רשומה מספר 439257.
24.11.2035, 19:17, משך הקלטה 3:04, רוני בן יעקב, ת.ז. 435411487.
אז זהו זה.
תמיד הייתה לי תחושה שזה יגיע במוקדם או במאוחר. שככה הכל יסתיים. היקום יצר אותי עם פאשלה קטנה. פאשלה שלא הפריעה יותר מדי בחיי היום יום, אבל גם הפכה אותם לסיכון בלתי פוסק. והייתה לי תמיד הרגשה קטנה כזאת באחורי הראש, שהיקום גם ישתמש בזה נגדי. שאקדח שלא רק מונח על השולחן במערכה הראשונה, אלא מישהו מנופף בו ומדבר עליו בכל סצינה, חייב לירות בסוף.
ובכל זאת, האמנתי שאני יכולה לנצח. ולחיות חיים ארוכים ומאושרים עם אליה.
היא בטוח הייתה בוחרת בי בסוף. היא שיחקה כאילו היא מתלבטת בינינו, כאילו תומר עדיין אופציה, רק כדי לחזק את המחויבות שלי. היא אהבה אותי. אין לי ספק בזה.
ועכשיו כל זה לא יקרה. אני לא אראה אותה שוב לעולם. אני לא אראה כלום.
הדבר האחרון שאני זוכרת בבירור הוא היא ותומר והוויכוח שלהם מי ינהג. תומר אמר שהיא יותר מדי בפאניקה, שמסוכן לנהוג במצב כזה. אליה אמרה שהיא לא עוזבת אותי, לא משנה מה, ופחות או יותר טרקה את הדלת בפנים שלו. תומר נשאר מאחור. מכונית ספורט, שני מקומות. אני תוהה איך תומר הרגיש באותו רגע. אחרי כל מה שקרה, ריגש אותי לראות שעדיין אכפת לו ממני כל כך.
כל מה שבא אחר כך מטושטש. שמעתי רעשים של כביש וראיתי אורות מהבהבים, אבל שום דבר ברור. יש מצב שהיו טיפות על החלון. אני לא בטוחה מתי בדיוק, אבל בהדרגה הפסקתי לראות ולשמוע ולהרגיש. אני יכולה להבין מזה רק דבר אחד. היא לא הספיקה. אני כבר לא שוכבת באוטו. אני לא שוכבת או יושבת בשום מקום. אני כנראה כבר בשלב הזה ש… וואו. לא חשבתי על זה עד עכשיו. בבת אחת חוזר אלי אותו שיעור ביולוגיה. השלב שבו המוח ממשיך לחשוב לכמה דקות אחרי שהגוף מפסיק לתפקד. השלב שהשוטרים מקליטים מאוחר יותר עם המכשיר הקטן והמתכתי הזה שהם מצמידים לך לרקה. המורה הראה לנו אחד. אני כנראה לא אזכור את השמות של שאר הילדים בכיתה, אבל התמונה של המלבן המתכתי הזה לא יצאה לי מהמוח. הרגליים השונות שלו שמתארכות ומתקצרות קצת כדי להתאים לצורת הראש. תמיד התעניינתי במוות. תמיד רציתי לדעת מה קורה אחרי.
אם מישהו מקשיב לזה, אני רוצה שתגידו לאליה שאהבתי אותה. שאהבתי אותה יותר מכל דבר בעולם. שכל יום בחיים שלי איתה היה יום מאושר. באמת. גם כשרבנו, מעל להכל פשוט שמחתי שיש לי אותה. לא יכולתי לבקש דבר טוב יותר בחיים מלהכיר אותה, והלוואי שהיא תאהב את עצמה כמו שאני אהבתי אותה.
ועכשיו מה יקרה לה?
היא תגיע לבית החולים, תצעק על כל מחלקת הטיפול הנמרץ שיעשו את העבודה שלהם יותר טוב, הם ינעלו את הדלת וישאירו אותה בחדר המתנה, יעשו את מיטב המאמצים למרות שיבינו שאין סיכוי, יצאו ויגידו "אנחנו מצטערים". ואז היא תחזור הביתה ותבכה. שבועות על שבועות היא תבכה. והיא תאשים את עצמה. היא תחשוב שוב ושוב מה היא הייתה צריכה לעשות אחרת. ולא יהיה לה אף אחד חוץ מתומר.
ובסופו של דבר, אחרי חצי שנה, או שנה, או יותר, היא תבין שהיא לא רוצה להישאר תקועה בעבר, ותתחיל לצאת איתו שוב. והם יהיו זוג מאושר. והיא תאמין שזו הייתה הבחירה הנכונה.
אם אתם שומעים את זה, אני רוצה שתגידו לה שאני לא כועסת. אני מקבלת כל בחירה שהיא תעשה בהבנה ובאהבה. כי גם אם אני כבר לא איתה, היא עדיין האדם הכי טוב שפגשתי.
אולי בפעם הבאה שהם-
המשך ההקלטה כלל רק רעש סטטי. רב פקד אוחנה כיבה אותה ועצר לחשוב קצת על מה ששמע. כשהקלטות הסתיימו ככה, באמצע משפט, זה בדרך כלל העיד על פאניקה, ואפיין בעיקר מקרים של אנשים שמתו מפגיעה פתאומית, בתאונות וכדומה, וניסו למתוח את הרגעים האחרונים שלהם כמה שיותר. אבל האישה בהקלטה דווקא נשמעה רגועה, כמעט כאילו ידעה מראש מה יקרה וקיבלה את זה.
הוא הזדקף, היטיב את האוזניות על ראשו, ועבר להקלטה השנייה.
רשומה מספר 439258.
24.11.2035, 19:17, משך הקלטה 3:15, אליה גולדשטיין, ת.ז. 651237133.
אני לא מאמינה.
לא יכול להיות שככה זה ייגמר. בגלל התקף אחד, מסעדה אסייתית נוראית, וחוסר הזהירות שלי. לא מגיע לנו. לא מגיע לה.
לא מגיע לה למות ככה. אחרי כל כך הרבה שנים שהיא נזהרת. והיא נהייתה טובה בזה. אני מכירה אותה שנה וחצי, ושמעתי על זה מיליון פעמים אבל לא היה לה התקף עדיין.
לא כל כך קשה להיות אלרגית לביצים כיום, כי בכל מקום יש אופציה טבעונית. שתינו החלטנו להיות טבעוניות בכל מקרה, אז זה הסתדר מעולה. ואז שירות המשלוחים של "צ'יאנגרי" בא ודפק הכל. הביא לה את המנה של תומר, שהיו בה ביצים, באריזה של המנה שלה, ולהיפך. ואני נשבעת שהן נראו אותו דבר בקטע שאף אחד לא היה מבדיל. רוני אכלה מזה, ולרגע לא קרה שום דבר. היא באה לקחת עוד ביס, ומשהו עצר אותה. אני אפילו לא שמתי לב בהתחלה. היא הפילה את המנה על הרצפה. הסתכלתי עליה. "רוני?" שאלתי. היא לא ענתה, רק אחזה בבטן שלה. תומר שאל אם הכל בסדר. היא עדיין לא ענתה.
ואז זה קרה.
לא מגיע לה!!! אני רוצה לצעוק את זה בכל הכוח כלפי השמיים. זה לא נכון, זה לא צריך להיות ככה, איך נתתם לדבר כזה לקרות.
רוני נפלה על הספה והתחילה להתפתל ולהשתנק. הפנים שלה האדימו. נגעתי לה במצח, הוא היה לוהט. הדופק שלה עלה במהירות.
"רוני!" צעקתי בפאניקה. היא סובבה את הראש כדי להראות לי שהיא שמעה, אבל לא הצליחה לענות.
בניגוד אלי, תומר עשה את הדבר הרציונלי והתקשר לאמבולנס. אחרי שיחה קצרצרה הוא צעק לתוך הטלפון "מה 20 דקות?" וניתק. "מה קרה???" שאלתי בבהלה. "האמבולנס לא יספיק" הוא ענה, "הוא בא מזכריה. זה בצד השני של העיר, אין לה את הזמן הזה!". תומר הרים אותה על הגב ורצנו למטה למכונית. השכבנו אותה על הכיסא שליד הנהג והורדנו אותו הכי נמוך שאפשר. תומר רצה לנהוג בעצמו. הבהרתי לו שאין שום סיכוי שאני עוזבת אותה. נכנסתי למכונית ונסעתי. התחיל לרדת גשם.
ידעתי שהזמן שיש לי אמור להספיק. בית החולים מספיק קרוב, אפילו שהיינו בבית של תומר. התחילו להצטבר יותר מכוניות. ידעתי שאם יש פקק, הלך עליה. עקפתי מישהו מימין. הוא צפר. לא היה לי אכפת, נראה אותו במצב הזה. עקפתי עוד שניים. הגשם התגבר. הייתי מאטה, אבל ידעתי שכל שנייה קריטית. בכל שנייה שהיא לא בטיפול, הסיכוי שיהיה נזק בלתי הפיך גדל. לקחתי סיבוב במהירות קצת יותר מדי גבוהה, ו…בום.
כל הגוף שלי עף קדימה ופגע בהגה. חטפתי את הזעזוע הכי נורא בחיים שלי, ראיתי זכוכיות עפות לכל הכיוונים, ואז לא ראיתי שום דבר.
אני מרחפת בלי גוף בחושך אינסופי, ומארחת לי חברה רק הידיעה שאכזבתי אותה. אכזבתי את רוני. יכולתי להציל אותה, ואיבדתי את ההזדמנות הזאת.
לא מגיע לה.
מגיע לה לחיות חיים שלמים. לא מגיע לה לאבד את כל מה שהיה לה בבת אחת, ובגללי. בגלל שהתעקשתי להישאר איתה.
כל מה שחשבתי על העתיד לא יקרה. אנחנו לא נקים להקה. לא נכתוב מחזמר. לא נטייל בניו זילנד. לא נארגן גל מחאות ושביתות ענק עד שיתנו לנו לאמץ ילד ביחד. לא נעשה קורס צלילה. לא נגלה כוכב חדש שאף אחד עוד לא ראה. לא נחלום חלום צלול. לא נעבור לגור בסירה ביוון. לא נזדקן.
בגללי.
איך יכולתי לעשות לה את זה?
ותומר. אני לא יודעת מה יהיה איתו עכשיו. מאז שנפרדנו, תמיד הייתה לי הרגשה שהוא לא מצליח להמשיך הלאה. שהוא תקוע בעבר, מאמין שאני עדיין אוהבת אותו ושאם הוא יגיד את הדבר הנכון אנחנו נחזור. ויעשה הכל כדי שזה יקרה. אם הפרידה הייתה יותר מדי בשבילו, איך הוא יתמודד עם המוות שלי?
רב פקד אוחנה הסיר את האוזניות מראשו, הסתובב בכסאו ומזג לעצמו כוס מים.
טוב, חשב, קייס מאוד ברור. שחור על לבן. אפשר למלא את הטפסים הדרושים וללכת הביתה. הוא אהב את עבודתו, אבל התקשה להישאר ער בשעות האחרונות בכל יום. המזגן בתחנה היה חזק מדי, התאורה לבנה וקרה, והוא רצה ללכת כבר הביתה לאשתו.
רב פקד אוחנה הסתובב למחשב וקלט הודעה מדביר, עוזרו.
"נחמיאס העביר לי הרגע עוד הקלטה. סבירות גבוהה לקשר – המנוח היה האדם האחרון שפגש את שתי הקודמות שלך". וקובץ מצורף.
הוא הקליד לאט ובחוסר רצון: "בסדר גמור, תודה רבה". מתוסכל קלות הוא החזיר את האוזניות לראשו.
"מה הפעם?", הוא חשב, והפעיל את ההקלטה השלישית.
רשומה מספר 439259.
24.11.2035, 21:48, משך הקלטה 3:58, תומר אפרתי, ת.ז. 545388218.
אתה כנראה האדם הנורא ביותר שפגשת", אמרתי לעצמי ודחפתי את הכיסא מתחת לרגלי. החבל התהדק, ובמשך כדקה הרגשתי את הכאב הכי נורא בחיי כשהחבל מוחץ לי את הצוואר. ואז הכל נפסק.
אז ככה זה מרגיש.
ככה את הרגשת, קצת אחרי שזה קרה. אני עדיין מתקשה להאמין. להאמין שעשיתי דבר כזה.
הרסתי לך את החיים. ולעצמי. ולה.
לא דמיינתי שזה מה שיקרה.
חשבתי על לעשות את זה כבר הרבה זמן. המחשבה שעזבת אותי לתמיד, ועוד בשביל אישה, הייתה בלתי נסבלת. זו לא הייתה אהבה אמיתית, מה שהיה לכן שם. אותי אהבת באמת, כמו שאמרת לי כל כך הרבה פעמים. אחרי חמש שנים, חמש פאקינג שנים, את לא באמת יכולה להגיד שזהו, שזה נגמר. בטוח נשאר שם משהו. לא הצלחת לראות את זה כי הייתה שם מישהי אחרת, יותר אטרקטיבית, יותר מגניבה, יותר יפה, שהסיחה את דעתך ממה שבאמת הרגשת. ידעתי שלא תוכלי לראות אותי כאופציה כל עוד רוני בתמונה.
אז עשיתי את זה.
המשלוח מ"צ'יאנגרי" הגיע. רוני הציעה לרדת במקומי. הייתה לי תשובה מוכנה לזה מראש – ההזמנה רשומה עלי, שלא יעשו בעיות. ירדתי במדרגות. קיבלתי את ההזמנה. התחלתי לעלות במדרגות. עצרתי אחרי קומה. אחרי כל ההכנות, בסופו של דבר היססתי.
הזכרתי לעצמי למה אני עושה את זה. הזכרתי לעצמי כמה טוב היה לי איתך, וכמה קשה היה מאז שעזבת אותי למענה.
את באמת לא יודעת מה זה עשה לי. לראות אתכן. לראות גם אותה בכל פעם שאני רואה אותך. לראות אתכן רוקדות ככה ביומולדת של ג'ינג'י. לראות אתכן, כמה שעות מאוחר יותר, נעלמות מאחורי דלת חדר השינה. לראות אותה, כאילו בהילוך איטי, נסגרת בהדרגה. התמונה האחת הזאת רדפה אותי חודשים. גם עכשיו. גם מוקדם יותר היום, בחדר המדרגות.
תתמקד, אמרתי לעצמי. אתה לא רוצה שמישהו מהשכנים יצא ואז יהיו עדים. פתחתי את המנה שלי.
אם לא הייתי עושה את זה, עדיין היית בחיים.
איך יכולתי?
פתחתי גם את המנה של רוני. החלפתי בין האריזות. גרמתי לה לתגובה אלרגית. זה בדיוק כמו להרעיל אותה. חשבתי על כל הפרטים – המרחק מהבית שלי לבית החולים, בתוספת העובדה שזו שעה של פקקים. הכל היה אמור ללכת לפי התוכנית.
עשיתי את עצמי מתקשר לאמבולנס. זכרתי מהתקופה שהייתי מתנדב במד"א בדיוק איך השיחות אמורות להתנהל, ואיך האנשים הלחוצים שמתקשרים היו עונים לי בדרך כלל. לא מבינים שאני צריך לשאול שאלות בסדר מסוים, ופשוט צועקים המון מילים. חיקיתי אחד כזה. דמיינתי את התשובות של המוקדנית, אומרת לי להירגע ולדבר לאט וברור. ככל הנראה קנית את זה. צעקתי לתוך הטלפון "מה עשרים דקות?!?" העמדתי פנים שאני מנתק בכעס. ישבתי בכוונה בזווית שבה את ורוני לא תוכלו לראות את המסך.
ירדנו למטה, אני סוחב את רוני על הגב, מגלם את "הגבר החזק שתמיד עושה מה שצריך". הכנסנו אותה לאוטו. ואז זה קרה.
התעקשת לנהוג בעצמך.
זה היה חלק שלא תכננתי. קיוויתי לנהוג אני ולהיתקע בפקק. לא רציתי לתת לזה לקרות. לא רציתי לאפשר לשום דבר ללכת שלא כמתוכנן. אם רק היית נותנת לי לנהוג, הכל יכול היה להסתדר. ובמקום זה, את נהרגת בדרך.
השארנו את החדשות פתוחות לפני שהלכתן, אז משהו כמו שעה אחרי, ראיתי בזווית העין מבזק על תאונה קטלנית. הראו תמונה של מכונית מעוכה, וזיהיתי שהיא שלך. באותו רגע ידעתי. ידעתי מה אני הולך לעשות. ידעתי מה קרה, וידעתי שזה באשמתי. וידעתי שאין לי יותר שום דבר בעולם. שום דבר לחיות בשבילו.
אני לא מנסה להסתיר את זה אפילו, כי אני לא אצליח לחשוב על שום דבר שהוא לא את ברגעי האחרונים. שהשוטרים ידעו. זה כבר לא משנה יותר מדי.
התמונות ממשיכות להבהב לי במוח. התמונה שלך. היום שבו נפגשנו. הנשיקה הראשונה. הפנים שלך כשנפרדת ממני. רוני מעולפת על הספה. שתי האריזות, סגורות לא לגמרי טוב אחרי שהחלפתי ביניהן. דלת חדר השינה נסגרת לאט. החלונות של האוטו שלך מרוסקים בצילום בחדשות. הפנים שלך. אין דבר שלא הייתי עושה כדי לראות אותם שוב.
לא ידעתי לשחרר. מרוב אובססיה איבדתי את מי שהייתי. הרעלתי מישהי. מחקתי שלושה אנשים מעל פני האדמה.
אני כנראה האדם הנורא ביותר שפגשתי.