הגשם וקרני שמש של אחר הצהריים פלשו אל החנות והאירו את האיש ואת החפצים שמאחוריו.
המבט בעיניו של האיש היה רך ועדין, לא דומה כלל לקולו התקיף. ובאורה של השמש, גובהו כבר לא נראה לריני כה מאיים.
להפך, עכשיו כשהיא יכולה להשקיף אל מעמקי החנות, היא חשה צורך לפשפש בין הרהיטים הישנים ולחפש מציאות. היא כבר לא פחדה.
הצמרמורת נעלמה לגמרי ובמקומה התפשטה בגופה תחושת חמימות. סטנפורד קלט את השינוי במצב רוחה של ריני וחייך.
"את מוזמנת להסתובב בחנות כרצונך, אבל זה יהיה פשוט יותר לשנינו אם אני אערוך לך סיור." אפילו קולו העמוק והמחוספס כבר לא הרתיע אותה.
איזה שינוי מהיר בתחושותיה, חשבה.
ריני העיפה מבט חוזר על החנות, הדחיפות הזאת שחשה בגופה ללכת ולחקור לא עזבה אותה. היא חייכה בנימוס, "אשמח לסיור קצר."
סטנפורד זז לימינה והניף את זרועו אל עבר החנות.
"ברוכה הבאה לחנות המזכרות של מלקולם הנורא!".
2.
השניים צעדו זה לצד זו. קולות הנקישה של מקל ההליכה ליוו אותם בסיורם.
מראה החנות הענקית, בעלת הקירות הגבוהים, גרם לריני להחסיר פעימה. עד כמה שהמקום נראה ישן ומצמרר באפלה, כעת נדמה לקתדרלה מפוארת. שום דבר בחנות לא הזכיר לריני 'חנות-מזכרות-מלכודת-תיירים' כמו אלו בהן ביקרה בחופשותיה בארצות הרחוקות.
"אז למה, בעצם, קוראים לחנות 'חנות מזכרות'? היא נראית כמו כל חנות יד שניה שאני מכירה." שאלה ריני בזמן שעיניה מטיילות בין הרהיטים המיוחדים והחפצים המשונים סביבה.
"הו. אבל זו השאלה החשובה מכולן, לא? ומשום כך אתן לך למצוא את התשובה בעצמך בזמן הסיור שלנו."
החנות הייתה גדולה הרבה יותר מכפי שנראתה מבחוץ. ניתן להסתובב בתוכה שעות על גבי שעות מבלי להספיק לראות את כולה, חשבה.
עכשיו, כשכבר היו ממש בלב החנות, החלה ריני לשים לב כי המקום לא כזה אפלולי כפי שחשבה בהתחלה. איכשהו, כל הרהיטים, החפצים והבגדים, היו מוארים באור רך ובהיר. בנוסף לכך, החנות לא נראתה עוד כמו מבוך מאיים, וריני אכן וידאה שהיא יודעת כיצד להגיע אל דלת היציאה במידה ולא תרגיש בנוח.
"בואי נתחיל מכאן." סטנפורד נעצר מול שידת מגירות כבדה מעץ כהה.
השידה נראתה כמו אותן שידות ישנות הנמצאות בבתיהם של זוג קשישים, או בחנויות ספרים ממוצעות.
"ומה כל כך מיוחד בה?" שאלה.
"בעלת השידה הזו, היא זו שמיוחדת." סטנפורד עיקל את שפמו, "או יותר נכון, בעלת השידה לשעבר."
"מה, היא מתה?" שאלה ריני בזמן שטיילה עם אצבעותיה על גבי העץ המחוספס.
"לא ככל שידוע לי. אבל השידה הזו נמצאת כאן הרבה מאוד שנים. אז אין לדעת."
"ומה הסיפור שלה?"
"ובכן….
ריני לא הצליחה לשמוע את המשך המשפט כשלפתע החל הכל להיטשטש אל מול עיניה, ונדמה היה, כי סטנפורד והחנות שסביבו הופכים נוזליים ונמוגים מטווח ראייתה. כל זה גרם לה לסחרחורת איומה,
ובהינד עפעף,
היא מצאה את עצמה בתוך סלון קטן.
אור של שמש אחר הצהריים נכנסה מבעד לווילונות התחרה הלבנים והאירו על אישה זקנה ושמנמנה שישבה על כורסת עור כבדה וקראה בספר.
הספר עב הכרס עוטר בצורות גיאומטריות ובאותיות שריני לא ראתה מימיה.
נדמה היה שהזקנה לא הבחינה בה.
התחושה בגופה של ריני הייתה מוזרה, כאילו היא נמצאת בתוך חלום. גופה לא היה עוד גוף ממשי, והיא ריחפה ללא הפרעה בסלונה של האישה. כשהביטה מטה, הבחינה ריני כי היא נמצאת ממש מעל שידת העץ אשר מולה עמדה רגעים ספורים לפני כן בחנות המזכרות.
התחושה הייתה מוזרה.. מאוד. היא בחנה את הזקנה; שיערה היה אפור והיא קראה בריכוז רב בספרה המשונה. גם היא, כמו הסלון, נראתה שלווה ורגועה מאוד.
לפתע, נשמע רעש עז של פיצוץ, וחמישה גברים פרצו אל תוך הסלון. הגברים לבשו מדים של היחידה ללוחמה בטרור כשפים והיו מצוידים בטכנולוגית הדור הקודם של האנטי-מאגיה.
הם התקרבו הישר אל הזקנה, הקימו אותה מן הכורסא ואחזו בחוזקה בזרועותיה.
ריני ניסתה לעצור את הגברים מלהוציא את הזקנה מתוך ביתה. אך כל שיכלה לעשות היה להתבונן ללא קול במתרחש.
ואז, לאחר שראתה כיצד מוצאת הזקנה בכוח מתוך סלונה הרגוע, ללא שום התראה מוקדמת, חזרה ריני אל החנות, בדיוק אל אותה הנקודה בה עמדה לפני כן; סטנפורד לצידה ושידת המגירות מולה.
ליבה של ריני פעם בחוזקה, "מה בדיוק קרה עכשיו?" היא שאלה, בקול קצת רם מהרגיל.
סטנפורד חייך, "זה בדיוק הסיפור שלה."
"של מי?"
"הסיפור של בעלת השידה הזו לשעבר. גררו אותה מהבית שלה באחר הצהריים שליו אחד, ללא שום אזהרה. רק משום שקראה בספר מאגי."
"אבל אני. איך? הייתי שם. מה?" ריני אחזה בשידה כדי להחזיר לגופה את שיווי המשקל.
"אנשים שוכחים, אך רהיטים זוכרים לנצח. השידה הזו הייתה שלה. והיא הייתה בסלון בזמן שזה קרה. השידה לנצח תזכור את הרגע האחרון של בעלת הבית שהיא שהתה בו." סטנפורד החל להתקדם אל עומק החנות.
"אתה מתכוון לומר שאני צפיתי הרגע בזיכרון של השידה הזו?" שאלה ריני בזמן שמיהרה לצידו.
"ובכן, כן." הוא גיחך כאילו ריני היא זו שמתנהגת מוזר. "בואי, אני אראה לך עוד משהו."
הם צעדו כמה מטרים עד שסטנפורד נעצר מול שמיכה מגולגלת בצבע סגול שהונחה בתוך סלסלת ענפים.
"ומה זה?"
"זה.. זה מכעיס." ענה סטנפורד באנחה. הוא לא נשמע כעוס, אלא יותר.. עצוב.
ריני הרימה את השמיכה, היא הייתה קטנה מדי בכדי להיות שמיכת לילה של אדם בוגר. "היא הייתה שייכת לתינוק, נכון?" שאלה והחזירה את השמיכה למקומה.
"טוב לא בדיוק…
עכשיו ריני כבר מיהרה לעצום את עייניה לפני ששוב הכל החל להיטשטש. וכשפקחה אותן היא שמה לב שהיא ישובה בתוך סלסלת ענפים שהוחזקה על ידי גבר צעיר ונאה למראה. הגבר רץ ברחוב וריני הטלטלה בתוך הסלסלה המתנדנדת.
היא הבינה שהיא שוב נמצאת בתוך זיכרון, והפעם התמקדה בנשימה איטית ורגועה, שהייתה אפשרית משום-מה למרות מחסורו הבולט של גופה.
הגבר נעצר, ומעט אחריו גם הסלסלה המתנדנדת בידו, אל מול בית בעל שתי קומות שאש ועשן נפלטו מחלונותיו.
המולת אנשים מסביב, צרחות ובכי. גם סירנה של גלשני כיבוי נשמעה ממרחק. הגבר התקרב אל פתח הבית בריצה כאשר אנשים אחרים צורחים עליו להתרחק משם. "אתה תהרוג את עצמך!" צרחה אישה אחת ומשכה בידו של הגבר. אך הוא נשאר לעמוד מול דלת הבית המסריחה מעשן.
"את חייבת להתרחק, פטרישה. אני לא נותן לג'פרי למות ככה." הגבר ענה ודחף את האישה ממנו בעדינות.
"אני חייב לעשות את זה לפני שכוחות הכיבוי יגיעו." הוא לחש לעברה לפני שהתרחקה ונעמדה לצד זוג צעיר שבכה וצעק "ג'פרי! ג'פרי!" שוב ושוב.
הגבר הניח את הסלסה על המפתן לצידו ועצם את עיניו. עשן שחור שהתערבב עם עשן השריפה, החל להסתחרר סביב אצבעותיו של הגבר. הוא עצם את עיניו חזק יותר ואגלי זיעה החלו לבצבץ על מצחו. העשן השחור החל להתרחק מידיו והתפתל אל עבר אחד מחלונות הקומה השנייה.
אנקות וקריאות בהלה נשמעו מהאנשים ברחוב, כאשר הבינו לפתע ששכנם מזה שנים, הוא בעצם כשף.
העשן הסתחרר והתפתל מעלה עד שנעלם בתוך הבית. שניות לאחר מכן, כשהגבר נראה כבר ממש על סף התקף לב, הגיח עשן שחור וסמיך מחוץ לחלון, כאשר בתוכו נישא, מרחף באוויר, תינוק קטן, אדום ומשתעל.
התינוק ריחף הישר אל תוך הסלסלה לצידה של ריני הבלתי נראית, ונעטף בשמיכה הסגולה.
הזוג הצעיר צעקו מאושר מעורב בפחד ורצו הישר אל בנם. הם הרימו את התינוק מהסלסלה וחיבקו אותו בחוזקה.
שני גברים מכוחות הכיבוי שהגיעו למקום תפסו את זרועותיו של הכשף ובגסות גררו אותו משם אל תוך גלשן משטרה.
ריני נשארה בתוך הסלסלה, מביטה על המתרחש; מצדה האחד הזוג המאושר עם תינוקו הבריא והשלם, ומצדה השני הכשף שהציל אותו, מובל למעצר.
היא שבה אל גופה האמיתי שהמתין לה בחנות המזכרות.
"אני לא מאמינה שהם עצרו אותו ככה!" קראה ריני ודמעות בעיניה, ברגע בו הרגישה שהיא שוב בטוחה בחזרה בתוך הגוף שלה. סטנפורד העיף מבט קצרצר בסלסלה, "הוא הציל את התינוק. ובכל זאת הם עצרו אותו. את מבינה? לא כל מאגיה היא רעה. לא כל כישוף הוא רע."
ריני ניגבה את דמעותיה ואחזה בשמיכה הסגולה, עכשיו כשקירבה אותה לפניה חשה בריח קלוש של עשן.
"אז הסלסלה הזו זכרה את הרגע האחרון בו אחז בה בעלה?" שאלה.
"בדיוק."
"אני עדיין לא מבינה למה הם עצרו אותו. כן, מאגיה שחורה אסורה. אבל הוא הציל את התינוק הזה! בלעדיו הוא היה מת!"
"את מבינה.. להם, האלה שם למעלה, הפוליטיקאים", נדמה היה שהוא ממש יורק את המילה הזו, "לא אכפת מה הן הנסיבות, או מי הוא האדם. אם הוא כשף אז הוא רע. ואין באמצע. זה שווה אחד לשני ואין אפשרות לערעור."
פניו של סטנפורד התכרכמו והוא נראה לרגע זקן בעשרות שנים.
"את מבינה.. לא אכפת להם. גם מלקולם נאלץ היום להתחבא למרות שהוא לא עשה שום דבר רע. ואני נאלץ לנהל את החנות, את משוש חייו, במקומו."
"יש כאן חפץ שהיה שייך למלקולם עצמו?" הרעיון לראות את פניו של האיש שהפחיד אותה בכל חייה הצעירים סיקרן אותה.
"ובכן, יש כאן כמה כאלו, אבל אליהם נגיע מאוחר יותר. אני רוצה להראות לך עוד כמה דברים."
הם המשיכו ללכת, והפעם אל צדה של החנות ולא לקצהה האחורי.
על אחד הקירות היה מתלה עמוס בג'קטים ובמעילים. חלקם נראו שייכים לאופנות מזמנים אחרים.
"וואו יש כאן בגדים ממש ישנים!"
"החנות הזו פתוחה יותר משישים שנה, וכבר אז היו כאן חפצים בני עשרות שנים. אז את יכולה לנחש בעצמך עד כמה הדברים פה ישנים." הוא חייך כשליטף את הבגדים התלויים. הוא בעצמו לבש מעיל ישן בצבע שחור, שהזכיר את הסגנון שריני ראתה רק בהולוגרמות על המאה ה-20. מצחיק לחשוב כמה מאות עברו מאז.
"ועל איזה מהמעילים אתה הולך לספר לי?" היא שאלה, מסוקרנת לגבי הזיכרון הבא.
"אני לא בטוח. לכל אחד מהם יש את הסיפור המיוחד שלו. קשה לבחור."
הוא ריפרף עם אצבעותיו על המעילים עד שנעצר על מעיל צמר בצבע אדום. "אני חושב שמהסיפור הזה את דווקא תהני." הוא הוריד את המעיל מהקולב והניח אותו בעדינות על זרועה של ריני.
המעיל היה מסוגנן מאוד וגם כיום ניתן לראות נשים עשירות בוחרות בגזרה הזו, קוראות לה "וינטג' " ומרימות את האף.
"הוא של אישה," ניתחה ריני, "והיא כנראה הייתה בעלת אמצעים משום שזה צמר אמיתי ולא סינטטי."
"את בהחלט צודקת, והאם את מזהה אותו במקרה?" סטנפורד שאל וניצוץ משועשע בעיניו. "אני בטוח, בהתחשב בגילך, שאת שמעת על בעלת המעיל הזה."
ריני בחנה עוד קצת את המעיל, הוא באמת נראה לה מוכר אבל היא לא יכלה לשים את האצבע בדיוק מאיפה.
והיא גם לא הייתה צריכה להמשיך לחשוב, משום ששוב החל הכל להיטשטש מסביבה ומולה הופיעו פניה של האישה;
רייצ'ל גולד.
התרגשות פעמה בליבה של ריני כשהבינה שהיא נמצאת בתוך חדר ההלבשה של הזמרת, אולי הכי מפורסמת, של העידן החדש. ריני בעצמה הצליחה לחסוך מספיק כסף לראות הופעה של רייצ'ל כשהייתה צעירה יותר.
רייצ'ל עמדה מול מראה זוהרת ומרחה גלוס אדום בוהק על שפתה התחתונה. תלתליה הזהובים-ורודים היו אסופים לשתי צמות והיא לבשה שמלה זהובה מנצנצת.
ריני ריחפה לצד הקיר האחורי של חדר ההלבשה, כנראה מעל מעיל הצמר האדום שאחזה לפני רגע.
דפיקה נשמעה על דלת חדר ההלבשה וקול צפצפני של אישה נשמע מעברה: "חמש דקות לעלייה, מיס גולד!".
"אני כבר מוכנה!" ענתה רייצ'ל והפריחה לעצמה נשיקה במראה לפני שלקחה את מעילה האדום ויצאה אל הבמה.
ריני מעולם לא נהנתה מזווית כל כך טובה בהופעה. היא פשוט ריחפה לצד הזמרת הכי אהובה עלייה למשך שעתיים שלמות של הופעה מטורפת.
בסוף ההופעה, רייצ'ל, ולצידה ריני, חזרו לחדר ההלבשה שלה, ורייצ'ל התיישבה על כיסא האיפור. ריני הבחינה ראשונה בחבילה המשונה למראה שהמתינה על שולחנה של רייצ'ל. רק לאחר שהחלה להסיר את האיפור, הבחינה רייצ'ל בחבילה ופתחה אותה, בתוך עטיפת נייר חיכה בקבוק אלכוהול. מה שהיה מוזר, הוא שהבקבוק היה ריק כמעט לגמרי.
מתנה משונה, הספיקה ריני לחשוב לפני שדלת חדר ההלבשה נפתחה ופפראצי עם מצלמת אישון צילם את רייצ'ל המבולבלת עם איפור מרוח ובקבוק אלכוהול ריק בידה.
לאחר שהפפראצי יצא החוצה מרוצה, נכנסו חמישה שוטרים מהיחידה ללוחמה בטירור כשפים והציגו לרייצ'ל מסמך שהיה כתוב בו שהיא חשודה במעשיי מאגיה והיא נלקחת למעצר לשם חקירה מקיפה.
רייצ'ל הכריזמטית והנפלאה הובלה כנועה אל מחוץ לחדר ההלבשה כשמעילה נשאר מונח על כיסא האיפור.
ריני חזרה לעמוד אל מול מתלה המעילים בחנות המזכרות.
"רגע, רייצ'ל גולד היא כשפת?!?" היא התחילה לקפוץ במקום מרוב תדהמה.
"טוב, ראית אותה מופיעה שעתיים שלמות, לא שמת לב לכמות האנרגיה המחשמלת שיצאה ממנה בטבעיות כזאת?" נאנח סטנפורד.
"אז כל הסיפור על כך שהיא במכון לגמילה מאלכוהול הוא בעצם שקר כדי שלא יגלו שהיא כשפת?"
"ראית בעצמך, הלבישו את סיפור האלכוהוליזם עליה שניה לפני שהיא נלקחה. הממשלה לא רצתה להודות בפני הציבור שהיא פספסה כשפת כל כך מפורסמת במשך כל כך הרבה זמן. הם לא רצו שאנשים פתאום יחשבו שמאגיה זה בסדר רק כי האיידולית שלהם היא כשפת.
את מבינה? אם זמרת כל כך מפורסמת כמו גולד תתגלה ככשפת, יש סיכון שאנשים יחלו להטיל ספק בהחלטות הממשלה בנוגע להתמודדות מול הכשפים."
ריני הייתה בהלם. רייצ'ל גולד היא כשפת. והממשלה הצליחה לטייח את זה.
"אבל היא לא עשתה שום דבר רע, כאילו, אף פעם! היא הייתה המפורסמת הראשונה מזה שנים שלא השתתפה בקטטות, או הלבינה כספים, או התנהגה בצורה בוטה." ריני לא זכרה מפורסם נוסף שהיה כל כך נקי בשני העשורים האחרונים כמו רייצ'ל גולד.
סטנפורד נשען על מקלו, "נכון. זאת פשוט גזענות טהורה." ואז הוא חייך.
"את יודעת שבמאה ה-19, ה-20 וה-21, ולמען האמת גם עוד הרבה לפני כן, גם את היית מופלית כמו שהכשפים בימינו מופלים?" הוא שאל בטון קליל.
"מה זאת אומרת? למה שמישהו יהיה גזען כלפיי?"
"את שחורה."
"סליחה?"
"צבע העור שלך. הוא שחור."
"נכון, ו?" היא לא הבינה לאן הוא חותר.
"ובכן. פעם, בני האדם לא היו כאלה חכמים. לא שהיום הם גאונים. אבל אז זה ממש היה נורא."
סטנפורד נשען על הקיר לצד הקולבים, כמכין עצמו לשיחה ארוכה. ריני התיישבה על שרפרף עץ מולו.
"לפני כמה מאות שנים, בעלי עור שחור, כהה, סבלו מגזענות נוראית. קללות, מכות ומה לא. אנשים גזעניים – בעלי העור הלבן, היו מתייחסים אליהם בצורה מזעזעת.
באותה תקופה, לא הסכימו לשחורים להיות באותם בתי הספר יחד עם בעלי העור הלבן. לא נתנו להם להתקבל למקומות עבודה עם יותר משכר מינימאלי! ובעלי העור השחור לא יכלו לעשות שום דבר נגד זה. הכל היה בחסות החוק, כביכול.
וכל היחס הזה? רק בגלל שהיה להם צבע עור אחר. רק בגלל הטיפשות האנושית הגדולה."
עייניה של ריני נפערו. מעולם לא לימדו אותם על כך בשיעורי ההיסטוריה.
היא בעצמה בעלת גוון עור בצבע אותו היא אוהבת לכנות 'שוקולדה', על שם הממתק היקר בשוק. ומעולם לא התייחסו אליה אחרת משום שצבע עורה כהה.
היא וחבריה, הן השחורים והן הלבנים היו שווים לחלוטין.
"זה באמת היה ככה? אתה בטוח?" היה לה קשה להאמין לרעיון הזה, לגזענות על רקע צבע העור.
"זה באמת היה ככה." הוא ענה, ונראה משועשע מתגובתה של ריני.
הדבר זיעזע אותה מאוד, אך באותו רגע היא גם הבינה מה היא התשובה לשאלה הראשונה ששאלה את סטנפורד.
"אז אם אני בוחנת את שלושת הזיכרונות שהצגת לי עד עכשיו, אז כולם, בעצם, היו זיכרונות מן הרגעים האחרונים הרגילים בחייהם של כשפים?" זו לא הייתה באמת שאלה.
"את כבר יכולה לענות בעצמך על השאלה ששאלת אותי כשהתחלנו את הסיור. עכשיו את מבינה מדוע לחנות קוראים 'חנות מזכרות'."
עכשיו היה תורה של ריני לחייך. איזה רעיון מיוחד. כמה חבל שמאגיה זה לא חוקי ולא כולם יכולים לסייר בזיכרונות המכושפים הללו.
'חנות מזכרות' עם כל הזיכרונות העוצמתיים שהחפצים בה אגרו בתוכם.
"אז כל החנות הזו עמוסה בפריטים שהיו שייכים לכשפים?" שאלה, מרוצה מפתרון התעלומה.
סטנפורד הנהן, "כל החפצים והרהיטים והבגדים והצעצועים, כולם פה אוצרים בתוכם את הזיכרונות האחרונים מחייהם הרגילים של בעליהם הכשפים."
"ועכשיו כל הכשפים הללו בתאי המעצר של המדינה?"
"לצערי כן. את מבינה כמה אנשים טובים, שלא עשו מעולם שימוש לרעה במאגיה, אנחנו מפסידים היום?" סטנפורד נעמד בעודו נעזר במקל ההליכה כדי להתייצב. בעיניו השתקף עצב.
ריני מעולם לא השתתפה בהפגנות נגד כשפים. היא גם מעולם לא הרגישה צורך לעשות זאת. כן, היא פחדה מהמאגיה השחורה שנשלטה על ידי הכשפים. אבל היא לא חשה שהיא שונאת את הכשפים עצמם. ריני הופתעה מכך שהיא בעצמה מעולם לא חשבה על הצד של הכשפים בסיפור. על כמה הם סובלים מרדיפות כבר יותר ממאה, ועל כך שחלק גדול מהם נלקחו לתאי המעצר על לא עוול בכפם.
"אז לא כל הכשפים הם רעים?"
"לא."
"ולא כולם משתמשים במאגיה שלהם?"
"לא."
"ויש כאלו שנעצרים גם אם הם לא עשו שום דבר רע?"
"נכון."
ריני הרגישה מחנק בגרונה. במשך שנים היא שמעה כמה זה נורא להיות כשף, ועד כמה הם רעים ומפחידים. היא למדה איך להיזהר מהמאגיה השחורה ולזהות כשף פוטנציאלי. היא, כמו כל אזרח אחר, ידעה בעל פה את המספר לחיוג המהיר ליחידה ללוחמה בטרור הכשפים.
היא הרגישה שהיא צריכה לצאת מהחנות. אבל יש עד דבר אחד שהיא רצתה להספיק לפני כן.
"אני רוצה לראות זיכרון על מלקולם בבקשה."
"כמובן." סטנפורד החל להתקדם אל עבר דלת היציאה מהחנות.
בהתחלה ריני לא הבינה למה הוא מתקדם לשם, עד שהוא נעצר מול פעמון הכניסה.
פעמון אמיתי, לא הודעה מוקלטת.
פעמון. עם ענבל והכל.
"הוא יפיפה," ריני בחנה אותו מקרוב. צבעו המתכתי החל להתקלף בחלקים מסוימים, "ממתי הוא?".
"ובכן, הוא משנים שאת לא יכולה לדמיין לעצמך. שמעת פעם על תקופה שנקראה 'ימי הביניים'?"
ריני נענעה בראשה לשלילה.
"טוב, אז הוא מהתקופה ההיא. מאוד ישן, אבל זה לא מה שמיוחד בו. זה הפעמון האישי שהיה תלוי במשך שנים בדלת ביתו של מלקולם."
3.
ריני מצאה עצמה מעל מפתן דלת מברזל שחור שהשקיפה אל חצר מכוסה בבטון אפור.
רעש של מנוע נשמע מעבר לפינת הרחוב, והובר-מובּיל שחורה נעצרה אל מול הבית. מתוכה יצא גבר צעיר עם שער שחור ושפם מתעקל. סטנפורד! זיהתה ריני, אין לטעות בשפם ובעיניים הרכות. סטנפורד ניגש אל כיוון הדלת ונראה לחוץ מעט. אך עוד לפני שהספיק לנקוש על דלת הבית, פתח אותה גבר צעיר. הוא היה בעל תלתלים שחורים ועיניים כחולות כקרח ומבט מודאג על פניו.
ריני מעולם לא חשבה על מלקולם כעל אדם צעיר עם תלתלים שובבים ומבט מודאג. היא תמיד דמיינה אותו כזקן נרגן ומרושע.
היא חקרה את תווי פניו של האדם שהיווה מקור לסיפורי האימה של השכונה בה גדלה;
הוא היה גבר נאה, ולא כל כך גבוה כמו סטנפורד. פניו זוויתיות, ללא שפם או זקן.
"מה אתה עושה כאן?" שאל את סטנפורד. סטנפורד ניסה להיכנס אל הבית אך מלקולם חסם את דרכו.
"אתה לא מבין! אתה חייב לתת לי להיכנס. הם עושים חיפוש בשכונה!". סטנפורד כבר נראה כל כך לחוץ שריני חששה שהוא יתעלף במקום.
"אתה הבטחת לי שלא תחזור לכאן יותר! גם במקרה חירום!" מלקולם נראה כעת פחות מודאג ויותר מעוצבן.
סטנפורד נעץ מבט חודר בפניו של המתולתל, "אתה חייב לי."
ברגע שהמילים הללו יצאו מפיו של סטנפורד, פניו של מלקולם קדרו.
גלשן משטרתי של היחידה ללוחמה בטרור הכשפים נעצר אל מול הבית וחמישה שוטרים ירדו ממנו בריצה.
"אני באמת חייב לך. אחי." אמר מלקולם, דחף את סטנפורד אל תוך הבית ונעמד לפניו, חוצץ בינו לבין השוטרים.
ריני לא האמינה למשמע אוזניה, סטנפורד ומלקולם אחים!.
אחד השוטרים כיוון אנטי-מאגיה אל חזהו של מלקולם: "מי מכם הוא מלקולם סטנפורד?" שאל.
רגע מה? ריני הרגישה מבולבלת.
"אני מלקולם סטנפורד. וזהו אחי, לאונרד סטנפורד" – אמר הבחור עם התלתלים והצביע על הבחור בעל השפם המעוקל שבתוך הבית – "והוא לא כשף. אין לכם מה לחפש אצלו."
ריני כבר לא ידעה מי זה מי בסיטואציה הזו.
שני שוטרים תפסו בידיו של המתולתל בזמן שהוא הגה עם שפתיו ללא קול אל עבר הבחור המשופם: "עכשיו אתה זה שחייב לי, מלקולם". ונלקח משם אל תוך גלשן המשטרה.
ריני הביטה בהלם מוחלט אל סטנפורד העומד בדלת הבית. מלקולם סטנפורד. היא לא הבינה לחלוטין את העבר בין שני האחים לבית סטנפורד, אך היה ברור שלאונרד, הבחור המתולתל, היה חייב את חייו למלקולם ונלקח למעצר תחת זהות אחיו.
מה שאומר ש.. ש.. שסטנפורד הוא מלקולם הנורא!.
ריני חיכתה לתחושה של היציאה מן הזיכרון ולא הבינה למה היא עדיין לא חזרה אל גופה. היא חשה צורך להתעמת עם סטנפורד – עם מלקולם.
אך במקום זה, ריני נשארה מרחפת לצד פעמון הדלת בזמן שמלקולם לקח מספר דברים מתוך הבית ויצא עם תיק גדול אל החצר. הוא לא הביט לרגע אחורה, נכנס אל תוך ההובר-מובּיל ונסע משם.
זאת הייתה הפעם האחרונה שמלקולם ביקר בבית הזה.
ריני חזרה אל חנות המזכרות עם מערבולת רגשות מורטת עצבים.
"אתה מלקולם הנורא!" צעקה על סטנפורד מלקולם ברגע שחזרה לחלוטין אל גופה.
מלקולם הנהן, "כן, אני מלקולם. אבל הכינוי 'הנורא' הודבק לי שלא בצדק. מעולם לא עשיתי משהו רע עם המאגיה שלי." הוא פנה לכיוון דלת הכניסה ופתח אותה לרווחה.
רוח ערבית נכנסה פנימה.
ריני כלל לא הבחינה בכך שכבר נהיה חשוך בחוץ.
"אבל איך זה שאף אחד לא הגיע לחנות לחפש אותך? הרי היא קרויה על שמך!".
מלקולם עצם את עיניו אל מול הרוח הקרירה, "את החנות פתחתי שנים לפני שהגיעו אל הבית שלי ושל אחי לחפש אותי, ומאז שהוא נלקח אני מעמיד פנים שאני לאונרד, האח שמנהל את חנות אחיו הכשף. כמובן שמאז עברו שלושים שנה, והשכונה בטוחה שהיא עדיין מנוהלת על ידי הכשף הנורא מלקולם. מה שנכון, אבל לא לפי הממשלה שבטוחה שהיא עצרה את מלקולם האמיתי."
כל כך הרבה מחשבות חלפו במוחה של ריני, שהיא אפילו לא הצליחה להבין את כולן.
"ואיך הפעמון הגיע לכאן אם מעולם לא חזרת לבית אחר כך?"
מלקולם חייך, "טוב זה כבר סיפור לפעם הבאה."
פניו הרצינו; "את צפית בכל כך הרבה זיכרונות היום, ריני. ואני מקווה שתזכרי אותם ותנציחי את סיפוריהם של הכשפים החפים מפשע. אני רוצה להאמין שתנסי להוביל לשינוי, אבל אני לא יכול לטפח תקוות אחרי כל כך הרבה שנים בהן החברה שלנו הורעלה על ידי הממשלה עם סיפורי אימה על כשפים. אני רוצה להאמין, שאם אנשים כמוך, יגיעו לכאן ויקשיבו לזיכרונותיהם האחרונים של הכשפים, הם יבינו את כאבם. לנו כבר אין יכולת להילחם. אבל אם אתם, האנשים חסרי כוחות הכשף, תציתו מחאה, גם אם השקטה ביותר, כבר תעוררו את ניצני השינוי להם אני מחכה כבר עשרות שנים."
ריני הביטה בו חסרת מילים. היא חשה את זעקתו של מלקולם לצדק, את עייפותו מהמאבק כנגד הגזענות, ואת חייו שהיו ועודם מוצפים בזיכרונותיהם של כשפים אחרים.
היא הביטה אל עבר החנות.
היא מעולם לא נתנה משמעות כה גדולה לזיכרונותיה האישיים. היא לא חשבה שהם יכולים להיות בעלי השפעה כה גדולה.
אך הזיכרונות הללו, כל כך הרבה מהם, שוכבים בחנות ומחכים לשוב לבעליהם, אוצרים בתוכם את הזיכרונות העוצמתיים מכולם.
את הזיכרונות הכואבים של חוסר האנושיות וחוסר החמלה.
4.
ריני הלכה בדממה. הירח מאיר את דרכה לצד פנסי הלד הבוהקים של הרחוב. היא הרגישה צורך לעשות משהו, אך לבנתיים רק הלכה במהירות אל כיוון דירתה ששכנה כמה רחובות מ"חנות המזכרות של מלקולם הנורא".
היא לא רצתה לעלות על גלשן ציבורי. היא רצתה ללכת.
היא רצתה צדק.
היא רצתה להשפיע.
אבל כל שיכלה לעשות כרגע היה לאחוז בחוזקה בזיכרונות שהופקדו בידיה. ולהבטיח לכשפים בהם התבוננה, הבטחה שקטה;
היא תזכור את חוסר הצדק הזה לנצח.
אבל היא לא רק תזכור. היא גם תפעל.