254 שירלי ג'סטין רויטמן מלר – כשהיינו בני אדם

זה התחיל יום אחד בשעות הערב, אנשים זוהרים בירוק זרחני התחילו להגיח, הם תמיד חוזרים על אותם פעולות.
רובם הרואיות, כולם חשובות, צבעות את הלילה בירוק על כחול, מזה חמשה חודשים שהחיילים המתים חוזרים לשדה הקרב.

רובן חוזרים על פעולה צבאית, דגל הדיו מ1949 מונף בגאון התרגשות ומדים חצי ישראלים חצי בריטים ירוקים במלאכה, כולם במבט חד של ריכוז וגאווה, כמעט שאין שיחות אישיות. בפעם הראשונה שראיתי את זה , התמלאתי פלא, אבל זה מאבד מהקסם שלו אחרי עשרים פעמים או יותר. לפעמים אני מתפלא כמה אנשים צעירים ויפים היו לנו פעם , רובם נראים כמו שילוב בין הישראלי המצוי לכוכב הוליוודי זוהר, כל מבט של רוח חייל בגבעת התחמושת ממיס, כל מבט מול חומות ירושלים כובש את הלב, ועוצמת המראה הכי בולטות ליד אנדרטות. אני תוהה האם יחיאל ערד היה מתרגש מהתוספת שבה חיילי הפלמ"ח שלזכרם פיסל את המקום בחורשה מתגודדים סביבה כעת, או שמא הוא היה חושש שהחיילים ופעולותיהם ייקחו מהמבנים המונומנטאליים והדרמתיים שהוא והמשפחות השכלות התעקשו להקים? האם יפריע לו שהם זוכרים עצמם בדרך שונה משלו?.
וליד האריה השואג של כפר גלעדי עומד יוסף טרומפלדור ירוק עם מדי מלחמה קטוע יד ומספר ש"טוב למות בעד ארצנו".

כבר חמשה חודשים שהארץ מלאה בחיילים חיים מתים, וחמשה חודשים שאני יושב במקדונלדס של צומת גולני כל שבוע של בית , אני נמצא שם לרוב לא מזמין כלום ומחכה לראות אם אני אראה אותך שם בין החיילים. חיילים במדים לבנים של הים, חאקי של האויר, מדים ירוקים, מדי התקופות והשלטונות השונים , חיילים מכל הסוגים ורק שתי דברים חסר כאן נשים ,ואותך.

בתרבות המודרנית מקובל לחשוב שרוחות רפאים נשארים כאן ,בגלל שהם צמאים לנקמה על כל מי שפגע בהם או, שלא סיימו להיפרד מבני משפחה ואהובים. במסורת הישנות רוחות רפאים, נשארים כדי להוות דרך ומשל לחיים. שמעתי פעם שרוחות רפאים הם חור בהיסטוריה, אירוע שהייה כל כך טראומטי שהוא שינה את המציאות ושאנשים רגישים, מרגישים את ההדף ורואים את הסצנה שמתרחשת שוב ושוב. ומצד שני , שמעתי שזה גם קווי אינפרה נמוכים שלרוב אנחנו לא שומעים ושחשיפה אליהם גורמת להזיה.
התשובות האלו לא עוזרות לי לגמרי להבין את כל הדמויות הירוקות האלו, היא לא עוזרת לי להבין למה אין אפילו רוח אחת של חיילת והכי מבאס זה שהיא גם לא עוזרת לי למצוא אותך.

היום אני שוב בצומת גולני, הלילה הזה בצפון מרגיש יותר קריר ומקפיא עצמות, ואני גורר את עצמי למקדונלדס ב1994 היה רעש מטורף ומחאות כשמול האנדרטה הוקם הסניף הזה לאנשים זה היה נראה סמל זר היכן שאנשים מתו כדי להגן על סמלי המדינה, אבל נראה שבסוף הבינו שקצת בשר טוב לנשמה. בעיקר כשרוב האנשים שרואים את התופעות האלו הם ילדים בבית הספרים, נערים בתנועות הנוער, וחיילים. כן, זה גם אותי הפתיע כשהרוחות התחילו להופיעו חשבתי שזה יהפוך לאטרקציה תיירותית מדהימה "ארץ הקודש וההפחדות" אבל לא, בקיצור האנדרטות וכל מקמות הציונות הם עדיין בעיקר יעוד לטיולים שנתיים. יש פה חיילים שלא בזמן בית ובני נוער בבית הספר, ואני המשגע הכמעט יחיד שבא בזמנו הפנוי.

עברו עשרה חודשים מאז שנפטרת ואני לא יודע האם המחשבה הזו היא זו שמצמררת אותי או שזה רק הרוחות הצפוניות שמנשבות כאן, כנראה קצת משניהם. כשאומרים לך שמישהו שאתה אוהב מת, ישנה תחושת עצבות מיידית, תחושת אובדן איומה. אני זוכר את הרגע הזה מלווה בתחושת מחנק איומה בגרון, כאילו שכחתי את סודות הבליעה והנשימה האנושית, התזוזה שלי הייתה כל כך איטית וכבדה בשל המשקלות על הלב. מצב הרוח בימים שאחרי נע במהירות מסחררת. בפעם הראשונה רציתי לנער אותך מהאדמה להעיר את הגופה שלך ולהחטיף לך אגרופים עד שתמות שוב. כעסתי על זה שנטשת אפילו, שידעתי שלא באמת נטשת. בעיקר כעסתי על זה שאתה מת, וכעסתי על זה שאני חי.

היה לי חודשים של מערבלות רגשית והסתתרות , כי לא הרגשתי שהסביבה תבין, בטח שלא החברה בצבא.
להם תמיד היה נוח להתעלם אף אחד לא טרח לשבת ולשאול איך אני מרגיש, ואני יודע שהם ידעו.
האהבה שלי אליך הייתה חסרת פשרות, כולם ראו את זה עלי, ואתה תמיד היית שם כשכאב לי, תמיד הגנת עלי.
הייתה הגיבור שלי גם כשלא החזקת נשק ביד. אבל אתה הלכת, אני זוכר את הפעם הראשונה שהצלת אותי, הייתי חייל עייף אנשים בבסיס גילו שאני ג'יי ואז הם טרטרו אותי למטלות או השפילו אותי, העירו אותי בבוקר סתם, הייתי חייל כל כך עייף זה היה חורף במשמרת מחוץ לש.ג. היה כל כך קר, והרגשתי כל כך בודד וקפוא, ואז הגעת ממקום לא ברור, היה לך כל כך ותק פזמ עלי וחשבתי שבטח תבוא להציק לי כמו האחרים כי היה משעמם אבל פשוט, שאלה אם זה בסדר ואז חבקת אותי, נתת לי כוס קפה, וכשחזרתי למגורים, חזרת איתי , ניצלת את הוותק שלך כדי לצרוח לסדר את כל המחלקה, עד שהפסיקו להשתמש בי כשק חבטות ושק חבטות למשמרות.

אני זוכר איך הייתה שם כשיצאתי מול ההורים מהארון, מחזיק לי את היד בזמן שאני רועד, הם לא קבלו את זה ואתה עזרת לי לקבל את כל מה שצריך כדי שיכירו בי כחייל בודד. אבל, הם לא ניסו לשלוח אותי לטיפולי המרה כמו שהורים שלך ניסו אז אולי זה הלך יותר טוב ממה שאני זוכר. היום אנחנו מדברים רק כשאין ברירה מעין סימון וי סימלי, הם מדברים עם הבן ההומו שלהם אז הם הורים טובים, למעשה הם לרוב מתקשרים ביום הזה בשבוע, וזה מוזר כי לא שמעתי מהן כל הערב, אולי יש להם וי אחר לסמן.

אז אני כאן מחפש אותך בין הרוחות האלה, בין כל הפנים הדוממים אני מחפש את התווים היחודים שלך, בהתחלה פחדתי שאולי אחרי כל החודשים אני לא אזהה את הפנים שלך, אולי הם יהיו זהים לכול האחרים . המחשבה הזו מעירה את כל השערות בעורף שלי עד שאני נזכר איך הם יכולים להיות זהים? היה לך אף קטן, עיניים ירוקות, אוזניים גדולות מידי , קמט קטן ליד העין, שיער חום צחוק בינוני וחיוך כובש, אלו היו הפנים הלא מושלמות של אהבת חיי. ואני יודע בגיל עשרים להגיד אהבת חיי, נשמע בומבסטי עד גיחוך, אך אלו הם חיי עד עכשיו וזה הרגש שלי כלפיך ואני לא חושב שזה פר להסתיר אותו רק כדי שאנשים מבוגרים לא יזלזלו בזה, הם יעשו זאת ממילא, בטענות של "איכס ג'יז"

מבט הרואי ועוד מבט חד אל עבר האופק , כל חייל ירוק מעיין מיני סופרמן, כל אחד עצום גדול וכל כך דומם, הם כמעט אף פעם לא מדברים . ואני כל כך רוצה לבכות כי בין כל היופי האנושי, אנושי לשעבר הזה חסר לי אותך.
ואם כל היופי כאן למה אתה לא, למה הבן זוג שלי , הגיבור שמת בקרב, לא כאן למה כשחזרנו מאימון ראשון כולם הרכינו ראש ובקושי ספרו לי , למה מתת בעד כל הדברים הנכונים ואני לא יכול להגיד לך כמה אני גאה בך?

ואני כל כך מבולבל ומדוכא ולא מבין יותר כלום, אז אני נכנס עם המצב רוח המושלם להמבורגר שבו הפרה מתה לטעמי לחינם, ויש שם ילד עם הפלאפון כי הסניף כנראה עומד להיסגר אני עומד שם ומנסה להזמין, אני מקיש בעדינות על הדלפק הוא מסתכל לשנייה על הדלפק בעדינות והוא לא עונה, ואז אני מוציא את התסכול שלי ומתחיל לצרוח, אפילו שאני שונא לצרוח על נותני שירות, אני מצדיק את זה בראש , ברעב, באובדן, בתסכול והוא לא מגיב, ואני לא מצליח להזיז אותו. ומכול המוקמות, אני חוטף את התתקף הזה באמצע סניף מקדנולדס , זה כנראה הדבר המביך ביותר שקרה לי בחיי.

שיעול קטן ומתוזמן של סקרנות עוצר אותי, וזה היה הגיבור שלי רציתי לחבק אותו עשרה חודשים מאז שהוא מת עשרה חודשים שאני רוצה לחבק אותו, אבל אני לא יודע איך מחבקים רוח? אז אני פשוט מחייך אליו מכל הלב לוחש לו ברוך "התגעגעתי", היו לי כל כך הרבה דברים להגיד ועכשיו כשהוא כאן אני בקושי מצליח להוציא מילה.
"סליחה שלא כתבתי" הוא אמר בהלצה מוצלחת אבל היה משהו עצוב מידי בעיניים.
ספרתי לו על כל מה שעבר עלי בעשרה חודשים, הוא הקשיב בחיוך מבין. דברתי אתו במה שהרגיש כמה נצח נהדר והיה רבע שעה ולכמה רגעים זה היה כמו פעם, רציתי כל כך פשוט להמשיך ככה לנצח אבל ברגע שעלתה השאלה הזו בראש במקום להיות כל כך מלא תודה שהוא כאן , לא יכולתי להפסיק את ההצקה אז בסוף שאלתי את הדבר שהכי הציק לי "למה לא ראיתי אותך כאן, כולם כאן כל החיילים המתים ירוקים מרחפים ורק אתה.."., קולי נשבר "למה לא באת אלי קודם?"

"כולם כאן?" הוא חוזר בקול מופתע "כולם?" הוא שואל בקול כועס. ואז פורץ בצחוק רם של כמה דקות
הוא נרגע לבסוף ואז הוא מסתכל עלי במעין רוך מעורב עם רחמים "אתה באמת לא מבין , מה לא בסדר נכון?"
אני מסתכל שוב על האנדרטה על החיילים העוברים ושבים. כמו תמיד הפנים שלהם נראות יפות, גאות, נוגות.
אם הוא שואל כנראה שמשהו קרה אבל אני באמת לא יודע מה לא בסדר ואני פשוט מניעה את ראשי לשלילה.
"תסתכל טוב אין פה חיילים אמיתיים?" הסתכלתי עליו מבולבל "זה שאתה מת לא אומר לא אמיתי אולי לא חי"
"אין פה חיילים אמיתיים" הוא חזר בהדגשה "רק זיכרונות"
הסתכלתי עליו מבולבל "זה לא הגיוני אני זוכר אותך אחרת" אמרתי מבולבל הגיבור שלי נראה אחר לגמרי כאן עקשן עצבני, רגשן, בלי קור הרוח. מי זוכר אותו ככה, זה לא היה הזיכרון שלי.
"אני לא מדבר עלי" הוא אומר בעצבים "אני.." פה הוא נראה מהוסס על הניסוח "אני מקרה מיוחד"

"בחייך אתה הרמת הרמתי כמה ספרים על המוקמות שבקרתי ובעיקר הרמתי גוגל וגילתי כמה דברים למשל שיש ויכוח שלם על "טוב למות בעד ארצנו" היה באמת המשפט שטרומפלדור אמר או קללה ברוסית וגם המשפט המלא שאמר היה תשובה לשאלה ונאמר ככה "לא נורא, כדאי למות בשביל ארץ ישראל" למה שהרוח שלו תרצה לחזור כל לילה לפי הפתוס במקום פשוט להגיד את המילים המדויקות שלו? אני אגיד לך למה כי ככה לחברה נוח לזכור אותו".

"אין פה חיילים אמיתיים הוא חוזר ואומר, אין פה חיילים עם כמה קילוגרמים בבטן, כאלו אם עין פוזלת, עם 6 אצבעות ברגל שמאל. אין פה את אלו שלא קפצו על רימון, אלו שפחדו למות, אלו שרצו לחיות , אלו שכאב להם בשקט, אלו שדיממו בצורה לא אסתטית למראה, החיילים שהציקו להם , איפה אלו שקראו להם הומו כגנאי הכי נורא שקיים ,איפה אלו שלא היה להם איפה להתחבא אז הם ירו לעצמם בראש בשירותים, איפה חיילים שהתאבדו בדיוק כמוני, אתה יודע כמה שאנחנו הרבה. ואף אחד לא זוכר אותנו ככה? גם לא המוות? ואם קול היה אגרוף כך הוא היה נשמע.

ואני מוצא את עצמי מתפרץ בבכי, ונותן אגרופים חסרי משמעות לדמות שכבר לא מרגישה "לא, המוות בלבל אותך, אתה מתת גיבור, במלחמה כולם סיפרו לי" הוא פשוט מנסה ללטף את השיער שלי כל הזמן הזה "הם שיקרו, הם רצו להגן עלייך, נוח יותר לשקר למה אתה חושב זוכרים את החיילים ככה , יפים, שקטים, גיבורים ונוחים." הוא מורה לי להתיישב לידו "רק תקשיב אבל באמת בסדר?"

אני עוד כועס עליו אבל אני גם סקרן ואני מחליט להקשיב מסתכל פעם ראשונה ממש על החיילים המתים לראות אותם ולא כדרך לחפש אותך ואני פתאום רואה את זה, הדמויות הולכות במעין חזרה גנרלית אין סופית ,חוזרות על משפטים ותנועות, ללא סטייה ,במדויק פעם אחר פעם, ואז, כאילו סיים איזשהו קפיץ סודי מאחוריהם להתמתח הם נעמדות בקיפאון, ולאחר כמה דקות חוזרות למקור והשינון שוב מתחיל, תמיד אותם צעדים, ללא סטיה , ללא הפרעה, חזרה מושלמת על תסריט נטול אפשרות לשינוי כמו המוות עצמו.

אחרי זה לא יכולת לכעוס עליך יותר , וכשהפסקתי לכעוס הרגשתי אשמה, על זה שהייתה חי ולא יכולתי לעזור לך לפני שהפכת למת, שלא הצלחתי להבין, שלא הצלחתי להסביר לך כמה אתה נהדר וכמה המשפחות שלנו מזיינות בשכל. שלא ספרת לי שזה שאתה בוגר ממני לא אומר שלא עברת הצקות במחזור שלך, ובמיוחד אשמה שלא יכולתי להיות המשענת שלך. "יכולתי לעזור" אני אומר בקול חנוק מכאב "אולי" הוא אומר.

במשך עשרה חודשים כל מה שרציתי לעשות זה לראות אותך, ובמשך חמשה חודשים חשבתי שזה אפשרי ועכשיו כשאני רואה אותך אני מגלה שכל מה שזכרתי רק חצי אמיתי שיש חלק שלם שאתה הסתרת ממני וזה מרגיש שיש חלק שלם שהמדינה מסתירה מכולנו פתאום. אני רוצה לזעוק לדבר , לחבק , לבכות, להקיא, אני רוצה לטהר את כל הכאב במעשים אבל אני לא מסוגל אז אני רק מסתובב מעלייך ומנסה להזמין צ'יפס

ואני מנסה ילד שנראה בן 17 עומד שם עם הפלאפון ושום חיכוך גרון, או צעקה, או אפילו "היי בוקר טוב אליהו" כלום לא מהיר אותו מהנייד, וכשאני לא מנסה להזמין אני חושב על כל הדברים שפספסתי והמוח מתערבל ואני רק רוצה להכניס משהו לבטן. ואני פשוט מוצא את עצמי צורח כמו משוגע אבל, זה לא משנה כמה אני צורח וכמה אני מתחרפן הוא פשוט לא מקשיב לי, ואני מנסה להבין מה קורה כאן, אני בא לזרוק עליו את הפלאפון שלי מרוב תסכול הבלוק הזה ממילא לעולם לא נפגע, ואז אני קולט, שאני לא ראוה אותו, מבוהל אני רץ החוצה לחפש את הנייד שלי ואז אני מוצא את עצמי מונח על הקרקע הגוף שלי שוטט דם, אני חייל דרוס ומישהו מתקשר בהתקף פאניקה למשטרה "הוא קפץ לכביש משום מקום מי המג'נון שעושה דברים כאלה?

"מצטער שראית את זה ככה קיוויתי…" אבל הוא לא משלים את המשפט , ואנו במרחב בין אלפי תקוות שבורות.
"זה כאב?" הוא מניד את הראש "היה חשוך, התנגשות מיידית , בכלל לא סבלת. אבל זה למה אני כאן"
אני מסתכל עליו מופתע. "אני לא הירואי מספיק, אני לא זיכרון המוני, אני הגעתי כי אתה העסק הלא פטור שלי
ובחשש והעדינות שתמיד איכשהו הסתדרה עם החוזק הפנימי שהוא הקרין יד הושטה לי בחיוך שליש בטוח ושני שליש נבוך.

ועכשיו שפתאום אני מבין את מצבי יותר לעומק אני פונה אליו "אני יודע שזה עוד מורכב ואתה בטח עוד כועס עלי בעצמך, אני יודע שכל מה שרצית זה שאני אפסיק לחפש אותך שכבר מת, ואתחיל למצוא את עצמי. אבל כעת אני כבר מת מידי לזה ועכשיו אני צריך אותך יותר, אני רוצה לאחוז בך , לחבק אותך ולזכור אותך כפי שאתה,
לפני שההמון יהפוך אתנו לעוד מילים בטקס.
אני רוצה לזכור את מה שהיינו לפני האידאל, אני רוצה לזכור שהיינו בני אדם, והיינו קיימים.
ואני מחבק אותך ומספר לכם את זה שנייה לפני שאנו מתפוגגים.