הדרקון האחרון בארץ ישראל
אם תלכו בשוק הכרמל, או סתם תשאלו אנשים ברחוב, תגלו שהעמך לא יודעים הרבה דברים שיתכן ואתם מחשיבים כידע מובן מאליו – שמו של אלוף העולם בטניס, רעילותו של הרדוף הנחלים, ההבדל בין יונה לצוצלת ומספרם של קווי האוטובוס שמגיעים לירושלים, דברים מהסוג הזה.
אם תבקרו גם באחת האוניברסיטאות או מכוני המחקר הפזורים בארצנו תיווכחו כי ישנם דברים אשר גם היושבים בפקולטות אינם יודעים – איפה נמצא הג'חנון קול, מהו שמו המקורי של דקלון, מה ההבדל בין קריקט וקרוקט וכן הלאה.
ישנן אנקדוטות שימושיות שמתי מעט יודעים, לפעמים אחד בלבד ולעיתים אף אדם; לדוגמה, אם מתנהגים באדיבות לעצי אקליפטוס הם יכולים להשיב לכם טובה ולהקפיץ את הדרך (עד לגילוי אוסטרליה והבאת עצי האקליפטוס לשאר העולם תוכנה זו לא הייתה שימושית במיוחד), אבל זהו לא סיפור על דברים מסוג זה.
ישנה עובדה נוספת אשר אינה ידועה לרבים, כאשר במקום אחד נאספים חפצים רבים אשר מישהו מחשיבם כאוצר אמיתי הם נוטים למשוך אליהם דרקונים. מדרקון מגילות מדבר יהודה, דרקון המוזיאון הבריטי המפורסם ועד דרקון הספרייה באלכסנדריה ודרקון הספרייה של אשורבניפל (בני דודים), כל אוצר משך אליו דרקון שגם חלק את תחושת ההערכה לאוצר.
בקיבוץ בצפון שמר אלתרמן על אוצר ספרים באיזה מחסן. עברו שנים מאז פגש בדרקונים אחרים ולמען האמת, זה לא הטריד אותו. עברו גם שנים מאז הפריעו לו, אפילו כשהכניסו ספרים חדשים למחסן (חדשים עד כמה שספרים אשר מוצאים עצמם במחסן בצפון יכולים להיות) נראה היה שבעינייהם הוא מתבלט בדיוק כאחד הספרים.
הרקיע הלעיתים תכול ולעיתים אפור, הכוכבים, ההרים, הירוק, הצהוב, הסגול והאדום, השכיחו ממנו את כל אשר מעבר לאופק הנראה ממחסנו, עד שנדמה היה לו שהוא הדרקון האחרון בארץ ישראל; ברגעי שכחה שכאלו זה לא הפריע לו.
אלתרמן היה דרקון מיוחס – דודו אמרפל היה דרקון מגילות מדבר יהודה; סבא רבא שלו מצד אבי אמו, תגלת, היה הדרקון האחרון ששמר על הפרתנון לפני שזה עבר אל האלי, דרקון המוזיאון הבריטי וסבתו מצד אביו, עתליה, שמרה על החרב "אשקלון" עד שזו אבדה בזמן כיבוש יפו.
כיאה לדרקון ממשפחה שכזו שמר אלתרמן על אוצרו באצילות ובעוז. גם כשרעמו רעמים כתותחים ותותחים כרעמים, כשוילונות מים נתלו מן העננים ונישאו ברוח, כשחמסין ביקע רגבי אדמה וגם ביום יפה, תכול שמיים, נעים מזג, נאה שקיעה וזריחה הגן הוא על אוצרו. כמצופה מנצר לשושלת שכזו הכיר אלתרמן את אוצרו על בוריו – כל ספר, הוצאה, עמוד, מילה וגופן. כך העביר את זמנו, לומד, קורא וממלא את זכרונו – מראה הערכה לאוצרו; הוא ידע, בסוף זה ישתלם ולמען האמת גם עכשיו.
הוא נהג לשנות את סידור הספרים כל כמה שנים. בניגוד לאוצרות אחרים שעברו בזיזה וחידוש, השחתה ושימור, אבדו ונתגלו, את אוצרו של אלתרמן איש לא ביקש; ובכל זאת, מישהו ראה בו יקר ערך ולמענו אלתרמן אצר את המחסן.
לו היה אלתרמן יוצא מהמחסן ומהקיבוץ ופוגש דרקונים אחרים, היה יודע שאט אט נעלמים הדרקונים מהארץ. דרקונים רבים לפתע גילו כי אוצרם כבר לא יקר מפז (זה 200 שנים לערך שאוצרות זהב לא נשמרים על ידי דרקונים), כך התקבצה אוכלוסיית הדרקונים למוקדים קטנים ואוצרות חולקו בין מספר דרקונים.
אמרפל התבונן בקו הרקיע של ירושלים ושאף את האוויר הקר, למיטב זכרונו עברה מחצית עשור מאז פגש בדרקון אחר; זמן שחולף במהרה ועם זאת מורגש היטב.
את האוצר שלו הטרידו מדי פעם בפעם – פסל הקיסר אדריאנוס נשלח לתערוכה בחו"ל, קבר הורדוס מגיע משחזור…
הוא לא יתן לדרקונים אחרים לפצל אותו. כשהטרידו את אוצרו ידע אמרפל כי בעיניהם הוא מתבלט כמו אבן ירושלמית בעיר העתיקה, הוא התגאה בזה. לאמרפל היו שנים רבות של שמירת אוצרות מאחוריו, הוא היה הדרקון האחרון לנטור את מגילות מדבר יהודה. לאחר המרד הגדול איש לא מצא בהן ערך והוא עזבם, אך כששמע שהמגילות נמצאו והן מועברות למוזיאון ישראל החליט כי יחזור לתפקידו הקודם. היכל הספר עדיין מעלה בו זכרונות נושנים של מדבר קדם ומערותיו.
אמרפל התכוון לצאת לסיור באגפיו השונים של המוזיאון, לפני פתיחת שעריו, כששמע קול מוכר, "אמרפל!" אל-ג'זאר היה הדרקון ששמר על מוזיאון ארץ ישראל ולעיתים רחוקות הגיע לירושלים.
"אמרפל, אני מניח ששמעת על מצבה של הקהילה בארץ."
"כן אל-ג'זאר, וולינגטון, אהרוני וטרומפלדור עזבו והשאירו אותי, הדרקון האחרון בירושלים. אלפי שנים ישבו הדרקונים בירושלים ודווקא עכשיו הם עוזבים."
"גם הורישו, אלנבי ונפוליאון עזבו, ועכשיו גם אני"
"אז זהו? אין יותר דרקונים ביפו ובתל אביב? למה אתה עוזב?"
"אין טעם אמרפל… האוצר שלי כבר לא מוערך בשלמותו, ככה אי אפשר לעבוד."
"ואתה זורק הכל בגלל זה. לאן אתה עובר?"
"לפרגמון, דיברתי עם ביסמרק ואני אשמור על הממצאים ממגידו."
"אני לא מאמין. למה באת עד הנה כדי לבשר לי את זה?"
"כדאי שתדע שאתה הדרקון האחרון בארץ ישראל. אם תעזוב גם, אתה תדע היכן למצוא אותי, אני אנסה לסדר לך משהו… להתראות אמרפל."
אמרפל שקע במחשבות; כל מוזיאון, אתר ארכיאולוגי, אוסף אוניברסיטאי, ארכיון ממשלתי וספרייה בארץ ישראל מלבד המוזיאון שלו חשופים לפגיעה ומשוללים מזקיף. "מה עכשיו?" הוא חשב לעצמו ונזכר בפעם האחרונה שאחד המבקרים סייר בכל אגף ואגף של המוזיאון; כשהבין כמה זמן עבר מאז שקרה הדבר עלו שאלות נוספות בראשו – "הרי לא יתכן שאין ולו אוצר יחיד בכל הארץ אשר מישהו מוצא את כל כולו בעל ערך." מצד שני, אמרפל הבין אותם. הוא לא העריך את כמה מפסלי המוזיאון ויצירות האומנות המודרנית, ואת דגם בית המקדש השני, מדויק ככל שיהיה. או אז הכתה בו ההבנה – גם האוצר שלו נגוע.
אם היו עוד דרקונים בארץ אולי היה יכול לפצל אגפים, אבל כבר אין דרקונים בארץ ישראל. למרות מעמדו המיוחס אמרפל לא נהג ליצור קשרים מחוץ לארץ.
בנוסף, זה לא יפתור את הבעיה… מוזיאון ארץ ישראל, מוזיאון הטבע בירושלים, מוזיאון הטבע בתל אביב, מוזיאון תל אביב, מרכז רוקפלר, מוזיאון האסלאם, הספרייה הלאומית וכל שאר אוצרות הארץ יוותרו ללא מי שיגונן עליהם.
לפתע נזכר אמרפל כי הוא לא הדרקון האחרון בארץ ישראל; היה לו אחיין, אלתרמן, אבל הפעם האחרונה שפגש בו הייתה לפני השלג הגדול. אז עזב את האוצר הראשון עליו הופקד בארכיון קול ישראל וקול ירושלים והלך צפונה; תמיד הייתה לו משיכה לספרים. אמרפל החליט כי ימצא את אחיינו, אבל היכן מוצאים דרקון? לא בתל-אביב, בירושלים או בכל אחד מהאתרים המרכזיים, אחרת היה שומע על עזיבתו ופועלו. היכן ישנם אוצרות שלא אוחסנו בארכיון, מוזיאון או גן לאומי? שעת הפתיחה של המוזיאון קרבה ואמרפל יצא מבעד לשעריו והתקדם העירה.
"למען השם, אני דרקון! אם אני לא יכול למצוא דרקון אחר אז אולי אני באמת בצרה… " חשב לעצמו.
היה זה יום שהתחיל ערפילי מחוץ למשכן אוצרו של אלתרמן, אך לקראת הצהריים התפזרו העננים מכיפת השמיים. בשעת צהריים שכזו, בלא שהרגיש, נפתחה דלת מחסנו. "שלום… מי אתה?" אלתרמן הופתע, עברו כמה שניות עד ששלף את המילים ממעמקי גרונו אל לשונו. "אלתרמן, אני הדרקון ששומר על הספרים הללו." "לא ידעתי שככה נראים דרקונים." "מי את?" "גילה תרשיש, אני גרה בסביבה ואמרו לי שיש פה ספרים ישנים." "נכון, זה נחמד לראות… " התחיל להגיב אלתרמן כשנקטע דיבורו. "איזה ספר זה?" אמרה גילה והצביעה על ספר בכריכה ירוקה קשה. "זה? קדמוניות היהודים, כרכים 11-20, מהדורת 1963 ובתרגום אברהם שליט" ענה לה אלתרמן מבלי לבחון את הספר מקרוב. "רק רגע, למה דרקון שומר על כמה ספרים ישנים?"
"כשמישהו מוצא אסופת חפצים כאוצר, דרקון שגם ימצא אותה כאוצר נמשך אליה. כל עוד מישהו מוצא את כל כולו של האוסף כאוצר הדרקון ישאר שם; אם הוא מפסיק להתעניין בכל כולו של האוסף הדרקון יעזוב אותו ודרקון אחר יגיע במקומו. אני אוצר את הספרים הללו למען מי שבעיניו הם יקרים מפז, אני לא יודע מיהו אבל הוא שם."
"יכול להיות… אני יכולה בבקשה לקחת ספר?" "לבזוז את האוצר? תחפשי כאן, אם את מוצאת משהו שמעניין אותך הראי לי."
עבר הרבה זמן מאז פגש אלתרמן במישהו ומה הטעם באוצר ספרים שרק אחד קורא ונהנה ממנו?
"אני חושבת לקחת את הספר הזה." אלתרמן התבונן בספר בעל כריכת הארגמן שגליה הציגה לו, "איליאדה ואודיסיאה בתרגום טשרניחובסקי, בחירה טובה. כמה זמן את חושבת שיקח לך לקרוא אותו?" "עכשיו? בערך חודש." "אז תחזירי אותו בעוד חודשואם לא תסיימי את הספר עד אז תודיעי לי בבקשה, אני לא יכול להרשות לאוצר להתדלדל." "אה, זו ספריה?" "לא חשבתי על זה ככה. בכל אופן פה אין קנס כספי על איחורים." "בסדר, אתה יכול לסמוך עלי."
החודש עבר על אלתרמן באופן מעורר תהיה; כתמיד, כל יום ויום היו מלאים. לעת ערב, הבוקר היה רחוק כמו הספרייה הלאומית מבית אריאלה או כמו מוזיאון ישראל ממוזיאון ארץ ישראל. השבועות עברו כהרף עין והחודש שוב נדמה כמו נצח.
במשך עשרת הימים הראשונים ראה אלתרמן פרפור עקוד בכל יום אך לקראת אמצע החודש נטש את הסטטיסטיקה הזו אף-על-פי שהסבה לו הנאה.
הוא לא היה הדרקון הראשון בעמק, כשהגיע לשמור על המחסן פגש במק'גרגור – דרקון ותיק ששהה בצפון הארץ כמאה שנים. מק'גרגור נתן לאלתרמן חפיפה קצרה על מלאכת שמירת האוצרות באזור, הוא אצר איזה אתר ארכיאולוגי בסביבה.
אלתרמן הגיע לשם כמה חודשים לפני השלג הגדול ומק'גרגור סייע לו להציל את אוצרו משטפונות החורף הגדול שבא מיד אחריו. אבל לאחר ייבוש האגמון עזב מק'גרגור את העמק מזרחה, הם הצטערו לראות את השתנות האזור. למרות שהוא עבר שיקום ולא נתקלקל כליל מק'גרגור עזב, מאוכזב מתוצאות המאבק. אלתרמן עדיין נזכר בחיוך בימים בהם לא היה דרקון בודד בעמק.
כך עבר חודש שקט, בלי אף שרב וללא ימי אובך. ימים נפלאים שכאלו הופכים צהרים הבילים ובקרים אפרוריים לברי צליחה.
חש בעל מחסן ספרים,
קדם את פניה גילה.
במשכנו במחסן ספרים,
קדם פניה בשמחה.
"בדיוק בזמן!" גילה הניחה את הספר במקומו, "נראה לי שאתחיל להשאיל יותר ספרים מהאוצר. נהנת מהספר?" "כן, התרגום נפלא… אתה יודע, ראיתי עוד דרקון באזור לפני כמה ימים."
אוצר שדרקון שמר עליו לאורך זמן מתחיל להעלות ניחוח, מעין עירוב של ספר ישן, מתכת ואבנים. חדי האף שבדרקונים מסוגלים היו לזהות בעירוב גם את ניחוח הדרקון האחרון שהגן על האוצר ואת מיקומו המשוער של האוצר בעת שדרקון נצר אותו (מתחת לאדמה, בחדר אבן, על ראש הר וכן הלאה). תכונה זו סייעה לדרקוני קדם לבטח את אוצרותיהם מפני בוזזים או במקרה הרע דרקונים אחרים; לגלריית דובין במוזיאון הבריטי עדיין יש את הריח הקל של סבו של אמרפל, תגלת.
ביודעו כי לאלתרמן חיבה מיוחדת לספרים וכתבים התחיל אמרפל לרחרח סביב חנויות ספרי יד שנייה, מתוך מחשבה שלו היה אלתרמן שומר על אוסף ספרים נחשב אזי היה שומע עליו; בנוסף, מכיוון שאלתרמן לא היה דרקון כה מנוסה יתכן ופרטים מאוצרו דלפו החוצה והגיעו אל אחת מחנויות הספרים הללו.
לאלתרמן היה כמובן ריח ייחודי, שעטנז של קפה, דיו ועץ ואחר הניחוח הזה הוא תר. אמרפל עבר חנות, חנות, בתחילה בירושלים ואחר המשיך בתל אביב; מחנות קטנה ומוארת היטב ליד בית העירייה, דרך חנות מרובת מרתפים וספות ועד לספריות אקדמיות שונות ומשונות.
אמרפל לא רחש חיבה לאוויר התל אביבי שעקב קרבתו לים היה לח מדי לטעמו; כעת הוא כבר עבר את כל בן-יהודה שטראסה, איכות האוויר בהחלט לא שיפרה את מצב רוחו. משמאלו ראה את הים והוא התלבט האם להמשיך על חוף הים לכיוון נווה-צדק ויפו; עבר הרבה זמן מאז שחול נכנס בין אצבעותיו והוא קצת התגעגע לתחושה הזו, אבל משהו עמוק בתוכו אמר לו לפנות לרחוב אלנבי במהרה.
אמרפל החל להאיץ ולשעוט במורד הרחוב, כשהתקרב לביאליק וטשרניחובסקי נתקל למרבה שמחתו בניחוח קלוש שהלך והפך נוכח באוויר המלוח קמעה. הוא איתר את מקורו בחנות ספרים קטנטנה וצפופה בקרן הרחוב; אמרפל לקח שאיפה עמוקה מאוויר החנות בניסיון לזהות שמץ של ניחוח שירמוז לו על מיקום אוצרו של אלתרמן, ממש כשם היה דרקון חומס אוצרות נלוז ונאלח.
הרוב יבחרו בהינף עפעף לוותר על חוש הריח על פני כל חוש אחר, למרות שאפשר לחולל איתו פלאים אם רק יודעים מה עושים; הרי מהו ריח? דרך נוספת לאתר שאריות ועקבות על גבי עצם כלשהו. אמרפל ידע מה הוא עושה ויותר מזה, הוא ידע היכן אלתרמן נמצא (או לפחות בערך).
שוב התחיל אמרפל לחפש, עובר בין קיבוצים ומושבים כמו גובה המיסים – מגיע, מחפש ועוזב כלעומת שבא. באחד הימים חשב שמישהו הבחין בו, אמרפל הדחיק את החרדה שלו מחשיפה. אחרי יובל בו היה בלתי נראה, כמו עוד דרור על ענף עץ אורן בירושלים התרגל למצב הזה.
"עוד דרקון? איך הוא נראה?" "היו לו קרנים מסולסלות, כמו של דישון אבל בגוון כהה של כחול, וגם שפם סוס-ים צהבהב." אלתרמן נרגש, "זהו דודי, אמרפל; הוא הדרקון ששמר על מגילות האיסיים. מעניין מה הוא עושה פה… " "דוד שלך? אז יש עוד דרקונים בארץ ישראל?" "בוודאי! יש הרבה – טרומפלדור, אהרוני, נפוליאון, פיטרי, אלנבי… אבל אמרפל לא נוהג לטייל כל כך רחוק. אני צריך לפגוש אותו, אולי משהו קרה… " "מה כבר יכול לקרות לדרקון?" חשב לעצמו אלתרמן, "אולי הוא צריך שאשמור על אוצר, ואולי הוא רוצה שאמצא לו אחד. כך או כך כדי שאפגוש אותו." אלתרמן השתהה קצת, "איפה ראית אותו?"
זו הייתה שעת צהריים, אמרפל ישב על גדת הנהר וצפה בפרפור עקוד משיג לעצמו ארוחת צהריים. הוא חשב בראשו על תכנית ב', לאמרפל תמיד הייתה תכנית ב'; מה יקרה אם לא ימצא את אלתרמן? או אם יגלה כי גם הוא עזב… אולי ישנם דרקונים נוספים בארץ ישראל? אולי אם יחפשם באוצרות טבע או באוצרות נוף… בדרך הוא ראה עמק שלו אשר נראה היה כמקום טוב להתחיל בו את החיפושים אחר דרקון שכזה, אם ישנו; הוא ניסה להזכר בשמו של העמק… אולי זו עוד תקופת שפל? הרי גם לפני כשלוש מאות שנים התדלדלה האוכלוסיה ועזבה לאירופה, אשר פרחה מרוב אוצרות. המחשבה על עזיבה חלפה במוחו הקודח והוא הדחיקה, בביטול מודע ובחרדה לא מודעת, לא מעז להכיר באפשרות בפחד פן זו תגשים את עצמה כנוראה שבנבואות.
"אמרפל!" אי שם, מתחת לעץ תאנה חשב אמרפל ששמע קול מוכר, הוא הסתובב והבחין בדרקון בעל תבנית משקפיים סביב עיניו, בבת אחת נטש הרהוריו משמחה וקרא – "אלתרמן! אינך משער לעצמך עד כמה מאושר אני לראותך."
"אתה אינך משער כמה אני מופתע… מה אתה עושה כאן? לא זכור לי שאתה חובב צפרות." אמר אלתרמן בעודו צופה בפרפור מצליח להעלות דג במקורו וסר לסעוד על ענף עץ אלה עטור עפצים.
"אתה לא יודע? לא שמעת על העזיבה ההמונית?" "חדשות מסוג זה מרבות לפסוח על אזור זה… כפי שאתה רואה, אין פה הרבה דרקונים. על איזו עזיבה אתה מדבר?"
"של דרקונים, הייתה עזיבה או שמא נטישה של דרקוני הארץ בחיפוש אוצרות מחוצה לה. ככל שידוע לי אני ואתה הם הדרקונים האחרונים בארץ ישראל."
"מעולם לא היית חורני, איך הגעת למצב כזה?"
"זה לא משנה! אני זקוק לך ואני זקוק לפתרון."
"אני מצטער אמרפל… טוב לי פה, מה אתה רוצה שאעשה? אני אתחיל לשמור על אוצרות הצפון ואתה על אוצרות הדרום?"
"כמובן שלא! הבעיה יותר עמוקה מכך, אני בעצמי פיתחתי סלידה מחלקים באוצר ומחשבת עזיבה חלפה בראשי; אני שומר על מוזיאון ישראל – מוזיאון גדול בירושלים שמחזיק במגילות האיסיים."
"נחמד לדעת שחזרת לאוצר הישן שלך, אני חושב שזו אבן מייל טובה להתחיל ממנה."
"לא לא אלתרמן, אתה חייב להבין, אני לא זה שמשנה פה! תחשוב על כל האוצרות העומדים, חשופים לשלל נזקין ופגעים בלא דרקון שיגן עליהם. אם השמירה על מה שלא יהיה אוצרך נטלה ממך כל אמפתיה הרי שאתה הוא החורני בינינו."
"לבי נחמץ למשמע גורלם של האוצרות, אבל מה אני כבר יכול לעשות? לשם השפיות שלי אני חושב שעדיף להתמקד באוצר שלך. אם באותה העת נפתור גם את הבעיה הגדולה יותר, אשרינו; הרי אמרת שגם אתה חשבת לעזוב."
"לא חשבתי זאת! אבל כל עזרה נחוצה. קדימה, הארץ השתנתה מאז שעזבת את הארכיון."
"רק רגע, לפני שנצא ישנו דבר מה שעלי לעשות."
אלתרמן חש לאוצרו, גילה עדיין הייתה שם, בוחנת ספרים. "גילה, אני יוצא לירושלים לעזור לדודי. תוכלי לשמור על האוצר בהיעדרי?" "בטח, במה זה כרוך?" "לא הרבה בכל הקשור לאוצר הזה… אם יקרה משהו שמסכן את הספרים אני סומך עליך כי תדעי מה לעשות." "בסדר גמור, להתראות ובהצלחה!" "תודה רבה!"
אמרפל המתין לאלתרמן לא רחוק משם. "זהו?" "כן, בוא נלך לירושלים."
בדרכם ירושלימה שוחחו אלתרמן ואמרפל ולעיתים שתקו שתיקה. גם בשתיקות טמון כוח הבעה.
"מדוע נטשת את הארכיון?"
"אמנם זה בהחלט היה אוצר אבל לא חשתי אליו חיבור כפי שאני חש אל אוצרי הנוכחי."
"מתי זה הפך לשיקול? אתה אמור להגן על אוצר למען אותו אחד אשר כן חש חיבור אליו."
"זה יותר מורכב מזה, האוצר שאותו אני אוצר צריך להיות אחד כזה שלמענו אני מוכן לטייל בין דירות, כספות, ספריות ומערות מטמון בלתי נגישות ולו כדי להגדילו או להשיב פגעי בזיזה. אם אני לא יכול לעשות את זה למען הוא שלמענו אני נוטר, איזה טעם יש בשמירה?"
"מה אתה יודע, יכול להיות שיש משהו בדבריך. אולי זהו שורש הבעיה…"
הם נכנסו לעיר; בריחו המוכר של האוויר היה משהו חסר, נסתר לכל מלבד לחוטמים המאומנים.
"ברוך הבא למוזיאון ישראל, אני מציע שנחתור ישר ללב העניין." אלתרמן בהחלט לא רצה לחתור הישר אל לב העניין; אדרבא! הוא היה מעוניין להתבונן ולבחון כל דבר שיש למוזיאון להציע מלבד לב העניין. הוא מעולם לא ראה את המגילות אלא רק שמע עליהן, והיה נרגש לראות אילו ממצאים נמצאו בשנות היעדרו. הוא שמע על ונוס מברכת רם, אך לא יותר, וגם אותה לא ראה מעולם. הוא שוב הרגיש כמו דרקון קטן המגיע לסיור באוצר אביו בסליקי האצ"ל ובאוצרות נוף אחרים ששבו את ליבו (כגון אוצר נוף אותו נצרה בשעתה אם אבי אביו ובעקבותיו בא צפונה מלכתחילה). למעשה, לב העניין המזורגב יכל להתפלחץ באיזו מחלקה קרדיולוגית על שם קלרמו ניקאפורי.
"אלתרמן! אין זמן!" "טוב, טוב…" באנחה החזיר אלתרמן את מחשבותיו. הם סרו לאגף האומנות המודרנית, אמרפל הנרגן הצביע על מוצגי הדאדא כדוגמה ניצחת לנגע באוצרו ואלתרמן השקיע את מחשבתו בניסיון להבין את כוונת האומן ולא בהקשבה למרמוריו הנרגנים של דודו הרוטן.
"מילא הטירה שהייתה מוצגת כאן, זו על הסלע המרחף. אבל מה זה אמור להביע?! מי חשב שכדאי להציג את זה?!" "אני…" אמר קול שהחל את דיבורו בבטחון ואז נדם בפתאומיות כשראה מיהו הרוגז. "שלום, מי את?" שאל אלתרמן בנועם, "זאת האוצרת, אסנת." אמר אמרפל והמשיך בדיבורו כשנקטע בשנית, "מי, מה אתה?" "אני?" שאל אמרפל בתמיה, "אני דרקון מן הסתם." "דרקון? מה אתה עושה פה בדיוק?" אמרפל צחק צחוק עמוק וקצר, "איזו מן שאלה, אני הרי שומר על אוצר המוזיאון!" "יש אוצר במוזיאון?" "אז למה את חושבת שקוראים לך 'אוצרת'?" "נראה שיש לנו הרבה על מה לדבר. אתה יכול להסביר לי מהי בדיוק הבעיה שלך עם הדאדא?"
אמרפל ואסנת נסוגו לאגף אחר של המוזיאון ואלתרמן סוף סוף היה חופשי ומאושר לסייר במוזיאון כאוות נפשו, לעבור מוצג מוצג – אגף אגף, היה לו זמן וקשרים בהנהלה. או אז חשב כי מה עוד צריך דרקון שכמותו? אוצר לשמור עליו ולהתעמק בו, נוף יפה ושמי תכלת וקשרים בהנהלה של מוזיאון שכזה; הרי יש לו הכל בעצם.
"ואז אמרפל ואסנת שוחחו והחליטו להתאים את תצוגת המוזיאון, אך אמרפל למד להעריך את המוצגים שאסנת התעקשה להשאיר, הם צמד טוב ביחד." סיפר אלתרמן לגילה, "ומה בנוגע לשאר הדרקונים?" "הם עוד ישובו, קשה לי להאמין שדרקונים כמו האלי או ביסמרק מרוצים מחלוקת אוצרם; ובסופו של דבר, זה לא מתאים לכולם. לבנתיים האוצרות הללו יחכו, קשה להתעלם מהריח הממכר של אוצר נטוש."
אלתרמן שכב בשלווה על גדת הנהר, מארח חברה לפרפור שניסה להתקין לעצמו ארוחה בעוד הוא קרא בספר מאוצרו בפעם כה מרובה עד שאין היא ברת ספירה, כמספר הפעמים בהן שלה הפרפור דג מן הנהר. או אז הכתה באלתרמן תחושת המציאה – הוא ידע למען מי הוא שומר על אוצרו.