פיית הזיכרונות
השעון המעורר צועק עליי לפנות בוקר, אני מתקלח ולובש את המדים הוורודים. הכנפיים עומדות, חצאית הטוּטוּ מתאימה בול, וזה כל כך מביך שאני רוצה לדפוק את הראש במראה של השירותים ולחזור למיטה. אני לוקח שרביט ורוד עם ראש כוכב ובקבוקון של אבקת נצנצים ומבצע ריקוד קטן, ואז עוצם את העיניים בבושה. "אלוהים, תעשה שהרחוב ריק," אני מתפלל ופותח את הדלת.
קריר בבוקר ושיערות הרגליים שלי סומרות. אולי הייתי צריך לגלח אותן?
"אני מזהה את המדים האלה," נשמע קול שמקפיץ אותי. מולי עומד בחור שרירי ומגודל, לובש מדי פיה סגולים ומשקפי שמש. השרביט שלו מונח על האוזן, יש לו חגורת כתף של בקבוקוני אבקה שמזכירה שרשרת של מכונת ירייה והשיער שלו מעוטר בנצנצים.
"כן," אני נזהר ובוחן את הרחוב ללא הרף, שלא יבוא איזה שכן שלי.
"אתה יכול להירגע, מעכשיו אתה בלתי נראה," הוא אומר ונוקש בעזרת השרביט על הראש שלי. צמרמורת חולפת בגופי והכול מתבהר. אני מועד ומנסה להישען על עמוד תאורה, אבל במקום זה הגוף שלי עובר דרכו ואני נופל.
"בוקר טוב. אני צוף-דבש, ואני אכשיר אותך לתפקיד של פיית זיכרונות," הוא אומר, מושיט יד ללחיצה ומושך אותי לעמידה. "לפני שנתחיל, תספר לי קצת על עצמך… רקפת-אחו."
"זה השם הדבילי שהחברה נתנה לי. קוראים לי דניאל. בסך הכול חיפשתי עבודה."
"אף אחד לא בסך הכול מחפש עבודה. ככל שתגלה לי מוקדם יותר ככה זה יקל על שנינו."
אני מהסס לרגע וכבר הראש שלי מתחמם מסומק. המילים שאמרתי לתמר בפארק ליד הנדנדה עוד מהדהדות לי בראש: "היי, אני מאוהב בך כבר כמה שנים. רוצה לקפוץ לקפה?"
"לא. מי אתה?" היא עונה ולוקחת שני צעדים לאחור.
"את לא זוכרת? שיחקנו כל יום כשהיינו בגן."
"נראה לך שאני זוכרת משהו מהגן?!"
"אני רק רוצה לדבר—"
"תקשיב, אני לא יודעת מי אתה ואין לנו על מה לדבר. אז תשמור מרחק לפני שאני מספרת לחבר שלי," היא מסיימת ובורחת מהפארק לפני שאני מספיק לסגור את הפה.
זה קרה לפני שבוע. קרסתי על הספסל ובהיתי בעצים במשך שלוש שעות. התמונה חקוקה לי בראש: שני ילדים יושבים על הנדנדה האדומה-חלודה שבפארק ונשבעים שבעוד 15 שנים הם יתחתנו. יום אחד ההורים שלה עברו דירה והיא נעלמה, ורק לאחרונה היא צצה שוב. לא הפסקתי להסתכל עליה מאז, ובכל פעם שהמבטים שלנו הצטלבו האמנתי שהיא זוכרת. לבסוף אזרתי מספיק אומץ להזמין אותה אל הנדנדה ולהתוודות…
"והיא בכלל לא זוכרת אותי?!" צעקתי, מבהיל שני חתולים.
ויש לה חבר. או שהיא משקרת. אולי היא משקרת. כמו המילניאל שאני, ישר חיפשתי בטלפון, "איך להחזיר זיכרונות לאנשים?" אבל אף אחת מהתוצאות לא הייתה מספקת. מרוב תסכול לחצתי על פרסומת:
רוצים לנהל את הזיכרונות של האנשים שסביבכם ולשפר את העולם?
לחצו כאן כדי להירשם! מספר המקומות מוגבל!
בתוך שעה קיבלתי מסרון עם הפרטים, וכבר הייתי בדרך לבניין המשרדים המרשים. עליתי לקומה החמישית, צלצלתי באינטרקום סמוך לדלת בעלת הלוגו: פיית הזיכרונות, עם ציור של פיה ורודה שמפזרת אבקת על הכתוב, וברגע שנכנסתי כבר התחרטתי: כל האנשים שבפנים לבשו בגדים של פיות; ורודים, ירוקים, כחולים, צהובים, כולם עם חצאיות טוּטוּ וכנפיים חצי שקופות מזדרקות מהגב, מחזיקים שרביטים עם ראש כוכב ובקבוקונים של אבקת נצנצים.
"לאן לעזאזל הגעתי?" לחשתי כשהחושים שלי עומדים לקרוס מרוב צבעים.
"דניאל?" שאל אדם בגיל העמידה שלבש חליפה וחצאית בגוון תכלת.
"כן!" נעמדתי כשהרזומה הכמעט ריק שלי מעוך ביד והרגליים מתכוננות לזנק מחוץ לדלת.
המשכנו במסע מהפנט לתוך משרד מעוטר כוכבים זוהרים בחושך, כשאני מתיישב בתוך פוף זרחני, ותוך ניסיונות הרגעה המנהל סיפר על החברה, פיית הזיכרונות, שמתמחה בייבוא ובייצוא, במעקב ובמחיקה של זיכרונות. הוחתמתי על הסכמי סודיות דרקוניים ולא עקבתי אחרי 90% מהשיחה. משהו על 36 שעות ביממה ומחיקה של 12 שעות מתוכן, והתפקיד שלי, לעקוב אחרי אנשים ברחוב שבו אני גר ולדווח על אירועים חריגים כמו רצח, אונס, גניבה וניסיונות לפצח גרעין אטומי או לפתוח חור שחור…?
קיבלתי שרביט, בקבוקון נצנצים, מדים ושם של פיה, וקבעו לי הכשרה. אבל רגע לפני שברחתי והתקשרתי למשטרה, עצרתי ושאלתי, "אתם יכולים להזכיר לאנשים דברים שהם שכחו?"
"מישהי שכחה אותך?" שאל המנהל. הוא קלע בול. "זה אפשרי, אבל דורש פיקוח הדוק והרבה אישורים. אחרי ההכשרה שלך נדבר."
זה סקרן אותי מספיק.
"מישהי שכחה אותי ואני רוצה שהיא תזכור," אני מסכם ברחוב.
"אה, זה פשוט. אבל אחרי ההכשרה," ממשיך צוף. "הסבירו לך קצת על העבודה שלנו?"
"רק… משהו על 12 שעות שמוחקים כל יום," אני ממשיך בזמן שאני מעביר את היד שוב ושוב דרך חומת אבן ותוהה אם אני חולם את כל זה.
"אז כן, למעשה יש 36 שעות ביממה, אבל זה סוד. זה כדי שנוכל לפנות מהזיכרונות של העולם את 12 השעות הקטלניות ביותר. רק ככה בני אדם יכולים לשרוד בלי להשמיד את עצמם."
"אה…" הגרון שלי משמיע צליל מבולבל.
"שמעת פעם על עכביש מדבר מתגלגל? איגואנה שמשפריצה דם מהעיניים? נראה לך שאלה חיות שהיו קיימות תמיד? לא, לא. חבורת מדענים המציאה אותם יום אחד ושחררה לטבע, והיינו צריכים לבחור אם למחוק את זה או 12 שעות קטלניות יותר. למוחרת בבוקר פתאום החיות האלה תמיד היו שם."
"רגע, אנחנו בלתי נראים?!" אני שואל כלא מאמין.
"אה, אתה עוד בזה." צוף מגרד באוזן. "אני מניח שתלמד על הדרך. זה הרחוב שלנו. זה רק 28 בתים, אבל אל תיתן למספר להקל עליך. תוך שבוע אתה אמור להכיר את כל הדיירים כמו את הכנפיים שלך, זה ברור?"
"אה…" אני עוד מעביר את היד דרך דברים.
"כן, זה אמיתי," נאנח צוף. "בדרך כלל לאנשים יש שאלות כמו, 'למה לא מנעתם את מלחמת העולם השנייה?' אבל אני רואה שאתה עסוק בדברים החשובים באמת."
"למה לא מנעתם את מלחמת העולם השנייה?" אני שואל, בבירור עדיין מוקסם מהגוף החדש שלי ועסוק בלהעביר את היד דרך חתול רחוב שנועץ בי מבט.
"זה כי מנענו אחת גרועה יותר. וחיות רואות אותנו, אז תיזהר."
"הבנתי," אני נעמד ומחליט לזרום עם ההרפתקה הזאת. אולי באמת אפשר להחזיר את הזיכרונות שלה. גם אם יש לה חבר, אני לפחות רוצה שהיא תזכור אותי. "אז מה אנחנו עושים?"
"היכרות. אנחנו הולכים לעבור בכל הבתים ולהכיר את הדיירים. חשוב לדעת מי גרים ברחוב שלך ומה הם עושים, למקרה שאחד מהם יכול להיות זה שיהרוס את העולם."
"פפף," אני מגחך. "האנשים ברחוב הזה זקנים ומרירים. אין להם כישורים לגרום נזק."
"אתה תופתע." הוא מהדק את משקפי השמש. "עצה למתחילים – תנשום עמוק. רואים בעבודה הזאת דברים קשים."
"בשביל זה אתה כאן, לא?" אני אומר תוך פיהוק ומותח את הידיים מאחורי העורף.
העבודה מתחילה וזה ללא ספק היום ההזוי ביותר שחוויתי מעולם. הבית הראשון הוא שלי, אנחנו נכנסים וסורקים את הסלון, את חדרי השינה ואת השירותים. צוף רושם ואני עדיין עסוק בלהעביר את היד דרך דברים. אמא שלי חוזרת הביתה מהעבודה וממשיכה לעבוד מול המחשב. צוף שואל אותי עליה; איך קוראים לה, במה היא עובדת, מה היא אוהבת לעשות בזמנה הפנוי. אני עונה והוא רושם.
אנחנו ממשיכים לבית הבא, לבית שאחריו ולזה שאחרי, וכך אנחנו עוברים עד הערב על כל הבתים ברחוב. אנחנו רושמים כל חדר, איך הבתים נראים מבפנים, איזה רכוש חשוד יש בתוכם כמו מקרר מתקדם ממדינה זרה או מחשב יוקרתי שחוצב מטבעות מבוזרים, רושמים כלי נשק בתוך כספות ורושמים מכוניות שעל פי הסתברות הפיות נכונות יותר להיות מעורבות בתאונות.
אחד הדיירים ברחוב הוא רועי המשקפופר, חבר שלי מהלימודים. אף פעם לא היינו קרובים במיוחד, אבל עדיין היה קשה לתפוס אותו צופה בפורנו. אני מסיט את הראש לצד בזמן שאני נאלץ להקשיב לגניחות. צוף תופס את החצאית שלי ומונע ממני לעזוב את החדר.
"למה אנחנו צריכים לראות את זה?" אני שואל כשאני נבוך ומסתיר את המבט.
"זה חלק מהעבודה," עונה צוף ברשמיות.
"הוא צופה בפורנו! כולם עושים את זה! איזה חשיבות יכולה להיות לזה?"
צוף מסתכל ורושם, וכשאנחנו סוף סוף יוצאים משם, אני כל כך נבוך שאני כנראה לא אוכל ללחוץ לרועי את היד לעולם.
כשהשמש שוקעת אנחנו מגיעים לבית האחרון בו גרה מישהי שאני מכיר מהגן, מעיין הבת. פשוט היה גם מעיין הבן, אז ככה הבדלנו ביניהם. מעיין היא ממש לא הטיפוס שלי, עם השיער המתולתל היבש שלה והשפתיים הנפוחות, אבל היא חברת ילדות של תמר, אחת שהיא כן זוכרת, ואני נתפס לא מוכן כשאני נכנס פנימה דרך הדלת לחדר השינה ורואה סביב שולחן קטן אותה ואת תמר יושבות ומפטפטות, תמר עם השיער השחור החלק שלה והעיניים הכחולות המבריקות.
"מה היא עושה כאן—?" אני עוצר ובוהה.
"מה קרה?" שואל צוף.
"זאת היא, הילדה ששכחה אותי."
"מי מהן?"
"זאת," אני אומר ומצביע על תמר, נדהם שהיא לא רואה אותי וממשיכה בשלה. אני נעמד מאחוריה ורואה את ההודעות שלה בטלפון, את העורף שלה ואת הפתקית שעל צווארון החולצה.
"מתוקה. מזל שאתה יכול לרגל אחריה בלי דאגות," צוף אומר וטופח לי על הגב כל כך חזק שאני נופל על ארבע, ממש צמוד ללחי של תמר. "אז מה היא שכחה?" הוא מחטט.
אני קם ומסייר בחדר, מסתכל על ציורי הקיר של מעיין ומקשיב לעט הרושם של צוף. "הבטחנו בגן שנתחתן כשנהיה גדולים, אבל היא עברה דירה. עכשיו כשהיא חזרה מתברר שיש לה חבר."
צוף מהמהם כמקשיב, ואז מסתכל לרגע על תמר ואומר, "אין לה חבר."
"מה? איך אתה יודע?" אני שואל ומתקרב. אנחנו בוחנים את הפרצוף הצוחק של תמר. צוף מעביר את השרביט שלו בעדינות דרך הראש שלה, מוציא כדור זרחני מתוכו, מנער ובוחן אותו. "אין לה שום חבר."
"אתה יכול לראות כאלה דברים?!"
"בטח. היא אמרה שיש לה חבר כי הבהלת אותה."
אני כורע וקובר את הראש בידיים. "זה עוד יותר גרוע! …והיא באמת לא זוכרת אותי?"
"כרגע לא. אפשר להעיר זיכרון רדום – אבל זה לא מקובל," הוא ממשיך לרשום.
"ולהציץ לה בתוך הראש זה כן מקובל?"
"הצצה זה נחוץ כדי לראות שהיא לא מתכננת להשמיד את העולם בעזרת פצצה גרעינית," הוא מדקלם בזמן שאני מגלגל את העיניים. "לשנות או להעיר זיכרונות זה כבר חבלה. אני לא יכול לאשר לך כזה דבר, אבל כשתסיים את ההכשרה ותנהל את הרחוב הזה לבד… אף אחד לא ישים לב לחבלה קטנה פה ושם," הוא מוסיף, ואני יכול להישבע שהוא קורץ דרך משקפי השמש.
"יכול להיות שהיא איבדה את הזיכרון הזה ב-12 שעות שמחקתם?"
"אתה זוכר את האירוע?"
"בבירור."
"אז לא. אנחנו מוחקים את 12 השעות לכולם."
"אולי אני חריג? שומרים את השעות האלו? אפשר להחזיר אותן?" אני דוחק.
"וואו, תוריד הילוך." לראשונה צוף מפסיק לרשום ומצביע עליי בעזרת השרביט. "אלא אם החברה שלך היא ראש ממשלה או נשיא, היא לא תהיה מוזכרת ברשומות. לפעמים אנשים פשוט שוכחים. אם אתה באמת רוצה שהיא תזכור אותך מלפני כל כך הרבה שנים, תעבוד קשה. אני בטוח שיום אחד תהיה לך הזדמנות לעשות את זה."
בכאב רב אנחנו עוזבים את הבית, ואני מפנה מבט אחרון לעבר תמר. היא כל כך יפה, אני רוצה לחבק אותה, לנשק אותה, ללטף לה את השיער… אבל אני מנתק את המבט ויוצא.
אנחנו נפרדים וקובעים להיפגש מחר בבוקר בכניסה לרחוב. אני זורק את עצמי על המיטה ומתקשה להירדם. "איך להחזיר זיכרון זה חבלה?" אני שואל לתוך הכרית. "אם כבר זה ריפוי."
למוחרת אנחנו נפגשים, צוף נוקש לי על הראש בעזרת השרביט והופך אותי לבלתי נראה, והפעם אני זה שרושם. מוזר לחשוב שנמחקו 12 שעות מהיממה ובכלל לא שמתי לב. מתי הן היו ומה קרה בהן? אני שואל את צוף, אבל הוא טוען שזה מידע סודי.
אנחנו עוברים על הבתים של הרחוב בסדר הפוך. אני רושם את הנוכחים, מה הם עושים ומה דרגת הסיכון. אמא של מעיין מבשלת, סיכון אפס. זוג זקנים צופה בטלוויזיה, סיכון אפס. אבא של רועי ישן אחרי עבודת לילה, סיכון אפס. ההורים שלי בעבודה והבית ריק, סיכון אפס. אנחנו מסיימים לעבור על הבתים בצוהריים.
"שום דבר חריג היום וסיימנו מוקדם. אני אענה לך כעת על שאלות שלא חלה עליהן סודיות," אומר צוף ומתיישב על חומת אבן נמוכה, תוך שהוא שולף שקית עוגיות ומכרסם.
"העבודה הזאת תמיד כל כך משעממת?" אני שואל כשאני בוחן את הרשומות. "כי כל מה שרשמנו עד עכשיו זה כלום."
"וטוב שכך. אנחנו צריכים להודות שאין כאן משהו חריג."
"מה נחשב חריג?"
"אם למשל החבר שלך מבצע ניסוי בפצצת גרעין ומוחק רחוב, זה חריג—"
"למה שדבר כזה יקרה?!" אני מתפרץ.
"אתה אף פעם לא יכול לדעת, ולכן אנחנו בודקים את כולם," הוא אומר ושולף כריך טונה מנוילן מתוך כיס אחורי בחצאית.
"איך זה בכלל עובד, המחיקה הזאת?"
צוף נוגס בכריך ומדבר בפה מלא. "בסוף כל יום הפיות הגבוהות מקיימות דיון ובוחרות יחד את 12 השעות המזיקות ביותר. האירועים המשעממים שאנחנו רושמים עוזרים להן לסנן את הזיכרונות של העולם בצורה יעילה, כדי למחוק את השעות שישפיעו מה שפחות על המציאות."
"אבל איך הן מוחקות?"
"אני לא יודע, אני לא פיה גבוהה."
"זה לא הגיוני. מה אם מוחקים 12 שעות באמצע היום, אחרי שכבר קרו דברים? מה קורה לאנשים שמתו או שנולדו אחרי השעות שנמחקו?"
"אנשים מתים פתאום מהתקף לב, תינוקות יכולים להיוולד מתים בעקבות זה. זה מורכב ויש צוותים שלמים שבוחנים את ההשלכות, וזו הסיבה שאנחנו רושמים כל דבר קטן, גם כשלא קורה כלום. המטרה היא להשפיע מה שפחות, אלא אם חייבים למנוע אסון עולמי."
"ואם יש שתי מלחמות, אתם בוחרים את זו שמתים בה פחות אנשים?"
"החברה שלך חזרה," הוא מצביע. תמר ומעיין נכנסות לבית של האחרונה והלב שלי מחסיר פעימה. "רוצה לרגל?"
"לא יודע, לא נעים לי—"
"קדימה, צריך לרשום! יש לנו עבודה עד הערב!" צוף מושך אותי כמו ילד ואנחנו נכנסים בעקבות הבנות כמו שני מרגלים. הן נראות כמו אחרי מלחמת מים, הבגדים רטובים ומטפטפים על הרצפה והן מייבשות את השיער במגבות.
"נראה לי שאני צריכה מקלחת," אומרת תמר.
"יש מגבות מקופלות מתחת לכיור, אני מתייבשת בחדר," עונה מעיין וממשיכה במסדרון.
תמר מסירה את הבגדים ונכנס למקלחת, ואני פעור פה, מסתכל לצד ותופס את הפרצוף של צוף כדי להסתיר לו את משקפי השמש.
"מה אתה עושה? אנחנו נפספס את כל האקשן," משחיל צוף.
"אנחנו לא כאן כדי לראות אותה ערומה!" אני אומר כשאני מושך אותו בחצאית שלא ייכנס לחדר המתמלא אדים בעקבותיה.
"זה חלק מהעבודה—"
"זה לא! למה אתה צריך לראות אותה ערומה? היא לא תפצלח גרעין אטומי במקלחת!"
"נו, באמת. אתה יודע כמה אנשים ערומים כבר ראיתי?"
"אז תפסיק!" אני צועק. דלת המקלחת נסגרת, תמר שרה בפנים והמים זורמים. "אין לכם נהלים לפרטיות?"
"פפף, אף אחד לא מכבד את זה," זורק צוף.
"אז אנחנו נכבד. אתה לא מסתכל על אנשים ערומים יותר. וגם לא על כאלה שצופים בפורנו."
צוף נאנח בקול. "בגלל זה אני שונא להדריך פיות מתחילות."
"ואנחנו שונאות כשמדריכים אותנו לא נכון," אני עוקץ.
אנחנו ממתינים בחוץ ורושמים, ותמר יוצאת לבסוף כשהיא מכורבלת במגבות. אני מכריח את צוף להסתובב עד שהיא מסיימת להתלבש, היא נכנסת לחדר של מעיין והשתיים שוכבות יחד במיטה כשהן מאזינות למוזיקה.
"איזה מתוקות," אומר צוף ומצלם אותן בטלפון שלו.
"תמחק את זה," אני דורש.
"אני סתם מתגרה בך. בכל מקרה אסור לנו לצלם," הוא אומר בפרצוף חמוץ ומוחק את התמונה.
תמר כל כך יפה, אני רוצה להתקרב ולהתכרבל איתן במיטה, רק לגעת בה. למה היא לא זוכרת אותי? זה כל כך לא הוגן. נועדנו להיות יחד, אני יודע את זה, אני מרגיש את זה.
"אולי היא לסבית," אומר צוף כקורא מחשבות.
"היא לא!"
"תסתכל עליהן."
"כל הבנות ככה."
הן משחקות אחת לשנייה בשיער. הלב שלי מחסיר פעימה, אבל אז מעיין מצילה אותי כשהיא שואלת, "מה עם הבחור הזה שאמר לך שהוא מאוהב בך?"
האוזניים שלי מזדקרות. אני רוצה להקשיב, אבל גם רוצה לברוח החוצה.
"הייתי בטוחה שהוא הולך לתקוף אותי," אומרת תמר ומניחה יד על הלב.
"מה?!" אני שואל בקול. זה כל כך רחוק מ…
צוף מתפוצץ מצחוק.
"לא בא לך איזה חבר שיפנק אותך כשאת חוזרת הביתה?" ממשיכה מעיין.
"ממש לא. הדבר היחיד שמעניין אותי כרגע זה לימודים," אומרת תמר. "בטח לא איזה הזוי שחושב שאני זוכרת משהו מהגן."
"היי, היי, יש לי רעיון!" אומר צוף כשהוא מתקשה לכבוש את גל הצחוק שתקף אותו. "אולי אתה זה שלא זוכר נכון! אולי ההבטחה שלך לא הייתה עם זאת, אלא עם זאת!" הוא מצביע על מעיין. "איזה קטע זה יהיה אם אתה זה שלא זוכר נכון, אה?! בכלל הבטחת להתחתן עם מישהי אחרת!" הוא נופל על הרצפה מרוב צחוק.
התמונה של תמר חקוקה לי בראש. אני לא מדמיין.
בשלב מסוים צוף נרגע, נושם לרווחה וממש מנגב דמעות. "מצטער, אני קצת משחרר עליך אדים. תראה, לא נעים לי לאכזב, אבל האמת הכואבת היא שאתה כנראה לא חשוב לה כמו שהיא חשובה לך, וזו הסיבה שהיא שכחה אותך. הדבר הכי טוב זה להמשיך הלאה. מישהי שלא זוכרת אותך לא שווה את הזמן שלך. בוא," הוא טופח לי כל השכמות ויוצא מהבית—
צרחה מהדהדת מפצחת את האוויר של הרחוב. אני מזנק החוצה, וצוף כבר בחצי הדרך לעבר הבית של רועי. אני רץ אחריו בשיא המהירות, וכשאני מגיע, מותש, שרביט ביד אחת ובקבוקון נצנצים בשנייה (השד יודע מה אני אעשה איתם), הדלת נפתחת, מגואלת בדם, ורועי בורח החוצה כשהוא מתגלגל על הרצפה. אבא שלו, מאחוריו, זורק את הגופה של אמא שלו על הרצפה.
"מ-מ-מה לעזאזל?! תעצור אותם!!!" אני צועק על צוף. אבא של רועי מתקרב אליו, אני מזנק לעצור אותו אבל הידיים שלי עוברות דרכו.
"אמרתי לך לא לגעת לי בדברים!!!" צורח האב וסוטר לרועי.
רועי לא נשאר פראייר, מתגלגל כשהוא תופס סלע וזורק עליו. הוא פוגע לאביו בברך וכבר נעלם בריצה בקצה הרחוב, בזמן שאנשים מתחילים לצאת מהבתים. אבא שלו מתבונן בעיניים המתות של אמא שלו, ואז מתכדר עליה כשהוא פורץ בבכי, צורח לעבר השמיים ודוקר את הגרון של עצמו בעזרת סכין מספר פעמים.
אני בוהה בפה פעור, חסר מילים. צוף, לידי, עומד ורושם.
השעה מאוחרת, אורות אדומים וכחולים מהבהבים מסביב, שוטרים מחזירים את רועי, עומדים ורושמים כמו צוף, אוספים את הגופות, ולבסוף קרובי משפחה של רועי לוקחים אותו משם. אני בוהה במתרחש כלא מאמין, ולידי צוף מתייעץ עם אסופה של פיות רושמות.
"מה הם אמרו? אפשר למחוק את זה?" אני שואל כשצוף חוזר אליי.
"זה לא חשוב מספיק."
"מה?! היה פה רצח והתאבדות! חבר שלי נשאר בלי הורים! תמחקו את זה!"
"זה למחוק את 12 השעות האחרונות של כל העולם. מה אם מישהו בדיוק המציא תרופה למחלה קטלנית? מה עם כל התינוקות שנולדו?"
"חלק ייוולדו שוב – אמא של רועי לא תקום לתחייה!" אני צועק.
"זה לא כל כך פשוט," מרגיע צוף, או לפחות מנסה. הגוף שלי רותח וכל השערות סומרות.
"הבקשה שלך תעלה לדיון בסוף היום, אבל אני מכין אותך, זה כנראה לא אירוע חשוב מספיק. יש עוד 22 שעות ליממה ומה שיימחק זה כנראה 12 השעות האחרונות. זה יוצר הכי מעט סיבוכים—"
"התרחש פה רצח! אתם לא רוצים למנוע את זה?!"
"אתה יודע כמה מקרי רצח מתרחשים בעולם ביממה?! אי אפשר למנוע את כולם!" זו פעם ראשונה שהוא צועק עליי. "האירוע הזה קשה רק כי אתה מכיר את המעורבים. והוא לא יימחק אם לא יתרחש משהו ב-11 השעות הקרובות שירעיד את העולם."
"אני לא מאמין שאני מצפה שמשהו כזה יקרה…" אני אומר וקורס על הרגליים.
צוף רוכן לידי. "זו העבודה האמיתית. יש עובדים שחושבים מה שאתה חושב כרגע, ואז יוצאים לרצח המוני. אל תעז."
"אני לא מטומטם." לרגע אני מדמיין את עצמי הולך לרחוב סואן ורוצח עשרות אנשים, רק כדי ליצור אירוע חריג מספיק כדי שהפיות ימחקו את כל 12 השעות האחרונות. אבל מה אם באותו הזמן מישהו אחר יצא לרצח המוני במקום אחר בעולם והן יצטרכו לבחור? ובכל מקרה, זה שמחקו את הרצח לא יבטל את זה שאני רוצח.
"אי אפשר לתקן רצח אחד בעזרת רצח אחר," אני מסכם. צוף נושם לרווחה. "אבל זה כל כך מתסכל! למה אתם לא יכולים למחוק שעות ספציפיות במהלך היום?"
"כי לכל דבר יש מחיר. זה מצער, אבל לפעמים הכי טוב לא לגעת."
למוחרת אנחנו לא מדברים על מה שקרה. צוף מלמד אותי לנקוש על הראש כדי להפוך לבלתי נראה בעצמי. אנחנו עוברים על הבית הריק של רועי ורושמים. האירוע הזה לא נמחק. כפיצוי, צוף מלמד אותי להשתמש בשרביט כדי להציץ בזיכרונות של אנשים. זוג הזקנים חושב בעיקר על אוכל, מעיין חושבת על בנים ואמא שלי חושבת על הפרויקט הבא בעבודה. זה לא כל כך מעניין, אבל צריך לרשום גם את זה.
בסוף היום צוף ואני אנחנו יושבים לאכול במסעדה סמוכה והוא פתאום אומר, "דיברתי עליך עם הבוס שלי וזרקתי מילה טובה. עברת מבחן קשה אתמול והם מאוד מרוצים."
"איזה מבחן? שלא יצאתי לרחוב לרצוח אנשים?" אני לועג.
"בדיוק. זה אומר שההכשרה תסתיים בקרוב ואתה תישאר לבד."
"אני כבר לא יודע אם אני רוצה להישאר בעבודה הזאת. מי יודע כמה מקרים מזעזעים מתרחשים מתחת לאף שאני לא יודע עליהם. יכול להיות שההורים שלי הם פושעים ואני לא יודע. יכול להיות שכן יצאתי למסע רצח אתמול והפיות מחקו את זה – אז אני לא זוכר!"
"זאת העבודה," אומר צוף ומושך בכתפיים. אני נאנח ונוגס בהמבורגר, והוא ממשיך. "לפני שאני מכשיר עוד פיות מתחילות, צריך ללמד אותך איך לחבל בזיכרונות, למקרה שתזדקק לזה. חשבתי שנוכל להשתמש בחברה שלך בשביל הניסוי. מה אתה אומר? אף אחד לא ידע."
אני מהנהן בזמן שאני אוכל, ובתוך זמן קצר שנינו הולכים לרחוב לא רחוק, לבית של תמר. אף פעם לא הייתי שם, אבל אנחנו נכנסים כמו שני שודדים לחדר השינה שלה. היא קוראת בטלפון עד שעה מאוחרת ומסרבת לישון.
"אתה מוכן?" שואל צוף ומסובב את שרביט הכוכב באצבעות.
"זה לא עוד מבחן? זה לא נגד החוקים?" אני מוודא.
"זה באישור שלי," הוא מהנהן.
"לפחות משהו טוב אחד יקרה מכל החוויה הזאת," אני אומר. העיניים של תמר זורחות באור הטלפון ומהפנטות אותי. אני כל כך רוצה שהיא תזכור. אני לא יודע מה אני אעשה אז או אם אני בכלל אשאר בעבודה הזאת, אבל כל עוד אני מסתכל עליה אני שוכח את הכאב. היא התרופה שלי. וגם אם היא תדחה אותי בכל זאת, אני חייב לפחות שהיא תזכור.
צוף שולף בקבוקון אבקה, פותח לו את הפקק, מפזר לה על הפנים והיא נרדמת. הוא מכניס את השרביט לתוך העורף של תמר, עוצם את העיניים ומסובב את היד, ופתאום החדר שלה נמחק ובמקומו מופיע הפארק, ושני ילדים בני חמש משחקים בנדנדה אדומה. זה בדיוק הזיכרון שלי, היא לידי ואנחנו מתחבקים ומבטיחים שיום אחד נתחתן, ואז חותמים את ההבטחה בנשיקה על הלחי. זה כל כך מתוק שהגרון שלי חוטף תחושת חנק של עודף סוכר.
"רואה? אמרתי לך שזה אמיתי! אמרתי לך!" אני צועק ומצביע על הילדה שמחזיקה לי את היד. "זאת היא, זאת תמר!"
"פשייי, צדקת," אומר צוף ומתקרב לבחון את הילדים. הפרצוף שלו מודה שאין ספק.
"אבל למה היא שכחה את זה?" אני תוהה.
"תכף תגלה שהיא הבטיחה אותו הדבר לעשרים ילדים שונים—" מתגרה צוף.
"אני אהרוג אותך!" אני מאיים, אבל שנינו צוחקים.
הצחוק מלווה בהיסוס כשאנחנו עוקבים אחרי תמר בת החמש הולכת הביתה, ואני קופץ לרקע כל ילד בן חמש אחר שחולף על פניה. אבל אז עוצר אותה אדם מבוגר, תופס לה את היד וזורק אותה לתוך תא מטען של משאית.
"שיט," משחיל צוף.
"מה קורה?" אני מבולבל.
"אנחנו לא יכולים לראות את זה—"
"תשאיר!" אני צועק כשאני תופס את השרביט של צוף.
"אתה זה שדאג לפרטיות שלה!" מטיף צוף ומושך את השרביט מהידיים שלי.
"לא אכפת לי, אני חייב לדעת!" אני צועק ורץ בעקבות המשאית.
"חכה, רקפת! דניאל!" צועק צוף ורץ אחריי, אבל אני כבר מזנק לתוך תא המטען ונשנק כשאני רואה את הבגדים של תמר נקרעים מעליה, ואת אותו מבוגר מפשיל מעליו את המכנסיים… ואז זרם חשמלי מעיף אותי לאחור, ואני מתעורר בחדר השינה שלה, רועד כולי.
"לא!" אני צועק עם ידיים על הפה. העיניים שלי טובעות בדמעות ופתאום הכול מתפוצץ לאחור, מעבר הדירה הפתאומי, התלחששויות של המבוגרים לאורך השנים, גם כששאלתי את ההורים שלי למה תמר עברה הם תמיד התחמקו.
צוף מקרב אותי אליו לחיבוק וטופח לי על הראש. "אירועים כאלה נדבקים לכל מה שקרה לפניהם ואחריהם. היא כנראה הדחיקה את היום הזה וגם את ההבטחה שלכם."
"זה עוד אירוע שלא מחקתם?!" אני צורח לתוך החזה שלו.
"גם זה לא חשוב מספיק. אמרתי לך, רואים בעבודה הזאת דברים קשים. אבל תסתכל על הצד החיובי, היא השכיחה את זה בעצמה. לכל אחד יש פיית זיכרונות בראש."
"והיא השכיחה אותי באותו הזמן!"
"זה נכון, אבל חלפו הרבה שנים והיא בוגרת עכשיו. אם אתה באמת רוצה אני יכול להחזיר לה את היום הזה, אבל אי אפשר להפריד את הזיכרון מהטראומה. הם יחזרו יחד."
אני לא יודע מה קורה לי, אבל אני פורץ בבכי. זה רגע כל כך ארוך ולא ברור. אחרי מה שראיתי אני עוד יותר רוצה להיות איתה ולשמור עליה, אבל איך אפשר להחזיר לה זיכרון כל כך מזעזע…
"לא נעים לי לזרז, אבל אתה חייב להחליט מהר. עלו עלינו," אומר צוף.
"מה? אמרת שזה בסדר!" אני צועק.
"כן, טוב, לא ציפיתי לאונס ילדה. יש לך עשר שניות להחליט לפני שאנחנו הולכים לכלא."
"מה?!"
"תחליט עכשיו! אתה רוצה שהיא תזכור אותך או לא?"
"אני— אני רוצה שהיא תזכור אותי, אבל לא את מה שקרה אחר כך!"
"חבל מאוד, זה בא ביחד. ואם אתה שואל אותי, היא תתגבר. כן או לא?!"
אני פעור פה והגוף נוקשה. מחוץ לדלת כבר נראות צלליות של כנפי בד ושרביטים, ופיות מתחילות להיכנס פנימה ולהתקרב. אני רוצה להגיד משהו, אבל אף מילה לא יוצאת.
"דניאל, תחליט!!!" צורח צוף כשהשרביט עדיין בתוך הראש של תמר.
"לא! אני לא עושה לה את זה!" אני נכנע.
"אתה באמת מוותר? עד שהגענו לכאן?"
"לפעמים הכי טוב לא לגעת," אני אומר ומושך את השרביט של צוף מחוץ לראש של תמר. צוף נאנח וטופח לה על הראש הרדום.
פיות מקיפות אותנו ואוזקות לנו את הידיים, מסיעות אותנו ברכב ורוד, חוקרות אותנו עד הבוקר, ואני מסיים בתא מעצר ורוד מעוטר בנצנצים. אני נשכב על המזרן הספוגי ובוהה בתקרה. הכתמים הנוזליים שעליה מזכירים לי את הפרצוף המחייך של תמר ואת העיניים שלה. משהו שבחרתי לוותר עליו לתמיד.
בימים הבאים חוקרים אותי שוב ושוב ואני מספר הכול מבלי להסתיר דבר. אחרי שבוע בבידוד בו אני נאלץ לשקר להורים שאני בטיול עם חבר, מפטרים אותי מהעבודה ושולחים אותי הביתה. אני לא יודע מה הגורל של צוף, אבל משתמע מהפיות שבתור האחראי עליי הוא נושא בכל העונש. מתברר שחבלה בזיכרונות היא דבר אסור על פי חוק הפיות הבינלאומי, ולכן מחתימים אותי על עוד מסמכי סודיות, שוברים לי את השרביט ושורפים לי את המדים.
אני חוזר הביתה דרך הפארק, תשוש, ונמצא שוב בנקודת הפתיחה, בלי עבודה ובלי אהבה. אני מתיישב על הספסל ומסתכל לעבר השמיים, והגוף שלי קופא כשאני שומע צעדים מאחוריי. תמר חולפת על פניי ומתיישבת על הנדנדה החלודה.
אנחנו מחליפים מבט לרגע ארוך, ואז היא שואלת, "איפה היית כל השבוע?"
הלב שלי מחסיר פעימה. שכחתי שאני לא בלתי נראה עכשיו. לפחות אני לובש בגדים רגילים ולא את המדים המגוחכים של הפיות. "זה סיפור ארוך," אני עונה וקם ללכת.
"חכה. אתה רוצה לקפוץ לקפה?" היא ממשיכה.
"…למה?" אני נזהר, חושש מעוד מבחנים של הפיות.
"מישהו בשם צוף התקשר אליי," היא אומרת. צמרמורת מכסה את כל הגוף שלי. "נזכרתי לפני שבוע בהבטחה שלנו מהגן. זה היה פה, נכון? צוף סיפר לי מה קרה. אני מודה שזה נשמע מגוחך, טיפול היפנוטי סודי להחזרת זיכרונות. פפף. אבל הוא צודק, אני זוכרת הכול פתאום.
"העניין הוא שהיום של ההבטחה שלנו… זה היה יום רע וקרו בו כמה דברים שהייתי שמחה לשכוח," היא מושכת באף ולוקחת את הזמן לפני שהיא ממשיכה. "אבל עברו 15 שנים מאז והיה לי הרבה זמן להתגבר על זה. אולי זה הגורל שעכשיו נזכרתי. אולי רק עכשיו אני בשלה להתמודד עם זה. הוא סיפר ששמרת עליי ושהיית מוכן לוותר כדי שאני אשכח. זה נכון?"
"איך את זוכרת? ביקשתי ממנו לא להזכיר לך."
"זאת לא החלטה שלך. היה לי שבוע מאוד קשה, אני בעצמי עוד לא בטוחה אם כל זה חלום או לא, אבל אם אתה רצית שאני לא אזכור את כל מה שקרה, אני צריכה לדעת," היא דורשת.
"…זה נכון. לא רציתי שתזכרי את זה."
תמר נושמת עמוק לפני שהיא ממשיכה. "אז אני שמחה שרצית לשמור עליי," היא אומרת, מרכינה ראש סמוק כשהיא חובקת זרוע ומוסיפה, "אז אתה רוצה לקפוץ לקפה? אני חושבת שיש לנו על מה לדבר."
"ומה עם הזיכרונות הרעים?" אני שואל.
"בשביל זה אתה כאן, לא?" היא עונה.