אומרים שאסור לעוף קרוב מדי לשמש. אומרים שתישרף ותתרסק. אבל לפעמים אנחנו מגלים שהיינו קרובים מדי רק כשהתחלנו ליפול, ואז כבר מאוחר מדי.
הלילה שבו הירח האיר בגאווה את השמיים ולא נתן לאף כוכב להאפיל על אורו, אפשר לומר שהוא הלילה שבו התחלתי להישרף.
השעה הייתה ארבע לפנות בוקר, אך מעולם לא הרגשתי ערני יותר. מסביבי עשרות אנשים מילאו את האולם, כל אחד מחזיק שלט, בלונים או פרחים, כולם מחכים ליקיריהם השבים הביתה. וגם אני כמותם, קיוויתי שבלון הליום קטן וצבעוני ושלט עליו כתבתי את שמה באותיות הגדולות ביותר שהצלחתי לכתוב, עם לב בצד לקישוט, יגרמו לי לבלוט בין ההמון.
הטיסה ממקסיקו כבר נחתה, אך הזמן זז כמו בהילוך איטי בעוד כולנו בהינו בציפייה בשער. כמו פופקורן מתפוצץ, תחילה נוסעים בודדים בלבד נכנסו, אך במהרה הגיע גל של אנשים רבים מכדי לספור. עיניי קפצו מאדם לאדם בניסיון לאתרה, לרגע לא עוזבות את חלל הכניסה.
אחרי מה שהרגיש כמו נצח, ראיתי אותה. בחורה נמוכת קומה בעלת שיער כהה וגלי אסוף בפקעת מבולגנת ועיניים בצבע הים צעדה באיטיות על שביל היציאה. לא יכולתי לעצור את החיוך מלהתפשט על פניי. מיששתי את תיקי כדי לוודא שקופסת השוקולדים עדיין שם והצצתי לעבר השלט בחשש שהחזקתי אותו הפוך.
"נועה!" קראתי והתחלתי ללכת במהירות לכיוונה. היא הזדקפה וחיפשה את מקור הקול, עד שהבחינה בי מתקרב. היא עצרה לרגע וחיבקה את הבחורה שעמדה לידה, בחורה מנומשת בעלת שיער אדמוני, כזה שקשה להתעלם ממנו, ואז רצה לזרועותיי. את הדגדוג שפתאום חשתי בצד הגוף ייחסתי להתרגשות שמילאה את כל גופי. אני מניח שזו לא הייתה לגמרי טעות. אין ספק שהשתוקקתי לראות אותה שוב בשנייה שעלתה על המטוס לפני כחודשיים, ולכן לא עלה בדעתי לפקפק במחשבותיי.
"התגעגעתי אליך," אמרה בעודה מנסה למעוך אותי בחיבוקה.
"גם אני, את לא מבינה כמה."
השקיות מתחת לעיניה הסתירו את שמחתה כשהוצאתי את השוקולד מתיקי. מלמול שנשמע כמו 'תודה' נבלע בתוך פיהוקה.
"אני מניח שטיסה מהצד השני של העולם יכולה להיות קצת מעייפת," אמרתי, והיא בתגובה רק הנהנה. לקחתי את תיקה הגדול והלכנו אל החנייה.
בלון ההליום ריחף במושב האחורי של הרכב ונועה ישבה לידי, בקושי מצליחה לפתוח את עיניה.
"פשוט תלכי לישון, זה יהיה פחות מעייף מאשר להמשיך לנקר."
"אני לא עייפה," מלמלה בשקט והשעינה את ראשה על החלון.
"כן, את לא נראית עייפה בכלל," גיחכתי, אך נראה שכבר דיברתי לעצמי. כיביתי את הרדיו כדי שלא תתעורר וכך נסענו במשך קצת יותר משעה, עד שהגענו לביתה בחיפה. עננים הסתירו את הירח שכבר כמעט ירד לגמרי, בעוד שהשמש בדיוק החלה להפיץ את אורה. פסעתי לעבר הצד השני של המכונית, פתחתי את הדלת בזהירות והנחתי את ידי מתחת לראשה כדי שלא תיפול. היא הייתה כל כך שלווה ויפה בשנתה. אמה חיכתה לבואנו ומיהרה לקחת את דבריה פנימה. ממש כמו נועה, גם היא אישה עדינה עם עיניים כחולות וגדולות.
"איך נתת לה לנסוע לבד לחודשיים לדרום אמריקה?" היא נזפה בי בלחישה והכתה אותי קלות על זרועי.
"אני מצטער, זה לא יקרה שוב," צחקתי והיא מיהרה לקחת את התיק הגדול פנימה. כמו הורה וילד, הרמתי את נועה מכיסא המכונית ולקחתי אותה למיטתה. כיסיתי אותה בשמיכה וליטפתי את שיערה הנעים בעדינות כאשר שוב הרגשתי דגדוג קל בצד הגוף ועלה במוחי זיכרון של עריסה לבנה ובה תינוק בן כמה ימים בלבד. הוא הניע את גפיו בקושי ולא הסכים לפתוח את עיניו בעוד פס של אור שמש חדר בין התריסים וכיסה מחצית מפניו. אני חושב שהייתי אז כבן ארבע, ורק רציתי ללטף את ראשו הקטן. הרגשתי כמו אח גדול עבורו, למרות שהוא עדיין לא היה מסוגל להבין את המשמעות של 'אח גדול'. תהיתי מה עלה בגורלו של אותו התינוק. לא הצלחתי לזכור דבר מלבד התמונה של ידי מנסה ללטף את ראשו. יכולתי רק לנחש שהוא אומץ לפניי, או שהתערבב בזיכרוני עם שאר הילדים שנכחו תמיד מסביבי בבית היתומים.
"הכל בסדר?" שאלה אמה ושלפה אותי ממחשבותיי. ניערתי מעט את ראשי וחזרתי למציאות.
"כן, הכל בסדר."
כשהערב ירד נסעתי שוב לביתה.
"מזמן לא ראיתי אותך," אמרה אמה של נועה כשפתחה את הדלת וחיבקה אותי לשלום. מיהרתי להיכנס ונועה יצאה מחדרה עם כוחות מחודשים ושמלת קיץ אדומה שנראתה עליה טוב יותר מתמיד. חיוך רחב החושף שיניים מושלמות נפרש על פניה, וכמו תמיד אני נדבקתי בחיוכה. אחרי נשיקה קטנה נכנסנו יחד לחדרה וישבנו מכורבלים על מיטתה, אותה חלקנו עם בובת הדובי שקניתי לה ליום השנה הראשון שלנו. על הקיר היו תלויות תמונות רבות שלה, חלקן איתי, חלקן עם חבריה והשאר הציגו אותה לבד לצד נוף של ים או עצים. מעולם לא חיבבתי את התמונות שלה עם בנים אחרים, ידידים או לא.
"אתה צריך לצבוע שוב את השיער," אמרה נועה בעודה משחקת בשיערי. היא משכה אותי אל מול המראה והצביעה על חילופי הצבעים בו. "אתה רואה את זה? השורשים שלך כבר ג'ינג'יים לגמרי. אני לא מבינה איך זה לא הפריע לך קודם, זה נראה כמעט כמו דבורה." בחנתי את עצמי והתקשיתי להכחיש את דבריה.
"אולי כדאי שאחזור לג'ינג'י וזהו. אני דווקא חושב שזה יתאים לי יותר."
"בחייך, תמיד התלוננת כמה אתה שונא את השיער שלך עד שצבעת אותו בתיכון. אתה תחזיק מעמד שבוע," אמרה. הרמתי את גבותיי והרגשתי את שפתיי מתעקלות לחיוך קטן.
"סהר, לא, תוריד את החיוך הזה. אני מתחננת, בבקשה אל תיקח את זה כאתגר," ביקשה עם חשש אמיתי בקולה שגרם לי לגחך. "אני לוקחת את זה בחזרה. אתה תחזיק מעמד אפילו אחרי שכל הדבורים ייכחדו, ואז אני אזכיר לך שהייתה פעם חיה שהזכירה את השיער שלך בתקופה ששכחת לצבוע אותו."
"אני בטוח שאת יכולה לנסות לשכנע אותי יותר טוב מזה." היא התקרבה אליי באיטיות ונישקה אותי עם שפתיה הרכות.
"השיער השחור שלך הרבה יותר יפה בעיניי. זה מה שחשוב, לא?"
"הייתי אומר שזאת טענה משכנעת מספיק," אמרתי ושנינו גיחכנו. התגעגעתי כל כך לרגעים האלה. התקופה הארוכה הזו בלעדיה הדגישה לי עד כמה היא הייתה חלק חשוב מחיי.
כמו הירח שכל מטרתו היא להסתובב סביב כדור הארץ, כל חיי סבבו סביבה. רציתי תמיד לשמור עליה קרובה, ולהאיר לה את הדרך ברגעים חשוכים.
"חוץ מזה, אתה לא יכול להסתובב ככה באילת."
"אילת?" שאלתי ועיקמתי את גבותיי בתהייה. "למה שאני אסתובב שם?"
"שמעתי על פסטיבל מדהים שהולך להיות שם בעוד כמה ימים. הופעות טובות, בירות טובות, יהיה ממש כיף!" קולה הפך לגבוה מרוב ההתרגשות רק מלדבר על האירוע.
"נועה, את יודעת אני לא אוהב את הדברים הא-"
"-שלא תעז להגיד שוב שאתה שונא אנשים," קטעה אותי, "אני לא מקבלת את זה כתירוץ."
"הצעה חלופית – נישאר בבית ונראה הופעות מהנוחיות של החדר! אפילו יש פה מזגן. ואל תשכחי את החלק הכי טוב – זה לא אילת באוגוסט."
"תפסיק להיות כזה יבש, אני מבטיחה לך שיהיה כיף. חוץ מזה, חברה שלי אור תהיה שם, אז אין שום סיכוי שלא נהנה. היא הבחורה הכי אנרגטית שתפגוש."
"איך לא פגשתי עדיין את 'חברה שלך אור'?"
"אוי, לא יצא לי לספר לך. אתה זוכר שדיברנו על החברה הכי טובה שלי מהמחנה קיץ ההוא שהייתי בו באילת בזמן היסודי, נכון?" שאלה באופן רטורי ואני הנהנתי בלי להעניק לכך יותר מדי מחשבה, "אז פגשתי אותה במקסיקו. מה הסיכויים?"
"את באמת מנסה לשכנע אותי ללכת לשם על בסיס זה שמישהי שלא דיברת איתה מאז היסודי הולכת?"
"אני מבטיחה לך שהיא הכי חמודה בעולם. הסתובבנו יחד מלא במקסיקו. בטח ראית אותה בשדה התעופה, היא הג׳ינג׳ית שנתתי לה חיבוק לפני שרצתי אליך."
"אה כן, אני זוכר אותה," אמרתי וגירדתי מעט את צד גופי, "באמת תהיתי מי זאת הייתה."
"יופי, אז אנחנו הולכים," החליטה.
"הרגע נחתת, אני לא מבין איך יש לך כוח לזוז בכלל." כתגובה היא החלה לרקוד מעט במקום בצורה שרק חיזקה את טענתי שעדיף שנישאר בבית, אך כמובן שזה לא היה מסוג הוויכוחים בהם היה לי סיכוי לנצח. לא שאי פעם ניצחתי מולה בוויכוח.
"את יודעת, האמת שאני זוכר פסטיבל כזה. אני חושב שהייתי בו לפני כמה שנים," אמרתי והיא קפאה במקום עם פה פעור. מעולם לא ראיתי אותה כה מופתעת.
"אתה? אתה היית בפסטיבל המוני עם אנשים אמיתיים?"
"כן, היו אמנים טובים ואני חושב ששתיתי די הרבה. אני זוכר שאחד הבחורים שם התחיל איתי, זה היה די מחמיא."
"איפה כל זה היה לפני רגע כשהתלוננת שאנחנו לא צריכים ללכת?"
"לא יודע, פשוט נזכרתי בזה פתאום. כנראה שהייתי מספיק שיכור בשביל למחוק את זה מהזיכרון שלי," אמרתי וגירדתי שוב, "את לא תאמיני, אבל אפילו עליתי לבמה הראשית ושרתי עם אחת הלהקות, אני חושב ששרנו את 'עולם משוגע' של נצ׳י נצ׳." אפילו אני הייתי מופתע למשמע המילים שיצאו מפי. לא היה חלק אחד בסיפור הזה שתאם לאישיות שלי. נועה נשארה קפואה לכמה רגעים בניסיון לעכל ולתהות איך ייתכן שהסכמתי לעשות את כל זה.
"אתה יודע מה אפילו יותר הזוי?" אמרה כשסוף סוף הצליחה לצאת מקיפאונה, "אור סיפרה לי אותו דבר בדיוק. גם את החלק עם השירה על הבמה, אפילו את אותו השיר!"
"כנראה שממש אוהבים את נצ׳י נצ׳ בהופעות האלה."
"אם לא היית שקרן כזה גרוע הייתי חושבת שאיכשהו תיאמתם את זה מראש כדי לעבוד עליי," אמרה וזרקה את הדובי לעבר פניי, ובו זמנית צחקה את צחוקה המתגלגל שכה אהבתי לשמוע. "אבל אתה יודע, הסיפור הזה רק מכניס אותך לבעיה. אין מצב שאני מפספסת הזדמנות לראות אותך עולה על הבמה הראשית ושר."
גיחכתי למשמע דבריה, אך עמוק בפנים אני חושב שבאמת רציתי ללכת. בזיכרון ההוא באמת נהניתי, גם מהדברים שלעולם לא אבחר לעשות במודע. אך לא משנה כמה התאמצתי, לא הצלחתי לזכור מה שכנע אותי ללכת לשם בפעם הקודמת.
כמה ימים חלפו ויצאנו למסע הארוך לדרום המדינה באוטובוס לילי מלא מהצפוי. הפסטיבל מתרחש רק בעוד יומיים, אך החלטנו לנצל את ההזדמנות כחופשה זוגית. כשאני חושב על זה, זוהי הפעם הראשונה שאנחנו יוצאים לטיול כזה לבדנו. תמיד אמרנו שנחסוך כסף ונצא לחופשה ארוכה ומפנקת, אך נשאבנו לשגרה אותה לא נהגנו לאתגר. אפילו כשהתגייסנו, שנינו שירתנו במרכז הארץ וכשרצינו לבלות יותר זמן ביחד, היינו ישנים אחד אצל השנייה. אני מניח שבסופו של דבר כולנו מחפשים את השגרה.
ישבנו מחובקים ומתרגשים וברקע ליווה אותנו מבחר מגוון של שירים, שנע בין רוק קלאסי, למזרחית ואפילו לאופרה. צחקנו על ניסיונותינו הכושלים לשמוע דרך אוזניות את המוזיקה שלנו, שלא הצליחה להאפיל על השירים שברקע, אלא רק התערבבה איתם ויצרה תערובת צלילים שלא נעמה לאוזנינו. ויתרנו על הניסיון להתגבר על המוזיקה והעברנו את הזמן עם כמה משחקי נסיעה עד אשר הגענו לתחנת דלק. כמעט יכולתי לראות את הריר יוצא מפיה של נועה כשהסתכלה על בית הקפה בזמן שהחנינו.
"אני אזרוק ניחוש פרוע ואגיד שאת קצת רעבה."
"קצת," ענתה וניתקה את מבטה מבית הקפה כדי להעבירו אליי ולחשוף חיוך מובך.
התיישבנו בשולחן עגול וקטן וחלקנו טוסט ומאפה, בדומה לשאר הנוסעים. המקום היה ריק לחלוטין לפני שהגענו, אך אני מניח שהם כבר היו רגילים לרגעי העומס האלו בשעות הקטנות של הלילה.
"תסתכל על זה," אמרה והצביעה עם ראשה על אחת המלצריות. היא עמדה עם גבה אלינו ולבשה חולצה שחורה קצרה, כך שיכולנו לראות כמעט את כל הקעקועים שכיסו את זרועה. הם היו כה רבים שהתקשיתי לזהות את כל הצורות השונות, אך הצלחתי לזהות פרחים חסרי צבע שהקיפו ראש של אריה. "אף פעם לא הבנתי למה שמישהו יעשה דבר כזה לעצמו. כבר לא רואים את היד שלה."
"אני דווקא יכול להבין איך מתמכרים לזה. ברגע שעשית אחד את מתחילה לשים לב יותר לקעקועים של אחרים, ובלי לשים לב את מתכננת את הקעקוע הבא."
"עדיין, תחשוב כמה כואב זה בטח היה. אני לא חושבת שהייתי עומדת בזה."
"כן, זה ממש כואב," אמרתי והרמתי את היד השמאלית שלי, "אני זוכר כשאני עשיתי-" קטעתי את המשפט ובהיתי לרגע בפרק כף היד הנקי מקעקועים שחשפתי. "אני מתכוון, כשחבר שלי עשה אחד. הוא עשה ממש כאן," אמרתי והצבעתי על אותו המקום שבהיתי בו, "הוא כתב 'משפחה' באנגלית בכתב מחובר ולב בסוף. זה כאב בטירוף. זאת אומרת, ככה הוא תיאר את זה."
המשכתי לבהות בידי החלקה. יכולתי להרגיש את הכאב של הקעקוע כשסיפרתי את הסיפור, והייתי בטוח שאני הייתי זה שעשה אותו. לא משנה כמה ניסיתי להיזכר, לא הצלחתי לחשוב על אף אחד מחבריי מעוטר בקעקוע שתיארתי, אז למה זכרתי את זה?
"זה נשמע קצת נשי, לא? מי מהחברים שלך עשה את זה?"
"אה, אני לא חושב שאת מכירה אותו. ניתקנו קשר," השבתי. אולי ראיתי את זה בסרט? מיששתי מעט את פרק כף ידי, כאילו עדיין לא מאמין שזיכרוני הטעה אותי כך, עדיין מחפש שם את הקעקוע.
חזרנו לאוטובוס עייפים אך שבעים, ויצאנו שוב לדרך. לא לקח זמן רב עד ששנינו נרדמנו, ולפני ששמנו לב הגענו ליעדינו. נועה הגיעה מוכנה עם רשימה של חופים בהם רצתה לבקר ודברים שרצתה לעשות, כאילו שכחה שרק לפני שבוע עוד הייתה בדרום אמריקה, וכבר רצתה לאסוף חוויות חדשות.
בזבזנו את רוב היום במלון ובסביבתו, ולמרות שהעדפתי את הבריכה של המלון, נועה התעקשה שנלך לחוף הים. כמובן שהיא ניצחה.
"אני חושב שהספקתי להיעקץ," אמרתי וגירדתי את צד גופי. "זה אפילו קצת כואב."
"תראה לי," אמרה ובחנה את גופי. מגע ידה צרם וקפצתי מעט במקום. "זה ממש מוזר. אני לא רואה כלום, רק קצת אדום מהגירודים שלך." הצצתי גם אני כדי לאשש את דבריה.
"זה כנראה כלום."
"יופי. אני צריכה אותך במצב טוב, רציתי ללמד אותך לרכוב על אופניים אחרי הפסטיבל!" אמרה בהתרגשות.
"באילת? באוגוסט? זה לא נשמע כמו רעיון טוב. חוץ מזה, אני כבר יודע לרכוב."
"ממתי בדיוק? תמיד אמרת שזה מיותר למי שגר על הר, ושלא יצא לך ללמוד. ואיך אפשר לשכוח את הסרטון שאמא שלך הראתה לי, התרסקת שם לפני שהספקת לעלות על האופניים בכלל," אמרה וצחקה כשנזכרה באותו סרטון.
"אולי כן שוכחים איך לרכוב על אופניים? בכל זאת, למדתי כשהייתי בן חמש, הגיוני שאהיה קצת חלוד," אמרתי בקול מהוסס. אילולא המבט המופתע שעלה על פניה, כנראה שלא הייתי שם לב למשמעות מאחורי מילותיי. זו הייתה הפעם הראשונה שנזכרתי בתקופה עם המשפחה הביולוגית שלי. אני יודע שהגעתי לבית היתומים בגיל שש, אך לא משנה כמה ניסיתי, לא הצלחתי לשחזר בזיכרוני מה הוביל אותי לשם.
אבל זה לא היה נכון. זו לא הייתה הפעם הראשונה שנזכרתי בתקופה ההיא. העליתי במוחי שוב את התמונה של העריסה הלבנה והתינוק הקטנטן, ויחד איתה גם את התחושות מאותו הרגע. הייתי בן ארבע, והייתי בבית עם המשפחה שלי. המשפחה הביולוגית שלי.
"הכל בסדר?"
"כן, אני בסדר," השבתי. אבל לא הייתי בסדר. הבנתי שיש לי אח קטן שמסתובב לו אי שם בעולם, אח אמיתי, ואפילו לא ידעתי על קיומו.
"בוא ניכנס למים, זה יעזור לך להרגיע את הגירוד." היא ידעה שאני לא בסדר. היא יכלה לראות זאת על פניי, אך היא ידעה גם כי עליי להבין זאת בעצמי.
כבר כמעט ירד הערב ונועה ואני הגענו לתגלית חדשה – אנחנו הרבה יותר רעבים בחופשות. אני לא זוכר את הפעם האחרונה בה אכלתי ארוחת ערב כשעוד היה מואר בחוץ. נועה הובילה אותנו לאחת מהמסעדות הרבות על החוף. לא הייתי בטוח למה, אך זיהיתי בעיניה כי היא מחפשת מסעדה מסוימת. הניחוש הטוב ביותר שלי היה כי היא שמעה על מקום טעים שרצתה לנסות, וכי סביר להניח שמנת הדגל של המקום תהיה סושי. היא מעולם לא אמרה 'לא' לסושי.
אפשר לומר שהניחוש שלי היה נכון. המנות בתפריט כללו מגוון מאכלי-ים, והיא אכן שמעה רבות על המקום, ובכל זאת לא ציפיתי שאחת מחברותיה תשרת אותנו.
"אור!" קראה נועה וחיבקה את חברתה האדמונית והמנומשת משדה התעופה.
תחושה משונה מילאה את גופי. הרגשתי כאילו ראיתי את השמש לראשונה בחיי. כאילו עד היום עולמי הואר על ידי מנורות, וסוף סוף זכיתי לצאת החוצה ולהרגיש את חום השמש על גופי. ואפילו לא הצלחתי להבין למה. זו הייתה תחושה כה מוכרת, אך גם מסנוורת. ממש כמו יציאה לאור השמש ממקום חשוך, תחילה האור החזק לא מאפשר לנו לפקוח את העיניים ולראות את סביבתנו. למען האמת, לא רציתי לפקוח את עיניי. חששתי מהמשמעות שיכולה להיות לתחושות הללו. חששתי מהסיכוי שאפגע בנועה. אמנם לא זכרתי חלק גדול מילדותי, אך זכרתי משפט אחד שכעת היה חשוב מתמיד – אסור להסתכל ישירות על השמש.
"אתה בטח סהר!" קראה לכיווני וחשפה חיוך רחב ויפה. "נועה לא הפסיקה לדבר עליך. באמת, אני לא מבינה איך עשית את זה, אבל היה קשה לגרום לה להתרכז במשהו אחר." חייכתי במבוכה והנהנתי כתגובה. נעתי מעט באי נוחות בכיסא בגלל הכאב שחשתי בצד גופי.
"את לא תאמיני לזה," אמרה נועה, "גם סהר עלה לשיר בבמה הראשית בפסטיבל! הוא סיפר לי בדיוק את אותו הסיפור שאת סיפרת לי במקסיקו." אור הביטה הצידה וכיווצה את גבותיה כמנסה להיזכר. "את לא זוכרת? התפרצת לבמה ושרת את 'עולם משוגע'."
"בטח שתיתי יותר מדי, אני לא מצליחה להיזכר בזה," אמרה בחיוך וצחקוק קטן. חזרנו להביט בתפריט כששמתי לב שמבטה של אור הרצין, והיה מכוון ישירות אליי.
"לא הייתי מנחשת שאתה הטיפוס שיתפרץ לבמה באמצע פסטיבל," לפתע אמרה אור.
"כן, גם אני לא ממש יודע להסביר את זה."
"כנראה שאתה ממש אוהב את נצ׳י נצ׳," השיבה לאחר כמה שניות של שקט ובהיתי בה לרגע.
"למה את חושבת ששרתי שיר שלו?"
"נועה אמרה שסיפרת לה בדיוק את אותו הסיפור, ניחשתי שהיא מתכוונת גם לשיר. אני טועה?" שאלה. התקשיתי לפענח את המבט בעיניה. זה נראה כאילו היא בחנה כל פרט קטן בי בחיפוש אחר משהו.
"את לא טועה, הוא סיפר לי בעצמו שגם הוא שר את אותו השיר. אפילו לא ידעתי שהוא אוהב את סגנון המוזיקה הזה," ענתה נועה ונעמדה. "אני חייבת ללכת לשירותים," אמרה תוך שביקשה ממני במבטה להזמין עבור שנינו.
לאחר שיצאה מטווח הראייה, אור התיישבה במקומה והסתכלה עמוק לתוך עיניי.
"מה?" שאלתי עם מעט עצבנות בקולי תוך שניסיתי להתחמק מעיניה הבוהות.
"אתה זוכר אותי?"
"מה?" חזרתי על השאלה, אך הפעם בבלבול. היא המשיכה לבהות בי בציפייה, השתוקקה לתשובתי. "אני זוכר אותך משדה התעופה, אם לזה התכוונת," השבתי לבסוף. היא תמכה את גבה עם ידה ונעמדה במהירות.
"פשוט- תנסה להיזכר, בסדר?" אמרה והחזיקה את נשימתה. היא נשכה את שפתיה בכאב ומיהרה אל המטבח מבלי לחכות לתשובה. יכולתי להרגיש את מוחי עובד קשה בחיפוש אחר התשובה לשאלתה. ניסיתי להיזכר בתקופות שונות בחיי כדי למצוא את המקום המתאים לה בזיכרוני, אך ללא הועיל.
קולות של זכוכית וצלחות נשברות נשמעו מהכיוון אליו רצה, ולאחריהם כמה מהעובדים הלכו במהירות אל מקור הרעש. קמתי והתקרבתי באיטיות ובסקרנות, ונועה שבדיוק חזרה הצטרפה אליי. אור שכבה מקופלת על הרצפה, אנקות מושתקות חמקו מבין שפתיה.
"אור!" קראה נועה ורצה אליה, "מה קרה? את בסדר?"
בעזרת תמיכתם של העובדים האחרים הצליחה לבסוף להתיישב, ולפתע הבחנתי בקעקוע על פרק כף ידה השמאלי. התקרבתי בשקט כדי לאמת את מראה עיניי; הכיתוב 'משפחה' באנגלית בכתב מחובר וציור קטן של לב קישטו את פרק כף ידה.
"תגידי, אור גדולה מאיתנו?" שאלתי בעודי שוכב על המיטה בחדר המלון והצצתי דרך החלון אל שמי הלילה השחורים. הירח לא נראה בשום מקום. נועה צחצחה את שיניה בשירותים, ונראתה מעט מודאגת למצבה של חברתה.
"כן, בארבע שנים," השיבה. היא ניסתה להבין מפניי מהן המחשבות שהתרוצצו בראשי. אני חושב שהיא הבחינה שזו לא התשובה לה ציפיתי. שאלתה של אור ליוותה אותי במשך כל היום, ועדיין לא הצלחתי למצוא תשובה הגיונית. לרגע תהיתי אם הייתה אותו התינוק ששכב בעריסה הלבנה שבזיכרוני, אם התינוק שחשבתי שהוא אחי הוא בעצם אחותי והוא נמצא בקרבתי. אך נועה פסלה גם את האפשרות הזו. שום דבר לא היה הגיוני יותר. הקעקוע שחשבתי שעשיתי והופיע על ידה של אור והזיכרון מהפסטיבל שחלקתי איתה, פשוט לא הצלחתי לפענח את משמעותם.
למחרת נועה התעקשה שנחזור לחוף הים מיד לאחר שהתעוררנו. החוף היה במרחק של כמה דקות הליכה בלבד, שבמהלכן התאמצתי להסתיר ממנה כל סימן לכאב החד שהרגשתי בצד גופי, בדיוק כפי שהיא הסתירה את דאגותיה מפניי. רק אתמול חברתה הובהלה לבית החולים, ורציתי לכל הפחות לאפשר לה להמשיך בהעמדת הפנים.
"חם לי, בוא ניכנס למים!" קראה ותפסה את ידי. היא משכה אותי לעבר הים, ובכל צעד הרגשתי את נשימתי עוזבת את גופי.
"חכי, אני- אני לא חושב שזה רעיון טוב," מלמלתי בין התנשפויות כבדות. כבר לא הצלחתי להחביא את כאבי.
"מה קרה?" שאלה בדאגה. היא הנחתה אותי לעבר הכיסא הקרוב ועזרה לי להתיישב. התחלתי להשתעל, לא הצלחתי לראות דבר מסביבי. הרגשתי שאני נחנק, כאילו אני מוקף במים ואיני מסוגל להגיע למקור אוויר. נועה החזיקה את ידי וליטפה את מצחי בעדינות עם ידה הרכה בניסיון להרגיע אותי.
"אני חושב שטבעתי," אמרתי כשהתחלתי לחזור למציאות. במוחי נגלתה תמונה של קרקעית הים, כאשר פניהם היו כה גבוהים מעליי. כל ניסיון לעלות אל פני השטח סוכל על ידי הגלים החזקים. "כשהייתי קטן, אני חושב שטבעתי."
"על מה אתה מדבר? רק אתמול היית בסדר, לא הייתה לך שום בעיה להתקרב למים. מה קרה פתאום?"
"אני לא יודע. אני באמת לא יודע," אמרתי וניסיתי להדחיק את הדמעות. לאחרונה הרגשתי שאיני מצליח להבין דבר. כל כך רציתי להיזכר בתקופה שלפני הגעתי לבית היתומים, אך עכשיו כשהזיכרונות החלו לצוף, ייחלתי רק לחזור אחורה.
"אתה יודע, זה קרה גם לאור כשהיא הייתה קטנה, היא בטח תוכל לע-"
"-מספיק!" צעקתי. אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה הרמתי את קולי על נועה. "לא הכל קשור לאור! אלה החוויות שלי, היא לא חלק מהם!" כל כך הרבה זיכרונות שלא תאמו לאופי שלי כבר צצו במוחי, ומשום מה כולם חזרו אליה. ולמרות כל הזיכרונות הללו, עדיין לא הצלחתי להיזכר בה.
"בסדר, אתה צודק," אמרה בקול שקט ומלא בדאגה, "אלה החיים שלך, לא שלה. זה שעברתם חוויות דומות לא נותן לי את הזכות להשוות ביניכם. רק חשבתי שהיא תוכל לעזור להרגיע אותך, זה הכל." הסתכלתי עליה וניסיתי להשתלט בחזרה על נשימותיי. עיניה הכחולות והגדולות הצליחו לשדר את דאגתה יותר מכל המילים שיכלה לומר, ומיד התחרטתי על הצורה בה פרקתי את כעסי מולה. נראה ששנינו כשלנו לשמור על העמדות הפנים.
"תתקשרי אליה," אמרתי למרות שלא האמנתי שאור תוכל להרגיע אותי. אך היה דבר אחד לגביה – היא זכרה אותי, בעוד שאני לא הצלחתי לזכור אותה. לא יכולתי לדעת זאת בוודאות, אך הסיכוי שהיא קשורה אל זיכרונותיי האבודים זעק כי עליי לברר כמה שרק אוכל.
"סהר, אני לא יכולה פשוט להתקשר אליה עכשיו, היא הייתה בבית החולים כל הלילה-"
"-אז למה הצעת בכלל שאדבר איתה?" עצרתי ולקחתי נשימה כדי להירגע. "אני מצטער. אני יודע שזה נשמע מוזר, במיוחד אחרי איך שהתפרצתי, אבל אני חושב שבאמת כדאי שאדבר איתה."
ממבטים חטופים בלבד, ראיתי הבעה חדשה על פניה של נועה כשהלכנו לדירתה של אור. קשה היה להגדירה ככעס, אך לא הצלחתי להצביע על תיאור טוב יותר. ההליכה הייתה שקטה, שקטה יותר משחשבתי שייתכן.
"זה פה," אמרה ונעצרנו ליד בניין מגורים לא גבוה במיוחד. היא דחפה את דלת הכניסה ודפקה על אחת הדלתות בקומה הראשונה. פניה המנומשות של אור בירכו אותנו במהירות וההפתעה הייתה ניכרת על פניה.
"מה אתם עושים פה?" שאלה. הרגשתי כאילו השאלה הייתה מכוונת אליי יותר מאשר אל נועה.
"אני חושב שאנחנו צריכים לדבר," אמרתי. בסיפוריה של נועה אור תוארה כבחורה שלא הכירה אף הבעות פנים מלבד חיוך, אך שוב נגלה בפניי מבטה הרציני.
"את יכולה לחכות קצת? זה לא ייקח יותר מעשר דקות, אני מבטיחה," אמרה אור לנועה.
"אני לא רואה סיבה הגיונית שאשאר בחוץ. אם יש לכם משהו להגיד, פשוט תגידו," השיבה נועה בתקיפות.
"נועה, אני נשבעת שאסביר לך הכל אחר כך. אני יודעת כמה מוזר זה נשמע, אבל כרגע זה משהו שאני וסהר צריכים לדבר עליו לבד."
נועה המשיכה לשתוק. מבטה היה נעול על עיניה של אור, ונראה היה שהיא שקעה עמוק בתוך מחשבותיה אשר יצרו סערה במוחה. אור הסתכלה עליי במהירות ונכנסה פנימה, משאירה את הדלת פתוחה עבורי.
"את תהיי בסדר אם אכנס?" שאלתי בשקט. מעולם לא ראיתי את נועה מתנהגת כך. לא ידעתי אילו מחשבות רצות בראשה, ולא יכולתי אפילו לנחש מה תהיה תגובתה. "תוך עשר דקות אהיה בחוץ."
היא המשיכה בשתיקתה ובהתה בי בידיים שלובות. הרגשתי שגם היא מתקשה להבין את מחשבותיי כרגע, אך הסקרנות הוציאה אותי מדעתי. הייתי חייב לשמוע את דבריה של אור, גם אם נועה אינה מרוצה מכך.
"אספר לך כל מילה בשנייה שאצא. לא אפספס אף אחת, אני מבטיח."
נראה שהסלון היה החדר הגדול ביותר בדירתה. בהצצה חטופה בלבד ראיתי מטבח צפוף בו עמדה אור ומילאה לנו כוסות מים, ושתי דלתות שמוקמו זו ליד זו ולא השאירו מקום רב לחדרים אליהם הובילו. הסלון לעומת זאת, היה גדול ומרווח, אך גם ריק. מלבד ספה וכורסא, רק שולחן קפה קטן סייע למלא את החלל.
"זה הולך להיות קצת קשה," אמרה אור והתיישבה לידי על הספה. היא לקחה נשימה ארוכה לפני שהמשיכה בדבריה. "תבטיח לי שתקשיב להכל בלי לפקפק בי, בסדר?" ביקשה עם עיניים מתחננות. הנהנתי מבלי להוציא צליל.
"האמת היא שניסיתי להתחמק ממך במשך כל כך הרבה זמן. פחדתי בדיוק ממה שאנחנו עוברים עכשיו. קיוויתי שאוכל למנוע את זה אם לא אראה אותך יותר בחיים. אני מניחה שזה לא הצליח," היא הסתכלה מעלה כדי לייבש את הדמעות שהחלו לצוף, וחיכיתי בשקט שתמשיך. "פגשתי אותך כשהייתי בת ארבע. היית תינוק קטן ועדין, שכבת בעריסה הלבנה שלך וסירבת לתקשר איתנו. לפחות, ככה אמא ואבא תמיד היו אומרים. הם גם תמיד סיפרו איך היית מסכים לדבר עם אנשים רק אם אני הייתי לידך, ואיך היית מפסיק לשתף פעולה ברגע שהלכתי. לא הסכמת לעשות שום דבר בלעדיי. הלוואי שעדיין הייתי זוכרת את כל זה."
"מה את מנסה להגיד?"
"סהר, אני אחותך. אחותך הביולוגית."
כיווצתי את גבותיי ותהיתי האם זה אכן אפשרי, אך הרגשתי שאין בידיי אפילו דרך אחת כדי לבדוק זאת.
"אני מבינה שאתה צריך לעכל, אבל אין לי יותר מדי זמן. אתה חייב להיזכר בי."
"אני לא מבין מה הולך כאן," אמרתי תוך שנענעתי את ראשי. קיוויתי שהשיחה איתה תעזור לי לסדר את מחשבותיי, אך כעת הרגשתי שקיבלתי את התוצאה ההפוכה.
"כשהייתי בת עשר היינו בתאונת דרכים, ואתה היית היחיד ששרד," אמרה ועצרה לרגע כדי לתת לי לעכל את דבריה. "אני יודעת שזה נשמע מטורף לגמרי, אבל קיבלתי הזדמנות שנייה. אני לא זוכרת מה קרה בדיוק, אבל כשהתעוררתי בבית החולים, פשוט ידעתי שאיבדת את הזיכרונות שלך. וכמו שידעתי את זה, ידעתי גם שההזדמנות השנייה שלי תלויה בכך שתיזכר בי."
בשלב זה הפרתי לחלוטין את הבטחתי לא לפקפק בדבריה. רציתי לקום וללכת, אך בכל פעם שניסיתי לעזוב הרגשתי שעליי לשמוע עוד, כאילו בעוד רגע הכל יתחבר.
"מהרגע שנפגשנו שוב, אני התחלתי לאבד את הזיכרונות שלי, ואתה קיבלת אותם. הצלחתי למנוע את זה עד עכשיו בכך שהתחמקתי ממך, אבל לא ציפיתי שנראה אחד את השנייה בשדה התעופה. אני חושבת שזה מה שהתחיל את כל זה."
"את טוענת שחלק מהזיכרונות שלי הם בעצם שלך?" אמרתי עם זלזול בקולי, עד אשר הסתכלתי על הקעקוע שעל פרק כף ידה. אותו קעקוע שזכרתי בבירור שעשיתי, ושזכרתי בבירור את הכאב הכרוך בציורו.
"אני לא מצפה ממך להאמין לכל, רק רציתי לעזור לך להבין מה אתה עובר. אבל מבחינתי יש רק דבר אחד שבאמת חשוב כרגע – אם לא תצליח להיזכר מי אני לפני שגם זיכרון התאונה יעבור אליך, אני אמות. שוב."
יצאתי מדירתה מבולבל יותר משנכנסתי. סגרתי את הדלת מאחוריי והסתכלתי סביבי. נועה לא הייתה שם. היא התעלמה מרצף ההודעות ששלחתי וסירבה לענות לשיחותיי. למרות התנהגותה המוזרה קודם לכן, האמנתי שהיא תעמוד לצדי ותעזור לי להבין את מחשבותיי, וכעת הרגשתי שננטשתי.
הגעתי במהירות לחדר המלון, ובדיוק כפי שחשבתי, שם היא הייתה. היא הסתובבה ברחבי החדר בחיפוש אחר דבריה, אותם זרקה בכעס לתוך המזוודה.
"מה את עושה?" קראתי לעברה בהפתעה. היא נעמדה היישר מולי והסתכלה לתוך עיניי עם דמעות יורדות מעיניה שלה.
"עוזבת," אמרה בנחרצות. "משהו עובר עליך. באמת שניסיתי להיות מכילה ותומכת, אבל כשנכנסת לדירה של אור למרות שראית שאני לא בסדר, זה היה האישור הסופי מבחינתי. הייתי צריכה לחשוד בשניכם מוקדם יותר, היה בך משהו מוזר בכל פעם שהזכרתי אותה. והקעקוע? אתה חושב שלא שמתי לב שהיא ה'חבר' שלך שאני לא אמורה לזכור?"
"את באמת חושבת שאני בוגד בך עם אור?" לא ידעתי איך להתחיל להסביר את עצמי. הרגשתי חסר אונים, כאילו אין דבר שישכנע אותה לא לעזוב. "אור היא אחותי. היא זוכרת את התקופה שאני לא, זו הסיבה שדיברנו. לא היה שום דבר אחר."
"אז תישאר פה איתה ותבין את מה שזה לא יהיה שאתה מחפש. אני לא מסוגלת להישאר פה יותר. היה לך מספיק זמן לנסות להסביר לי מה אתה עובר, אבל משהו בך השתנה," אמרה בקול רועד, "אף פעם לא צעקת עליי לפני כן. ואתה כבר לא מסתכל עליי כמו שהסתכלת, אתה מרוכז במשהו אחר. אז מה שזה לא יהיה, אני מאחלת לך בהצלחה."
"נועה-" לא הספקתי להגיב, והיא כבר לקחה את דבריה ויצאה בסערה מהחדר. הכאב בצד גופי לפתע חזר והיה חד מתמיד. הכאבים ריתקו אותי לרצפה, הרגשתי כאילו נדרסתי על ידי משאית. גם אם חשבתי שיכולתי לשכנע אותה, איבדתי את ההכרה לפני שיכולתי לקום ולרדוף אחריה.
לא אהבתי דבר לגבי המקום הזה. לא את המקעקע המאיים שישב לידי, ובטח שלא את הזמזום הבלתי נסבל שליווה את הכאב בפרק כף ידי השמאלי. לאט לאט הקעקוע התחיל לקבל צורה, עד אשר הכיתוב משפחה באנגלית ולידו לב קטן קישטו גם אותי.
לאחר שנועה עזבה ואיבדתי את הכרתי, אני חושב שאיבדתי גם את שפיותי. ניסיתי לשחזר בזיכרוני את האירועים האחרונים שעברתי, אך לא הצלחתי לסמוך על מה שראיתי. איך אוכל לדעת שאלו הזיכרונות שלי? לא ידעתי להבדיל בין חוויותיי שלי לזיכרונותיה של אור, אם אלו באמת היו הזיכרונות שלה. פקפקתי בכל רגע שזכרתי עם נועה. פקפקתי בכל זיכרון שאי פעם היה לי. הייתי חייב לעשות משהו. היה עליי להוכיח שאלו הזיכרונות שלי, וגם אם הם לא, התכוונתי להפוך אותם לשלי.
עם בקבוק וודקה בידי הסתובבתי באזור הפסטיבל, שתאורתו החזקה חיפתה על שמי הלילה השחורים והקודרים. ריח הסיגריות מילא את אפי, ומאות האנשים חסמו את ראייתי ודרכי. האנשים מסביבי רקדו בפראות ונאלצתי לפלס את דרכי בכוח. לגמתי ישירות מהבקבוק את שארית המשקה והתקדמתי בנחישות לעבר הבמה הראשית, שם להקה לא מוכרת ניגנה את להיטי הקיץ. רצתי בכל כוחי לעבר הבמה, אך זרועות גדולות וחזקות משכו אותי אחורה במהרה.
"תעזוב אותי!" מלמלתי כשנאבקתי באחיזתן. המאבטח שהחזיק אותי היה גדול וחזק ממני בהרבה, אך לא נתתי לפחד ממנו לעמוד בדרכי. הוא דחף אותי בחזרה לקהל והמשיך לסקור אותי במבטו, כאילו סימן אותי בתור הגורם הבעייתי שעליו לעצור.
"סהר!" שמעתי קול נשי קורא לי מבין אלפי האנשים הרוקדים. שיערה האדמוני של אור גרם לה לבלוט גם כאשר נמעכה בין ההמון. היא תפסה את זרועי והמבט על פניה שידר פאניקה מוחלטת. "אני יודעת שהפלתי עליך יותר מדי בבת אחת, אבל אתה חייב להפסיק את זה," התחננה והחלה לבכות.
"לא, כל זה קרה בגללך! אני חייב לעשות את זה בגלל הזיכרונות שלך!" צעקתי.
"לא נשאר לי הרבה זמן. הכאבים שלי הולכים ונעלמים. אתה חייב להיזכר בי עכשיו, לפני שיהיה מאוחר מדי." היא ניסתה להסדיר את נשימתה החנוקה. "בבקשה אל תיתן לי למות."
הכאב בצד גופי תקף שוב. הוא היה נורא מתמיד, אך נאבקתי ככל שיכולתי. שיחררתי את זרועי מאחיזתה ורצתי מהר ככל שיכולתי לעבר הבמה. אני לא בטוח אם הצלחתי לעבור את שמירתו של המאבטח לפני שכאביי ריתקו אותי לרצפה וגרמו לי לאבד שוב את ההכרה.
ישבנו במושב האחורי של האוטו. שני הוריי ישבו מלפנים והירח האיר את דרכינו. הייתי הראשון שראה את המשאית מתקרבת. חיבקתי את אחותי בחוזקה ושימשתי עבורה כמגן, כך שגבי ספג את רוב המכה.
התעוררתי בבהלה בבית החולים. לא הייתי בטוח בנקודת המבט ממנה ראיתי את זיכרון התאונה. איך אוכל לדעת בוודאות שהייתי אני זה שהגן על אור, ושלא מדובר בזיכרון האחרון שלה?
מעבר לחלון ראיתי יום אפרורי, כזה שלא ידעתי שיכול להתקיים בחודשי הקיץ. העננים כיסו את השמיים והחביאו את השמש מראייתי. מולי היה תלוי מסך טלוויזיה קטן, אשר שידר ללא קול את החדשות. תמונות וסרטונים שונים הציגו את הפסטיבל. סרטונים של הלהקה ושל ההמון הופיעו ליד כתב החדשות, עד אשר תמונתה של אור הופיעה על המסך. מיהרתי לחפש את השלט כדי להגביר את הווליום, אך לא הצלחתי למצוא אותו. החזרתי את מבטי אל המסך, בו המשיכה להתנוסס תמונתה של אור, ותחתיה הכיתוב 'אור כהן, ז"ל'.
זה היה עונשי על כך שהתקרבתי לשמש. תחילה היא ניתקה אותי באיטיות מסיבובי סביב כדור הארץ שלי, ואז שרפה את כל מהותי, כך שלא אוכל שוב לבטוח במחשבותיי. בעודי שוכב במיטת בית החולים בהיתי בקעקועי החדש, הזיכרון היחיד בו איני יכול לפקפק.