אף פעם לא חשבתי שאסתובב לבדי ביער השחור.
כשעוד הייתי קטנה אימא שלי הייתה מזהירה אותי לגביי המקום הזה. היא הייתה מספרת לי סיפורים על עוברי אורח שנכנסו ליער ואף פעם לא יצאו ממנו בחיים.
היא אמרה שברגע שמישהו נכנס ליער אין לו כבר דרך חזרה. היער מכיל בתוכו פיתויים רבים שאף אחד לא יכול לעמוד בפניהם.
פעם חשבתי שזו סתם אגדה עתיקה שכל פיה מכירה. ידעתי הרי שזו טריטוריה אסורה, ידעתי שאסור שיתפסו אותי וידעתי גם שאם הגעתי עד לכאן, אז כנראה באמת אין לי מה להפסיד.
היער היה הגבול בין הממלכה שבה אני חייתי לבין הטריטוריה שבה חיו הטרולים והגובלינים.
היער השחור היה חשוך באופן תמידי מסיבה מאוד פשוטה, הטרולים לא יכולים להיחשף לאור השמש, אם הם יעשו את זה הם פשוט יהפכו לסלע.
צמצמתי את עיניי כאשר הבטתי בקרקע בניסיון לראות איפה אני דורכת. הרגשתי באמת איך החשכה עוטפת אותי. השתיקה שסביבי הלחיצה אותי, והבטתי לצדדים בתקווה למצוא את מה שעבורו סיכנתי את עצמי כל כך.
"נדין" שמעתי קול לחישה והשתנקתי בבהלה. מי אמר הרגע את השם שלי?
"יש שם מישהו?" לחשתי בשקט והלכתי מעט אחורנית. לצערי לא שמתי לב איפה הנחתי את רגלי, כי מעדתי ונפלתי אחורנית על הקרקע.
"אני יודע מה את מחפשת" שמעתי שוב את אותו קול שקט ולא ברור. הבטתי לצדדים בבהלה וחיכיתי לשמוע מישהו מתקרב אליי, אך שוב שרר אותו שקט מסביבי.
"מי אתה?" מלמלתי ולמרות שזה היה קשה הרמתי מעט את קולי, "מה אתה רוצה?"
לא נשמעה תשובה. לרגע חשבתי שדמיינתי את הקול, אבל הבנתי שלא ברגע שעששית נדלקה והאירה חלק קטן מהאזור שבו עמדתי. ואחריה נדלקה עוד עששית ועוד עששית, עד שהיער כבר לא נראה עבורי אפלולי ומאיים כמו קודם.
היה סביבי אור, וסוף סוף יכולתי לראות מה היה מולי. על גזעי העצים היו קשורים חוטים שהחזיקו בקבוקי זכוכית קטנים. קמתי ממקומי באיטיות והתקרבתי לאחד מהבקבוקים. הבטתי לתוכו בקפידה.
בהתחלה הייתי בטוחה שהוא ריק, עד שצצה בתוכו אבקה בצבע כחלכל.
עכשיו ידעתי שאולי לא הכל היה סתם אגדה, הגעתי למקום הנכון. חיוך קטן עלה על פניי כאשר לקחתי את הבקבוק ופתחתי אותו. לקחתי מעט אבקה ובהיסוס קל פיזרתי אותה באוויר שמולי.
בהתחלה לא קרה כלום, עד שראיתי מולי לפתע שתי דמויות. אלו היו דמויות של שתי ילדות קטנות שהתרוצצו בין העצים. הן צחקו וחיוך רחב נראה על פניהן.
"היי" קראתי בקול אך הילדות לא הקשיבו לי, הן המשיכו לרוץ אחת אחריי השנייה. חיכיתי שהן יהיו קרובות אליי והנחתי את ידי על כתפה של אחת הילדות, אך אז קרה משהו מוזר. היד שלי עברה דרך הכתף שלה, לא הרגשתי את מגע גופה, אלא אוויר.
"הן לא אמיתיות" שמעתי לפתע קול מאחוריי. הסתובבתי במהירות והבטתי בעיניים פעורות באדם שעמד מולי. זה היה נער צעיר והוא נראה בערך בגילי. הוא לבש בגדים רגילים, אוזסניו לא היו מחודדות ולא היו לו כנפיים והוא לא היה נמוך בצורה יוצאת דופן, לכן שיערתי שהוא היה בן אנוש.
הוא גיחך כאשר ראה את הבעתי המופתעות ורק נשען על אחד העצים שהיער. שיערו הבלונדיני נראה כמעט זוהר ועיניו הכחולות הביטו בי בשקט.
"אתה…אתה בן אנוש" אמרתי בשקט והוא רק צחק.
"כל היצורים הקסומים מתנהגים בדיוק אותו הדבר" הוא צקצק בלשונו, " אני ממש לא בן אנוש. פיות בדרך כלל יודעות לשים לב מתי מישהו מנסה לתעתע אותן או ליצור אשליה כלשהי"
"אז אם אתה לא בן אנוש, אז מה אתה בעצם?" שאלתי אבל עדיין לא התקרבתי אליו, אין לדעת מה הוא זומם.
"את קצת קשת הבנה נדין, אבל אני יכול להבין אותך" הוא אמר והתחיל ללכת בין הבקבוקים השונים, "את כל כך נחושה לקחת את הזכרונות שגנבו ממישהו שמאוד יקר לך, שאת אפילו לא מנסה לחשוב קצת מחוץ לקופסא"
"איך אתה יודע את השם שלי?" שאלתי, "ואיך אתה יודע למה אני כאן?"
"זה די ברור, רוב האנשים באים ליער הזה כי הם צריכים משהו" הוא אמר בפשטות ואז נעצר מול אחד מהבקבוקים, "חלק רוצים להיות עשירים יותר, חלק רוצים לעשות עסקאות לא חוקיות מול הטרולים וחלק פשוט רוצים קצת ריגוש בחיים המשעממים שלהם"
"אבל את" הוא אמר והמשיך ללכת, "את באת לכאן בכדי לקחת בחזרה את הזכרונות של האהוב שלך, אבל צר לי לאכזב אותך, בתור השומר של הזכרונות האלה, אני לא יכול לעזור לך"
"לא, אתה חייב להקשיב לי" אמרתי, "אני התאהבתי במישהו, בבן אנוש, ובגלל שאסור לנו להיות יחד מחקו לו את כל הזכרונות שלו איתי ואני כאן בכדי להחזיר לו אותם"
"זה סיפור מאוד נוגע ללב, באמת, אבל את יודעת את הכללים" הוא אמר והעביר את ידו על אחד הבקבוקים, "בני אנוש לא יכולים לדעת על הקיום של יצורים קסומים, זה החוק. הדרך היחידה לשמור על הרמוניה הוא בכך שלא יהיה שום קשר בין הצדדים"
"הוא לא יספר על הקיום שלנו לאף אחד, גריפין הוא אחר, הוא-" אמרתי אבל אז אותו נער הרים את ידו לאוויר וקטע אותי מלהמשיך לדבר.
"שמעתי כבר את הסיפור הזה, יותר מדי פעמים, ובכנות, די נמאס לי " אמר הנער והתקרב לעברי, "זה די מדכא לגור ביער ולשמור על זכרונות של אנשים. טעות אחת הכי קטנה יכולה לגרום להרס או לפגיעה במישהו"
"בכל בקבוק נמצאים זכרונות שברירים. אסור שהם ישברו כי אז הזיכרונות יאבדו לנצח" הוא אמר, "ואסור שיקחו את הבקבוקים"
"למה?" שאלתי בבלבול והוא גלגל את עיניו.
"למה?" הוא חזר אחריי, כאילו הוא בטוח שאגיד לו שאני סתם מתבדחת.
"אי אפשר לדעת מה יקרה לזכרונות אחריי שמוציאים את הבקבוק מהיער הזה. הם יכולים להיהרס, הם יכולים לשתנות, והם יכולים פשוט להיעלם סתם ככה" הוא אמר ואני הרמתי גבה.
"סתם ככה?" שאלתי והוא נאנח.
"כן, סתם ככה" הוא אמר ואז הביט בי, "אני מקווה שאני לא אמטרך להמשיך לענות לך עם כל שאלה בשאלה"
"תן לי לראות אותו" אמרתי בשקט ואותו הנער השתתק.
"תן לי לראות את הזכרונות שלו ממנו, לפחות תן לי את זה" המשכתי ואותו הנער נחר בבוז.
"אני שונא רומנטיקה" הוא אמר ואני התקרבתי אליו באיטיות.
"אתה אמרת בעצמך, די מדכא עבורך להיות כאן ביער לבדך. אני בטוחה שהטרולים הם יצורים די מעצבנים" אמרתי והוא הנהן.
"ודי מכוערים וטיפשים, הם לא עושים הרבה. הם בעיקר מתעסקים בשטויות, או בהריגת יצורים שפולשים לטריטוריה שלהם" הוא אמר ואני חייכתי. אולי בכל זאת אצליח לשכנע את השומר הזה לעזור לי.
"אני בסך הכל רוצה לקבל עזרה, לא הייתי באה עד לכאן אם לא הייתי ממש נואשת" אמרתי והוא נאנח.
"בסדר, אני אתן לך להסתכל על הזכרונות שלכם" הוא אמר ואז הביט בי ברצינות, "אבל את צריכה לדעת משהו על זכרונות. ברגע שאת נזכרת תמיד באותם הדברים, בסוף אותו זיכרון יהפוך למה שאת רוצה שהוא יהיה, ולא למה שהוא באמת"
"זה נשמע די עצוב" אמרתי והוא משך בכתפיו.
"אני לא כאן בכדי לייפות את המציאות בפני אף אחד, אני כאן רק בכדי לשמור על הדברים כמו שהם" הוא הסביר ואני הנהנתי.
"בגלל שאתה מאמין בהרמוניה ובאיזון ובכל השטות הזאת" אמרתי והוא גיחך.
"זאת לא שטות" הוא אמר, "אני בסך הכל מנסה להראות לך את מה שאת מסרבת לראות"
"אתה יכול בבקשה להראות לי כבר את הזכרונות שלו?" אמרתי והנער נאנח והנהנן ברוגע. הוא החל ללכת בין הבקבוקים כאשר הוא מחפש אחר הבקבוק הנכון. זה נראה כמעט בגדר משהו בלתי אפשרי. היו כאן אינספור בקבוקים. כל הבקבוקים היו בגדלים וגבהים שונים, אני לא יודעת איך זה אפשרי למצוא כאן משהו.
אחרי כמה דקות הנער התקרב אליי עם בקבוק שאחז בידו. הבקבוק היה קטן והייתה בתוכו אותה אבקה בצבע כחול.
"את בטוחה שאת רוצה לעשות את זה" הוא שאל אותי כאשר שם לב לידי שרעדו מעט.
"כן, אני בטוחה " עניתי, למרות שהקול שבתוך ראשי אמר לי שאניאולי עושה טעות. אולי באמת קיימים דברים שעדיף לשכוח. נשמתי עמוק כשחשבתי על גריפין. מגיע לו לזכור, לאף אחד לא מגיע שיקחו לו את הזכרונות.
מגיע לי להיות איתו, הוא עושה אותי מאושרת, וזה מה שבאמת חשוב. אני זוכרת את המבט בעיניו כאשר ראה אותי עפה בפעם הראשונה, כאשר ראה את הכנפיים הסגולות שלי.
הוא לא פחד והוא לא נרתע, הוא היה מוכן לראות את העולם שלי, הוא אהב את העולם שלי, והוא אהב אותי.
נשמתי עמוק לפני שסובבתי באיטיות את הפקק ופתחתי את הבקבוק. לקחתי מעט מהאבקה שבבקבוק ונשפתי עליה לפני שהתפזרה באוויר.
מולי הופיע גריפין, או יותר נכון הוא שכב על הקרקע כאשר הוא מביט מעלה בכוכבים ולידו אני שכבתי, או יותר נכון, דמות שנראתה כמוני. הייתי צריכה להזכיר לעצמי שזה לא באמת הוא, שזה לא אמיתי.
הוא חייך את אותו חיוך מוכר כאשר על לחייו מופיעות גומות, היה ניתן לראות מעט משיערו השחור תחת כובע הצמר שחבש והוא לבש סוודר דק. שנינו הבטנו בכוכבים וכל פעם אני צחקקתי בגלל משהו שהוא אמר.
"את חושבת שעוד מישהו בעולם יודע שקסם באמת קיים?" הוא שאל ואני צחקקתי.
"אני חושבת שאתה בן האנוש היחיד שיודע" אמרתי בשקט והנחתי את ראשי על כתפו.
"אני אוהב לראות אותך עפה נדין, את נראית מאושרת כשאת עפה בשמיים, בלי לתת חשבון לאף אחד" הוא אומר. עצמתי לרגע את עיניי לפני שהמשכתי להסתכל עליו. זה נראה כל כך אמיתי, ולמרות שידעתי את זה, סירבתי להאמין שהוא כבר לא זוכר כלום מאותה סיטואציה.
אני זוכרת את היום הזה. ישבנו באמצע שדה ריק של פרחים, הבטנו בכוכבים כמו עוד לילה. אם הוא רק היה יודע, אני כבר לא אוהבת לעוף כמו פעם. פעם הדבר שהכי אהבתי היה לעוף, עכשיו אני מבינה שמה שבאמת הכי אהבתי היה אותו.
"רוצה לראות קסם?" שאלתי אותו בשקט והוא הנהן והסתובב להביט בי.
קמתי למצב ישיבה והזזתי מעט את ידי, כאשר אני לוחשת בשקט לחש שכנראה נשמע לגריפין כמו ג'יבריש.
בתוך רגע הופיע בידי ורד בצבע אדום. חייכתי והושטתי לו את הפרח בזמן שהוא חייך אליי.
"אני חשבתי שאני זה שאמור להביא לך פרחים" הוא אמר ואני נשכבתי שוב על הקרקע.
"אני בעד שבירת מוסכמות" אמרתי ואז הסתובבתי להביט בו, "אני חושבת שכל בני האנוש מרגישים שקיים קסם כלשהו בעולם, אבל לפעמים הם מפחדים להאמין בזה או שהם לא רוצים להאמין"
"אני מאמין, תמיד האמנתי" הוא לחש ואז אחז בידי.
"אני יודע שאת מפחדת שיום אחד אשכח אותך, אבל אני יודע שגם אם זה יקרה בדרך כלשהי, אני עדיין אדע שאת קיימת אי שם" הוא אמר וליטף את שיערי, "אני יודע שלא משנה מה יקרה, בסוף אנחנו ניפגש שוב. את פשוט צריכה להאמין שאצליח למצוא אותך שוב"
הדמות שלו ושלי החלו להיעלם ואני עדיין נשארתי נטועה במקום, לא יכולתי לזוז.
"הוא ידע" לחשתי והבטתי בנער שעמד לידי, "הוא ידע שהוא הולך לשכוח אותי, אני לא יודעת איך, אבל הוא ידע"
"הוא נשמע כמו בחור הגיוני, אני לא חושב שהוא היה רוצה שתסכני את עצמך ככה בכדי להשיב לו את הזכרונות שלו" אמר הנער והושיט את ידו קדימה.
בלית ברירה הושטתי לו את הבקבוק שבידי והוא סגר אותו והחזיר אותו חזרה למקום.
"אולי גריפין צדק, אולי אני פשוט צריכה להאמין שניפגש שוב" אמרתי בשקט וחייכתי כאשר נזכרתי בדמויות של גריפין ושלי מתחת לכוכבים.
"תודה" לחשתי והנער כחכח בגרונו.
"תודה על מה בדיוק?" הוא שאל.
"על זה שנתת לי להיזכר ברגע הזה שוב. הייתי צריכה רק עוד זיכרון אחד בכדי להבין מה אני באמת צריכה לעשות," אמרתי, "אני מניחה שזכרונות בהחלט יכולים להיות דבר מתעתע"
"החוכמה היא לא לתת לעבר להשלות אותך," אמר הנער, "אני בטוח שיש לך הרבה זכרונות יפים, אבל יש לך גם עתיד שלם לפנייך"
פרס עינתפרס עינת