הסיפור זכה במקום השני (בתיקו) במסלול הכללי.
הסוסים ממשיכים לרוץ
הקבצן משכונת הפרחים ישן מכורבל על ספסלו, מכוסה בעיתונים. פעם מזמן, עשיר גדול היה. סוכן בורסה ממולח שבגדיו תפורים למידתו. עד שגורלו התהפך והפַכוֹ לסמרטוטר של חורים בגרביים. סמוך לאותם הגרביים שפעם היו שחורים ונקיים וכעת הציצו בעליבות מבין העיתונים, דווקא שם נעמד החתול. הריחות המלוחים, הכבדים, לא הטרידוהו כמדומה. אוזנו רטטה, הוא הקשיב. האזין ללב הישן, הפועם. האזין לפני שיוכל לראות. הקשיב לפני שיוכל לאחוז.
ליבו של הקבצן תופף בקצב ייחודי כטביעת אצבע, רפוי ואיטי. החתול היטה ראשו וצמצם עיניו בריכוז שסגפן הודי מנוסה יוכל להעריך היטב. וכמו סגפן, החל להאט את הלמות לבבו שלו. על התיאום להיות מושלם. וכשנוצר החיבור – החתול נכנס.
לזמן אחר ורחוק משם ריחף החתול אחר הקבצן המרופט. אלא שאז לבש האיש חליפה מחויטת, שלושה חלקים, ועלה במעלית לצד שני מזכירים ועוזרת אישית. משנפתחו הדלתות וארבעת הנוסעים יצאו, סחפה מיד המולת הבורסה ובה סוכנים ובנקאים נכנסים ויוצאים, קמים, יושבים, ממהרים, מחייגים, עונים. מאות טלפונים מטרטרים פקודות תקנה! תמכור! תקנה באלפים, תמכור במיליונים, מניות, אופציות על חיטה, תעודות של זהב, אגרות חוב. מסכים מהבהבים גרפים וטורי מספרים ירוקים ואדומים, שחורצים גורלות של כספים ואנשים.
כאספן מושבע, הבין החתול חיש מהר שלא שם טמון מבוקשו. היהלום המתין במקום אחר, רחוק מהשפע. הניצוץ נחבא שנים אחר כך, במפולת הגדולה. המפולת שהבעירה אש שלא תכבה בנפשו של העשיר שהיה לקבצן. ניצוץ לוהט ומרוכז של כאב ואכזבה, תבונה ובסוף השלמה. הביט החתול בגלֵי סערת המפולת ובאיש הנסחף לרחובות ולבתי תמחוי, מתגנב לאוניה, מזדמן לארץ ישראל ולבסוף מוצא מעט חופש, בספסל וחורים בגרביים.
קרוב המועד, ידע החתול, מתוך הדהודי הלב. הרגע הטהור בו יופקד היהלום הנוצץ אצלו, למשמרת. אך רק כשהאיש לא יזדקק לו עוד. ובינתיים, תחת עץ הפיקוס בשכונת הפרחים, מתח את גבו, האיץ את דמו, זירז את פעימות ליבו ויצא. בקרוב הטורפים יגיעו. בתוך תוכו גם הקבצן הרגיש זאת ונע בחלומו באי נחת.
פיסת עיתון קרועה נשרה כעלה תחת הספסל והחתול קרא: 'ד"ר מוריאום, מחבר רב המכר מוות קליני, האנשים שחזרו, יצר אמש קשר עם כתבֵנו. הד"ר, שמחקרו הובא בהרחבה בגיליון סוף השבוע, ביקש להפריך שמועות שצצו ברשת. אינני עוסק בסיאנסים או צילומי רוחות, הכל מדעי – סטטיסטי! כתבנו מוסיף כי הנתונים והחישובים הועברו לקבוצת מדענים ומסקנותיהם יפורסמו בקרוב. עוד הזכיר כתבנו כי לטענת ד"ר מוריאום, קשישים שחלון ביתם משקיף על בתי קברות מראים סימני אלצהיימר וירידה קוגניטיבית ברורה בגיל צעיר ב-18.37 שנים לעומת… (המשך הידיעה בעמוד 7).' הממממ… מעניין מה עוד יודע הד"ר, התרשם החתול.
באותו הרגע, הקבצן פיהק. ניער בנוקשות את שמיכת עיתוניו והתיישב לאיטו. התמתח, שפשף עיניו ביד מטונפת ולפתע הבחין ביצור הקטן שלמרגלותיו. אילו עיניים נבונות! חשב וחש קצת לא בנוח. עיניו הירוקות של החתול השחור-כסוף הציצו בו בסקרנות מדעית. האיש הסב מבטו הלאה משם.
כמו ביותר מדי בקרים בזמן האחרון, חש האיש מועקה תופחת בחזהו, גודש לוחץ. כשהתכופף והשתעל, הוכתמה המדרכה ברוק ובדם. למרבה המזל, נותרה מעט וודקה בבקבוק שמצא אתמול , די הצורך לסלק את הכאב ולהעלות את המורל.
"בוקר טוב אדון חתול!" הקבצן שיהק. "יום יפה, הלא כן?"
כדאי שתיהנה ממנו, השיב החתול בליבו. הבוקר האחרון. תקשיב לציפורים שרות. תתענג על חום השמש. שמח!
כאילו שמע, שלף הקבצן מכיס מעילו המרופט כריך נקניק אכול למחצה ונגס ברעבתנות. טוב ויפה, חשב החתול והחל לרחוץ בלשונו, בתנועות ארוכות ושקדניות.
מתי התקלחתי בפעם האחרונה? תהה הקבצן והעביר אצבעות בשערו השמנוני המדובלל. כמה טוב לחתולים, שיכולים להתנקות כרצונם, בלי מים, סבון או מברשת. נו, מילא, לפחות הנקניק טרי למדי ואפילו טעים.
"רוצה קצת?" האיש רכן קדימה, מושיט פיסת נקניק עסיסית. "היי לאן נעלמת לי, חתול?! האוכל שלך, חבר!" נעלם. הקבצן הביט סביב, משך בכתפיו ומילא את פיו בביס האחרון.
מזה שנים, בכל בוקר, בשש כמו שעון, יוצא יעקוב מהדירה. מגולח ומסורק, באפודתו המגוהצת אפילו בקיץ. באותו הבוקר, שורק לעצמו ולא מודע כלל למה שצפוי, ירד כהרגלו בחדר המדרגות. חלף על פני תיבות הדואר ודלת הכניסה החורקת. שתי דקות הליכה ברחוב הכלנית והוא כבר שם. בחנותו הנושקת לשדרה של חנויות ריקות.
בוקר של יום חדש ועל המפתן חבילה. מחוץ לְדלת הזכוכית הממוגנת בסורג, מישהו השאיר ארגז קרטון מדיף ניחוח בננות בשלות, עמוס למחצה בספרים. ככה זה, כשמישהו מהסביבה הולך לעולמו או נפטר מסְפרים ישנים וחבל לזרוק, טוב שיש חנות שכזאת בשכונה.
מיד כשנכנס פנה להניח את הארגז על הכורסה האהובה שבפינה. אז פנה להדליק את האור. הפעיל את הקופה הממוחשבת שניצבה על הדלפק ולחץ על כפתורי המיחם ומכונת הקפה. לצלילי בעבוע המים, רכן מעל ארגז הספרים והחל לשלוף אחד אחד. מעבר לכתפו, שקוף ובלתי נראה הציץ החתול בעניין והחל להתאים את קצב הלב.
פעם, בפינה זו של החנות, עיצב יעקוב מנדל פינת קריאה נהדרת. ארבע ספות נוחות ומנורות קריאה בעלות רגלים דקות ושולחן שהרכיב במו ידיו, עטוף במפה שרקמה דליה. כעת נותרו בפינה רק שולחן תה קטנטן עם גלגלים וספת עור יחידה ושחוקה ששמשה אותו, כשהיה ריק בחנות והתחשק לו להתרווח או לנמנם.
ראשון הוציא מהארגז את פרא והנהן בשביעות רצון למראה ציור העטיפה. העטיפה המקורית, החביבה עליו, מהדורה ראשונה. שני יצא ההוביט (תרגום הטייסים). מלמטה, המוסד, כמה ביוגרפיות, חסבמה ושודדי הסוסים ולבסוף קומיקס ושמו זמן הסוף. כשדחק איכשהו את הספרים על המדפים העמוסים תהה מתי גם בביתו לא יישאר מקום. ומה אבא עליו השלום היה חושב על החנות שייסד. כה אחרת הפכה. ספרים הרבה, אך קוני ספרים – אין.
נכון, לפעמים נכנס אורי הארוך עם משקפיו העבות ובוחר משהו, לעולם בלי לקרוא את תקציר העטיפה (מעולם לא נהג כך, עוד בימיו של אבא). גם זמיר, פעם מו"ל וכוכב רשת, מגיע עם ההליכון ומפשפש בין המדפים. אבל חוץ מהם, מי קונה ספרי נייר היום?
ביישבו בכורסת הקריאה עלה באוזניו קולה של אשתו המנוחה, "בחייך קובי, תראה אותך," אמרה. "יאללה, תמחק את הדכדוך מהפנים. אם לא בשבילך, תחייך עכשיו, בשבילי!" ובאמת, כשחושבים על זה, יש סיבות לחייך. פארק הירקון בשבת בבוקר עם הנכדים, מאכילים ברווזים. הקבועים שמגיעים לחנות, אפילו אם לא בשביל הספרים. "ומי יודע," קולה של דליה התחייך, "אולי היום, תמכור ספר או שניים!"
ודליה צדקה כמובן. פעמיים או שלוש פעמים בשנה מגיע מישהו, שפעם גדל בשכונה. וכשהשיחה קולחת, נדמה שנולדים חיים חדשים (כמו פעם) בין המדפים. החנות מתמלאת רחשי דפדופים כפרפרים מרפרפים. ההוא מבקש ספר ילדים עטוף למתנה וההיא מבקשת ספר מתח ישראלי. מישהו רוצה ספר אומנות או ביוגרפיה ומישהי מחפשת הדפסה קלאסית של האיליאדה, שאפשר להשיג רק יד שניה.
בבוא הערב, נדמה היה שאכן, אורח בא ונכנס. יעקוב, שבדיוק הפך דף משעשע בספרו של קישון, הרים את עיניו. שפתיו נמתחו בחיוך. עוד מעט קט קפה יימזג, זיכרונות יעלו. אבל לא. בזו הפעם, הפעמון התנודד מעל הדלת כחדשות רעות. האיש שנכנס רצה כסף. כסף קל. הוא מעולם לא התגורר בשכונה. הבל פיו של השודד הפיק חמיצות. סכין שלופה ובשורות רעות.
במרחק כמה רחובות מחנות הספרים וההימורים אצל מנדל התעוררה אילנה. למרות הנסיבות, אילנה ז"ל חשה בטוב בתוך העפר. ובכל זאת נמשכה לצאת. משהו קרא לה. תשוקה ישנה. הברושים סביב בית העלמין זיכרון עולם נעו מעדנות ברוח הקלילה. הישות הנשגבה, שחשה מלמעלה בקשישה המתה מתנערת בקברה, גלשה מטה.
אף גרגר לא נע כאשר התיישבה ישות הנפילים על מציבה עתיקה וקפאה בתנוחת המְתנה. אור הירח קלח על הדמות גדולת הממדים, אנושית למראה, שהזדהרה בשביעות רצון עצמית. קרירות המציבה השטוחה ששמשה לה כשרפרף נעמה לה. אך יותר מכך נעם הריח. ריח אילנה. הישות המלאכית התרווחה בנעימים וניערה ביהירות את כנפיה הצחורות. כך יאה להמתין.
עצמות לחייו הגבוהות של המלאך, שפתיו המלאות, אישוניו הזהובים ושערו הצחור כשלג, כולם הפיקו נחת רוח. הוא עשה זאת שוב. הוא מצא. הוא ולא אחר. המלאך הביט בחמדה באילנה, בוקעת לאיטה מן הקבר הלח הטרי, כנבט הצומח במהירות. ראשה עטור השיבה הופיע, כתפיה וזרועותיה מוכות השיגרון ולבסוף שוקיה וכפות רגליה. המצֵבה שהוזמנה טרם כיסתה את רגבי האדמה בשעה שעמדה שוב תחת השמים המכוכבים, עטופה ומהודקת בתכריכים. הרוח שנשבה חלפה בתוכה כמבעד למסננת. כלב בינוני מעורב קצוץ זנב, שקשר מישהו מחוץ לגדר, השמיע יללה נוגה לא רחוק משם.
כתפיו הרחבות של המלאך זעו וניערו קלות את כנפיו הצחורות. הבדידות נמאסה עליו. "משרת!" הקול הפלאי ליטף את האוויר, עמוק ומלא חסד. אילנה לא שמעה, לא לה נועד הציווי. גבותיו הסבוכות של המלאך הזדעפו. "לעזאזל, איפה אתה, חדל אישים! קראתיך, סור ובוא ושוש בשמחת אדונך! אבל מיד!"
מה זה, הצטמצמו עיניו של הנפיל. עצמותיו השחירו תחת עורו. נחיריו רחבו וגילו את גודל האסון. הוא לפת את ראשו בשתי ידיו והחניק זעקה. ניחוחה של אנוש אילנה הלך ואיבד מעושרו כקרח נמס בשמש קופחת. אויה, הוא איחר! אנוש אילנה מרוקנת! אשליית שלימותה חזון שווא הוא! חיש תתפוגג, תיעלם. פיו יבַש. מישהו מהאחרים הקדים אותו, מישהו אחר אכל לשובע!
בתנועה עצלה למראה קם והתרומם, אף שבתוכו רטט הזעם. אדים של זעף וחרון ריקדו סביבו כהוריקן משתולל. עטלף פירות חולף התנגש בראשו בגזע עץ, בקול פיצוח מחליא. צרצרים תחת שיח התפצפצו כפופקורן על האש. האחרים! זעמו של המלאך ביקש לשרוף את המקוללים. הם שזללו וסבאו זיכרונות טריים בעוד הוא, ה-ו-א, נותר רעב! מבין שפתיו המכווצות פלט שריקה חדה.
הכלב מחוץ לגדר הרעיד כולו. שוב ושוב ניסה לכרסם את החבל אך התקשה לתפסו בין שיניו. מעליו, משהו לא גדול בהרבה ממנו התעופף. יצור מקורנן, שפילח את השמיים כחץ של לבה מבעבעת, בא ונחת על כתפו של אדונו.
השדון קרא את מחשבות האדון, כספר פתוח. בהחלט לא בשורות טובות. "לא יוצלח!" נהם המלאך בשפה זוהרת. הכלב שמעבר לגדר ניסה להתרחק אך החבל רתקו למקומו.
"אני רעב!" שפתיו השתפלו וחשפו שיניים מושלמות. "עלי ל-א-כ-ו-ל ומהר!" הכלב חפר באלימות במדרכה, עד זוב דם.
"אנא אדון רב חסד…" השדון קרקר והשפיל ראשו. אדונו שיסעו במבט דוקר ללא רחמים.
"ראה, גוף האנוש ההוא שם, ריק!"
השדון הנהן וגנח ממאה סיכות מלובנות שננעצו בבשרו. "ואתה, המשרת, קורא לעצמך רחרחן?! צייד זיכרונות סוג א'?"
"נכון, הו רב החסד," השדון ניתר ארצה ונחת על רגליו העקומות. "חטאתי, פשעתי, לא איתרתי טרף…" זנבו דמוי השוט נע בעצבנות. גוו שנכפף ביקש מחילה. גם הוא היה רעב. גרוע מזה, הוא היה מבויש. האדון צדק.
"אקבל כל עונש, אדו…" ופתאום השתתק. השמיים נטו חסד ואפו הפחוס שאב רמז. ניחוח דק מן הדק ששום אדון ימצא ללא עזרה.
"אנא, רב חסד, הסתכל!" טופרו החד הצביע לשם. "לא מתפרקת עדיין אנוש אילנה! משהו נשאר!" בשובבות קופית ריקד ומחא כף אל כף, "משהו נשאר, כן. משהו נשאר!"
ואכן, אנוש אילנה משכונת הפרחים לא שכחה עדיין הכל. חמתו של המלאך הצטננה מעט. מלחך הפנכה צדק. זיכרון אחד נשאר, אבל הו, איזה זיכרון. לכשיבשיל, זך יהיה. נקי, ממלא ומשביע (הכלב שחש שינוי באוויר, השתרע והתכרבל סביב עצמו בתשישות).
האדון ומשרתו הביטו באנוש אילנה כפי שחתול מביט בעכבר דשן. חרש חרש, התרוממו וחגו מעליה בשעה שצעדה הרחק מקברה, בצעד מהוסס תחילה ואחר כך מהיר. ירכיה הבשרניות הפכו דקות עם כל צעד. מפרקיה מוכי השיגרון התגמשו והלכו. שיער שיבה נצבע שחור. גופה התכווץ. כשחלפה בתוך הגדר והחוצה, ליד הכלב הישן, לא תכריכים לבשה. שמלה נאה, נעלי בובה שחורות לרגליה וסרטים צבעוניים בשערה.
כשהלכה, לא זכרה את שמה. לא זכרה איש. שלושים שנות ברידג' בשלישי היו כלא היו. חיבתה לבורקס, קצבת הביטוח הלאומי, הצליל שלפני החדשות, ימי עצמאות וימי הולדת, הכל נעלם. דבר יחידי נותר לה. טעם הגלידה שאהבה לחוש בקצה לשונה, המרקם הרך והניחוח. הסוכריות הצבעוניות מלמעלה, שאהבה לגרוס אחת אחת. לשם היא פנתה. לקיוסק בו תוכל להשיג גביע אחרון של וניל-מסטיק-שוקולד.
עוזאני אמד במבט בלתי מגולח את פנים החנות. מאחורי הדלפק עמד מוכר ממוצע קומה והביט לעברו במבט מופתע. קשיש בשיער שיבה ושום לקוחות. כסף קל ומהר.
מנורות הלוגן משתלשלות מהתקרה שפכו קרני אור צהובות על רצפת לינוליאום. שולחן נירוסטה עגול גדול וכיסאות מרופדים סביבו ניצבו על שטיח רך. בפינה כורסה בלויה ועל הקיר מעליה כרזות טוטו לוטו ישנות. על הדלפק, מכונת קפה ומיחם ובקבוקי ליקר וערק חצי ריקים. בקצה הדלפק, קנקן לימונדה שמתקרר מאליו ולידו קוּפה. וגם קוביית מרוצים חכמה, נכונה לארח חובבי ריגושים וסוסים מהירים.
הגולה בגרונו של יעקוב עלתה וירדה ושוב עלתה. הוא נשען על הדלפק וחש באוויר סביבו מסמיך ומתקרר כבמקפיא. עיני השודד הדלוחות איבדו את מיקודן. שפתיו הפשוקות הכחילו מרגע לרגע. בחדשות הרבו לדבר על כחולי השפתיים המתרבים והולכים. המכורים לאבקת אספמיה. לפעמים עליזים כמלחים שיכורים. לפעמים אדישים. לפעמים מרירים ותוקפניים כטיגריסים פצועים, זועמים.
מחשבותיו המבולבלות של יעקוב דהרו. לברוח? השודד בינו לבין הדלת. צריך ללחוץ על הלחצן הסמוי שתחת הדלפק. ואם השודד יבחין בכך? אף פעם לא היו צרות בחנות. להתכופף או אולי לצעוק? ואולי להעמיד פני מתעלף או לעקוף את הדלפק ולהסתער על היד האוחזת בסכין? פתאום הכל התבהר. ידע בדיוק מה לעשות, מה לומר.
"הכל בסדר, אדוני," הרים את ידיו במחווה מרגיעה. "תראה, הנה אני רק אזוז לאט לאט לשם, הנה כך, אל הקופה. יש כסף בפנים ו…"
קוביית ההימורים שרקה פתאום. ליבו של יעקוב ניתר. פניו מסכה נדהמת בעוד סוסי ההולוגרמה קטנים אך חיים למראה הופיעו והחלו לדהור סביב סביב. מרגיש בר מזל? שאלה הקובייה בהתגרות מותאמת אישית. הקול הנשי המלטף החליק כענן קטיפתי שמילא את החלל.
"מה…מה…" גמגם עוזאני. הוא שלח מבטים רדופים מעבר לכתפו ואחַר לפנים. ידו נופפה בסכין אל מול אויביו הלועגים. "מפלצות ארורות!" קולו הצטרד, לא תשיגו אותי!"
גלאי הקובייה זיהה אדרנלין שוצף בקרבת מקום. בוא להשתתף במרוץ! אלגוריתם חישובי פעל ברקע. הקול הנשי התרגש, הפציר, הזמין: הגדר סוס, בחר סיכויים, צא לדרך! זה הזמן שלך לנצֵחַ!
כאב לפת כצבת אדירים בראשו של עוזאני. הקרקע נשמטה תחתיו. מעיו התהפכו. הוא ניסה להקיא, ניסה לנשום, ניסה להבין… מאוחר מדי הקובייה השתתקה.
הוא כשל קדימה. כסומא, נופף בסכין, מנסה לגרש את הצללים שסגרו עליו. משהו חסם את דרכו, שולחן הנירוסטה שנהדף בזעם נואש. טראח! השולחן נחבט בכוננית הספרים העתיקה. ספרים ניתכו ארצה כגשם זלעפות.
"ידעתי!" קרא עוזאני בשמחת הגילוי. דמות לבשה צורה מעבר לדלפק. הוא הבין. "את עוקבת אחרי!" במקום איש זקן מעבר לדפק ראה את האמת. מפלצת דחלילית מעוותת. זרועות דקות, פה מגחך ועיני כפתורי זפת מתות. החתול נדרך. עוד מעט זה יקרה, מה שחייב לקרות.
"ארורה! אני אראה לך!" גם בבית המעצר הציקה לו המפלצת. מעבר לסורג, הרחק מהישג יד. אך כעת הוא היה חמוש ולא היו סורגים ביניהם. הוא לא ייתן לה להתחמק בלי עונש. הוא השמיע קריאת קרב וזינק. יעקוב ההמום נותר במקומו. רגע אחד והכל נגמר.
ברגע הבא, עוזאני כבר בחוץ, נמלט אל החשכה בידיים מגואלות בדם. רוממות רוחו לא תחזיק מעמד זמן רב. בחנות פנימה, אישוני החתול הדקים כסיכה ננעצו בדריכות. האמנם זה יקרה, האמנם איש יעקוב שייך לסוג המיוחד? יעקוב המת התפתל בכבדות על הרצפה החורקת. הוא החל להתעורר.
אך בתוך הכבדות המתפתלת הבחין החתול בזיכרונות מהודקים יפה. לרוב, ממהרים להתפורר הם. זה יבלבל אותם כהוגן, חייך החתול תחת שפמו. בסופו של דבר, הם יגיעו, כמובן. ליתר ביטחון, החל החתול לטופף בכפו על הרצפה בקצב השנוא עליהם כל כך. זה המקום שלי, סימֵן לטורפים. שמרו מרחק. תורכם עוד לא הגיע.
קרן פז זהובה ליטפה את לחיו של יעקוב, שישב בכורסת הקריאה החדשה. שלווה נינוחה עטפה אותו כשחייך לעצמו. אוטוטו דליה תיכנס בהפסקת הצהרים. היא בטח תשאל ממה אני כל כך מרוצה. לך תשכנע שפשוט נזכרתי בפגישה הראשונה, שנה לפני החתונה. הוא קנה חצי לחם וקוטג'. היא קנתה קילו גזר וגפילטע חי לשבת. צהרים במכולת, מי ישמע.
כל השנים שלהם ביחד ותמיד נהנה משיחותיהם הקטנות. הוא מספר על ספר חדש והיא מספרת על הצגה שחייבים ללכת. היא מספרת על גליל בד שהשיגה בהנחה או שלט חדש למתפרה והוא מספר על יוסי מקומה א', ששוב לא שילם וועד אבל מצא תירוץ משעשע במיוחד.
והנה דליה והוא יושבים על הספה החדשה בדירה, נשואים כמעט שנה. רוקמים חלומות מתוקים על החווה שיקנו אולי, אחרי המשכנתא או כשיצאו לגמלאות. "תאר לך," אמרה דליה, "איזה כיף יהיה לרכב על הסוסים אל מול הרי גולן!"
"ותארי לך," הוסיף יעקוב בעיניים חולמות, "אם נשתול גם מטע אפרסקים ליד… ומה דעתך על השם רוץ בן סוסי, יפה נכון?"
"תן לי לישון על זה," קרצה אליו דליה. וברור לשניהם שתהיה בחווה גם ספריה ענקית ופינת קריאה ומכונת תפירה ו…
בחנות, קירב החתול את אפו לעורפו הנוקשה של יעקוב ורחרח. ניחוח חציר טרי ואפרסקים, תחילה עדין ואחר כך סמיך. תפיחה זעירה עלתה, כעקיצה מלבינה במרכז העורף הדומם. הינה זה מגיע, החתול התכרבל והתעטף בשקיפות. מצחו של האיש הבהיק מזיעה כשהתיישב מעל גופתו הקרה.
באותו הרגע, פקעה התפיחה. אי!" נאנק האיש הסחרחר כשיכור. החתול ליווה במבטו את הפתיל הדק, סבוך כפקעת, שניתק מהעורף ונישא אל על. אד מרחף חסר צבע ומשקל. "יתוש ארור!" גידף האיש שהחל לגרד בעורפו. והנה הבליטה הייתה כלא הייתה. הגירוד נשכח וזיכרון נפרם, פרח.
זנבו של החתול תפח בהתרגשות. למעלה בשמיים, כף אדומה מחודדת ציפורן תפסה פתיל של שיחה בטֵלה, ספה חדשה וריח חציר. סמוק וגאה אחז השדון בשללו ופנה לחזור לאדונו הרעב. החתול המשיך לטופף על הרצפה בקצב. הוא ישגיח וימתין בסבלנות עד שיעקוב יהיה בשל להבין.
…יובלי וענת הקטנים ישבו מרותקים בפינת הקריאה בחנות. עיניהם הרחבות הביטו באבא קובי שהפך את הדף. עוד מעט יגלה להם מיהו מיץ פטל. "איזה מן חיה אתה?" הקריא האב בקולו הארנבי ביותר ושלח מבט רב משמעות בפניהם המצפים של ילדיו. "רוצים לנחש…"
הילדים נעלמו, הסיפור נשכח. לפתע דליה הופיעה עם דלי ומגב וסמרטוט בידיה. העקיצה המגרדת בעורף הייתה כלא הייתה כשיעקוב שח, "מותק, עזבי, חזרת מאוחר מהסטודיו ואת עייפה. אטפל בזה בערב, תראי שלא אשכח!"
דליה, כך ראה החתול, גיחכה בטוב לב. "קודם כל, נעלתי את המתפרה בקושי כמה דקות אחרי שסגרת אתה, את החנות." היא סקרה את בעלה עומד ליד השיש והספר שביל קליפות התפוזים בידו. מולו קרש חיתוך וקערת סלט עם קוביות מלפפון ותפוז כתום בתוכה. "שנית, פשוט שב על הספה ותרים רגליים למעלה, אין לי את כל היום…"
עוד תפיחה בעורף. עקיצה בריח ספונג'ה ופירות הדר התפוגגה ונעלמה.
… הפעמון דנדן מעל הדלת ויעקוב הרים את עיניו מהספר דברים שצריך. הוא הקשיב לקבועים שישבו בחנות ופטפטו, בהמתנה לאחרון שיגיע.
"היי קובי! היי חבר'ה!" אמר יורי הקבלן מיד כשנכנס. בלי לאבד זמן, התיישב במקומו וסילק את כובע המצחייה שחבש. מה נ'יינינם אורי? אה, ששון הכל טוב איתך?" הוא לא חיכה לתשובות אלא פשוט בירך את כל החבורה, את יוגב, ונירית ומקונן ועזרא.
המהומי השלום והמה נשמע התחרו בשקשוק הכוסות שיעקוב ארגן על הדלפק. איש לא ניסה לזרז בשעה שבחש קפה בחלב, מזג לימונדה או ערבב קוקטייל. כזה הוא היה וכולם הכירו את הטקס הקבוע. יעקוב לא יפעיל את המרוץ אפילו רגע אחד לפני שיניח מולם משקאות וגם עוגיות תוצרת בית או לפחות כמה וופלות.
ברגע הנכון, הקובייה הופעלה ושבעה סוסים ממוספרים קפצו מהאוויר והתייצבו, בוטשים ברגליהם ומטלטלים ראשיהם בציפייה. מסלול אליפטי ריחף מעל השולחן והינה הצטרפו עוד שלושה סוסים נוספים שהזמינו מהמרי רשת, מרחוק. מוכנים? שאלה הקובייה. היכון… שרירי הצוואר של הסוסים השתרגו. צא! והסוסים יצאו לדרך.
הא? יעקוב התעורר ומצא את עצמו בתנוחה בלתי נוחה, שכוב מאחורי הדלפק ועורפו צורב. נפלתי על הראש? הוא התרומם, נעזר בכיסא ארך הרגליים שליד הקופה. מישש את צלעותיו וזרועותיו ולא הבחין בכאב או בעצם שבורה. החנות ריקה, איזה מזל. אין אף אחד מהקבועים שיראה בקלונו של קשיש שנרדם ונפל מהכיסא באמצע העבודה.
לפתע צעדים מילאו את הרחוב. או, חשב, מצוין. בדיוק בזמן מישהו מגיע. תעסוקה וחברה לתרח זקן. אבל איש לא נכנס ובמקום זאת, הרחוב השקט בדרך כלל נמלא עוד ועוד רחשי צעדים. המון אדם כתהלוכת פורים. מה זה, הפגנה? את זה אני חייב לראות. אולי סוף סוף הצעירים שנותרו בשכונה ארגנו מחאה בגלל הסחבת של הפינוי בינוי. אבל כשיעקוב יצא, כלום. נאדה. פתאום הרחוב שקט כקבר. ריק. יעקוב גירד בראשו, מבולבל, ונכנס בחזרה. מוזר. הוא שקע בכורסת הקריאה.
הוא מתחיל לקלוט, התרונן החתול. הוא כבר שומע! בקרוב גם ייראה! בקרוב יגיע הרגע להתגלות לפניו.
…דינג, דינג, דינג… הפעמון מעל הדלת דנדן.
"ש-לום!" הכריז הנכנס בפנים מאירים. "בעל הבית נמצא?" שאל האיש הדחוס והמוצק בגיל העמידה, ראשו נוצץ ועגול כאבטיח. אה, יעקוב נזכר. היום חתימת ההסכם עם שמעוני, ממספר חזק, הימורים והשקעות בע"מ. קשה לומר שכל העניין הלהיב אותו. אבל דליה צדקה. פרנסה זו פרנסה. ואם בזכות ההימורים החנות לא תיסגר, אז זה מה שיהיה.
כששמעוני יצא, ליווה אותו יעקוב ונופף לו לשלום. בחוץ, הרחוב נראה מלא חיים. אשליה, הוא ידע. אפשר להרגיש בזה כמו חשמל באוויר לפני הגשם. הינה אלי הירקן מהחנות ליד, מנופף לעברו כשהסיגריה הנצחית בזווית הפה. בגלל סופר היפר מגה זול קונים אצלו פחות ופחות. הנה חנות השעונים של הגרוזיני, שמשוחח בלהט עם לקוחה הדורה שסיכת זהב בשערה. השמועה אומרת שהוא כבר שכר חנות בקניון החדש במרכז העיר ועוד מעט יעמיד את הדירה שלו למכירה. שלטים כאלה התרבו מאוד בשכונה. ושמה סניף הדואר ואחריו המכולת של נתי והסטודיו של דליה עם השלט מתפרת הפרחים…
ופתאום יעקוב מחוץ לחנות, עורפו צורב כברזל מלובן. חרמש ירח עלה באופק, התקדם ככדורגל שנבעט בבעיטת פגז. שמים נצבעו בכחול עמוק ואז השחירו. המסחרית של אלי, חדשה כל כך ולפתע מלאה פסי חלודה, גלגלים מפונצ'רים וזגוגיות מנופצות. בשקט הנורא, הירח חרק, נתקע ונעצר.
יותר מכל, ביקש יעקוב לברוח. רגליו לא נענו לו. הביט בהן והן הרגישו זרות. מרוחקות. הן לעצמן והוא לעצמו. והוא כה לבדו, בודד כילד תחת השמיכה, כשמתוך הארון בוקע צחוק חלוד של מכשפה.
ופתאום, ברחוב הריק ממש מולו, הופיע משום מקום איש בלתי מוכר. טיפוס גמלוני ומזוקן במעיל כבאים וקסדה. שפתיו נעו והוא שח לעצמו ללא קול, בעודו גורר את רגליו מעל כביש האספלט המרופט. לפתע צץ בידי הכבאי צינור קרוע שנגרר מאחוריו על הכביש, כנחש מובס. "היי אתה!" ביקש יעקוב לומר, "שים לב, אין כאן שריפה! אין כאן איש!" ובעוד המילים על דל שפתיו, התפוגג הכבאי, ספק נעלם מעצמו ספק נעלם בהמשך הרחוב.
ולפתע איש צעיר הלך ברחוב, בהיר שיער, מסורבל ודובי למראה. בגד ים לגופו ומים נוזלים לו על צווארו וחזהו, עוד ועוד ועוד. והנה שתיין מועד, הולך הלוך וכשול ובקבוק בידו. ואישה זקנה ומקל בידה, משקפיים עבות ועיניים בוהות. וילד קטן דוהר על קורקינט, חלף ונסע מבעד לגופה של הישישה שנמוגה כעשן. אישה דתיה בשביס, נחפזת, עקפה נערה שרדפה אחרי חישוק מתגלגל, ונעלמה. ופתאום רק החישוק נותר, התגלגל והתגלגל עד שחלף דרך גופו של שרירן בגופיה שקודם לא היה.
שעות נקפו ויעקוב הביט בהם כמהופנט. לא זע ולא נע. מגיעים, הולכים, נעלמים. ברחוב מול החנות, גברים, נשים ילדים, חליפות, טריקו, שמלות, צעיפים, כובעים, מטריות, משקפי שמש – ושקט. דממה. "הי! אתם שם! שומעים אותי?" כך רצה לצעוק. "לאן אתם…"
ששש… היסה אותו מישהו. אל תדבר! הבט, הילדה!
והנה ילדה קטנה הולכת ברחוב לתומה. חלפה על פני חתול מתלקק. גם היא זרה לו, מטושטשת, לא ברורה. כמו כולם. אבל זה לא היה נכון. הרי, הרי הוא מכיר אותה! לבושה שמלה אדומה וסרטים בשערה. "אילנה? אילנית זוסמן?" ביקש לשאול אך שפתיו לא נענו. קולו לא הצליח לסדוק את הדממה.
כך בדיוק נראתה שכנתו הוותיקה, פעם. יחד הלכו לגן ואחר כך לכיתה א'. לא מכבר בישרה מודעה על עצי הרחוב כי מתה, נפטרה. מתי זה היה, שבוע? דומה כי יובלות חלפו מאז. המסכנה מעדה במדרגות. הוא היה בלוויה ואחר כך בשבעה. לאן היא הולכת, כרובוט. כמו כל הטיפוסים ברחוב. הלאה והלאה.
והנה נעצרה לפתע. נשאה עיניים נוצצות אל הסמטה הצרה. לשם פנתה, לסמטת הפרג מיהרה, בדילוגים חינניים. היכן שפעם עמד הקיוסק נעצרה. ובמקום שתבחין בעץ וגזע מסוקס ראתה בדיוק מה שציפתה. הקיוסק עם מוכר הגלידות בסינרו המשובץ. ליבו של יעקוב נמלא שמחה והוא חייך. כן, נזכר, שם ניצב הקיוסק פעם. והיא כל כך אהבה גלידה. ומה זה לפתע בתוך ידה המושטת… משאלתה התמלאה. גביע ענקי, כבד, מול הגומות שבלחייה! צחוקה החליף את הדממה והרווה את היקום כמים צוננים.
אך פתאום שקט. וקול בכי עלה. היא בוכה והאוויר יבש. הגביע נפל והגלידה על הרצפה. מעצמו החל יעקוב לרוץ, "אל תבכי, אילנית," ביקש לומר. מה קורה כאן, מה קורה לה?! צווארה של הקטנה הלבין ותפח. אדים עלו שם כמו מרק רותח. ואז בצריחה נוראה איזו חיה מן העץ הסמוך זינקה. שלחה זרועות זרות, גרומות, לעבר האדים והילדה הבוכייה.
בעיניו המתרחבות של יעקוב האימה מושלמת. ואז החתול צץ. החתול הסתער ונשף. החיה האדומה גידפה ובכנפיה טפחה. ופתאום חופן אבנים על החתול השליכה. החתול זינק והחיה המריאה וברחה. אילנה התנודדה ונשמטה. יהלום של אור הזדהר באוויר היכן שקודם עמדה. וכשהחתול הביט לתוך האור, אילנית נעלמה.
יעקוב התעורר בכורסת הקריאה. משהו קרא לו אל מחוץ לחנות. הוא יצא. בהמשך הרחוב ישב הקבצן אומלל למראה, על ספסלו. באלימות גירד בעורפו ואז שפשף בחוזקה את עיניו.
"אתה בסדר?" ניסה יעקוב לומר מתוך השקט. פניו של הקבצן נצבעו אפור חולני.
היזהר, שמור מרחק! נשמע קול בראשו של יעקוב.
כעת נופף הקבצן בידיו כמנסה לגרש נחיל חרקים. וברגע הבא היה מוטל שם, לצד הספסל. דומם כאבן. בתוך שניות החל הגוף לרתוח. סביב הגופה אדים כמו חמאם טורקי. ומתוך האדים צצים להם שניים. מלאך נפיל. על כתפו שדון מבחיל.
המלאך היטה צווארו לאחור ופרץ בצחוק ענוג ומצטלצל. השדון קירקר בצחוק מתועב, כתפיו הגרומות עלו וירדו. ואז פערו השניים את פיהם ושאבו מן האדים הלוך ושאוב, הלוך ושאוב.
אימה רוטטת מילאה את יעקוב מרגל עד קדקוד. קרקור מצמית, משתק, נורה לעברו מלמעלה. שני שדים אדומים עטו עליו כניצים על ארנבת נדהמת. בדרכם מטה, חבטו זה בזה באגרופים ובכנפיים, נשכו וצווחו.
בסמוך, החתול היה מרוצה. על יהלומו של הקבצן הגֵן מהטורפים. היום השחור בבורסה, ניחוח התבוסה, ההפסד והתקומה. הכל מקופל ביהלום מבהיק שיישאר עם החתול לנצח. אך הניצחון כמעט עלה לו בהפסד. ברגע האחרון חש ביעקוב הנואש. השדים עמדו לסגור ידיים משתוקקות על צווארו.
אין לאבד רגע. מהיר כפוטון הגיח החתול לרגלי יעקוב והחל לטופף בכפתו על הקרקע. השדים היו רעבים מדי ונחושים מכדי לסגת. החתול, שלא התכוון לוותר, תפח כפליים כבצק שמרים אטומי. כעת, נשיפתו הטיסה אותם מעלה, למרחק בטוח.
אילו יכלו מבטיהם לפגוע בו, היה החתול מוטל, גמור. מבטיהם מלאי המשטמה רק גרמו לו לגחך. לרגע החליפו האדומים מבטים ערמומיים. קרצו זה לזה. החוו סימני סתרים. לחתול נמאס. בזינוק מרהיב וציפורניים שלופות עשה בהם סימנים. פסים מדממים על קרומי כנפיים דקות. זה הספיק להם.
בחנות, התעורר יעקוב בכורסתו. על ברכיו ישב חתול וטוב היה הדבר בעיניו.
"אנוכי מבחין בך," חייך החתול. "מבחין אתה בי?" דחיפות נשמעה בקולו. ציפייה דרוכה.
איזה חלום נהדר! התמתח יעקוב בעונג. חתול צ'שייר פרטי משלו!
"היי, חתול צ'שייר, שלום!"
"חתול?" תהה החתול בקול. "כך אנוכי נחזה בפניך?"
יעקוב נבוך. ולפתע נזכר בקבצן ובמה שאירע שם, בחוץ.
"חתול צ'שייר פלאי, אתה תמשיך לשמור עלי, נכון?"
"לשמור?"
"מפני השדים… תגן עלי, נכון?"
"שדים, אומר אתה איש יעקוב?" זנבו של החתול הצליף לכאן ולכאן. "כך נחזים הטורפים הקטנים בעיניך?"
הבחין החתול במבוכתו של האיש, והשתתק. לאחר שעה קלה אמר, "לא, אכן אינך חולם, איש יעקוב."
…
"כן, שומע אנוכי את אשר חושב אתה".
…
"מדוע שואל אתה אותי אם טוב או רע היה הקבצן בחייו. וכי שופט אני?"
"לא. אין מלאכים ושדים מתקוטטים ביניהם על נשמת צדיקים או רשעים. טורפים הם. טורפים כולם."
"לא, אומר אנוכי!" החתול הרים קולו. "לא לגיהינום ולא לגן עדן נשלח הוא שעל הספסל ישַן. הרעב הוא שהביא אותם, אל האיש המת. המבין אתה?!"
"אכן, איש יעקוב. מת אתה. אל תפחד. מיד תבין. הצטרף אלי, בוא."
יעקוב צפה בעצמו הצעיר, בבית סבא.
"סבאל'ה, למה העכבר תמיד מנצח?" קובי אהב לשבת בבית של סבא וללעוס עוגיות מול הטלוויזיה. לסבא לא אכפת שפירורים נופלים על הספה בזמן שטום וג'רי משתעשעים במרדף מצויר.
"למה? כי זה מצחיק וחשוב, אני חושב," ענה סבא.
"למה זה חשוב, סבא?"
"חשוב לדעת שגם עכבר קטן וטוב יכול לנצח חתול גדול ורע."
"למה החתול רע?"
"בעצם, לפעמים הוא טוב ולפעמים הוא רע. גם העכבר."
"וסבא, למי קוראים ג'רי, לחתול או לעכ…"
"עכשיו הבט איש יעקוב," לחש החתול כשהחדר התעמעם כענן. האוויר הִסמיך. אדים בקעו מכל עבר, מהרצפה, מהקירות, מהתקרה, מהחלונות.
"תאונה קשה ברחוב כעת. הרוגים בכביש, הרבה. זיכרונות הרבה. טורפים בדרך, מגיעים."
ובעוד הוא מדבר התעופפו פנימה מתוך הקירות, שני שדונים. הביטו זה בזה בתיעוב וחשפו שיניים. דומים בגודלם, עמדו שניהם ולא נסוגו. בצווחה חורקנית של השלמה פרצו בזינוקים ולכדו בכפות רגליהם ובידיהם מלוא החופן אדים מתפתלים, נחשיים ודקיקים.
כעת מלאכים הופיע, שני נפילים. במלואם נגלו ליעקוב, אף כי ראשם נישא הרבה מעל ומעבר לתקרה. ובידיהם שקים הופיע, זוהרים ותפוחים. מיהרו השדונים להטיל פנימה מן האדים הרוטטים. לבסוף הצטלל האוויר, הערפל התפוגג. כשתמה המלאכה, התייצבו המלאכים זה מול זה כאקדוחנים בצהרי היום. השדים החלו לקפץ, לרקוע לגדף ולעודד. קרב! קרב! האדונים חייכו בסלחנות. זקפו צוואר, הרימו אף, קדו זה מול זה בבוז, ונעלמו. השדונים מצמצו. חרצו לשון זה אל זה ונמלטו.
"אתה רוצה לומר לי שהם בכל מקום?" התפרץ יעקוב. "מלאכים ושדים מסתובבים בעולם ואוכלים את המתים?!
"אוכלות התולעים את המתים," השיב החתול בנחת. "אוכלים הטורפים, זיכרונות נמוגים. וכעת הס," ציווה החתול. "הסתכל, קורה הדבר כעת."
קובי הקטן עדיין כרסם עוגיות ושאל שאלות. סבא ענה בסבלנות.
"לפעמים, רשלנים הטורפים. הבחן."
אד דקיק בקע מן הקיר. ריחף כנוצה המיטלטלת ברוח. לפתע נמתח כקפיץ ומיד נורה קדימה, לעבר המקום בו סבא ישב. אל תוך הרקות, לתוך ראשו של סבא חזי שלא הרגיש דבר.
"הראית?" שאל החתול.
יעקוב הנהן, מבחין פתאום שהחתול על ברכיו ושניהם, בפינת הקריאה שבחנות.
"כך מתחיל הדבר," המשיך החתול, "עוגן מחפשים הזיכרונות האבודים. לבשר ודם זקוקים. אומללים. ראש חי מבלבלים."
"סבא…" לחייו של יעקוב חוורו (ובכן, כפני מת). הוא באמת לא הרגיש דבר?"
"לא. לא מיד. אך זוכר אתה? שנה חלפה. סבא חזי דֶרֶך אל הבית איבד. דברים הרבה שכח. ראש נחלש. בכך חשים נוספים, אשר מטורפים חומקים. הרואה אתה – בדרכם, טובים הטורפים."
"איך אפשר להבין…" מלמל יעקוב מבולבל וחרד, שדים… מלאכים… רעים… טובים… אולי אלך אליהם, אמסור עצמי וזהו זה.
"יודע אתה, איש יעקוב, איך מצאתיך? ליבך קרא אלי ובאתי. כעת דבֵּר אלי אישי הטוב, הבט בעיני ודבֵּר."
"חתול צ'שייר," התפלא יעקוב שליבו נעשה טוב עליו, "מדוע אתה מבקש לשמוע את קולי?"
"דיבורך עימי מאשש את קיומי שלי. התבין, לפעמים ספק עולה אם יהלומַי שלי הם או אני – שלהם."
"יהלומים?"
"כן, זהו האוסף שלי. האין זה נחמד, יעקוב אספן הספרים? הצטרף אלי וראה!"
במיטת בית החולים גופתה של דליה נחה. הרופא שקבע את שעת המוות יצא. יעקוב נותר לעמוד שם, זרועותיו שמוטות לצידי גופו. בדידות ולאות פשטו באיבריו. למרות שהתכונן לרגע הזה. למרות שהילדים, יובל ונועה, המתינו בחוץ.
"אל חשש איש יעקוב. מצער הזיכרון, אך היהלום טוב. מיד תראה."
אדים בקעו מגופה החיוור של דליה, מבין השמיכות ומבעד לחולצת בית החולים. המחזה הנורא החליא אותו ויעקוב הליט את עיניו בידיו. מה ששמע היה גרוע מספיק. השדונים המקרקרים, טפיחות הכנפיים. "קח אותי מכאן, חתול, קח…"
"ששש…. הבט וראה. יהלום דליה. יהלום נהדר!"
ויעקוב נרגע והביט וראה. החתול דילג סמוך לכרית. דליה פקחה עיניים והן צעירות כל כך! ובמבטה נשקף, כן, יהלום בוהק. כוכב של אור שהבהב וניצת ונבלע בתוך אישוני החתול.
"כעת איש יעקוב," אמר החתול כשישבו שוב בחנות, "הבט עמוק לתוך עיני."
בתוך היהלום, הביטה דליה בבעלה בהתרסה מחויכת. "מה, באמת חשבת שכל ההפתעה שהכנתי, בסך הכל פיקניק?"
כן, הוא זכר את יום חתונת הכסף. הוא באמת האמין כשהזמינה אותו לפיקניק רומנטי, לבד בשניים על גבעה ליד הים. ובאמת הופתע כשפגש אותה שם כפי שביקשה וראה מה שראה. שיערה המתבדר ברוח היה כה מקסים עד שהתקשה להבין כל מה שלפניו. מה היא מחזיקה שם, הייתכן? אפסרים של צמד סוסים נהדרים, עם אוכפים. והזמן רץ.
"בעוד שעה צריך לחזור," הזכירה דליה כשהגלים רחשו ברקע. "קניתי לנו שעתיים, בחווה לא הסכימו ליותר."
"את רוצה שנתחיל לחזור?"
"להיפך יקירי," עיניה נצצו. "עכשיו או לעולם לא! נאזור אומץ ונדהר מהר! כמו שצריך, כמו שתמיד דיברנו כשחלמנו על חווה משלנו!"
"את לא מתכוונת," התרגשותה הייתה מדבקת, "תחרות?"
"תחרות. עד למים וחוזרים! והאחרון שוטף את הכלים!"
שנים רבות לאחר שאיש יעקוב כבר עבר מן העולם, היה החתול מביט וזוכר. מביט בשני היהלומים שהשתמרו בתוך עיניו. תופעה ייחודית, נדירה אפילו לאספן וותיק כמוהו.
שני כוכבים, אישה ואיש. זיכרון כפול, תמונת ראי.
בחול ואז במים רגלי הסוסים בוטשות.
צהלות ושמחה וטיפות ניתזות.
טביעות של פרסות בְחול רך, עם בוא הקצף נמוגות.
האוהבים והדוהרים לנצח על החוף.