הידיים ידי אביתר והקול קול דויד
יצאתי מהבריכה, כמו כל יום מימי החול בחודש וחצי האחרונים, לוהטת מהחום וחולמת על אחרי המקלחת ועל שנת הצהריים במזגן. בדרך אקנה לי משהו לאכול כי הבטן מקרקרת וצריך לסגור את הפינה. אני יודעת שאני מגזימה עם הבריכה אבל אני חייבת להעביר את הזמן אחרת אשתגע משעמום.
פתאום הוא עמד מולי. כן, זה היה הוא. עם דלי וסמרטוט. הכל יכול להיות בחיים האלה, את זה אני כבר יודעת, אני למודת נסיון, וגם כירורג בכיר, מנתח, סגן מנהל מחלקה בבית חולים, יכול למצוא את עצמו עם סמרטוט ודלי בקאנטרי רעננה. אמרתי לו: "שלום, מה שלומך? מזמן לא נפגשנו" ובקושי הצלחתי לנשום כדי לסיים את המשפט. הוא לא ענה לי. תיארתי לעצמי שהוא מתבייש ורציתי לקחת אויר אז המשכתי הלאה למלתחות הנשים. נכנסתי ישר למקלחת ושטפתי את כל כולי במים קרים. עמדתי דקות ארוכות מתחת למים עד שהנשימה חזרה אליי ואז התחלתי לצעוק. הכל חזר אליי ובבת אחת. היום בו התאשפזתי. הרגע בו הוא ניגש אליי, אחז בידי ואמר שאני צריכה לעבור ניתוח בגב, הבהלה שלי, הצעקות, האחות שהגיעה כדי להרגיע אותי ולהבטיח לי שאני בידיים טובות. הידיים הטובות שלו שהיו שם כל אימת שביקשתי, קולו המרגיע, ההבטחות שלו, הכדורים שסיפק לי לפני הניתוח וגם אחרי. ההתאוששות הארוכה שלוותה באנשי הצוות המקצועיים ביותר… אז כבר הייתי "בת הזוג של ד"ר אביתר בן אבנר". ההחלמה עד הרגע בו עמדתי על הרגליים ואביתר אמר שיש לו מטופלת חדשה לה הוא צריך לדאוג, עם מקרה גב קשה, דומה לשלי , ואני צריכה לפנות את הדרך.
ארבע שנים חלפו ורק בשנה האחרונה אני מצליחה לא לזכור מה עשינו בכל יום. מה היה טון ה"שלום, אני ד"ר בן אבנר" הראשון שאמר לי כשהגעתי לבית החולים ביום רביעי אחרי הצהריים. זה היה בדצמבר, יום מעונן לא גשום. ואיך הניע את אצבעותיו היפות למחרת, יום חמישי, שכבר היה גשום. בשישי ושבת לא עבד וביום ראשון הגיע במצב רוח טוב ואני תהיתי מה היה לו בסוף השבוע אך לא העזתי לשאול. הוא שאל. ״איך היה לך בסופהשבוע אצלינו?״, ״משעמם״ אמרתי והוא צחק. ביום שני הוא החזיק לי את היד, אמר שצריכה ניתוח בגב ואני צעקתי. עכשיו אני עומדת ערומה במקלחת שבמלתחות הנשים בקנטרי וצועקת. שתי נשים זקנות ממהרות לשאול מה קרה לי ואני נופלת ערומה על מערומיהן ומיללת שאני אוהבת אותו, אני אוהבת את האיש הזה ואף פעם לא הפסקתי לאהוב אותו אפילו לא לרגע אחד.
עוד ועוד נשים מצטרפות ונותנות עצות. חלקן ערומות, חלקן בשלבים שונים של התלבשות. אני מתנגבת ומתלבשת ורק רוצה לברוח משם. בחצי אוזן אני שומעת משפטים שונים "כולנו עברנו את זה", "הוא לא שווה את זה", "מי שלא רוצה אותך, לא צריך", "הכאב יעבור", "יש הרבה גברים", "אם את רוצה אותו, תילחמי עליו", "את עוד צעירה, תאהבי עוד הרבה". אני לוקחת את התיק שלי ובורחת משם. בבית בטוח אצליח לחשוב על משהו.
ואני חושבת. אני חושבת שאזמין אותו לקפה בצהריים, הכי לא מחייב, ונדבר. אראה לו שהוא לא צריך להתבייש במה שקרה לו, ואקשיב גם למה שהוביל אותו להתדרדר ככה, ונראה מה יקרה. אני הרי מוכנה לקבל אותו גם בתור פועל נקיון, לא איכפת לי בכלל, ואולי גם אוכל לעזור לו להשתקם.
אני קמה מוקדם בבוקר ונוסעת לקאנטרי, נכנסת בשער ובפעם הראשונה מסתכלת על השומר ואומרת לו בוקר טוב, ממשיכה בדרכי ואומרת בוקר טוב לאדם היושב בעמדת המודיעין ושואלת אותו אם הוא מכיר את עובד הנקיון והאם הוא חדש. מתברר שכן. הוא התחיל לעבוד בתחילת השבוע והוא צריך עוד מעט להגיע לעבודה. מה עוד אתה יודע עליו? אני מנסה לחלץ פרטים אבל איש המודיעין כמו במודיעין, אינו מספק לי שום פרטים ואני נאלצת לשבת על הספות דמויות העור בכניסה ולהמתין.
אני לא ממתינה הרבה והוא מגיע. ״בוקר טוב״, אני מקדמת את פניו, ״חיכיתי לך, מה שלומך?״, ״הא? בו..בו..בו…ק…ק…ר ט…ט…טוב״ הוא עונה לי בגמגום כבד, קולו אחר לגמרי ממה שזכרתי, והגמגום כמובן, מהיכן הוא צץ?
הוא גם לא נראה אותו הדבר. הוא נמוך יותר ממה שזכרתי והרבה יותר מלא, ומשהו בפנים שלו שונה. כנראה שעבר משהו מאד רציני, תאונת דרכים כמו שאני עברתי או אולי אירוע מוחי? אני ממש חייבת לדבר איתו.
"אביתר אנחנו חייבים לשבת ולדבר, לא משנה איך זה נגמר בינינו ומה קורה איתך עכשיו, חייבים, זה לא מקרי שנפגשנו דווקא עכשיו ודווקא כאן, תחשוב רגע, מה לי ולרעננה? מה לך ולרעננה? מה לי ולשחיה? היית מאמין שאני אגיע לזה? תראה איזה יופי השתקמתי והכל בזכותך! עזוב מה שהיה אחרי זה, אני בעד לזכור את הטוב ואני חייבת לך המון, מה ששלך שלך, בוא, בוא נשב היום על קפה ונדבר." אני מרגישה שמשמיים חיברו בינינו. אני מתקרבת אליו בזרועות פתוחות ובזוויות העיניים רואה את איש המודיעין, השומר ומספר קשישות נועצות בנו עיניים ענקיות כשפיהם פעור. אביתר, לעומת זאת, מצמצם את עיניו, נושך את שפתיו והודף אותי ממנו בידיו המושטות קדימה. מפיו הקפוץ שמעליו מבצבצים אגלי זיעה נפלט במאמץ רב המשפט המוזר הבא: ״גי גי גי ברת את מית מית מית בלבלת״.
״אני לא מתבלבלת. אני יודעת מי אתה. אביתר בן אבנר. ד"ר אביתר בן אבנר.״
איש המודיעין קורא לי. יש לו פרטים. לפועל הנקיון קוראים דויד. הוא מגמגם כבד. בבקשה לא להציק לו ולא להביך אותו. כן, הוא בטוח שכך קוראים לו. אם אני רוצה אני יכולה לברר במשרד אבל לא להציק לו. איזה מין בנאדם אני חושבת שאני אם אני נהנית להציק לחלשים?
אני מתקשרת למחלקה הכירורגית בית החולים ושואלת אם ד"ר אביתר בן אבנר עדיין עובד שם. כן, הוא עכשיו מנהל המחלקה, עושה ניסים ונפלאות, בעיקר אצל נשים צעירות ומי שואלת בבקשה? אני מספרת שאני מטופלת לשעבר שרוצה לבוא ולהודות לו ונאמר לי שבשבוע הבא הוא ייעדר אך לאחר מכן ישמח לפגוש אותי.
אני מסתכלת מרחוק על דויד פועל הנקיון ונזכרת באביתר. לא באמת הצלחתי לשכוח ממנו. אם אין לי את אביתר, לפחות יהיה לי את דויד. אנחנו מתחילים קצת לדבר אבל הגמגום הכבד שלו מאד מפריע לי. אני מתנצלת שהתבלבלתי בינו לבין החבר שלי לשעבר ומסבירה לו עד כמה הם דומים. הוא נבוך ואומר לי משהו שנשמע כמו "אף פעם לא היתה לי חברה יפה כמוך". אני משערת שזה מה שהוא אמר כי באמצע המשפט אני הולכת לשתות. אבל הוא מאד חמוד, ונראה לי אפילו יותר סימפטי מאביתר. אביתר היה מתנשא. דויד לא. יש סיבה לכל דבר, זה ברור.
בכל יום באחת בצהריים, עובדי הקאנטרי אוכלים צהריים בקפיטריה ואני מצטרפת אליהם ויושבת על יד דויד. ככל שעובר הזמן, דויד מתרגל אליי והגמגום שלו פחות נורא. אני מבקשת ממנו שיספר לי על עצמו אבל אין לו הרבה מה לספר. עבד מספר שנים כקופאי בסופר אבל כל פעם שהיה צריך לדבר הגמגום מאד הפריע ללקוחות. בנקיון יותר טוב, לא חייבים לדבר, הוא צוחק. אני אוהבת אנשים עם חוש הומור, בעיקר עם הומור עצמי. אני רוצה לדעת עוד עליו, בעיקר על הגמגום שלו, ולשם כך ממציאה בן דוד מגמגם. זה עובד נהדר! דויד מאד סקרן לגביו. אני בוחנת את תגובותיו של דויד וממציאה סיפור על הבן דוד, כביכול, שעבר טראומה כלשהי וכתוצאה ממנה החל לגמגם. קלעתי בול. זה בדיוק מה שקרה לדויד כשהיה בן ארבע וקצת בגינת השעשועים וטיפס על קרוסלה. מולו ישבה ילדה יפה בשמלה לבנה, או צהובה, הוא לא זוכר. אבל יפה היתה, כל כך יפה ששכח לאחוז בשתי ידיו חזק את הקרוסלה, וכשזו החלה להסתובב, הוא נפל ארצה ונשאר יושב בגב זקוף על האדמה היבשה. כל כסא שהסתובב חבט בראשו ועד שהגיעה אמו ועצרה את הקרוסלה, ראשו שתת דם. אמבולנס הגיע ואין הוא זוכר עוד דבר אך מאז הוא מגמגם. כשהוא פוגש אישה, מגמגם עוד יותר. זו הסיבה שהוא נמנע מחברת נשים יפות. "את יפה" הוא אומר לי, "אני שותה בכל בוקר טיפות להרגעה כדי להצליח להוציא משפט", הוא מתנשף מרוב מאמץ והגמגום רק גובר. אני מרחמת עליו אבל גם נכבשת בכנות שלו. חושבת על הילד הקטן המוקסם מיופיה של הילדה היושבת מולו בקרוסלה. אני רוצה לחבק אותו, אני רוצה שאביתר ינשק אותי, אביתר, אביתר.
דויד לא מזמין אותי לצאת איתו אז אני מזמינה. הוא לא קורא ספרים ולא אוהב הצגות ולא קונצרטים וגם לא הופעות מחול אז אנחנו הולכים לסרט שהוא בוחר: סופרמן. אנחנו יושבים באולם הקולנוע החשוך. אני מחזיקה לו את היד והוא מצחקק במבוכה. הידיים ידי אביתר והקול קול דויד.
אחרי שאביתר סילק אותי ועבר למטופלת הבאה שלו, כמעט ושקעתי בדיכאון. ידידה הציעה לי לנסות לימודי קבלה ומצאתי שהם יכולים להסיח היטב את דעתי. שקעתי בהם והפכתי לתלמידה מצטיינת. התקדמתי בסולם הלימודים ולאחר שנתיים של לימודים אינטנסיביים הצלחתי להתקבל לקורס סודי במיוחד שמתקיים אחת לעשור ומונה חמישה תלמידים בלבד בכל מחזור. זהו קורס שמכשיר אנשים לשאוב את הזכרונות ממוחם של רבנים העומדים בפני מותם ולהשתיל אותם במוחם של פעוטות שזה עתה החלו ללמוד את התורה אך חוכמתם, רצינותם ויכולת הנהגתם כבר ניכרת בהם.
את זכרונותיהם המעטים של הפעוטות שואבים מהם, ומשתילים אצל הרבנים. אסור בתכלית האיסור להשאיר אדם ללא זיכרון. אדם ללא זיכרון משול לבהמה. הזיכרון הוא מה שמבדיל בינינו, בני האדם לבין הבהמות. הוא מה שעושה אותנו תבוניים, בעלי בחירה, מבחינים בין הטוב לבין הרע. ללא זיכרון היינו מוּנָעִים על ידי צרכינו בלבד ממש כמו בעלי החיים הנחותים ביותר, אלו שאנו רשאים לאכול אותם – הבהמות והעופות (ישנם כאלה שאנו היהודים אינם רשאים לאכול אך זאת מסיבות אחרות).
השתלת זיכרון זו היא היא הסיבה שלעיתים רבנים גדולים בתורה משתטים באחרית ימיהם ואין לייחס לדבריהם רצינות.
החלטתי לנצל את הידע שלי – שאיבת זכרונות והשתלתם במח אחר – שלא לשמו. אמנם נשבעתי את שבועת הקבלה. נשבעתי לא להשתמש בידיעותיי, במיומנותיי וביכולותיי שלא לשמם. אבל גם אביתר נשבע את שבועת הרופא. לפעמים שוכחים במה נשבעים.
נפגשתי עם אביתר. הבאתי לו פרחים וממתקים. סיפרתי לו על השיקום הנפלא שלי, על כך שאני שוחה בבריכה חמש פעמים בשבוע ולפעמים גם שש. הודיתי לו מקרב לב. הוא התפלא לראות אותי אך אני מיהרתי במשימתי ושאבתי את כל זכרונותיו בדרך שלא אוכל לספר עליה. חששתי מאד מכיוון שזו היתה הפעם הראשונה שלי.
מבית החולים נסעתי לבריכה. השתלתי את כל הזכרונות של אביתר במוחו של דויד.
שבעה חודשים תמימים למדנו בקורס מה קורה לאדם שיש במוחו זכרונות כפולים, גם אם זה לזמן קצר מאד. בחנו עשרות מקרים של אנשים (זה המקום להסביר שהמצאת שאיבת הזכרונות אינה של הקבלה. במקורה, הומצאה ונוסתה על בני אדם בגילאי השלושים והארבעים בארגנטינה בשנות התשעים ) שיצאו מדעתם תוך דקות ספורות, ומצבם היה בלתי הפיך. בחנו אפשרויות להשתיל זכרונות באנשים ישנים, באנשים שעוברים סוגסטיה או היפנוזה ועוד שיטות המונעות מהם להיות במודעות מלאה, אך כל זה לא עניין אותי כשהעברתי לדויד את הזכרונות של אביתר. הייתי כל כך חדורת מטרה והאמנתי שאצליח.
מיד לאחר ההשתלה, שאבתי מדויד את זכרונותיו ומיהרתי לבית החולים, שם השארתי את אביתר ללא זכרון, דבר שאסור היה לי לעשות.
שאיבת זכרון מאדם כשיר ובריא באמצע חייו אסורה בתכלית האיסור. גם בסוגיה של אדם העומד לפני מותו הנשאר ללא זכרון עסקנו רבות בלימודים אך אני העדפתי לשכוח לשעה קלה את הכל, אם כי, למען הכנות אני חייבת להודות, שבאחד הרמזורים בהם חיכיתי שהאור יתחלף, חשבתי על ד"ר אביתר בן אבנר, מנהל המחלקה הכירורגית, אדם ללא זכרון, וחיוך עלה על שפתיי.
את אביתר מצאתי, כפי שתיארתי לעצמי, בדיוק במקום בו השארתי אותו. השתלתי בו את הזכרונות של דויד ונישקתי אותו בלחי, נשיקת רחמים.
חזרתי מותשת הביתה.
מחר יום חדש.