סגירת פרק
"התחל" צעקתי לתוך החושך של המערכת הכבויה, הפקודה נקלטה והתחלתי לשמוע את הזמזום הקל שמגיע עם המאמץ של של המאוורים הקטנים שעובדים קשה כדי למנוע מהמערכת לשרוף לי את הפרצוף. מתוך החושך התחילו להופיע קווים דקים של אור, יוצרים רשת רחבה של אור שנמתחה לכל כיוון שאליו הסתכלתי, הרשת התחילה להתקפל על עצמה, יוצרת מן כלוב מסביבי, ולאט לאט הריבועים השחורים נדלקים, ומתמלאים באור, כמו נורות נאון שכבר ראו ימים טובים יותר.
אני מסתובב והוא עומד מאחורי, הוא קצת שמן יותר ממני, הוא לובש משקפיים גדולות מרובעות והראש שלו עדיין מלא שיער, אבל הדמיון מדהים, אני מסתובב סביבו, מנסה למצוא אזישהו פגם, משהו שיזכיר לי שאני מסתכל על תוכנה ולא על אדם אמיתי, אבל הכל שם, עד לרמת הצלקת הקטנה על כף היד שלי מהפעם שהחלטתי לתפס על הגדר החלודה של הבית הנטוש ברחוב נבון ליד חנות הפרחים.
הוא בוהה בי ומחכה שאגיד משהו, "היי" אני אומר, מתחיל לפקפק בסיבה שבגללה מראש קניתי את התוכנה, "היי" הוא ענה בטון עייף של אדם שנמצא במקום שהוא לא ביקש להיות בו, הקול שלו כמו צליל של זכוכית נשברת, תמיד שנאתי את הקול הזה, אבל איכשהו הנוכחות שלו מולי רק הדגישה את השנאה שלי עליו, תמונות של כל האנשים המסכנים שצריכים לשמוע את הקול הזה על בסיס יומי חולפות בראשי, מתדלקות את השנאה.
"יש לך איזו בעיה אם להיות פה?" הגבתי, בטון עצבני כז של הורה שלא מרוצה מאיך שהילד שלו מתנהג.
"אה, לא, כלומר אם להיות כנה איתך הייתי שמח להיות בחדר שלי או משהו, אבל אני חושב שזה לא ממש אפשרות כרגע", הוא אמר בעודו בוהה בנקודה קצת מעל הכתף שלי על הקיר שמאחורי.
"כן, אני מבין, אני מקווה שזה לא יקח יותר מידי זמן" אמרתי מקווה שהלחץ לא נרשם בקול שלי.
"אה, זה בדיוק הפאקינג סיבה שאני עושה את זה, אני משתדל לא להישמע לחוץ מול פאקינג תוכנה. אני חייב להתקדם" פלטתי
"למה אתה מתכוון?" הוא שאל אותי, לא טורח בכלל להביט בי.
"פשוט אני צריך רגע לעשות משהו, כדי לפתוח פרק חדש לחיים, זה למה הבאתי אותך לפה… זה למה התוכנה הביאה אותך לפה"
"אה קול אני מניח, מקווה שזה יעזור, מה שזה לא היה, תגיד רגע לפני זה, אם לא אכפת לך, הלכת מתישהו לטיפול, אתה יודע לכל הקטע הנפשי?"
בהיתי בו לא ממש מבין למה זה משנה "אה, כן קצת אחרי שהתגייסתי, כל החרא של הצבא היה פשוט קצת גדול עליי"
"ו.."
"ו.. מה?" שאלתי
"זה עזר? אתה שמח היום? אתה מרגיש טוב?"
"אה כן פחות או יותר, זה לקח הרבה זמן, וגם אתה יודע, לפגוש את אישתי עזר, אבל אני באמת לא רואה למה זה משנה לך כרגע, אין שום דרך שזה יעזור לך"
"לא יודע, סוג של נחמה, המצב שלי דיי על הפנים כרגע, אז במובן מסויים טוב לדעת שזה ישתנה"
"אני שמח שאתה מבין את הצורך בשינוי, זה בדיוק בעניין של התהליך הזה, שינוי" נימה של אופטימיות נכנסה לקול שלי, התחלתי להרגיש שאולי הוא מבין והתהליך לא הייה כזה קשה.
"אני כל כך שמח, שאתה מבין" אמרתי בנימת הקלה
"מבין מה?" הוא שאל אותי " אני עדיין לא מבין מה התהליך, אנחנו פשוט עומדים לדבר?"
"לא, לא, יש איזה דבר קטן שאני צריך לעשות, פשוט תן לי שנייה להתכונן"
הפנתי את הגב שלי אליו, ונצמדתי לקיר שמאחורי, בוהה באריחים שלא באמת נמצאו שם, לקחתי שלוש נשימות שטוחות בניסיון להרגיע את העצבים שלי לקראת מה שאני אצטרך לעשות בקרוב, ידעתי מה אני אצטרך לעשות ברגע שקניתי את התוכנה, ולא באמת היו לי ספקות, האמנתי בלב שלם שהתהליך יעזור.
לקחתי עוד נשימה קצרה ואגרפתי את היד בצורה שהראו בהוראות שהגיעו עם התוכנה, זרם של אור, המורכב מאפסים ואחדים עף לתוך היד שלי, הופך בתוכה לאקדח, המגע של המתכת הקרה והמשקל על היד שלי הרגישו יותר ויותר אמיתיים עם כל שניה שחלפה.
"אה, מה אתה עושה שם?" הוא שאל אותי, מזיז לשבריר שניה את עיניו כדי להסתכל עלי.
"אתה לא מבין?" עניתי לו מסתובב וחושף את הנשק שנח בידי, "אני חייב להתקדם, אני חייב להשאיר אותך מאחור, אני צריך לדעת שסיימתי עם הפרק הזה בחיים שלי"
"כל זה טוב ויפה" הוא ענה "אבל אני בשיא הכנות לא באמת רואה איך אקדח יעזור לך עם זה"
התחלתי להתקרב לעברו אוחז את האקדח ביד רועדת, מרגיש שעוד מעט המשקל פשוט יכביד עליה יותר מידי והיא תתנק מהגוף שלי ותפול לרצפה.
"זה בקטע של הגשמת פנטזיה של התאבדות או משהו?" הוא שאל, לוקח צעד אחורה.
"לא, אבל אתה אובדני בכל מקרה, אז זה לא ממש ישנה לך" התקרבתי עליו עד שיכולתי לראות את הצבע בעניים שלו, כחול עם כתמים צהובים, הן נראו לי קצת ריקות, כאילו במוחו הוא במקום אחר רחוק מכאן.
"אוקי אני מתנצל שאני חוזר על עצמי, אבל אם תהרוג אותי זה סוג של פגיעה עצמית, אתה תכניס קליע בין העיניים של פרצוף שנראה כמו שלך"
"אתה ממש לא מבין" אני אומר ועוצר רגע כדי לחשוב, הרעש של החלקים הפנימיים של האקדח זזים עם הרעד של ידי ממלא את החדר, "אתה מה שהייתי ואני צריך למחוק אותך סופית כדי להתקדם" אני אומר בקול רם חצי דרך לצעקה.
"אבל איך אתה יכול להכחיש אותי?" הוא מטיח בי, "במיוחד אחרי כל מה שעברת כדי להפוך ממי שאני למי שאתה"
"אני עברתי הרבה חרא כדי להשאיר אותך מאחור" אני פולט כמעט מתוך אינסטיקנט.
"תקשיב" הוא אומר ולוקח צעד לעברי עם היידים מושטות קדימה בתנועה של כניעה, הוא טופס את יד ימין שלי ומניח את ימין שלו לצידה, ככה שהצלקות נראות כמו תמונת מראה אחת של השנייה, "אני מסכים איתך שאני חרא של בנאדם, אבל אתה לא ממש יכול להגיד שאנחנו אנשים שונים" אני מניף את האקדח ומנסה לכוון אותו למרכז המצח שלו, היד שלי רועדת ומונעת ממני לכוון כראוי.
"אני לא אתה יותר!" צעקתי עם האקדח מונף, "אני אדם אחר היום! אני מאושר!"
"אני שמח לשמוע" הוא ענה "זה טוב לדעת שיום אחד נהיה שמחים, השאלה היא אם ללחוץ על ההדק יהפוך אותך להיות שמח יותר, אם כן אז לך על זה, שנינו יודעים שכל עוד פשוט תפגע בראש לא היה לי אכפת, אבל אני לא בטוח כמה זה יקדם אותך"
"סתום!" צעקתי עליו והצמדתי את האקדח למצח שלו, בוהה בו מחכה לתגובה, לאיזושהי התכווצות של השרירים כדי להראות פחד, אבל הוא פשוט עמד שם ובהה, פלטתי אוויר והנמכתי את האקדח, "פשוט…פשוט תעמוד שם ואל תדבר, אני צריך זמן לחשוב" הוא הביט בי והנהן, עיוניו עדיין מקובעות על אותה נקודה בקיר.
התחלתי להתהלך קדימה ואחורה בחדר, מסתובב רגע לפני שקצה הרגל שלי פוגע בקיר, מנסה לעבד את המידע, מנסה להרגיע את הגלים של כעס ועצב שסערו בראשי.
"תקשיב" שמעתי את הקול שלו אחרי בערך דקה של הליכה בחדר "אתה בטוח שאתה שמח?" הוא ניסה לרכח את הצליל של הקול שלו, הוא ידע שהייתה לי בעיה איתו וניסה לא לעצבן אותי שוב.
"כן" אמרתי, הכעס עדיין דומיננטי בקול שלי, "אני אדם אחר היום, השארתי את כל החרא הדכאוני הזה מאחורי, אתה פשוט זכרונות, חלק מהעבר שלי שצריך להעילם, להישכח". הרמתי את האקדח עכשיו היד שלי רועדת אפילו יותר.
"בכל זאת יש בינינו מה? 20 שנה? ועדיין אני חלק מהזכרונות שלך, אחרת לא הייתי יכול להיות כאן"
"נכון" אמרתי מרגיש דמעות מתחילות לזלוג במורד לחיי "אתה צודק, זה בדיוק הסיבה שאני חייב לעשות את זה, אתה לא רואה? אם הייתי פשוט מסוגל לשכוח אותך בחיים לא הייתי עושה את זה"
"כנראה" הוא מגיב חצי בציניות "אבל למה אתה לא מצליח לשכוח אותי? חשבת על זה פעם"
"אני לא יודע מה להגיד לך, למה אני לא מצילח לזכור שום דבר מהתקופה שאח שלי היה תינוק חוץ מזה שקיבלתי גרסה של 'הרמז' מסבא וסבתא. אם המין האנושי היה מסוגל פשוט לערוך את מה שהוא זוכר היינו חיים בעולם אחר לגמרי" אני אומר מתגלגל לתוך מיני מונולוג "וזה לא משנה, כי אני עדיין חולם על הדכאון שלך ומתעורר עם הזיכרון של בדידות, כל השאלה של למה אני זוכר היא לא הנקודה בכלל, העניין הוא שאני לא יכול להמשיך לחיות אם הידע שהייתי אתה, אני חייב להיות אדם אחר, נפרד, אתה יודע כמה פעמים שקלתי לשנות את השם שלי? אלפים, היו שני שלמות שהייתי מתעורר ובוחן רשימת שמות שכתבתי במחברת שלי, שמות שנשמעו לי עדיפים על שלי, שמות שהיו שונים משלך" אני מרגיש את הריאות שלי מתחננות לאוויר, השילוב של הכעס והדמעות עם המהירות שבה אני מדבר, לא מאפשר לי לעצור לקחת נשימה " ואני פשוט עייף, אחרי כל הטיפולים ואחרי כל החרא שעברתי אני עדיין צריך לחיות איתך כחלק ממני, אני עדיין מסתיר חלק מהעבר שלי מהאנשים שאוהבים אותי, כי אני מפחד שהם יחשבו שאני עדיין אתה, ואם יש דבר אחד שאני שונא זה את המבט של אדם שמרחם עליך" אני ממלא את הריאות שלי באוויר שוב מרגיש סחרחורת עצומה, לא בטוח בכלל אם אני עדיין על האדמה.
"כל מה שאמרת עכשיו נכון, אני מבין, פשוט תעשה את זה, תמשיך הלאה, תמחק אותי אני רק משקל על שנינו", הוא אמר ובו בזמן עצם את עיניו ומתח את ידיו לצדדים, כדי לסמן לי שהוא מוכן לסיים עם התהליך, ואני בהיתי בו, המציאות של מה שאני עושה סוף סוף נופלת עלי, אני יכול להבחין בשנאה עליו שלא ממלאת רק אותי, אלה את שנינו, אני מרגיש את העבר שלי קורס על עצמו, הערך של כל תהליך השיפור העצמי שעשתי קטן ונעלם, כל העצב והסבל שאני עדיין מתמודד איתו עולה לשטח.
אני פותח את היד ומרגיש את המתכת הקרה מחליקה החוצה ממנה, "אני מתנצל" אמרתי "לא הייתי צריך לדבר עליך ככה, או לאיים עליך ככה, עברנו מספיק בלי שנצטרך לפגוע בעצמנו", התקרבתי לעצמי וחיבקתי אותי, "סליחה" אמרתי מעבר לדמעות החמות שצורבות את העיינים שלי, הוא פותח את עיניו לא באמת מבין מה קורה, אבל אחרי רגע אני מרגיש את המגע של ידיו על הגב שלי, "זה בסדר" הוא אומר "אני פשוט מקווה, שהתהליך הזה מה שהוא לא היה עזר", "אני מקווה שכן" אני מגיב "תודה".
"סגור" צעקתי לאוויר, הרגשתי את הגוף בידיים שלי נעלם וחוזר להיות זרם של מידע ללא יחוד, האקדח על הרצפה נמס ונעלם, החדר סביבי נשבר חזרה לפיסות של אור שנפלות לתוך החושך של המערכת הכבויה ובמרחק הרעש הקל של מערכת האוורור נעלם, נשארתי לבד, כמו שבעצם הייתי כל הזמן הזה.
פרס עינתפרס עינת