קיר זכוכית דק חצץ בין שגית לבין הקיץ התל אביבי הלוהט והלח שבחוץ. היא ישבה בתוך המרחב ממוזג האויר של בית הקפה, שולחנה צמוד לקיר, מביטה החוצה אל עברו השני של הכביש הסואן. גורד שחקים נוצץ נסק שם אל מחוץ לשדה הראייה שלה. בתוכו, באחת הקומות הגבוהות ביותר, היו משרדי חברה והיא התלבטה ארוכות אם לנסוק אליהם במעלית ולהציג את עצמה.
שגית הביטה מטה אל טבלת השולחן ואל שיירי ארוחת הבוקר שלה. בספל השקוף עוד נותר די קפה למספר לגימות. אך על הצלחת השקופה הזעירה נותרו רק פירורי עוגיה בודדים. היא הצמידה את אצבעה אל הפירורים ונשאה אותם אל פיה. מתחת לכלים הציגה בפניה טבלת השולחן את מגוון ארוחות הבוקר שבתפריט. עם כל מנה שהוצגה הפיץ השולחן ניחוח סינתטי מגרה. הניחוחות היו מיותרים. לשגית די היה במראה הארוחות כדי להתאוות אליהן. היא יכלה לחסום את רצף הפרסומות, אך הדבר היה כרוך בתשלום נוסף. היא הרימה את הטלפון הנייד ונכנסה אל הישומון של הבנק שלה. היום בבוקר עוד היה מספר השקלים המחודשים בחשבונה מספר תלת ספרתי. כעת, משעודכן החיוב של בית הקפה, היה זה כבר מספר דו ספרתי.
ניחוח חם, אמיתי, תקף את נחיריה. היא הביטה וראתה רחפן עובר לידה, נושא מגש ועליו ארוחה מהבילה. הרחפן הנחית את הארוחה על שולחנו של גבר שישב בגבו אליה. לפני שנעלמה המנה מאחורי גופו העצום של הגבר הצליחה שגית לזהותה כארוחת הבוקר המשודרגת. חביתה מחמש ביצים, כיכר לחם בית טריה מהתנור, מבחר ממרחים בקעריות לא ממש קטנות, סלט קטנטן וקינוח גדול.
כשראתה את שני מפלי השומן שנתלו מתחת לשכמות של הגבר, חשבה לרגע שהוא לא צריך להרשות לעצמו מנה שכזאת. אבל אז היא הבינה. הגבר היה עוד שחקן במשחק ההשמנה הטרנדי שסחף את המדינה. גברים ונשים אכלו מעל ומעבר לנקודת השובע והעלו שומן. משהגיעו למשקל היעד הם פנו למרכזי יופי ושם זכו בניתוח שאיבת שומן על חשבון המרכז. המרכז שילם למנותחים פר קילוגרם שאוב. בתורם, הציעו מרכזי היופי השתלות שומן אדם איכותי לכל מי שהיה מעונין בעיצוב מחודש של גופו. מפלי השומן שלו, הבינה שגית, יהפכו בקרוב לשדיים החדשים של מישהי.
היא לא היתה מתנגדת למנה שכזאת עכשיו. אבל חלקם של בתי האוכל בחגיגת ההשמנה התבטא בהעלאת מחירים על הכל, לא רק על הארוחות המשודרגות היעודיות. לא היה לה די כסף להיכנס למשחק מלכתחילה. היא הניחה יד על הבטן שלה ולפתע חשה חלולה. לא רק רעבה.
היא חשבה על הגוף שלה. מאז שהיתה נערה לא היתה לה בעיה להשיג תשומת לב מגברים. גם כעת לא היו חסרים לה מתעניינים. אבל חצי מהם נעלמו כששמעו שיש לה ילדה קטנה. והחצי שנשאר נעלם ברגע שקלטו שזו ילדה עם צרכים מיוחדים. הפנטזיות שלהם, ההבטחות שלהם, כל אלה התנפצו כגלים על מזח מציאות חייה.
שם, מעבר לים, היה אביה של ביתה. הראשון להעלם, לנטוש ספינה. היא לא ידעה איפה הוא או איך לגרום לו לשלם דמי מזונות. את הבטחותיו לאהבת נצח, היא ידעה, וודאי לוחש כעת באוזניה של אשה אחרת. היא גם ידעה שהוא יכול להיות אבא טוב, אבא נהדר – ובלבד שהילד יענה על ציפיותיו.
היא נהייתה מודעת לפתע לבגדים שלבשה הבוקר. מכנסיים צמודים שחשפו את שוקיה, חולצה צמודה עם מחשוף עמוק. אז זהו, היא הבינה. בעצם היא כבר קיבלה החלטה. היא כבר החליטה הבוקר שהיא כן תיכנס אל תוך גורד השחקים.
אבל מה אם הם לא יקבלו אותה, החרידה אותה מחשבה לפתע. היא תמות מבושה. רגע – מזה? מזה היא תמות מבושה? ומה אם הם כן יקבלו אותה? מה יהיה אז? זה לא יהרוג אותה? ומה אם הכל יתגלה? באיזה שמות יקראו לה? באיזה שמות יקראו לבת שלה?
אבל היא הזכירה לעצמה שהחברות הללו ידעו לשמור היטב על האנונימיות של העובדות והעובדים שלהן. לפני חצי שנה כל העיר רעשה וגעשה כאשר נחשף שסגן ראש העיר סיניקוב הפעיל אלימות קשה כנגד עובדת. הוא עבר ביוש קשה ברשתות החברתיות ועזב את משרתו בבושת פנים. אך זהותה של הנתקפת מעולם לא נתגלתה.
מספר דו ספרתי אדמדם הופיע בפינת טבלת השולחן והחל לפחות באחד עם כל שניה. נותר לה פחות מדקה להזמין עוד משהו מהתפריט או שתחוייב על עצם תפיסת השולחן.
***
האשה שישבה מול שגית היתה מבוגרת ממנה בעשרים שנים לפחות. היא לבשה חליפת עסקים רשמית למדי. שגית זיהתה סימנים של מתיחת עור בפניה. השם מריה הופיע על לוחית ליד דלת משרדה.
"ראי, יקירה, זה באמת מאד פשוט. " מריה דיברה בקול רך וחמים. "את חותמת דיגיטלית על חוזה עבודה תקני וממלאת טופס מאה ואחת כמו בכל מקום." היא הסבירה. "כל ההתקשרות עם החברה שלנו מתבצעת דרך ישומון שמורד ללא כל תשלום אל הנייד שלך. שם את תבני את הפרופיל שלך ויש לנו יועצים שיעזרו לך עם זה. היועצים יעזרו לך גם בסוגיית התמחור. אל תדאגי, יקירה, בחורה כמוך יכולה לדרוש גם אלפי שקלים מחודשים למפגש. דרך הישומון מתבצעת גם הפניה של הלקוחות אלייך. אתם יכולים לשחוח, לשלוח תמונות, דברים כאלה. הלקוח חייב להעביר את התשלום לפני המפגש. אחרת את פשוט לא נפגשת איתו. הישומון מעביר את התשלום אל חשבון הבנק שלך ובאותה הזדמנות גם מעביר לנו את העמלה שלנו. זה הכל".
"זה… הכל?" שאלה שגית.
"יש דבר אחד חשוב שאת צריכה לדעת. החוזה מחייב אותך למינימום של עשרה מפגשים. אם תרצי להפסיק לעבוד לפני פחות מעשרה, תחוייבי בקנס".
"עשרה לקוחות?".
"לא בהכרח. אמרתי עשרה מפגשים. בחורה כמוך, אני בטוחה שיהיו לך לקוחות קבועים. יכול להיות שכל עשרת המפגשים ילכו על שנים או שלושה לקוחות. נו, אז מה את אומרת?".
שגית לא ענתה. היא נעצה את מבטה בשולחן העץ הכבד שחצץ בין שתי הנשים.
"אני יודעת על מה את חושבת, יקירה," מריה דיברה, שוב באותו קול רך וחמים, "באמת שאין לך ממה לחשוש. הישומון הוא גם מערכת ההגנה שלך. את פשוט צריכה להשאיר אותו פתוח בזמן המפגש. הוא יודע לזהות סימנים של מצוקה כמו צרחות או בכי. אם זה קורה נשלחת התרעה לצוות הבטחון שלנו עם המיקום של הנייד שלך וחוליית מאבטחים מוזנקת למקום. אבל יותר מזה, הישומון מפרסם באותו רגע את זהותו של הלקוח במדיה החברתית. וזה עוד כלום. היישומון מפעיל באותו רגע עשרות של חשבונות פיקטיביים ברשתות החברתיות שמתחילים לעשות ללקוח ביוש רציני ביותר. את זוכרת את הסקנדל עם סיניקוב לפני חצי שנה?".
"בטח. איך אפשר לשכוח?".
"אז הביוש התחיל אצלנו ברגע שהישומון קלט את המצוקה של העובדת. האנשים הראשונים שהתחילו לתקוף אותו ברשתות החברתיות לא היו אנשים אמיתיים. היו אלה חשבונות פיקטיביים שמנוהלים על ידי עובדים שלנו וגם על ידי בינות מלאכותיות. אבל הביוש תפס תאוצה ושלח מסר ברור לכל לקוח אחר. זה היה המקרה היחיד של אלימות בחברה שלנו. ואחרי הפרשה הזאת אני בטוחה שהוא גם האחרון. והכי חשוב, זהותה של העובדת לא נחשפה".
"אני לא יודעת…" אמרה שגית והניחה יד על בטנה.
"אני חושבת שאני יודעת איפה הקושי שלך. את חושבת על איך תתמודדי עם זה, נכון?".
"כן".
"אל תדאגי, יקירה, יש לנו פתרון לזה. זה נקרא מחיקון".
"מחיקון?".
"כן. המחיקון הוא מאפיין בתוך ישומון החברה שלנו. האפשרות להשתמש בו תיפתח רק לאחר שתבצעי עשרה מפגשים. אחר כך את יכולה להשתמש בו ברגע שתחליטי. את רק צריכה להחזיק את הנייד מול הפנים שלך וללחוץ על לחצן המחיקון. את תראי סדרה של הבהובים חזקים במשך מספר שניות. זה עובד על מרכז הזיכרון במוח שלך. בסוף ההבהוב את לא תיזכרי שום דבר שקשור בחברה שלנו. שום דבר לחלוטין. המחיקון גם מעלים את כל ההיסטוריה של הקשר הכלכלי בינינו לבינך ומוחק את כל הישומון מהנייד שלך. את לא תזכרי דבר".
"אבל מה עם הכסף בחשבון שלי? איך אני אסביר לעצמי מנין הוא הגיע?".
"המחיקון מטפל גם בזה. ברגע שתיכנסי אל החשבון שלך, הסכום שבו פשוט ייראה לך היגיוני. כאילו שזה הסכום שצריך להיות שם".
שגית ישבה ללא אומר. היא בהתה בשולחן שמולה. ידה היתה עדיין מונחת על הבטן שלה. היא היתה ממש רעבה עכשיו. שוב היא חשה חלולה. חלולה. אבל לא מחוללת. לא. לא מחוללת.
שגית קמה מכסאה.
"אני מצטערת. סליחה שבזבזתי את הזמן שלך".
שגית פנתה לעבר הדלת והחלה ללכת.
"חישבי על הבת שלך" אמרה מריה.
שגית קפאה במקומה. לאט, מאד לאט, היא הסתובבה.
"אני לא הזכרתי את הבת שלי" היא אמרה.
"לא הזכרת אותה הפעם. לפעמים את מזכירה אותה ולפעמים לא. היום לא הזכרת".
כל חמימות נעלמה מקולה.
"מה? על מה את מדברת?".
"שגית, זאת הפעם השמינית שאת במשרד שלי".
"מה? מעולם לא הייתי כאן".
"המחיקון, שגית. המחיקון".
במשך רגעים ארוכים שגית רק עמדה במקומה. שותקת, חושבת, מחשבת.
"הפעם ה… שמינית?".
"כן. השתמשת במחיקון שבע פעמים".
"שבע פעמים זה אומר… שבעים מפגשים?".
"את מתבלבלת, שגית. זה אומר לפחות שבעים מפגשים. בכל הפעמים לא השתמשת במחיקון מיד לאחר המפגש העשירי. קיימת עוד מספר מפגשים ורק אחר כך הפעלת אותו".
"כמה?".
"מה?".
"כמה מפגשים היו לי?".
"קודם כל, אני לא חייבת להגיד לך. שנית, אני פשוט לא יודעת. המידע הזה שמור איפשהו במערכת לצורכי ניתוחים כלכליים, אבל לי אין גישה אליו. אני רק מחתימה עובדות חדשות. או ותיקות".
שגית חשה שרגליה אינן מחזיקות את גופה. היא דידתה חזרה אל הכסא וקרסה אל תוכו, נועצת את מבטה בשולחן.
"שגית, ראי" דיברה האשה המבוגרת, מעט עדינות חוזרת אל קולה, "אנו מציעים את התנאים הכי טובים בשוק. היית צריכה לראות אותך אחרי מה שסיניקוב עשה לך. בעצם, אולי עדיף שלא היית רואה. אבל בזכות הביטוח הרפואי שלנו זכית בניתוח המשחזר הטוב ביותר שכסף יכול לקנות. היית כמו חדשה תוך יומיים. רצית לתבוע אותו באופן אישי אבל לא היה בטחון שהזהות שלך תישאר חסויה כך. והיה לך קשה אז השתמשת במחיקון. והנה, כאילו כלום לא קרה. אז מה את אומרת?".
עיניה של שגית עלו מהשולחן לפגוש את עיניה של מריה.
"איפה אני חותמת?".
פרס עינתפרס עינת