היא נכנסה בהיסוס, הסתכלה סביב והתיישבה מולי, עדיין בוחנת את קירות המשרד.
שלום גברת…
״אלחיאת, סיוון אלחיאת. אבל אני מעדיפה פשוט סיוון״.
״הי סיוון,״ אמרתי, ״אני שחר. איך אני יכול לעזור לך?״
היא בחנה שוב את המשרד – מדפי הספרים, צנצנות העשבים, המבחנות, השטיח. כשלבסוף התמקדה בתעודת הדוקטור הממוסגרת שהיתה תלויה מאחורי, יכולתי להבחין בקמטים העדינים סביב עיניה.
״אתה דוקטור?״ שאלה.
היה לה קול גבוה ו-ר' מתגלגלת ששיוותה לה מבטא קצת מוזר.
״כן,״ עניתי, ״אני דוקטור לבוטניקה מהאוניברסיטה העברית, עשיתי את הדוקטורט שלי אצל דוקטור נריה אלפסי, מנהל הגן הבוטני, אם את מכירה.״
״אז איך הגעת…״ היא היססה, ״לזה?״
היא עדיין לא ענתה לי בנוגע לסיבה לבואה, אבל כבר התרגלתי לכך שלחלק מן המטופלים נדרש קצת זמן כדי להפתח.
״ובכן, כשסיימתי את הדוקטורט נסעתי לפרו, לאמזונס. מין שילוב של טיול אחרי צבא והעשרה מקצועית. כשהייתי שם למדתי משמאנים מקומיים על צמחי המרפא שבהם הם משתמשים ועל הדרכים…״
״אז אתה בעצם רופא אליל,״ היא קטעה אותי ונימה של כעס בקולה, כאילו רימיתי אותה. הבלגתי על הזילזול שהשתמע מההערה שלה.
״אני לא חושב שרופא אליל זאת הגדרה הולמת,״ אמרתי.
סיוון שתקה, עדיין לא משתפת אותי בבעיה שבגללה הגיעה אלי.
״אם אני לא יכול לעזור,״ אמרתי בעדינות, ״אולי כדאי שאתפנה למטופל הבא בתור.״
היא היישירה מבט ואמרה ״לא, זה בסדר, תסלח לי דוקטור אני לא רגילה ל… ריפוי אלטרנטיבי.״
״אין על מה להתנצל,״ הרגעתי אותה. ״תרצי אולי כוס תה?״
היא נראתה חשדנית. ״מה יש בזה?״
״רק שיבא, אני תמיד מרגיש טוב יותר אחרי תה עם שיבא.״ היא הנהנה בהסכמה ואני מזגתי לה מהתה הריחני.
״תראי סיוון, מהרבה בחינות עשבונאי הוא כמו רוקח. למדתי וחקרתי במשך שנים תכונות של צמחים ועשבים ואת השפעתם על הגוף ועל הנפש. כשמגיע אלי מטופל, אני משתמש בידע הזה כמיטב יכולתי על מנת לסלק את מקור הבעיה שמפריעה לו, זה הכל.״
סיוון נראתה נינוחה יותר, אבל אמרה: ״אמרו לי שאתה מין… קבליסט כזה, שמשתמש בלחשים וכישופים וכל מיני דברים כאלה.״
״ובכן,״ אמרתי, ״חלק מהידע שלי אכן בא גם מן הקבלה ולפעמים צריך לומר כמה מילים במהלך הריפוי. לא היית מונעת מרופא דתי שמטפל בך להתפלל לפני ניתוח, או מרופא מוסלמי לצום אם הוא מטפל בך בזמן הרמדאן, נכון?״
״ודאי שלא" הזדרזה סיוון לומר.
״יופי,״ אמרתי. ״אני חושב שכדאי שנתחיל. איך אני יכול לעזור?״
סיוון התרצתה. "יש לי בעיה עם החלומות שלי.״
הנהנתי. ״מובן לחלוטין, להרבה יותר אנשים ממה שנדמה לך יש סיוטים. הטיפול הוא די סטנדרטי.״
״לא סיוטים,״ אמרה סיוון בקול שקט. היא לקחה נשימה עמוקה.
״לפני שמונה חודשים ליאורי שלי נהרג. זו הייתה תאונת דרכים, נהג משאית נסע עם מנוף מורם בכביש 4 ופגע בגשר. ליאורי נסע לידו ונפלה עליו קורת ברזל מהגשר. לא היה לו סיכוי.״
היא הוציאה ממחטה מהתיק ונגבה בעדינות את עיניה.
״בהתחלה סירבתי לקבל את זה. גם אחרי השבעה עוד קיוויתי שזאת טעות, שהוא יחזור. אחרי חודשיים השלמתי עם זה שהוא מת ואז החלו החלומות.״
״חלומות על מה?״ שאלתי. ״על ליאור?״
היא לגמה מעט מן התה.
״כן, כלומר נראה לי, זה העניין – אני בטוחה שאני חולמת עליו אבל אני לא זוכרת אחר כך.״
איזה חרא.
לא ציפיתי, או אולי בעצם לא רציתי שהשיחה תלך לכיוון הזה. מכל הטיפולים השנואים עלי, עירור זיכרונות היה הגרוע ביותר.
ניסיתי כיוון אחר, בתקווה שאולי אני טועה.
״זה נורמלי לגמרי לא לזכור חלומות, אין בזה שום דבר חריג.״
״אני יודעת,״ אמרה סיוון והחלה למולל את הנייר, ״אבל לא את החלומות אני לא זוכרת – אני לא זוכרת את ליאורי. בהתחלה לא ייחסתי לזה משמעות, לא שמתי לב שאני שוכחת,״ היא הביטה אלי במבט מבקש הבנה. ״הרי איך אפשר להרגיש חוסר של משהו שאתה לא זוכר? אבל אחר כך שמתי לב שאני לא מצליחה לזכור שום דבר שקשור לליאור מהתקופה האחרונה. אחר כך נעלמו לי גם הזיכרונות מתקופת הצבא שלו ועכשיו אני בקושי זוכרת אותו בסוף התיכון.״
היא הניחה את כוס התה הריקה על השולחן. ״בבקשה, אתה יכול לעזור לי?״
יכולתי לעזור לה, כמובן. שנאתי את זה, אבל לכל מקצוע יש את הצדדים הפחות נעימים שלו ואני לא התחמקתי בעבר ולא הייתה לי כוונה להתחיל בכך עכשיו.
קבעתי עם סיוון כבר לאותו ערב וניגשתי להכין את השיקויים.
סיוון חזרה בערב כשהיא מקדימה בכמעט עשרים דקות. היא נראתה שוב מתוחה.
״היי סיוון,״ חייכתי, ״מה שלומך? אני שמח שבאת, הכל כבר מוכן, כנסי בבקשה״.
היא נכנסה והתיישבה בכיסא.
״מה אני צריכה לעשות? הבאתי כיסוי ראש, אם צריך.״
״לא,״ אמרתי, ״אין צורך, אבל את יכולה לשים אותו אם זה יותר נוח לךככה.״
היא משכה בכתפיה. ״לא, לא, רק חשבתי… אז מה בעצם אנחנו עושים עכשיו״?
מזגתי לה מן הקנקן שהכנתי אל גביע בדולח שעמד על השולחן.
״אה, תודה,״ אמרה סיוון, ״זה היה טעים מאוד בצהריים, אבל אני לא רוצה תה.״
״זה לא תה הפעם,״ אמרתי, ״אני צריך שתשתי את זה, זה חלק מתהליך הריפוי.״
״מה יש בזה?״ היא שאלה בקול מוטרד.
״כל מיני עשבים,״ עניתי בלי לפרט. לא היה נראה שהתשובה שלי הניחה את דעתה, אולם היא לקחה את הגביע בהחלטיות, קרבה אותו אל שפתיה, הריחה, ולאחר רגע קט לגמה ממנו לגימה גדולה.
״יש לזה טעם…״ היא השתתקה לרגע, ״לא ממש טעם… יש לזה ריח של סתיו – של אדמה רטובה, בגדים חמים שיוצאים מעומק הארון ושל קליפת תפוז מקולפת.״ היא לגמה שוב ואמרה בקול שקט יותר: ״זה ריח של חדר אמבטיה אחרי מקלחת חמה ושק שינה בטיול של סוכות וסחלבּ מדוכן בצד הדרך.״
הבטתי בה ולא אמרתי דבר.
היא לגמה פעם שלישית ואחרונה ואמרה חרישית ״יש לזה ריח של ליאורי.״
היא הצמידה את הגביע אל החזה והשפילה את ראשה ולאחר רגע קצר החלה לבכות. בהתחלה היו אלו התייפחויות קצרות, אולם תוך רגעים ספורים היא לא יכלה עוד להחזיק את עצמה ופרצה בבכי מר.
זזתי אחורה בניסיון לתת לה יותר פרטיות והנחתי לה לבכות, עוקב אחר דמעותיה הצונחות הישר לתוך הגביע. לא ניסיתי לנחם או להרגיע אותה, ומניסיון ידעתי גם שזה חסר תוחלת. השיקוי יוציא ממנה את הבכי הנדרש עד שתגיע לקתרזיס. אולי זו הסיבה שהבכי של המטופלים אף פעם לא ממש הפריע לי, הידיעה שהם סיימו למעשה את חלקם בטיפול ומכאן והלאה המשא עובר אלי.
היא נרגעה מהר מכפי שציפיתי והניחה את הגביע על השולחן.
״אני מתנצלת,״ היא אמרה, ״אני לא רוצה להיות… פשוט פתאום התגעגעתי אליו נורא.״
״זה בסדר,״ עניתי לה, ״זאת ההשפעה של המשקה. אני חושב שאת תרגישי טוב יותר בימים הקרובים.״
״זהו?״ היא התפלאה, ״זה הכל?״
״כן,״ עניתי, ״את יכולה לשבת לנוח קצת אם תרצי, אבל למעשה סיימנו״.
היא הסתכלה בי במבט משתומם. ״אוקיי, פשוט חשבתי שיש איזה טקס או משהו שאתה צריך לעשות.״
שוב לא אמרתי דבר. בהחלט היה עוד מה לעשות, אבל זאת כבר לא הייתה הדאגה שלה.
היא נעמדה ולא הייתה בטוחה מה לומר. ״שילמתי לרונית, המזכירה שלך, היא אמרה שאין צורך להביא את הקבלה.״
״כן,״ אמרתי, ״זה בסדר, היא עדכנה אותי.״
סיוון הרגישה שהיא מבזבזת את זמנה במחיצתי, או שאולי הייתה זו המבוכה מהבכי. היא ניגשה אל הדלת ופתחה אותה במטרה לצאת.
״אולי,״ היא אמרה, ״כלומר, חשבתי שאולי אני אוכל לקחת איתי עוד מהמשקה? זה באמת עזר לי מאוד. אני אשלם!״
״אני חושש שלא,״ אמרתי. לא רציתי אפילו לדמיין את ההשלכות. ״הוא טוב רק לזמן קצר, הוא יהיה מקולקל עוד לפני שתגיעי הביתה.״
״אה אוקיי, בסדר,״ היא הגיבה ויכולתי לראות את האכזבה על פניה.
״אין לך מה לדאוג, אם תצטרכי תוכלי לקבוע תור שוב ואני אכין לך אותו שוב, אבל תצטרכי לתאם את זה עם רונית.״
יתכן שהיא הבחינה בחוסר הסבלנות שלי, כיוון שהיא יצאה וסגרה מאחוריה את הדלת. המתנתי רגע קצר ואז הלכתי גם אני אל הדלת, נעלתי אותה וניגשתי אל השולחן.
בגביע הבדולח הדמעות של סיוון כבר החלו להגיב עם שארית השיקוי ובועות עדינות החלו להופיע על פני הנוזל. הדלקתי את מנורת השולחן וכיביתי את האור. אהבתי את החדר ככה – האור הרך של מנורת השולחן היה נעים בהרבה מהאור הקשה של נורת הלד שבתקרה. קיוויתי שליאור יעריך את זה.
שבתי אל הגביע, הגיתי את הלחשים וחזרתי לשבת על הכורסא. מהמעט שסיוון סיפרה לי על ליאור ובהתחשב במהירות היחסית שבה היא שכחה אותו, הייתה לי הרגשה שלא אדרש להמתין הרבה ואכן, לא התבדתי. תוך זמן קצר החלו אדים לעלות מן הגביע, בהתחלה קלושים כמו שמן חם, אחר כך ברורים כמו אדי מים רותחים ולבסוף הם היו סמיכים כמו עשן.
האדים גלשו מן הגביע והתפזרו מסביב לשולחן ואז החלו להתגבש לדמות.
קמתי אל הדמות המעושנת וכיסיתי אותה בטלית, העשן קרס קצת תחת משקלו של הבד ואז שב והתרומם. ידיים יצאו מתחת לטלית והסיטו אותה לאחור, מגלות את פניו של ליאור.
ליאור הביט סביבו על המשרד בעיניים לא ממוקדות עד שראה אותי. הוא פסע לאחור ואמר: ״היי, מי אתה?״
״היי ליאור,״ אמרתי, ״אני שחר. אתה נמצא במשרד שלי בירושלים.״
הוא עדיין היה נראה המום, מה שהיה סביר בהתחשב בנסיבות.
״איך הגעתי לכאן?״ הוא שאל ואחרי רגע הוסיף, תוך כדי שהוא ממשיך לאחוז בשולי הבד, ״ומה זה שאני עם טלית…?״
״זה עלול להישמע לך קצת מוזר. בוא נתחיל בזה שאתה כאן לפי בקשתה של אמא שלך, סיוון.״
נראה היה שהוקל לו במקצת משהזכרתי את שמה של אמו, ואני המשכתי:
״מה הדבר האחרון שאתה זוכר?״ ליאור הטה את ראשו בניסיון להיזכר. ״נסעתי לבקר את מעיין, חברה שלי. נסעתי על גהה והיה לידי משאית. הוא נסע כמו דפוק והיה לו מנוף פתוח. עקפתי אותו כשהגענו לגשר, אה, אני חושב שהוא התנגש עם המנוף בגשר.״
״בסדר גמור,״ אמרתי, ״מה אתה זוכר אחר כך?״ ליאור נראה מבולבל.
״אני חושב שהגשר נפל, וואלה, אני חושב שהוא נפל עלי.״
לקח לו רגע להבין מה בעצם הוא אומר, ואז הוא כמעט צעק: ״רגע אני מת?!״
הנהנתי לחיוב וליאור פער מולי זוג עיניים המומות.
״טוב נו, מה? אז אם אני מת, אז איך זה שאני חי? נו, אז זה אומר שאני לא מת!״
למרות הניסוח המבולבל, ליאור הבין את האנומליה מהר מאוד. לרוב המתים שהערתי לקח לפחות שעה עד שהם תפסו את מצבם החריג.
״אתה – משהו בין לבין,״ עניתי.
הוא גיחך, ״מה אני, רוח רפאים?״
״לא כל כך רחוק מזה,״ אמרתי, ״אתה סך הזיכרונות שאמא שלך איבדה מאז שנהרגת."
ליאור קימט את מצחו ובכל זמן אחר הייתי ודאי מחייך למראה גבותיו המכווצות. במקום זאת שאלתי אותו – ״מה הזיכרון הכי מוקדם שלך?״
ליאור חשב קצת ואמר: ״טיול סוכות של כיתה ז' או ח'. נסענו לעין גדי ומעיין הלשינה עלי למורה שקניתי סחלבּ במחסום. טוב,״ הוא אמר במעיין התנצלות, ״עוד לא היינו חברים אז.״
חטיבת הביניים, חשבתי לעצמי, המצב של סיוון היה פחות טוב ממה שהיא חשבה.
״ואתה לא זוכר שום דבר מלפני כן?״ שאלתי אותו.
״לא,״ הוא ענה, ״תכלס, זה מוזר. אבל רגע, תגיד, עכשיו שאני ככה – רוח רפאים של זיכרונות, או מה שזה לא יהיה, אני יכול ללכת לבקר את מעיין?״
לא רציתי לענות לו. במקום זאת אמרתי: ״ליאור, אני צריך להסביר לך משהו."
״בטח,״ אמר ליאור, ״מה העניין?״
חזרתי לשבת בכורסה וליאור התיישב על הכיסא שמולי.
״אני אהיה איתך מאוד ישיר – אמא שלך במצב לא כל כך טוב.״
״מה, את אמא אני גם הולך לבקר, ברור!״
״אני לא בטוח שזה רעיון טוב,״ אמרתי. "היא הולכת ומאבדת את הזיכרונות שיש לה ממך וזה מערער אותה. במוקדם או במאוחר היא לא תוכל לסבול את הפער שבין האהבה שלה אליך, לבין חוסר היכולת לזכור אותך. ראיתי את זה קורה בעבר וזה תמיד אותו הדבר – היא לאט לאט תאבד את שפיותה ואחר כך, עצובה ומבולבלת, היא תדעך. עד שתמות.״
ליאור לא אהב, כמובן, את מה ששמע. בשפתיים קפוצות הוא אמר:
"לך יש כוחות, לא? אתה הרי…״ הוא חיפש את המילים המתאימות, ״אתה העלית אותי באוב, נכון? אתה יכול לרפא אותה.״
״כן,״ עניתי בשקט, ״אני יכול – בעזרתך.״
״נו, אז מעולה, מה צריך לעשות?״
רכנתי קדימה לעברו. ״אני רוצה שתבין – אתה – עצם קיומך מתבסס על הזיכרונות שהיא מאבדת. כל עוד אתה קיים המצב שלה מחמיר. במהירות.״
״אתה חתיכת בן זונה,״ סינן ליאור, ״אני עושה לה את זה?! מאיפה לך בכלל שהיא לא זוכרת אותי? מאיפה אתה יודע מה יקרה לה?״
״אני מצטער ליאור,״ אמרתי. ״הלוואי שזה לא היה המצב, תנסה להיזכר שוב בזיכרון הכי מוקדם שלך.״
ליאור ענה מיד: ״סוף היסודי, בהכנות לטקס סיום. הייתה הפסקת חשמל ונתנו לנו לשחק כדורסל במקום לעשות חזרות לטקס. מה זה קשור בכלל?״
״אתה לא מבין?״ שאלתי, ״ככל שאתה זוכר יותר, אמא שלך הולכת ומאבדת את הזכרונות שיש לה ממך, ולבסוף, כשלא יישאר לה מה לשכוח, אני כבר לא אוכל לעזור לה.״
ליאור ישב מולי, ממולל את שולי הטלית בתנועה שהזכירה לי את האופן בו סיוון מוללה את ממחטת הנייר שלה.
״ליאור,״ אמרתי והנחתי יד על כתפו, ״אני בדיוק מה שאתה חושב שאני. לא משנה אם תקרא לזה מכשף, או ידעוני, או קבליסט – אבל זה מה שאני עושה. אם הייתה דרך אחרת, אני מבטיח לך שהייתי בוחר בה." הוצאתי מכיסי בקבוקון, בקושי שלושה סנטימטרים גובהו והנחתי אותו על השולחן.
״מה זה?״ שאל ליאור, אבל אני חשדתי שהוא כבר יודע את התשובה.
״זה שיקוי. למנוחה.״
״מנוחה אחרונה,״ אמר ליאור.
״כן,״ אמרתי, ״זה בדיוק מה שזה. זה ירדים אותך – במהירות, בלי כאבים ובלי סבל. זה אפילו אמור להיות מתקתק.״
ליאור לקח את הבקבוקון, גלגל אותו בין אצבעותיו ואז קם והחל להתהלך בחדר.
"ואם אני לא שותה את זה? אם לא אכפת לי מאמא שלי? מה אם אני מעדיף לחזור להיות עם מעיין?״
לא יכולתי שלא להצטער עבורו.
יכולתי להסביר לו שאין סיכוי שהוא פשוט יחזור לחיים הקודמים שלו, לתאר לו את החרדה והאימה שייגרמו לכל מי שיראה אותו. במידת הצורך הייתי אפילו מראה לו מה יקרה אם הוא ינסה להוריד את הטלית. אבל הריפוי תמיד היה טוב יותר כשהשיקוי נלקח מתוך בחירה ולא מתוך חוסר ברירה.
במקום זאת שאלתי אותו: "זה מה שאתה רוצה?
ליאור שתק למשך רגע ארוך.
״לא.״ הוא אמר בקול שבור. הוא פתח באיטיות את הבקבוקון והסתכל עלי.
״תגיד לה? תגיד לאמא שאני אוהב אותה? ולמעיין גם?״
״אני לא חושב שאני אוכל להסביר להן את זה,״ נאנחתי. ״אבל הן יודעות, הן מרגישות.״
ליאור הנהן ואז, בבת אחת לגם מהבקבוקון.
״זה באמת מתקתק,״ הוא חייך בפעם הראשונה מאז ראיתי אותו. הוא התיישב על הכיסא ועצם עיניים. ״כן, תכלס זה כיף, בכיף הייתי מוכן שיהיה לי בקבוק כזה.״ הוא השתתק וראשו, עדיין עם חיוך, צנח קדימה ונשען על חזהו.
הייתי בטוח שהוא כבר נרדם ואז הוא הרים שוב את ראשו ואמר כמעט ללא קול: ״תודה שלא הדלקת אור חזק, זה יותר נעים בעיניים ככה.״ ולפני שהספקתי להגיב, גופו החל להתפוגג עד שלבסוף נותרה רק הטלית, מונחת ברישול על הכיסא.
ללא ספק, מכל הטיפולים השנואים עלי, עירור זיכרונות היה השנוא עלי ביותר.
הלכתי למטבחון להרתיח מים והכנתי לעצמי כוס תה עם שיבא.