תיבת נוח
"ספרי לי סיפור" הוא לוחש לי באנגלית במבטא אוסטרלי שכבר הסתגלתי לפענח במהירות. אנחנו קרובים בוהים בשקט בריק השחור האינסופי.
"סיפור?" אני שואלת, מטה גבי לאחור וצפה באוויר כאילו אני בים המלח.
"סיפור", הוא עושה כמוני ושוכב-צף סמוך אלי. אני מסתכלת סביב, כולם ישנים. חלק בציפה קלה, חלק קשורים ברצועה למיטה. "רגע" אני אומרת ומעבירה אצבע על המצח כמו שהייתי מעבירה על הנייד, "אני מדפדפת בספריה", אני משעינה את הראש על המרפק שסמוך אליו, חורטת בזיכרון את עצמות הלחיים המשורטטות שלו, את האף הגברי שיש לו נטייה קלה לשמאל. הייתי מעדיפה לרפרף עם האצבע שלי על האף הזה, על הלחיים האלה, אבל הזהירו אותנו. את כולנו. עד שתגיעו לאדמה, אל תפתחו רגשות. "אז מה בא לך?" ניצוץ נדלק בעיני התכלת שלו, "כלומר לשמוע" אני מתקנת מיד, "איזה סיפור? 'מסביב לעולם ב-80 יום'? מדע בדיוני ? ספרות זולה?",
"הכול את זוכרת בראש הזה, מה?" הוא מעביר אצבע על המצח שלי וגורם לי לעור ברווז, מה שלא ידעתי בכלל שאפשר. "ספרי לי…" אני מסתכלת על שפתיו שנפתחות ונסגרות, עוצמת עיניים חזק מרוב שאני רוצה לגעת בהן , עושה עצמי מעלה מהזיכרון כל ספר שיבחר, לשם זה נבחרתי לכאן. "ספרי לי איך זה התחיל."
"איך התחיל מה?"
"אני ואת וסוף העולם".
" "חשש: פיצוץ גרעיני ברוסיה" בישרה הכותרת בעמוד הלפני אחרון של עיתון השבת, אימא שלי, מכורה למילה הכתובה, ישבה על הדלפק עם הקפה שלה, הקריאה בקול והמשיכה "הפיצוץ מגיע לאחר גל תאונות מסתוריות- טביעת צוללת סודית וסדרת פיצוצים במחסני נשק בסיביר", אני המשכתי לרבוץ בספה הכתומה-אדומה מול הנייד, תחזיות סוף העולם האלו בקולה הדרמטי היו דבר שבשגרה ולא הצלחתי להתרגש מהן. חלפו עוד כמה דקות של קריאה שקטה ואז חזר קולה "האו"ם , נקודתיים, להפחית בצריכת בשר וחלב למען ההתחממות הגלובלית". כבר סובבתי את ראשי אליה כדי לומר שאולי באמת הגיע הזמן שהיא תפסיק לאכול בשר ולשתות קפה עם חלב במקום לקרוא ולספר לנו כמה זה מזיק, כשבנייד קפצה דמות של אישה צעירה ונאה, לבושה בגולף שחור בצילום שנראה שהיא מצלמת את עצמה: "זוהי זכות והזדמנות שמיועדת לכול אחד מאיתנו" קולה עלה וירד, "ולא לקומץ מדענים שכבר יודעים שזוהי סופה של האנושות ", התמונה השתבשה ונעלמה ובמקומה הופגז הנייד באינסוף הודעות מבוהלות. על מסך הטלוויזיה שבסלון שתמיד במיוט, נראתה שוב דמותה. באותו גולף שחור, הפעם שיערה אסוף בקפידה: "אני עומדת פה מול המצלמות, כי כולם צריכים לדעת: אנחנו חיים כאן על זמן שאול, והם מכינים לעצמם סירת מילוט. הם מצאו דרך לצאת מהכדור הזה שעל סף התפוצצות, אבל אתם, יושבים בספה הנוחה שלכם ולא יודעים מזה כלום! "
תוך שעות ספורות מרגע השידור פרצו הפגנות ענק אלימות בכול רחבי העולם. ממשלות התכנסו והפעילו לחצים ובמהדורת הלילה נחשפה "תיבת נוח". חללית-אנייה שתשלח לחלל בתקווה למצוא כדור חדש ולברוא את האנושות מההתחלה. שנים עשר אנשים יועדו לאכלס את התיבה, מחציתם נשים ומחציתם גברים. במהדורה סיפרו שנפתחו המיונים לכל בעלי מיומנות שהאנושות, כפי שאנחנו מכירים אותה, תזדקק לה, ושיצליחו לעמוד בתנאי הסף, שהיו גבוהים עד בלתי אפשריים. המובחרים ביותר על פני האדמה, יזכו לעלות לתיבה ולתקווה, הקלושה עד מאד, למצוא כוכב החדש שהמין האנושי יוכל לקיים עליו חיים ולאתחל את האנושות מחדש. קסיה סלואן, המדענית הצעירה שנדחתה מהפרויקט היוקרתי, כי נמצאה לא כשירה לתפקד כאימא לעתיד במבחני אישיות, זרעה בכולם בהלה, אימה וגם תקווה.
כל זה עבר מעלי. אני לא מדענית, לא רופאה, לא פיתחתי שום אפליקציה. סיימתי בגרויות בקיץ האחרון בסוף ט' בשל הזיכרון ה'בלתי רגיל' במילותיהן של מורותיי ומנהלת בית הספר, ואני התלבטתי לאיזו אוניברסיטה לומר כן, כשכול זה קרה. מה יש לקום מהספה. כמה זמן הכדור הזה עוד יחזיק מעמד?
השדרן בחליפה הכהה המשיך להסביר על הפרויקט הסודי שנחשף כשדפיקה נמרצת נשמעה בדלת. איש קטן בקרחת ואישה מטופחת בשיער בלונד מקוצץ החליפו מילים קצרות עם אימא שלי, שהנהנה והנהנה מול השפתיים המדברות והידיים המסבירות, ואז שלושתם פנו אלי. אימא שלי התיישבה לצדי על הספה ושילבה את אצבעות כף ידה בידי, הבחורה המטופחת התיישבה מהצד השני והקירח הקטן עמד לידה, גבוה ממנה בקושי בראש כשהיא יושבת, ופתח:
"את יודעת, אני בכלל לא רואה טלוויזיה. בטח שלא שעשועונים טיפשיים, או בכלל..",
"זה לא בגלל שיש לנו בעיה עם זה" נדחפה המטופחת בטון מתנצל, "זה בגלל .. שיש לנו פחות זמן לזה", היא הסתכלה בקירח, במבט שאני מכירה שאימא שלי הייתה עושה לאבא שלי כשהיה אומר משהו שלא נראה לה.
"כן" מתבלבל לרגע הקירח ואז מתעשתת, "אבל השעשועון שאת השתתפת בו- נלקח כמקרה לימוד אצלנו במעבדה." הוא אמר בחשיבות ובהתפעלות והנהן לאט להדגיש את דבריו.
"על פרויקט 'תיבת נוח' שמעת?" נדחפה שוב המטופחת. היא די צעירה, חשבתי, למה היא מתאפרת כל כך?
"אני לא חושבת שיש מישהו על פני כדור הארץ שלא שמע", קירבתי אלי את ברכי, שמה את כפות הרגליים על הספה. ראיתי שאימא שלי מסתכלת על זה, אם הצמד הזה לא היה שם ודאי הייתה מרימה צעקה. אבל היא רק היטיבה את אצבעותיה באצבעותיי והוסיפה את ידה השנייה לטפיחות קלות מעל היד שלי. שלשתם חיכו שאמשיך לדבר, בחיוך מעודד על פניהם. "אההה" גמגמתי "איך בדיוק אני הכרחית לאנושות?" נכון, אני קוראת כל יום לפחות ספר, וכל מה שאי פעם קראתי או שמעתי מאופסן ונשמר אצלי בראש בין אם אני רוצה ובין אם לא, אני זוכרת בעל פה אלפי סרטים, סדרות, ספרים, מאמרים, שירים ו… בקיצור זוכרת כל פרט קטן שאי פעם חלף על פני, וכמובן שיש לי דוקטור של כבוד מטעם עצמי ברביצה על הספה, אבל אני מניחה שיש אנשים שממש יוכלו לפתח את האנושות ולא בטוחה שאני אחת מהם.
"הזיכרון שלך" אמרו הקירח והמטופחת יחד בתזמון מושלם.
"אנחנו מחפשים אדם.. אישה.. שיכילו בתוכם את כל הזיכרונות של האנושות", אמרה המטופחת בקול רך ושמה יד מטופחת על הברך שלי , מה ששלח לי צמרמורת לתחת ולחרחור צחוק קטן בלתי נשלט.
"יש לך זיכרון פנומנלי ויותר מזה. רואים את זה בשעשועון וכמובן שערכנו עליך תחקיר –" הקירח מסתכל במטופחת לקבל אישור למילותיו "קצר".
"כמובן שכרגע את רק מוזמנת למיונים ולבחינות" משכה המטופחת את ידה חזרה "ואנחנו לא יכולים להבטיח שום דבר."
"וצריך גם להבין" הוסיף הקירח "שמכל העולם ישלחו תריסר אנשים בסך הכול. שישה גברים ושש נשים, ואנחנו מחויבים לתת ייצוג למוצאים השונים, לייצוג של גזעים ודתות" נשמע שזהו אילוץ שנכפה עליהם בעקבות המצב החדש שנוצר, "ובסופו של דבר לשלוח את המקבץ המובחר ביותר, שאם יקרה הנס ונמצא כוכב חדש שאפשר ליישב… יהיו לו את הכלים הטובים ביותר .. להצמיח את האנושות מבראשית." העיניים שלו נצצו והמטופחת הסתכלה בו בהערצה. בשבילו היא מטופחת ככה, הבלעתי חיוך קטנטן.
"חוץ מזה" הפנתה המטופחת את הראש חזרה, הפעם מנסה ללכוד את עיני אימא, שדמעות זלגו בשקט לאורך לחי ימין שלה ,"אנחנו נצטרך לעשות בדיקות רפואיות, ולשאול על מחלות גנטיות במשפחה, ועל.." היא המשיכה באותו הטון הענייני "פוריות ומחזור ומתי קיבלה ווסת בפעם הראשונה, ומתי את קיבלת". אמי הנהנה בלי קול ואני הסמקתי בלי שליטה. הייתי חייבת לומר משהו שישנה את השיחה.
"אני לא ממש מבינה" התפרצתי, "עם כל המחשבים והצ'יפים והאפליקציות, בטוח שיש לכם אמצעים לאחסון הזיכרון שיותר טובים מהזיכרון ה-בסופו של דבר, אנושי שלי."
"ברור." אמר בנועם הקרחת. לא נבוך בכלל מדיבורים על ווסת של ילדה בת חמש עשרה או האימא בגיל המעבר שלה. "אבל זה בדיוק העניין. האנושות, כפי ש… התפתחה, לא תראה אותו הדבר. לא יהיו מקורות אנרגיה למחשבים ולמכשירים בכלל. בחזון הכי אופטימי שלנו, ולעולם, כנראה, לא נוכל לדעת אם התממש, 'תיבת נוח' תנחת במקום שמאפשר חיים לבני אדם. ואנחנו לא יודעים הכול, אבל יודעים מה לא נשלח לשם." הם מסתכלים זו בזה בעצב והמטופחת לוקחת את ההובלה "ולכן אנחנו זקוקים לך. לזיכרון הזוכר כל שלך, למתנה הזו שקיבלת. לשמור, לנצור, לספר את כל מה שהאנושות הייתה." הייתה. היא כבר מדברת בלשון עבר. מה הם יודעים שם- שעוד ידוע לנו כאן? כמה זמן באמת נשאר?
"את ניגשת היום לעשות את כל הבדיקות", חוזר הקירח לקול המדען הפרקטי תוך כדי שליחה של הוראות במכשיר שלו ומחר בשבע בבוקר את מתייצבת במשרדי "המכון להצלת האנושות"."
"וככה נשארנו בסוף, שישה זוגות שנבחרו ל'תיבת נוח' הזו", אני מסתכלת עליו, עוצם עיניים, אולי נרדם , "אחרי שעברנו בדיקות הגופניות במנוחה" אני מעבירה אצבע מהססת על הזרוע שלו מעל הבד הפלסטי של החליפה, "במאמץ, תחת לחץ ובתת לחץ", אני כל כך רוצה להישכב עליו, לחבק אותו חזק, עוצרת עצמי כי יודעת שזה רק יגרום לו יעוף לצד השני. "מבחני אינטיליגנציה" אני שמה אצבעי במרכז המצח שלו ועיניו נפתחות, "מבחני אישיות אישיים וקבוצתיים והדמיית מצבי לחץ שונים. כול אחד מאיתנו נבחר מומחה בתחומו: ברפואה, במדע, במזון, בגידול-"
"ואני, איך הגעתי לפה?" הוא קוטע אותי, מביט בעיני בשאלה אמיתית שהוא לא מוצא לה מנוחה.
"אתה, אתה הנער החזק ביותר בעולם." אני אומרת בהערצה. רוי היה הנער הצעיר ביותר שזכה בנינג'ה האוסטרלית, אפילו ראיתי את הפרק ששודר. הנחתי שהביאו אותו מתוך מחשבה שיסתדר על בכל שטח עליו ננחת. בהנחה שאי פעם בחיינו ננחת.
" ואני?" החזרתי לו באותה שאלה, עם אותה תהייה, איך נבחרתי בכלל…
" את- הקטנה, הזיכרון של האנושות כולה. כול מה שקרה, שנכתב, שסופר, נמצא בך. וחוץ מזה" הוא מנמיך את קולו ומושך בחליפה שלי ככה שאנחנו מרחפים צמוד "אני ואת- אנחנו בעצם אדם וחוה". אלוהים, הייתי צריכה לשכב איתו כשעוד חל עלינו כוח הכבידה.
"נו, ילדודס.." מפתיע אותנו יורי שהתעורר, במבטא הרוסי שלו, מותח איבריו בדרך לשולחן הבקרה, מה שגורם לו לגלגול לא רצוני באוויר, "יש משהו חדש?"
ואני עונה בלי תקווה לכוח כבידה ואנושות והתחלה חדשה-" 'מה שהיה הוא שיהיה, ומה שנעשה הוא שיעשה, ואין כל חדש תחת השמש' כך אמר קוהלת"
ויורי צוחק- "אולי… אבל אל תשכחי, אנחנו בדרכנו אל שמש אחרת."