אורות בים אפור
האיש צף על גבו במים האפורים. מרחבי ים עצומים הקיפו אותו מכל עבריו. הוא לא היה לבד. הים היה מנוקד כולו באנשים, רובם נסחפו על גבי גלים תועים, ובהו במראה אדירה שנפרשה עד לקצה האופק, אי שם גבוה מעליהם. איברי גופם היו עשויים תצרף של חלקים בגדלים ובצורות שונים. הילת אור עדינה נבעה מהם. כל מי שנמצא בים והפנה מבטו מעלה, ראה במראה הענקית השתקפות של עצמו, נקודה זעירה בים שדומה ליצור חי, מתנועע ומנומר באינספור כתמי אור.
הגלים ערסלו את האיש בעדינות, מחבקים אותו אליהם ומשמיעים צלילים מתוקים באוזניו. מדי פעם הפריע את השלווה מישהו, ששחה נמרצות כממהר לאיזה שהוא מקום, אך לא עבר זמן רב בטרם גילה שאין לו לאן לברוח. לים האפור לא היה חוף.
האיש התיז מים באצבעותיו הארוכות וסקר את גופו. תצרף החלקים של איבריו היה דהוי. גרוע מזה. חלקים ממנו היו חסרים באזור המרפקים, החזה והאוזניים. במיוחד בלטו פניו. חור פעור נפער בדיוק במרכזן, במקום שבו אמור להיות אף, וחלקים זעירים אחרים ריקים פוזרו על לחייו ועל מצחו. הוא נראה כאילו ציפורים נחושות ניקרו את פניו.
הוא הרים את עיניו והתבונן באינספור האנשים שגופם קרן בעוצמת אור שונה. הוא כבר ידע להבחין בדיוק מיהם החדשים, ומי אלה שכבר איבדו תקווה שהאחד יקרא להם. הוא הציץ בשחיינים לא מוכרים, וניסה לנחש מה הסיפור שלהם.
הנה, האישה הזאת, ששחתה לאיטה על גבה לא הרחק ממנו, והפיצה אור בוהק סביבה, כאילו היה לה אוסף של מנורות זוהרות ובלתי נראות מתחת לפני עורה. מאין הגיעה? ומה גורם לה להאיר כאילו היא השמש בכבודה ובעצמה? זו בטח עוד אחת מהחדשים.
היא נראתה כאילו היא חושבת שתחיה לנצח. ככה מרגיש כל מי שמגיע לים האפור, בטוח בכל חלק מתצרף גופו, שאורו יצבע את המים האפורים במניפות צהובות לעד. האור גרם לאנשים להיות קלי משקל, והם צפו על פני המים בהנאה גלויה בלי לחשוש מטביעה. אבל האיש כבר למד שהמציאות מראה את פניה די מהר. לא היה די להיות יפה ומאיר בים האפור. אורם של אנשים שהאחד לא קרא להם הלך ודעך עד שהפך לעננה אפורה. ללא אור, הפכה העננה הנפלטת מגופם למטען בלתי נסבל, שהכביד על תנועותיהם.
לא מעט חסרי מזל קרסו תחת העומס, ושקעו אל תהומות השכחה. האיש כבר היה מיומן מספיק כדי לזהות מי שהה במקום הזה יותר מדי זמן, בלי שהאחד יקרא לו.
הוא רטן ויישר את גבו בבת אחת, ואז פתח בשחייה מאומצת כדי לא לחשוב על הסוף המתקרב. הוא ידע שהסוף מתקרב לכולם, זה היה טיבו של הים האפור, גם אם אלה לא חשבה כך. טוב, אלה. היא הייתה מקרה נדיר.
נדמה היה שחוקי הים האפור לא חלים עליה. הוא אף פעם לא הבין למה דווקא הוא נקרא אל האחד יותר ממנה, וחזר כל פעם דהוי יותר ועם חלקים חסרים בתצרף של גופו. ואילו היא נקראה אליו לעיתים רחוקות, ובכל פעם חזרה יפה ומושכת יותר.
אלה הייתה מתוקה, נעימה וחברותית, ואילו הוא. ובכן, הוא היה קשה יותר. אז למה בכל זאת העדיף האחד את חברתו על פניה?
האיש טבל את ראשו במים כמבקש לצנן את מחשבותיו המטרידות, ואז פתח בשחייה היומית שלו. הוא שחה ושחה, עוקף אנשים שצפו בדרכו. אף אחד מהם לא הביט לעברו, וזה לא היה לו אכפת. הוא המשיך לשחות עד שהתעייף ואז התהפך על גבו, מתנשם בשקט בעיניים עצומות.
הוא שמע מאחוריו קול צלול ורגוע של אישה צעירה. "תיארתי לעצמי שזה אתה. מי עוד ישחה כמו משוגע על הבוקר?"
הוא ראה את החיוך על שפתיה גם בעיניים עצומות. הוא רצה לומר לה שזה לא זמן טוב, הוא לא מרגיש חברותי כרגע, אך רק הבליע אנחה ופקח את עיניו.
היא הייתה מאופרת בקפידה כרגיל. מי הים הבריקו את פניה. טיפות זעירות נתלו על ריסיה ונראו כמו יהלומים נוצצים. האודם על שפתיה בהק, מדגיש כל קימור וסדק בהן. כשחייכה, הוא שכח את מחשבותיו הנוגות והתרכז רק בה. הוא יכול היה להסתכל שעות בפניה, שהיו עשויות מתצרף של חלקים בהירים. כל חלק בהן התחבר אל שכניו בדיוק מושלם. אף אחד מהם לא היה חסר. אלה חייכה מאוזן לאוזן. בעיניה ניצת זיק שובב. היא באמת לא חושבת שהסוף מתקרב. אולי זו הדרך שלה להגן על עצמה.
"אלה. את יודעת שאין לך כבר מה לחפש בחברתי," אמר האיש. "הסתכלי עליי. המצב רק נהיה יותר גרוע. בכל פעם אני חוזר עם חורים חדשים. איזה חלק הוא מתכוון לקחת ממני בפעם הבאה? את העיניים? את הרגליים? אני כבר לא יודע למה לצפות."
הוא ראה בעיניה גלי חמלה והשתתפות בצערו. לרגע הוא הבחין בסדקים בתצרף פניה, אבל אולי היה זה תעתוע בלבד. האיש נאנח. אם גופו ימשיך לאבד חלקים, מה יישאר ממנו?
"זה הגורל שלנו, ליבי. אל תילחם בגורל," היא לחשה.
מכל המשפט נצרבה בו רק המילה שלנו. היא אמרה שלנו. של כל האנשים התועים והאבודים בים האפור או רק שלו ושלה? בכל מקרה, גם אם יהיה להם עתיד משותף, הוא יהיה קצר מאוד.
"אני אומר לך, זה ייגמר רע."
המראה מעליהם הלכה והתבהרה. האפור המנומר שהשתקף בה התפרק לאלפי כתמים זעירים שהתרוצצו בתנועות מעגליות של מערבולת אימתנית. ואז, ממש מעליהם הופיע מעגל של אור על פני המראה, ושלח אלומה אדירה מטה אל הים האפור, מקיף את ליבי בדיוק מושלם.
"רגע, הוא קורא לי! אלה, הוא שוב קורא לי!" ליבי צעק לפני שנבלע בתוך אלומת האור, נשאב כחץ שלוח אל המראה במרומים ונעלם בתוכה.
אלה התהפכה על גבה וצפה כשעיניה נעוצות במראה האדירה הפרושה למרחקים מעל לים. היא התכוננה לראות את הסרט שוב. היא כבר ידעה מה הולך לקרות לפרטי פרטים, וקיוותה שהפעם האחד לא ישכח אף חלק בסיפורו של ליבי. היא נשמה עמוקות כשהסרט התחיל.
אמא עוזרת לילד הקטן שלה להתארגן כדי ללכת לגן. הוא שותה כוס שוקו ובטעות שופך כמה טיפות על בגדיו. אמא ממהרת להחליף לו חולצה. הוא לוקח את הדינוזאור האהוב עליו רגע לפני שהם יוצאים מהבית. כשהם מגיעים לגן, הגננת מחייכת ומקבלת את פניו בחיבוק. הוא רץ לתוך הגן ובקושי מביט באמו. נדמה לו שהיא קצת עצובה. "אל תדאגי, אני גדול," הוא אומר ורץ לשחק עם החברים שלו.
המראה למעלה מתבהרת והדמויות נעלמות. הנה, הן שוב חוזרות. שעת צהריים עכשיו. אימהות באות לאסוף את ילדיהן. הגן מתרוקן. באיזה שהוא שלב הוא קולט שהוא היחידי בגן. הסייעות מתלחשות. "אולי תתקשרי לאמא שלו?" אומרות זו לזו. "היא לא עונה. יש את הטלפון של אבא שלו?"
"בוא חמוד, בוא ניסע הביתה." אומרת הגננת, חיוך רחב על פניה. "אמא'לה התבלבלה. מחכים לך בבית."
הוא לא ילך לגן יותר לעולם. הוא לא יצא מהבית לעולם. הוא לא יצא מהמיטה שלו לעולם. הוא שוכב במיטה ומחבק את אוסף את בובות הדינוזאורים שלו. דמעות מלוחות מרטיבות את פניו.
המראה האפירה, והנה שוב נראתה השתקפות הים עם אינספור האורות הזוהרים על פניה. הסרט נגמר.
ליבה של אלה נצבט. כל החלק של הילד שעומד בפתח הגן, ומסרב לזוז עד שאמא שלו תגיע ותיקח אותו, חסר. רק אתמול היא ראתה איך הוא זועק את שמה של אמא שלו, ופורץ בבכי במשך פרק זמן שנדמה בעיניה כנצח. "איפה אמא שלי?" הוא קרא שוב ושוב. "אמא! אמא שלי!" הוא קלט את המבטים שהסייעות החליפו ביניהן, והדבר רק הגביר את עוצמת בכיו.
הגננת הסיעה אותו הביתה. אבא הגיע כעבור כמה דקות. את אמא שלו הוא לא ראה מאז.
דמעות צרבו בעיניה של אלה והתערבבו עם מי הים האפור. היא חיכתה לו בלב הולם וליבי לא איחר להגיע. הוא שחה לכיוונה, חלש ומותש.
"איך אתה מרגיש?" היא זינקה לעברו ותמכה בכתפו. הוא לא היה צריך לספר לה מה עבר עליו. הפעם ליבי איבד לא רק כמה חלקים בגופו, אלא גם את כל כף רגלו השמאלית.
"זהו. עכשיו אני משוכנע. אני הסיוט שלו," קבע נחרצות. "האחד קורא לי כי הוא כנראה אוהב לייסר את עצמו. הסיפור מעורר בו רגשות כל כך עזים, שהוא מעדיף לשכוח ממני חלקים בכל פעם מחדש. אני מפחד, אלה, שלא יישאר ממני כלום בסוף."
"הוא לא ישכח אותך בחיים," פניה של אלה הרצינו. "לא משנה שזה קרה כשהוא היה ילד ועכשיו הוא אדם בוגר. זה דבר שאי אפשר לשכוח. בגלל זה הוא כל הזמן קורא לך ואולי…"
המילים נבלעו על שפתיה של אלה כשהבחינה שפני המראה מתבהרים שוב שם למעלה. מערבולות הסתחררו בתוכה, ואז הופיע יש מאין מעגל אור בוהק מעל אלה, ואלומה אדירה ניתזה מתוכו מטה וקטפה אותה לפני שהספיקה לומר עוד דבר מה.
כמה צפוי. אומנם אלה נקראה לאחד רק לעיתים רחוקות, אבל אם כבר נקראה, היה זה כמעט תמיד זמן קצר לאחר ליבי. נדמה היה לליבי שהאחד מזעיק את אלה כאילו היא התרופה היפהפייה שתשכיח את צערו.
ליבי עצם את עיניו וניסה להירגע. הוא שאף אוויר ונשף אותו באיטיות.
אולי זו הסיבה שהוא ואלה התחברו בתוך ים אינסופי, שנראה שאף אחד לא מדבר בו עם שכניו. הם פגשו זה את זו שוב ושוב עד שכבר לא יכלו להתעלם מכך.
ליבי בהה במראה המתבהרת והתכונן לצפות בסרט של אלה, מכיוון שלא היה לו דבר אחר לעשות. הוא כבר ראה את הסרט עשרות פעמים וכל אחת מהן הייתה זהה לאחרת. לא היו שינויים בסרט של אלה. ליבי התמתח על פני הים, מנסה להתרגל לתחושה של גוף שחסרה לו כף רגלו השמאלית. הוא נענע את פלג גופו התחתון וחש במים הצוננים עוטפים אותו מכל עבריו. היעדרה של כף הרגל לא השפיעה על הקלילות שבה נע במים. הוא היה כמעט חסר משקל איתה או בלעדיה. רק התחושה שאיבר בגופו חסר לו לא הרפתה ממנו, איבר שהוא יודע שצריך להיות שם, אבל הוא איננו.
הוא הרים את עיניו למעלה וראה במראה זוג צעירים. אבל משהו לא היה נכון. לא הייתה התחלה לסרט של אלה וגם לא אמצע. הוא התחיל מהסוף ושם הוא נגמר.
חלפו שניות בודדות מאז שאלה נעלמה ועד שהופיעה לידו שוב. גופה היה רכון אל פני המים האפורים, שיערותיה הרטובות נפלו על פניה וכיסו אותן. האור שתמיד קרן מגופה נראה אפור יותר מהרגיל. משהו בשפת גופה שידר עצבות תהומית, שלא הייתה אופיינית לה, זה היה מוזר. אלה תמיד חזרה מקריאתו של האחד כשהיא מחייכת ויפה שבעתיים, כעת היא נראתה לא יותר מאשר שבר כלי. מה לעזאזל קרה לה?
ליבי שחה במהירות לעברה. הוא לחש את שמה ונגע בכתפיה בזהירות. היא כיסתה את פניה בידיה וסירבה להרים את ראשה.
"לך מכאן," אמרה בקול צרוד.
ליבי לא זז ממקומו. שעה ארוכה הוא צף לידה וסירב לעזוב.
ואז היא הסתובבה, מסיטה בגמלוניות קווצות שיער שכיסו את עיניה. ליבי נשך שפתיו. הוא מעולם לא ראה את אלה חיוורת כל כך. האודם הבוהק שכיסה את שפתיה בפיתוי מתמיד נעלם וחשף סדקים עמוקים. בעיניה נטולות האיפור הייתה הבעת תבוסה נוראה. ליבי נסער. לאן נעלם האור המתמיד שאפף את פניה? לאן נגוז היופי המושלם של גופה? היא נראתה מזועזעת ומבוישת, על כך שחברה הטוב רואה אותה במצב כל כך מחפיר.
"הו, אלה," ליבי לחש. איך יוכל לומר לה שהיא עדיין חברתו גם אם לאחד כבר לא אכפת יותר ממנה?
אלה יבבה. "הוא לא צריך אותי יותר! נמאס לו ממני. הוא אמר לי שמה שהיה – היה. איך הוא יכול לשכוח אותי? הייתי משמעותית בשבילו במשך כל כך הרבה זמן… אם הוא כבר לא יקרא לי יותר, אני אמות פה!"
"גם מי שהוא קורא לו יכול למות, יקירתי. תראי אותי, בכל פעם שהוא קורא לי, הוא שוכח עוד חלק ועוד חלק ממני, עד שכבר לא יישאר דבר… כולנו נמות. תמיד אמרתי לך את זה."
אלה המשיכה למרר בבכי, דמעות זולגות מעיניה ללא הרף. "הוא אמר לי שהסיפור בינינו לא אמיתי. היום הוא מבין שהוא לא באמת אהב אז את אלה, החברה שלו. הוא רק דמיין שאהב אותה. כל המילים היפות, הזמן המופלא שבילו יחד, השיחות העמוקות לתוך הלילה, החוויות המשותפות בטוב וברע, כל אלה היו רק אחיזת עיניים." היא משכה באפה. קולה הפך שקט ואיטי. "כשהיא עזבה אותו היא הותירה בו חלל ענק. הוא חשב שלעולם לא יאהב אחת אחרת כמוה. עכשיו הוא כבר לא חושב ככה. יש לו מישהי חדשה. קוראים לה שירי. הוא אומר שהקשר איתה בריא לו יותר. הוא קרא לי רק כדי להיפרד."
"זה הגורל שלנו, אלה. אל תילחמי בגורל," ליבי לחש. שלנו. כן, שלנו. עכשיו הוא הבין כמה היא צדקה. כל מי שחי בים האפור חלק אותו גורל.
חיוך קלוש עלה על פניה של אלה. היא נעצה בליבי מבט אחרון וצללה למעמקי הים האפור, אל תהומות השכחה.
"לא, אלה! בבקשה, לא!" הוא זינק לעברה, אך הוא לא שם לב למראה האדירה שהשתנתה לפתע פתאום מעליו, ואספה אותו בחטף אל מעגל האור במרומים.
שירי הגיעה לים האפור וכבר הרגישה כמו דג במים. היא צפה ברחבי הים, מפקירה את עצמה לחסדי הגלים, ומביטה בחיוך על כל האנשים שצפו בין הגלים, מוקפים בהילת אור עדינה.
מליבי נותר לב פועם, שקרן באור בהיר. כל עורק ונים בו היו חשופים לעין כל. פעימותיו נשמעו כהלמות תופים ברגעי שיא של יצירה לתזמורת. ליבי צף על פני הים האפור, אבוד בין אינספור האנשים ששחו סביבו.
דמעות עמדו בעיניה של שירי כשהתקרבה אליו.
"אז אתה ליבי," היא אמרה. "שמעתי עליך כל כך הרבה. אני מצטערת על אלה, אני יודעת מה היא הייתה בשבילך."
ליבי התחיל לרעוד וחלקים ממנו נשרו ושקעו בים.
"בוא ניתן הזדמנות חדשה , ליבי," היא המשיכה. " אני כאן אתך עכשיו ואני לא מתכוונת לעזוב. הכול יהיה בסדר, אהוב שלי. רגע, ליבי, מה קורה לך? ליבי! ליבי!"
אט אט התפרק ליבי. חלקי התצרף הדהויים שלו התפזרו בים ושקעו לאיטם אל תהומות השכחה.