מוחק זיכרונות
נפנוף הידיים הנואש, רקיעת הרגל הזועמת והצעקה "עצור!" לא עזרו לאסף. האוטובוס האחרון לירושלים נבלע בחשֵכה, והשאיר אותו לבד בצומת השומם. רעם מתגלגל הבריח אותו לתוך התחנה שנייה לפני הגשם. הוא הניח את תרמילו על ספסל שבור, התקשר לתחנת המוניות הקרובה, והתאכזב מההודעה המוקלטת: "שלום, הגעתם למוניות חולון. אנא השאירו…" המסר שהשאיר על המזכירה האוטומטית כָּלַל בקשה למענה דחוף, והזכיר לו שהוא צריך להתקשר גם לחבר'ה מהחוג להתנצל על דחיית החזרה להצגה.
שתי אלומות אור הבליחו מתוך החשֵכה, מאירות טיפות גשם דקיקות. מכונית לבנה נעצרה ליד התחנה, והחלון הקרוב לאסף נפתח. "צריך טרמפ? ראיתי שפספסת את האוטובוס."
אסף משך מעלה את צווארון הז'קט נגד הגשם והתקרב. הוא חש צורך לסרוק את חלל הרכב לפני שיבדוק את מקור הקול. מין אינסטינקט: הַראֶה לי קודם מה יש שם, ואז אדע מי אתה.
מבט רחב על הרכב: מאזדה 3. ליד מכסה הדלק לוגו של מנורה מבטחים. על המושב האחורי כיסא תינוק, תיק לפטופ ולצידו עיתון ידיעות אחרונות מקופל. על המדף האחורי כלבלב צעצוע הממשיך לנענע את ראשו. 'בקדמת הבמה', מונח ששאל מלימודיו, נרתיק משקפיים חום וחשבונית תחנת דלק. מכנסיים שחורים, חולצת כפתורים לבנה ורק בסוף הפנים המאירות שסוקרות את אסף במבט מזמין להיכנס: אין לך ברירה ידידי הרטוב, אתה רואה שאני לא אוכֵל אנשים לקינוח.
אסף פתח את הדלת והתיישב תוך כדי מלמול תודה. מיותר לשאול אם הנהג אכן נוסע לירושלים. הוא הניח את התרמיל על הרצפה והידק את חגורת הבטיחות. עץ אשוח מקרטון שהיה תלוי על המראה הזכיר לו טיול משפחתי באלפים למרות הניחוח המסחרי שעלה ממנו.
הנהג אותת להשתלבות בכביש. "אני זוכר שהוריי הקפיצו אותי לתחנה הזאת כשהייתי סטודנט. קו 405 אם אינני טועה."
"כן," אישר אסף והביט במגבים שהשתוללו על השמשה.
"מה אתה לומד, אם אפשר לשאול", אמר הנהג בלי להסיט את עיניו מהכביש.
אסף ויתר על ה'איך אתה יודע שאני סטודנט' והשיב, "אני בחוג לתיאטרון, שנה גימ"ל". וכמו תמיד כשענה על השאלה הזאת שמע באוזן הפנימית את התגובות שהתרגל לקבל. הן נעו בין מפרגנות (מעניין מאוד, אני מת על תיאטרון) לסקפטיות (נראה לי שקשה להתפרנס מזה היום), ובין השורות הובלע גם המסר 'לֵך תלמד משהו פרקטי יותר'.
"יפה, אנחנו מנויים על תיאטרון החאן," אמר הנהג. לאחר רגע של שקט הוסיף, "ואני סתם סוכן ביטוח," במעין התנצלות מחפשת הזדהות. "אני דני", פנה לכיוון אסף ושחרר יד מההגה ללחיצה.
"אסף". לחיצה חזקה יש לו.
"בנוסף לביטוח אני גם מוחק זיכרונות".
אסף נע באי-נוחות על המושב, הביט הצידה אל שורת הברושים שדהרה לאחור ולא ידע איך לעכל את מה ששמע. או קיי, אנחנו בתיאטרון האבסורד. אפשר לבנות תפאורה של שני נוסעים במכונית בלילה גשום. אולם חשוך, שני מושבי רכב, ספוטלייט על השחקנים החגורים בחגורות בטיחות, הגה על מוט, אולי שמשה תלויה מהתקרה, אפקטים של ברק ורעם מתגלגל ודיאלוג הזוי על סף טירוף. אחלה רעיון למחזה עתידי.
"סליחה, אולי לא שמעתי טוב. אתה מוחק זיכרונות כמו שעושים delete במחשב?"
דני ענה לשמשה כאילו היא זו שמקשיבה לו. "דומה, אבל במישור האנושי. אני מוחק זיכרונות כואבים, מחשבות ותחושות מעיקות, ומשאיר…"
"במקום להתמודד עם הכאב פשוט מוחקים?" קטע אותו אסף והבין שהוא כבר בדרך לשתף פעולה. אך קודם הוא זקוק לדוגמה. דני סיפק אותה מיד.
"הגיע אליי שחקן כדורגל, כולו מטר שישים ושתיים. כמעט בכל משחק זכה לגידופים מקומץ אוהדים שכינו אותו הגמד. לא עזר לו שהיה שחקן מצטיין, הוא נפגע מהיחס המזלזל. לאחר שפרש מכדורגל הפגיעה הזו המשיכה לרדוף אותו עד ששמע עליי מחבר, וביקש שאמחק לו את האוהדים האלה מהראש."
"מתי התחלת לעשות את ה… טיפול הזה?"
"לפני שלוש שנים בערך. עד כה מחקתי לעשרים אנשים."
"אני לא מאמין!" הגיב אסף, אבל בעצם כן האמין או שרצה להאמין וחיפש הסבר רציונלי. סוכן ביטוח משועמם הלך לקורס תקשור שצץ לו כפרסומת ברשת, וגילה שיש לו יכולות כביכול. או שלמד היפנוזה כדי לשכנע אנשים לקנות פוליסת ביטוח שהם לא ממש צריכים. האופציה השנייה גרמה לשפתיו להתרומם לחיוך שדני פירש כסקפטיות בריאה ומשועשעת.
"אין צורך להאמין, זה פשוט עובד", ומיד הוסיף, "ואין אפשרות לעשות קונטרול Z. מה שנמחק נמחק."
הם הגיעו לאזור היער של שער הגיא שהיה עטוף בעננים נמוכים. הקול היחיד שנשמע היה של המגבים שעבדו ללא הפסקה, אם כי במהירות מופחתת. אסף בהה לתוך הלילה ונעטף בשקט הסמיך שמילא את פנים הרכב, שקט שבא לאחר שהכול כבר נאמר. אבל הֵי, זה רק מתחיל מבחינתו. הוא לחץ על מתג השיחה מחדש ואמר, "רגע, עוד פעם… אתה מוחק זיכרונות. מאיפה היכולת הזאת?"
"סיפור ארוך, אבל עם תוצאות קשה להתווכח."
אסף היה על סף בקשה לשמוע שמות של לקוחות מרוצים, וויתר כי החליט שבעצם העניין כאן הוא אמון. אפשר להצטרף למשחק או להגיד "תודה, הורד אותי בבקשה בצומת הבא". עתה חלפו על פני האוטובוס שפספס כמה דקות לפני כן, ולרגע חשב לבקש לרדת בתחנה הבאה ולתפוס אותו. אבל אז נזכר שאין יותר תחנות עצירה עד ירושלים.
"אתה נשוי? משפחה?" שאל.
דני שלף תמונה מהארנק. "אלה אשתי ושני ילדיי בחוף פלמחים בקיץ שעבר". בין המילים אפשר היה לקלוט 'אתה רואה, אני אדם מן היישוב ואיני מתכוון לחטוף אותך בשביל כופר. הירגע.'
וזה בדיוק מה שסגר את הדיל מבחינת אסף. נשאר רק לבחור מה לבקש למחוק. בעצם לא היה צורך להתלבט הרבה כי משפט הפרידה ששמע לפני חודש קפץ ראשון. "אסף, אנחנו כל כך שונים," אמרה לו אז, "אתה כזה שקט, מהורהר, רואה לטווח רחוק, ואני מרחפת כזאת, ספונטנית, לא יודעת איפה אהיה בעוד שעה." הוא רצה להגיד לה שדווקא בזכות הניגודים שביניהם היא נמשכה אליו בתחילה, אבל ראה שעיניה כבר במקום אחר. והכאב עדיין שורט מאז. הוא היה על סף בקשה למחיקה כששמע את דני אומר, "דרך אגב, יש לזה מחיר."
"הנחה לסטודנטים?" חייך אסף.
"לא", צחק דני, "זה חינם, אבל יש תופעות לוואי למחיקה."
"תופעות לוואי?"
"זה משתנה מאדם לאדם. יש כאלה שחוטפים כאב ראש רציני אחרי המחיקה. יש שחשים קצת סחרחורת, בלבול, כאבי בטן, ואפילו מרגישים צורך להתנתק מהעולם, אבל זה עובר תוך כמה ימים. לעיתים רחוקות יש גם נזק משני."
"נזק משני? נשמע מפחיד."
"לפעמים המחיקה משפיעה גם על זיכרונות אחרים, אבל זה זמני."
וכאילו נדברו ביניהם שהמחיקה הולכת להתבצע עוד הלילה, פנה דני ימינה וירד מהכביש המהיר לתחנת הדלק בצומת שורש. הגשם פסק בינתיים, והרוח שדחקה את העננים מזרחה המשיכה לשרוק בצמרות האורנים. אסף הביט בעץ קשיש ליד התחנה שהתנועע ונראה כעומד לקרוס, ושלח לו ברכת חיזוק. הקטע של תופעת הלוואי קצת הדאיג אותו. קול אחד שאל למה אני צריך את זה, וקול שני אמר בסדר, אז אולי יכאב לי הראש אבל זה לא סוף העולם. הרווח יהיה שווה את זה.
הרכב עצר ליד משאבת האוויר. דני כיבה את המנוע והסתובב אל אסף. "או קיי, מה אתה רוצה למחוק?"
אסף חיכה קצת ואמר, "בתחילת שנת הלימודים התחברתי עם בחורה ששמה אריאלה ונהיינו זוג. אנחנו שונים מאוד וזה מה שקירב בינינו, אבל בהמשך זה הפריע לה. לפני חודש היא סיימה את הקשר וביקשה שנישאר ידידים. הופתעתי ונפגעתי. לא הרגשתי טוב עם ההגדרה הזאת, כאילו היא עושה לי טובה. הפרידה ישבה לי על הלב, וגם לא היה לי קל עם זה ששנינו באותה קבוצה שעובדת על הפקת מחזה. לאחרונה היא נעשתה שקטה, התנהגות שלא אופיינית לה, ופירשתי זאת כסימן שאולי היא מתחרטת. לא בטוח…"
"אתה רוצה למחוק רק את הפרידה?"
"מה עוד יש למחוק חוץ מזה?" הסתקרן אסף.
"את זה שהייתם זוג, לא?"
"צודק, לא חשבתי על זה. אבל תשאיר לי את השם שלה ושהיא לומדת איתי."
"טוב, בוא אסביר לך איך זה קורה." הוא שלף בלוק נייר ועיפרון מתא הכפפות, וביקש מאסף לכתוב מה הוא רוצה למחוק "בנוסח הזה":
"למעלה, לכבוד משרד הזיכרון, בשורה הבאה בקשה למחיקת זיכרון ותאריך של היום ובשורה שאחריה 'הריני מסכים למחיקת הזיכרון הבא', וכאן תפרט את בקשתך. בסוף כתוב את שמך המלא וחתום. אני קופץ לחנות לשתות קפה כדי לאפשר לך לכתוב בשקט. להביא לך משהו?"
אסף כתב לאט. מידי פעם מחק מילה או שורה וכתב מחדש, ולקראת הסוף הריח קפה ושמע את חריקת המושב שלידו. דני הניח את כוס הפלסטיק וביקש את הדף. הוא העיף מבט חטוף בתוכן ואמר, "אני שומר את הדף אצלי ומחר בבוקר גורס אותו. המחיקה מתבצעת בלילה."
כעבור עשרים דקות הם נכנסו לעיר המכוסה בערפל ועלו להר הצופים. בכניסה למעונות הסטודנטים ירד אסף מהרכב. כשדני התרחק הוא נזכר ששכח לבקש כרטיס ביקור ונופף לעברו, אבל הרכב כבר נעלם במורד הרחוב.
למחרת בבוקר קם אסף אחרי שלחץ פעמיים על כפתר הנמנם בשעון הדיגיטלי. הוא הכין לעצמו ארוחת בוקר נדיבה, וכששטף את הכלים הרגיש מין הקלה לא ברורה. מה שנשאר בזיכרונו היה טרמפ עם מישהו אתמול בלילה, לא הרבה מעבר לזה. הנהג היה סוכן ביטוח?
במהלך החזרה להצגה הוא שיחק בקלילות שמשכה את תשומת ליבם של כמה מחבריו.
"עישנת משהו הבוקר?" לחש לו אחד מהם בהפסקה.
"אני? מה, אסור סתם להרגיש טוב?"
"לא, אבל התפקיד שלך דורש קצת רצינות, וזה לא בדיוק מה שהצגת."
בסוף החזרה התפזרו כולם ומחשכת האולם התקרבה אליו דמות. הוא זיהה את אריאלה שנעמדה מתחת לבמה וקראה לעברו, "הי אסף, היית מעולה. נתת לדמות פרשנות מעניינת, חתרנית אפילו. יש לך זמן לקפה?"
"אה, לא כל כך. אני בדרך להתנדב במרכז יום לקשיש."
תנועת כתפיה אמרה טוב, אז בפעם אחרת.
לקראת ערב, בדרכו חזרה למעונות, הוא חש מועקה שהתפתחה בהדרגה לצורך עז להיות לבד. הוא עלה לגן הבוטני, התיישב מתחת לאחד הארזים הוותיקים והתאמץ לשחזר את הערב הקודם. הנהג (איך קראו לו?) הציע לו משהו, או שאולי נתן לו עצה טובה… מה זה היה?
הכמיהה להתבודד גברה ולמחרת בבוקר היתרגמה לפעולה. הוא בדק באתר אגד את זמני האוטובוס לעין גדי, ארגן ציוד מינימלי לקמפינג, ולקראת צוהריים מצא את עצמו בחניון הלילה למרגלות הקיבוץ. אסף כיבה את הנייד והקשיב לדממה הלוחשת של מדבר יהודה, שהזמינה אותו לצאת ולגלות את השטח. השמיים התבהרו, ומד החום בפתח משרד הקבלה התייצב על עשרים מעלות. המפל העליון בנחל דוד היה ריק ממטיילים, ושם השתרע בצל עצי האשל, הוציא מתרמילו ספר של אתגר קרת ואיבד עניין אחרי הסיפור השני. גווני שכבות הסלע מסביב היו מעניינים יותר מהמילה הכתובה.
למחרת שוטט בנחל ערוגות, והאדם היחיד שפגש היה פקח השמורה שהתריע על סלע שחוסם את השביל בהמשך. אפשר היה לעקוף את המכשול בבטחה ולגלות במעלה הקניון הצר גֵב מים צלולים שפיתה אותו לטבילה צוננת. לפנות ערב שב לירושלים, הופתע מהקור הדוקר והדליק את הנייד. ארבע שיחות שלא נענו. שתיים מאריאלה ושתיים ממזכירת החוג שאליה חייג ראשון.
"אסף! איפה היית? חיפשנו אותך בטירוף."
"למה? מה קרה?"
"האודישן. שכחת?"
"איזה אודישן?"
"המלהק של תיאטרון החאן בא לחפש שחקנים לעונה הקרובה."
"שיט! שכחתי מזה לגמרי!"
"לא אופייני לך אסף, ממש לא. רק שתדע, ראש החוג התאכזב מאוד שלא באת. זה לא סוד שהוא חושב שאתה הסטודנט הכי מוכשר בשנה גימ"ל. דרך אגב, אריאלה עברה את האודישן."
כשישב בקפטריה הרגיש את תחושת ההחמצה שורפת לו בבטן. הכריך על הצלוחית גרם לו בחילה קלה. איך שכחתי לעזאזל! כל כך שקע בעצמו שלא שמע את הקול מעליו בפעם הראשונה, ורק כשחש את הנגיעה בכתף הרים את ראשו, הביט באישה שמולו והתנער. "אריאלה, מה את עושה פה?" תפס שזאת שאלה מיותרת, ותיקן, "שמחתי לשמוע שהתקבלת לחאן."
"ממי שמעת?" היא הקשיבה לתשובתו ולצליל המובלע של כעס על עצמו.
"לאן נעלמת?" שאלה יותר בדאגה מאשר בביקורת.
"הרגשתי צורך חזק להיות לבד וירדתי לעין גדי."
אריאלה בחרה לא להמשיך בכיוון השיחה הזה. היא פתחה את הטאבלט והצביעה: "אפרופו עין גדי, הסתכל פה. בסוף השבוע הזה יש פסטיבל שנטי בים המלח."
אסף גולל את דפי האתר ובחן את הסדנאות שרצו על המסך. מדיטציה, אפשר לנסות. יוגה צחוק – מה זה? הסרטון על הטאי צ'י נראה מסקרן, והוא דמיין את עצמו נע באיטיות מרוכזת. שמע אותה אומרת ש"הקונטקט אימפרוביזיישן יכול להיות מגניב. אני מתה על תנועה מאולתרת". ובתחתית הדף תיאטרון פלייבק. בשביל זה שווה ללכת. הוא הרים אליה את מבטו, אבל המיקוד שלו היה הרחק משם.
מכאן ואילך התנהל ביניהם דו שיח אילם, כל אחד מנסה לדלות מעיני השני על מה הוא חושב.
הוא לא תופס שאני מנסה להתקרב אליו? טוב, הוא בטח מבואס ממני.
היא רוצה שאבוא איתה, אבל למה דווקא אני? בחזרות האחרונות היא כרכרה סביב אחד השחקנים הרבה מעֵבר למה שהתפקיד ביקש.
לפני ההזמנה לפסטיבל הייתי צריכה להתנצל על הפרידה שהייתה החלטה פזיזה, וכמה ימים אחריה כבר התחלתי להתחרט. אבל הנזק נעשה.
לפתע חש אסף שמוחו מקרין תמונות בהרצה לאחור: קו 405, טרמפ, דו שיח הזוי בלילה גשום, יערות וקרעי עננים מסתלסלים, מגבים שזזים באטרף, תחנה סופית הר הצופים וקאט! הנוירונים בראשו נרגעו וחייכו זה אל זה – איזה טריפ!
אריאלה הייתה כבר על סף התנצלות על הפרידה, אך חשה שאסף מכונס בתוך עצמו ונסוגה זמנית. כעבור דקה חזר להווה ואמר, "לגבי הפסטיבל, תני לי זמן לחשוב על זה. או קיי? דרך אגב, צריך להביא אוהל או שישֵנים חופשי על החוף?"
היא הושיטה יד ונגעה בו ברכות. "אין בעיה, לא בוער. נדבר על הלינה בהמשך." התלבטה אם להמשיך. המילים נרקמו במחשבתה: אסף, עשיתי טעות, פגעתי בך, לא הבנתָ למה אני רוצה להיפרד פתאום. אני מצטערת, בוא נחזור למה שהיה בינינו. בינתיים לא שמה לב לאצבעותיו שהשתבללו לתוף כף ידה. כשחשה את המגע החסירה פעימה, הביטה לתוך עיניו וניסתה לקרוא את מה שאינן מראות.
אסף הביט בכף ידו המקופלת בשלה ולא הבין למה היא שם. כאילו אינה שייכת אליו. משהו בתוכו דחף אותו לקרב את אצבעותיה לאפו ולזהות ניחוח מוכר אבל לא מוגדר בוודאות. אריאלה רכנה קדימה ושיערה הארוך שהיה אסוף מאחורי אוזניה השתחרר. הוא שאף את הניחוח העדין של הלבנדר שנדף ממנה וחייך. זה הבושם שקנה לה ליום הולדתה מחנות הטבע ברחוב בצלאל. נזכר ששכח להוריד את תווית המחיר, ואיך פתחה את הבקבוקון, הזליפה טיפות עליה ועליו וחיבקה אותו.
עוד בועות של זיכרונות השתחררו מקרקעית החומר האפור. איך תמיד הזמינה אותו לסינמטק בלי לבדוק מראש מה יקרינו. בחדרו בבית הוריו שאלה מה יש בקלסר בפינת המדף, ואחרי נדנוד מצידה הסכים להראות לה מחזה שכתב בכיתה חי"ת. "אסף!" התפעלה, "וואו, איזה כישרון!". הקניות בימי שישי במחנה יהודה והחומוסייה ברחוב אגריפס עם המנות שטבעו בשמן זית וקנקן הלימונדה. והי, את זה הם לא ישכחו לעולם: היא רצתה לרדת לטיול בנחל דרגות, ובבוקר התעקש שלא יֵצאו כי ראה את העננים התופחים מעל העיר. אחר הצוהריים הודיעו בחדשות ששני בחורי ישיבה…
אריאלה חשה שהוא מתרחק, ופניו שיקפו מחשבות שאין לה גישה אליהן. מצחו התרחב והתבהר, העיניים התגלגלו למעלה ואולי נזכרו במשהו, הגבות שינו זווית, החריץ ביניהן העמיק ונעלם לסירוגין, פינות הפה התעגלו מעלה. זה לא תרגיל במשחק שהוא כל כך טוב בו. זה אסף, כאן ועכשיו.
היא חשה את אצבעותיו המתהדקות בעדינות ומשתחררות. חשבה שאולי היד שלו כבר מבינה מה תשמיע באוזניו תיכף. היא לקחה אוויר ונשפה לאט לאט. "אסף, אני רוצה לדבר…"
הוא חייך אליה ואמר, "סליחה אבל אני חייב לזוז. יש לי הרצאה עוד חמש דקות, נדבר אחר כך." כשהגיע לדלת היציאה הסתובב אליה, ותוך שהוא פוסע צעדים קטנים לאחור קרא לעברה, "אני בא איתך לפסטיבל!"
פרס עינתפרס עינת