משרד הפנים
ומה לך צפופתי,
מה למדת היום?
מה עוד רצית לומר בצפוף?
מה עוד חשבת להוסיף?
חיים גורי
א.
ג'וי התעוררה מוקדם מהרגיל וירדה בסולם המתכת. הגוף שלה היה תפוס ונוקשה והיא נאנחה בכאב בכל שלב שירדה. כשעוד הייתה נערה היא מעולם לא דמיינה שבגיל מבוגר היא תישן במיטת קומותיים. השותפה שלה לחדר המשיכה לישון ואנחות הכאב לא העירו אותה. היא הייתה צעירה מג'וי בעשר שנים אבל התעקשה לישון במיטה התחתונה. ג'וי, שמעדיפה להימנע מעימותים, וויתרה.
"למה את ערה בשעה כזאת?" שאל אותה שותף אחר בעודה מכינה כריך במטבח, "את מתכננת להכנס למקלחת?" הם היו שבעה שותפים בדירת שלושה חדרים עם בית שימוש אחד, כל שינוי הרגלים של אחד מבני הבית גרר הרבה תסכול וחשדנות משאר השותפים.
"חשבתי לצאת קצת מהבית," היא אמרה, מוותרת על החלום להתקלח בבוקר.
"ג'וי, מה את מסתירה?" הוא בחן אותה, "את לוקחת גלולות?"
"אני כבר צריכה לצאת," ג'וי דחפה את הכריך לתיק והלכה לדרכה.
"את הולכת למשרד הפנים, נכון? אל תעשי את זה!" הוא צעק אחריה.
ב.
ג’וי יצאה מהדירה לבושה בשמלה פרחונית נטולת שרוולים. היא נכנסה אל המעלית הקטנה. כבר היו שם עוד חמישה אנשים. היא דחקה את עצמה אל פינת המעלית ושם עמדה עם הפנים צמודות אל המראה. הדלתות נסגרו והמעלית רעדה בדרכה למטה. לג'וי לא הייתה ברירה אלא להביט בעצמה. היא ראתה בצדי העיניים שלה קמטים עמוקים שלא ראתה קודם לכן ובשערה המתולתל ראתה קווצות שער חדשות שהאפירו.
הדלת נפתחת בקומה הראשונה והאנשים נשפכו ממנה החוצה. השמש הפציעה מאחורי הבניינים הגבוהים וחיממה את ענני הפיח. כל הרחוב נשטף באור מאובק. מכל כיוון היה אפשר לראות אנשים יוצאים ממגדלי המגורים והולכים במהירות. ג'וי התקשתה לפלס לעצמה דרך בין סבך הולכי הרגל, “תזהרי איפה שאת הולכת” צרח אחד העוברים שנתקע בה מאחור.
כשההגיעה לתחנה, היא ראתה עשרות ממתינים לאוטובוס שהתעכב בגלל עומסי תנועה. הכביש היה מלא במכוניות שעמדו במקום וצפרו אחת על השנייה.
"מתי כבר האוטובוס יגיע? אנחנו לא רוצות לאחר." שאלה יעלי שעמדה ליד ג'וי.
"אני לא יודעת, מתוקה." ג'וי אמרה והסתכלה עליה, העור שלה היה עדין, "שמת קרם הגנה?"
"לא רוצה ולא רוצה" יעלי צחקה. וג'וי כבר הוציאה את קרם ההגנה מהתיק שלה "חייבים לשים קרם אחרת יש כוויות, או סרטן עור, שזה מאוד מסוכן."
"אבל אמא, מה זה משנה? אני כבר לא בחיים."
יעלי לא הייתה שם איתה. ג'וי ניערה את עצמה והחזירה את הקרם לתיק.
האוטובוס שהגיע באיחור היה מלא עד אפס מקום, ובלי להפר את חוקי הפיזיקה הבסיסיים; כשנוספת עוד מסה לתוך חלל בלתי משתנה – הדחיסות עולה. העולים נאבקו אחד בשני להכנס ראשונים אל האוטובוס. ג'וי חיכתה לתורה ונאלצה להתכופף ולפלס את דרכה ביער של בתי שחי מיוזעים ולמצוא לה מאחורה מקום ליד המנוע החם והרוטט.
הנסיעה מהרצליה לתל אביב ארכה שלוש שעות, "פעם הדרך הזאת הייתה הרבה יותר מהירה," היא אמרה לתלמיד תיכון שהצליח לתפוס לו מקום ישיבה, "קשה להאמין אבל פעם היו פה שטחים פתוחים, לא רק בניינים ברצף." הנער הוציא את הטלפון ושיחק. ג'וי רצתה לשאול אותו אם הוא מקפיד להכין שיעורי בית אבל לא מצאה את הרגע הנכון.
הכרוז קרא את תחנת קריית הממשלה וג'וי ירדה אל רחובות העיר הגדולה שהיו עוד יותר חמים וצפופים. היא מצאה נחיל הולכי רגל שהתקדם בכיוון שהיא צריכה וצעדה בו. זאת הייתה הפעם הראשונה שהיא ראתה את גורד השחקים החדש שאיגד בו את כל משרדי הממשלה. הוא היה מכוסה חלונות זכוכית גדולים וטיפס אל השמיים במין זיגזג שנוטה על הצד. נשימתה של ג'וי נעתקה, היה נראה כאילו בכל רגע המגדל הזה יקרוס וימחץ את עשרות אלפי האנשים שמתרוצצים תחתיו. אבל הוא המשיך להשאר נטוע במקומו.
ג’וי עמדה בתור הארוך לבידוק הבטחוני, אנשים שמיהרו להכנס עקפו אותה. המאבטח מישש את תיק הבד שלה והעביר גלאי מתכות על הגב שלה, בעזרתו הוא כבר דחף אותה לתוך אולם הכניסה הממוזג. כמה רגעים היא עמדה מבולבלת והסתכלה על כל מדרגות הנעות שפיזרו את הקהל למפלסים שונים. היא ראתה מסכי מגע שהיו נטועים בקירות ובהם כתוב “לחצו כאן כדי לקבל עזרה,” ומתחת תמונה של איש בחליפה מחייך, הוא היה הראשון שחייך אל ג'וי באותו בוקר. היא דפדפה בין האפשרויות עד שמצאה את מה שהייתה צריכה – “אגף אישורי רבייה – קומה 22 ד'.”
ג.
ג'וי יצאה מהמעלית בקומה הרצויה ביחד עם עוד נשים, כולן צעירות ממנה. המזגן עבד בעוצמה ואוויר קר וחודרני עטף אותה, והיא התביישה לעטוף את עצמה או לעשות כל דבר שיגרור אליה תשומת לב, גם ככה היא הרגישה שכל הנשים מסתכלות עליה וחושבות את אותו הדבר "את לא מבוגרת מדי כדי להיות פה?".
היא נעמדה בתור שבסופו היה מסך מגע, הוא הציג תמונה של בלונדינית צעירה עם שיניים ישרות ולבנות, היא החזיקה בין ידיה תינוק בריא שמחייך בלי שיניים. מתחתיהם היה כתוב “לחצי כאן”. היא לחצה שם.
“אנא מלאי שאלון קצר על מנת שנוכל לשרת אותך באופן מיטבי” היה כתוב על המסך. ג’וי מילאה את הפרטים, מדי פעם נמחקו כל הנתונים והגיעה הודעת שגיאה “עקב עומס על המערכת נמחקו הנתונים.” מתחת להודעה הופיעה תמונה של תינוק בוכה. נשים מאחוריה כעסו שהיא מעכבת את כל התור אבל היא לא התייאשה והתחילה למלא את השאלון מחדש.
שם: ג’וי דורון
גיל: 43
מקצוע: בקרת איכות
עיר מגורים: הרצליה
מצב משפחתי: אלמנה.
בעיות בריאותיות: אסטמה \ סוכרת \ עודף משק
כמות ילדים: 0
האם ילדת בעבר? כן
“תודה רבה! מספרך בתור הינו 4782 אנא המתיני בסבלנות” היה כתוב על המסך ביחד עם תמונה של תינוק ישן בעריסה ומעליו הוריו המתמוגגים מאהבה למלאך הקטן.
ג'וי נכנסה אל אולם ההמתנה, שלאורכו היו שורות של כיסאות אפורים, מלאים בנשים ממתינות. מלאים. ממול, היו תאי זכוכית צרים וממוספרים, לקבלת קהל. היא לא מצאה כיסא לשבת בו, והתיישבה על הרצפה. היא פתחה את הטלפון ועבדה ממנו – אחרי שעתיים היא סיימה את מכסת העבודה שלה לאותו יום. היא אכלה את הכריך שהכינה והפסיקה לעבוד. ג'וי שקעה בדפדוף בין פרופילים של ספורטאים שזופים ובעלי מילוני עוקבים שמשחקים כדורעף חופים בין עצי דקל. היא תמיד שאלה את עצמה איך הם חיים על איים מבודדים ואקזוטיים ועדיין תמיד רואים אותם שותים קוקה קולה.
“סליחה, גברתי, אני יכולה לשבת לידך?” היא שמעה קול עם מבטא כבד. היא הרימה את מבטה וראתה אישה צעירה לבושה שמלה שחורה וכיסוי ראש לבן.
“בטח,” ג’וי אמרה.
“רב תודות,” אמרה האישה והתיישבה, “שמי עאידה. מה שמך?”
“ג’וי.” היא חייכה אל השכנה החדשה שלה לישיבה על הרצפה.
“את יודעת כמה זמן ייקח עד שיקראו את המספר לתורי?” עאידה שאלה.
"פעם ראשונה שאני פה," היא ענתה.
עאידה חיכתה כמה שניות אבל לא הצליחה לעצור את עצמה מלדבר, "תסלחי לי שאני אומרת אבל זאת פשוט בושה איך שהמערכת מתנהגת אלינו הערביות. ההליכים מאוד ארוכים ומסורבלים."
ג'וי לא הייתה קוראת חדשות מסיבות נפשיות אבל ידעה שבשנים האחרונות הבנייה של מטרופולין דן גלשה לתחומי הקו הירוק והתמזגה עם היישובים הערביים, מה שאילץ את הממשלה להעניק שירותי אזרח לכל מי שגר שם ולהחיל את מידיניות הילודה. היא חייכה אל אעידה בניסיון להרגיע אותה, "ככה זה בירוקרטיה, וגם אני צריכה לחכות פה לתור שלי בדיוק כמוך. חשוב שכולנו נשמור על מצב רוח טוב ונשתף פעולה עם המערכת. זה לטובת כולם."
"שמעתי על מישהי בכפר הסמוך לנו שהפסיקה ליטול גלולות ונכנסה להריון ללא אישור. מיד הגיע השב"כ ולקח אותה למעצר. את זה היו עושים גם לך?"
"אני מאוד מקווה שכן. אסור לי לעבור על החוק."
ג'וי ראתה שעאידה מאוכזבת מהתשובות שלה. היא רצתה לענות אבל הכריזה קראה" מספר 4782 לתא מספר 34".
ד.
ג'וי נכנסה אל תא הזכוכית הצר, ומאחורי השולחן ישבה פקידה עם עור פנים מתוח. היא התיישבה על הכיסא ממול שהרגיש נוח במיוחד לאחר שעתיים של ישיבה על הרצפה. “המון זמן חיכיתי. הרבה זמן עד שקראו לי אבל אני לא מתלוננת. אני מבינה את הצד שלכם. בטח הרבה אנשים נכנסים לפה בצעקות, אני לא כזאת. אני מתרגשת, לקח לי זמן להחליט שאני רוצה ללדת עוד בת."
“אין טעם שתמסרי מידע שאינו רלוונטי," אמרה הפקידה, בקדמת השולחן עמד לוח מתכת שעליו היה כתוב "דולפין ימית – פקידת רבייה".
"סליחה, ימית." ג'וי אמרה וחייכה אל הפקידה.
"ימית זה שם המשפחה שלי," הפקידה פערה את העיניים ונחיריים.
"סליחה. דולפין. השם שלך מקסים, אולי אני אקרא ככה לבת שלי." ג'וי אמרה והפקידה נרגעה, "אז איך אני יכולה לעזור לך?" היא שאלה.
ג'וי הוציאה מהתיק שלה את המכתב שקיבלה ממשרד הפנים – "אז קיבלתי מכתב שפוסל את הבקשה שלי לאישור לידה."
"ומה אני יכולה לעשות לגבי זה?"
“את הבקשה שלחתי כבר לפני חמש שנים. וכשצלצלתי, תמיד אמרו שמטפלים בזה ואין לי מה לדאוג, ואז הגיע המכתב הזה ואמר שאני לא עומדת בקריטריונים לאישור לידה. קראתי אותם אלף פעם ואני עומדת בכולם, אין לי רקע פלילי, אני משלמת מיסים…" ג'וי פסקה לרגע מהדיבור. העיניים של דולפין בהו קדימה והיא הייתה חסרת תנועה, כאילו אין אף אחד בתוך הראש הזה. "את מקשיבה?" היא שאלה.
"גברת דברי כבר, מה נסגר איתך? אין לי את כל היום! מה את רוצה ממני?" דולפין נענעה את הראש מצד לצד. חתיכת בזיליקום הייתה תקועה בין שיניה.
“אני ממש מתנצלת,” ג’וי אמרה, “את יכולה לברר איך נפלה טעות במקרה שלי?"
"את הכל עושה המחשב. אין טעויות." דולפין פרשה את הידיים כלפי מעלה, כאילו כדי לרצות עין בלתי נראית.
"למה המחשב החליט שאסור לי לקבל רישיון לידה?"
"כל יום באות לפה מאות נשים ובוכות לי שהן לא קיבלו אישורי ילודה. מה את רוצה? שכל אחת תשמע באופן אישי מה הסיבה?"
"למה לא?"
"זאת אינטליגנציה מלאכותית, אוקי? היא יותר חכמה ממך או ממני והיא החליטה שאת איום דמוגרפי. פה נגמר הסיפור, תודה שבאת."
ג'וי נאנקה, היא הרגישה סכין מתהפכת במעיים שלה. העיניים שלה נעשו לחות. דולפין התרככה מעט, היא תקתקה במחשב, "אני רואה שאת לא לוקחת גלולות כבר חודש וחצי – הנה, אני אוותר לך על זה. אבל את צריכה לקחת גלולות עד היום בערב. ברור?"
"הן פה איתי." ג'וי הצביעה על התיק.
"מעולה, בדרך כלל נשים באות לפה בלעדיהן. וחשוב מאוד, אל תשכחי לעדכן את האפליקציה."
"לעדכן את האפליקציה אני יודעת טוב מאוד," ג'וי צחקה צחוק קצר ומריר, "לא שאני רואה איך שיתוף הפעולה שלי עוזר במשהו."
דולפין שוב בהתה בג'וי באותו מבט ריק, ואז נעמדה – “את לא תדברי אלי ככה גברת!” היא צעקה "את לא תרימי את הקול שלך על עובדת מדינה," היא העיפה את מסך המחשב שהתרסק על הרצפה ליד ג'וי. “שום איום לא יעזור לך פה! אני לא מפחדת ממך גברת דורון!” הפנים של דולפין האדימו, היא צעקה בטונים שגרמו לקירות הזכוכית לרעוד. “את לא יודעת מה עברתי בחיים שלי! אין לך מושג מי אני!”
“מה קורה פה?” הגיע איש גבוה ורזה שלבש חולצת כפתורים אפורה, היו לו משקפי זהב עם עדשות עבות ועגולות. הוא העיף מבט על המתרחש ואמר לדולפין לצאת להפסקת צהריים. היא יצאה משם תוך פחות מחמש שניות. "ג’וי בואי איתי" הוא אמר. היא הרימה את התיק ועקבה אחריו למסדרון צדדי שעקף את אולם קבלת הקהל והגיע אל מעליות העובדים.
בתוך המעלית הוא לחץ על הקומה החמישים וארבע, ג'וי יכלה לרגע לסקור את הפנים שלו.
“יון? יון פדרבאום?” ג’וי שאלה בהיסוס. המנהל בהה בה, העיניים שלו היו גדולות כמו מאחורי זכוכית מגדלת, “סליחה. חשבתי שאתה מישהו אחר,” היא אמרה.
"שאלתי את עצמי כמה זמן יעבור עד שתזהי. שש דקות וארבעים ושתיים שניות. טעיתי בטווח של עשרים שניות." הוא אמר בלי להפגין שום אנרגיה מיותרת.
“טוב לראות אותך, לא ידעתי שאתה עובד פה,” היא חשה תקווה מחודשת.
ה.
הם יצאו מהמעלית והלכו במסדרונות ארוכים. שלטים הורו על המחלקות השונות – "מנהל תודעת ילודה", "מחקרי מטא-אוכלוסין", "המטה הלאומי לתכנון המשפחה". כל השמות האלה נשמעו לג'וי מוכרים, כשעוד דיברו הרבה על מצב החירום ושהחובה לנטילת גלולות היא לטובת הנשים ומניעת הריונות לא רצויים.
הם הגיעו אל משרד בקצה המסדרון, על לוח מתכת קטן היה כתוב “יון פדרבאום – סגן מנהל אגף רבייה.” המשרד היה צמוד לקיר זכוכית שנטה אל הרחוב. הנוף עשה לג’וי סחרחורת. אם גורד השחקים הנוטה על הצד מפחיד כשמביטים אליו מהרחוב, מבפנים היא הרגישה כאילו היא עוד רגע תיפול מאה מטרים אל הרחוב.
חלל העבודה היה כמעט ריק לגמרי. לא היו תמונות על הקירות, רק כיסא מנהלים, שולחן, מקלדת. ג’וי לא הצליחה לראות מחשב שאליו המקלדת הזאת מקושרת.
יון התיישב על השולחן עצמו והיה גבוה מג’וי שישבה על ספת העור לאורחים. “אני חייב להתנצל על ההתנהגות של הפקידה מוקדם יותר,” הוא שמר על טון דיבור יבש “חבל שלא אמרת לי שאת באה, הייתי יכול לחסוך לך את כל התור.”
"לא ידעתי שאתה עובד פה." ג'וי אמרה, "כמובן שאני לא מתכוונת לבקש יחס מועדף, אני רוצה לקבל את רישיון הלידה שלי בלי קומבינות. זה מגיע לי."
"הייתי שמח לתת לך יחס מיוחד ג'וי. חיבבתי אותך מאוד כשלמדנו בתיכון." הוא חייך אליה והיא הסמיקה. הוא הניח את המקלדת על ברכיו והקליד במהירות.
"אבל אין לי מה לעשות בשבילך, כמה שאני לא אשחק עם האלגוריתם אין לך אישור. זוכרת שקבענו ללכת לסרט בחופש פסח? למה זה אף פעם לא קרה? שלחתי לך הרבה הודעות ולא ענית לי. את זוכרת אם קיבלת אותן?"
"עברו יותר מעשרים שנה." היא צחקה, "קשה לזכור."
יון לא צחק, "זוכרים טוב מאוד את מה שהכאיב לך," הוא אמר.
לרגע שניהם השתתקו. ג'וי חשה שהיא חייבת למלא את החלל בדיבור, "אז למה אלגוריתם קובע אם מותר לי ללדת ולא בן אדם?"
“האלגוריתם עוקב אחרי כולם, הוא יודע הכל, מה המצב הרפואי שלך, איזה מזון את קונה בסופר מרקט, מה המוצא שלך, באיזה אתרים את גולשת, כמה פעמים ביום את הולכת לשירותים. את כל המידע הוא משכלל לציון שמושפע לפי עתודות הרבייה שהוא מושך מהאלגוריתם של מחלקת מחקרי אוכלוסין," יון תיקתק על המקלדת ובהה קדימה, לא היה ברור מאיפה הוא קורא. "הציון שלך הוא חמש נקודה שלוש. חבל, אם היית צעירה יותר בשלוש שנים אולי עוד היית מגיעה לחמש נקודה ארבע. אחרי גיל ארבעים הסיכונים בלידה עולים בעשרים ואחת עד שלושים וארבעה אחוזים."
"שלחתי את הבקשה לפני חמש שנים, רק עכשיו עניתם לי!" ג'וי הוציאה את המכתב אבל יון לא הישיר אליה מבט.
"נמשיך, אני רואה שאת עובדת בבקרת איכות – שישים וארבעה אחוז סיכוי שבשבע שנים הקרובות יפטרו אותך ואלגוריתמים יחליפו אותך. איך תממני חינוך ראוי לילד – אני לא יודע. להוסיף לזה את המצב הבריאותי שלך, אני רואה שיש סוכרת, יש אסטמה, רגע… חירבון, רגע…” הוא טפח על המשקפיים שלו כמה פעמים, “לפעמים הן מפסיקות לעבוד לי באמצע משפט” הוא הוריד את המשקפיים שלו, ג’וי ראתה שמהצד שלו הן מציגות את כל הנתונים.
הם שתקו כשהוא כיבה את המשקפיים וחיכה כמה שניות. העיניים שלו נראו קטנות. הוא הדליק את המשקפיים והרכיב אותם שוב, “איפה היינו? אה כן, אני רואה, את סובלת מעודף משקל. סטטוס – אלמנה, גם לא מוצלח אבל עדיף על גרושה. ילדת בעבר ועכשיו אין לך ילד? זה לא אומר דברים טובים על היכולת שלך לשמור על ילדים.”
“זאת הייתה תאונת דרכים,” ג’וי אמרה, ופתאום הרגישה שדמעות עומדות בגרון שלה. יון עצר לרגע את שטף הדיבור, “אבא שלה נהג ברכב,” היא אמרה בניסיון להשמע כאילו אין לה צורך להמשיך ולדבר על זה.
“אז גם בחירת בני הזוג שלך היא סאב-אופטימלית. מי התכוונת שיהיה האבא של הוולד החדש?"
לקח לה רגע לחזור לקשב ולענות על השאלה – היא חשבה קודם להוציא את רישיון הילודה ואז למצוא מי יהיה האב.
“נשמע כמו מתכון לזרע באיכות ירודה.” יון ניענע את הראש והתיישב בספה ליד ג'וי “אם הייתי יודע שלתינוק יש פוטנציאל כדי להיות חייל, או מדען, או מנתח נתונים- זה היה יכול לעזור, אלה תפקידים שתמיד צריך מהם עוד. אם הייתי יודע שתפרי את הביצית שלך עם גנים משובחים, זה היה עוזר מאוד. "
“הבת שלי הייתה טובה בחשבון, לא תמיד הכינה שיעורי בית, אבל מאוד אהבה מספרים.” היא אמרה.
“אז אולי את צריכה למצוא זרע של מישהו שטוב במספרים." יון אמר, הפנים שלו היו קרובים לשלה, היא הייתה יכולה להריח את האפטרשייב שלו.
"אתה יכול אולי לחשוב על מישהו שיתאים?” היא נשכה שפתיים, נחושה לעשות מה שצריך כדי להשיג אישור לידה.
“אני הייתי שמח להפרות אותך. חבל שעברתי ניתוח לכריתת צינור השופכה." הוא אמר. ג'וי הייתה המומה מהישירות שלו. “הניתוח מוריד בתשעים ושמונה אחוזים את הסיכוי להפריה, אשתי התנגדה אבל אני חושב שזה בלתי מוסרי להביא עוד ילדים לעולם הזה."
היא הרגישה בחילה עזה ונעמדה כדי להתרחק ממנו, "לגדל ילדים זאת זכות בסיסית של כל אדם. מה זאת אשמתי שיש יותר מידי אנשים?"
"הסיכוי הכי גבוה, מבחינה סטטיסטית, הוא שתחיי בתקופה של פיצוץ אוכלוסין. זה חשבון בסיסי."
היא הרגישה שהיא מאבדת שיווי משקל ונשענה על השולחן. יון עיקם את השפתיים הדקות שלו, "ג'וי, זה לא אישי נגדך. אין מקום בבתי ספר, אין מקום בבתי כלא. כל המערכות קורסות, אנרגיה, תחבורה, תברואה, אינטרנט. בשנים הקרובות יתחיל גם מחסור בחמצן. תסתכלי מהחלון. המוני האנשים שגודשים את הרחובות נראים מפה רק כמו נקודות קטנות. את רואה מקום פנוי לנקודה נוספת? כי אני לא. בגלל שיש לך ייסורי געגועים לבת שלך מגיע לך יחס מיוחד? תנסי רגע להבין את הצד של המדינה, מבחינתה אין לך שום חשיבות. אין מה לעשות."
ו.
המפגש עם החברה הוותיקה הכניס בסגן המנהל אנרגיות מחודשות, הוא פסע במהירות במסדרונות, "בטוחה שאת לא רוצה להשאר לארוחת צהריים? את לא רעבה? " הוא שאל את ג'וי שדידתה מאחור.
הוא הזמין את המעלית והם המתינו, "לא חושבת שהרצון להגשים את עצמך דרך ילודה הוא נורא מיושן מצידך? ראית פעם את הדוסים האלה עם המשפחות של השלוש עשרה ילדים? דוחה אותי רק לחשוב על זה."
"אבל מה עם כל ההסבר שלך מלפני חמש דקות שאין מקום לאף אחד? רק לחיילים ומדענים?"
"גם לרבנות הראשית יש יכולת להנפיק אישורי ילודה. זה חלק מההסכמים הקואליציוניים. הלוואי והייתי יכול למנוע מהם להתרבות. את כל החישובים הם הורסים לי."
דלת המעלית נפתחה, היא חשבה שיון יכנס איתה אבל הוא כבר קיבל שיחת וידאו אל המשקפיים שלו "כן, אני מקשיב. כמה אתה אומר? מאתיים אלף? שמעתי אותך אומר מאתיים מאות אלף…" דלת המעלית נסגרה וג'וי עמדה בה לבדה, היא לא זכרה מתי פעם אחרונה היא עמדה לבדה בתוך מעלית. היא סקרה את טור הכפתורים וחיפשה את קומת היציאה. יעלי עמדה ליד הכפתורים, "בואי נרד לקומה מינוס חמש, זאת הרבנות הראשית," היא אמרה.
"בשום פנים ואופן לא," ג'וי נזפה בה, וחשה פחד רק מהאפשרות. מאז שהייתה בעצמה ילדה היא לא ראתה חרדים והיא זכרה שהפחידו אותה האנשים הלבושים בכובעים שחורים ארוכי שוליים, אבל יעלי לא הייתה מוכנה להקשיב, "הבטחת שתהיה לי אחות קטנה!" היא צעקה ולחצה על קומה מינוס חמש.
המעלית האיצה במורד מגדל הזיגזג, ג'וי הרגישה כאילו מישהו תופס אותה במעיים ומנענע אותם לצדדים. כשהדלת נפתחה, היא נפלטה החוצה ודלתות המעלית נסגרו מאחוריה ברעש מתכתי שהדהד במסדרון החשוך.
מעליות הצוות מוקמו במסדרונות הצדדיים וג'וי חיפשה שלט שיוביל אותה לאזור קבלת קהל. היא עברה על פני מסדרון עם דלתות שמכל אחד מהם יצא עוד מסדרון ארוך עם דלתות. היא עברה שם והציצה באחת מהן, היה שם חדר לא גדול, בו הצטופפו יותר מחמישים בעלי זקנים שלמדו מעל ספרים גדולים. חלק מהבחורים התנוענעו בשקט, חלקם קראו בקול רם, חלקם זימרו שירים שלא הכירה וחלקם התווכחו בשפה שהיא לא הבינה. ג'וי נרתעה לאחור ובלי להבחין היא נתקלה בנער שחמק החוצה בשקט מאחת הדלתות האחרות במסדרון.
“מי את? איך נכנסת לפה?” הוא התכווץ בפחד.
“אני נורא מצטערת, אני מחפשת את הדרך לקבלת הקהל,” היא התנצלה.
"מה את צריכה?" היה אפשר לשמוע בקולו שהוא עדיין מבוהל אבל עם רצון מסוים לעזור, "המקום הזה בנוי כמו מבוך. אני אקח אותך לאן שאת צריכה."
למרות הרצון הטוב שהוא הפגין, ג'וי חשה איזה חוסר סבלנות כלפי הבחור, "אני רוצה לקבל אישור ילודה כמו אישה חרדית. כאילו הייתי אישה חרדית."
הוא הניד בראשו, "מה את אומרת שאני אעזור לך לפרוץ את האפליקציה של נטילת הגלולות. זה לא קשה לעבוד על המדינה."
“אני לא פושעת. שירתי בצבא. אני משלמת מיסים. מגיע לי אישור ילודה."
"את לא רוצה לפגוש את דייני הילודה. אני לא מכיר מספיק מילים כדי להסביר לך כמה עדיף למצוא פתרון אחר."
"אתה עומד לעזור לי או לא?" היא שאלה.
נדמה שהוא חיבב את חוסר הסבלנות הגלוי שג'וי הפגינה, "בואי," הם הלכו לאורך המסדרונות וירדו במדרגות, שם עברו דרך עוד כמה מסדרונות. הם נכנסו דרך דלת מתכת גדולה שהיה כתוב עליה "רשות השידור הרבנית". האפלוליות של המסדרונות התחלפו באורות חזקים שסנוורו את ג'וי, לכמה שניות היא ראתה רק כמה כתמים עמומים בחלל לבן.
“אנחנו הנשים גיבורות. יש לנו את היכולת ליצור חיים חדשים ואת הזכות לטפל בילדים. אז למה אנחנו חשות תסכול?" זה היה אולפן של תכנית בישול, ומאחורי הדלפק עמדה רבנית עם מעיל זמש סגול ושביס תואם שעמד על ראשה כמו גליל זקור. היא לשה בצק ודיברה אל המצלמה, “את מטפלת בשבעה ילדים, וגם כשבעלך חוזר מהישיבה, הוא דורש טיפול לא פחות מילד. ברור שאנחנו מרגישות חנוקות. כאילו אין לנו זמן לרוחניות שלנו." היא עצרה את הלישה ומיקדה את העיניים הישר אל המצלמה, "פה הנקודה שאת צריכה לזכור, להחליף חיתול זאת הפעולה הרוחנית. להכין ארוחה לבעלך – אין דבר יותר מספק מזה. המהות נמצאת בתוך מטלות הבית, אל תחפשי אותה בשום מקום אחר.".
הם יצאו מצידו השני של האולפן ונעצרו מול דלת שהיה כתוב עליה "חדר הלבשה – נשים".
"תחליפי לבגדים צנועים יותר. אל תדאגי, אני לא אציץ לך" הוא קרץ לה, "ואל תשכחי כיסוי ראש.".
ג'וי מלמלה מילת תודה וכבשה את הזעם שהבחור העלה בה, כאילו הכל בדיחה בעיניו. היא נכנסה אל החדר שהיה מלא בשמלות עם שרוולים ארוכים, חולצות מכופתרות עם צווארוני מלמלה וחצאיות ארוכות. היא לבשה את השמלה השחורה היחידה שחשבה שתעלה עליה. את השער היא עטפה במשי. את התיק הצהוב ואת השמלה הפרחונית שלה היא החביאה מאחורי מתלה מעילים בפינת החדר.
“לרגע הייתי בטוח שאת אמא שלי,” התבדח הבחור כשג'וי יצאה בשמלה שחורה ארוכה , ז'קט ג'ינס וכיסוי ראש, "עוד שאלה חשובה, מתי הייתה הוסת האחרונה שלך?”
"אתה מנסה לעזור לי או לצחוק עלי?" היא קצת איבדה מהסבלנות שהשתדלה להפגין.
"אלה בהכרח הפכים?" הבחור לא התרגש, "צעד אחד אחורה. לא הצגתי את עצמי, אני חיימקה ומאוד משעמם לי בחיים. אחרי שנגמר המקום מעל האדמה, הרבנות התחילה לבנות רשת של ישיבות תת קרקעיות. אסור לי לעשות שום דבר שהוא לא לישון, לאכול או ללמוד. אז בבקשה אל תספרי לאף אחד שאני עוזר לך."
ג’וי הנהנה, משהו בכעס הפשיר קצת, היא הציגה את עצמה ואחרי זה ענתה על השאלה: "היה לי מחזור לפני שבועיים, לא שאני מבינה למה זה חשוב. "
“הדיינים עומדים להכנס לכל הפרטים. וגם אז לא בטוח שתקבלי אישור. זאת תהיה חוויה לא טובה."
“מגיע לי לקבל רישיון לידה ואני אעשה מה שצריך."
“אז אני ממליץ שלפני שתכנסי אליהם תלכי אל המקווה.” חיימקה לקח אותה למדרגות והיא ירדה בהן במשך כמה דקות. היא נכנסה לבדה אל המקווה. זה היה חדר חצוב בסלע עם בריכת מים שנבעו מבטן האדמה. הייתה שם בלנית זקנה שעזרה לה לפשוט את הבגדים ולטבול. המים היו קרים כקרח.
ז.
אחרי כמה שעות של המתנה העיניים שלה התרגלו לחושך. היא הסתכלה על דלת העץ הגדולה ועל ספסלי העץ. כמה נשים נכנסו לפניה והיא נותרה אחרונה. הדלת נפתחה.
"ג'וי דורון, את מוזמנת פנימה." נשמע קול מבנים.
היא נכנסה אל האולם האפלולי שהואר במנורות נפט. מאחורי שולחן ארוך ישבו חמישה דיינים, היה קשה לראות את הפנים שלהם, רק העיניים שלהם נצנצו מתוך האפלה.
"בואי לפנינו," אמר אחד הדיינים.
"את לא שומרת מצוות, נכון?" אמר דיין אחר.
"מדוע שניתן לך אישור ילודה?" אמר דיין אחר.
ג’וי נעמדה במרכז החדר, למרות השרוולים הארוכים, היה לה קר. האוויר התת קרקעי צינן את דרכי הנשימה שלה, השיער שלה עוד היה לח מהטבילה במקווה. היא הרגישה כמו שקרנית בבגדים העבים שכיסו אותה, “אני רוצה לדבר איתכם בכנות. אני יהודייה, אבל אף פעם לא התעניינתי בדת," היא אמרה.
“האם טבלת במקווה לפני שבאת לדבר איתנו?” קטעו אותה שני דיינים שדיברו כאילו בקול אחד.
“כן. טבלתי. אני רוצה לשתף איתכם פעולה. אנא מכם. לבוא לפה זה המוצא האחרון שלי. אני אפילו מוכנה לחזור בתשובה.".
הרבנים התלחששו בניהם.
“זאת בקשה יוצאת דופן גברת דורון,” אמר אחד הדיינים.
“אבל אנחנו מוכנים לנקוט במידת הרחמים," אמר דיין אחר.
"יש לנו הצעה," אמר דיין אחר.
"אנחנו רוצים שתלדי בן," אמר הדיין אחר.
"אנחנו רוצים שהוא יעבור ברית מילה ויתחנך לשמירת מצוות," אמר דיין אחר.
"אנחנו רוצים שהוא יבוא אלינו מתחת לאדמה וילמד תורה." אמר דיין אחר.
“ואם היא תהיה בת היא לא יכולה ללמוד תורה?" ג'וי שאלה.
"בשום פנים ואופן לא!" אמרו כל הרבנים פה אחד.
"יש לכם מספיק לומדי תורה ולי אין אפילו בת אחת," ג'וי אמרה.
“אין דבר כזה מספיק לומדי תורה! תמיד צריך עוד לומדי תורה!" התרעם דיין אחד.
"זה מה שהקדוש ברוך הוא רוצה וזה תפקידנו בעולם!" התרעם דיין אחר.
"את לא רוצה גם תפקיד בעולם? אם לבן ישיבה?" ניסה לפייס אותה הראשון.
"איזה מן עולם יהיה לו שם בחוץ? זאת לא עיר, זה ג'ונג'ל מסוכן," המשיך דיין אחר.
"שם בחוץ הוא יהיה זניח, אחד מתוך מיליונים." התפרץ דיין אחר.
"אצלנו הוא יהיה חלק ממסורת ארוכה." השלים אותו הדיין הראשון .
היא נפלה על הברכיים. הם צודקים, היא חשבה לעצמה.
“האם את מסכימה למסור את רחמך למען לימוד התורה?" שאל אותה דיין אחד.
"לגדל בנים בריאים ולמסור אותם למוסדות החינוך של הרבנות הראשית?” שאל אותה דיין אחר.
“כן, אני מסכימה.” ג’וי לחשה.
"האם את מסכימה לסרק את הפאות של הבן שלך עד שיהיו מסולסלות כמו קפיץ?" שאל אותה דיין אחר וכמעט השתנק.
"האם את מסכימה לקרוא לבן שלך ישבניאל מתתיהו?" שאל דיין אחד ולא הצליח שלא לצחוק.
שאר הרבנים התחילו לצחוק גם כן, "אתה תמיד נשבר!" הם האשימו את זה שהתחיל לצחוק, "מצטער. לא הצלחתי להשאר רציני. הוא אמר להם."
ג’וי לא הבינה מה קורה, "אתם לא תתנו לי רישיון ילודה?"
“בשום שלב לא התכוונו לעשות את זה.” אמר דיין אחד.
"יש אישור ילודה לחרדים. את לא חרדית. פה נגמר הסיפור." אמר דיין אחר.
"עבדתם עלי? למה?" היא שאלה.
“כל היום אנחנו יושבים פה מתחת לאדמה וצריכים לדון בכזאת רצינות. זה נורא משעמם." הסביר דיין אחד.
"אז כשמגיעות אלינו נשים חילוניות שאין להן מושג מה הולך פה אנחנו קצת משתעשעים." הסביר דיין אחר.
"בן אדם חייב להתלוצץ מידי פעם. זה חשוב לבריאות." אמר דיין אחר. הם קמו מהכיסאות והתארגנו ללכת. ג'וי עוד נשארה על הברכיים. היא שמעה בכי מאחורי דלת אחורית.
"אסור לך ללכת לשם!" צעק לה דיין אחד.
"משוגעת! קישטא!" צעק לה דיין אחר.
אבל ג'וי לא הקשיבה להם, היא נכסה אל הדלת, היו שם מסדרונות אבן חשוכים לגמרי.
“אמא?” היא שמעה בכי מהדהד במסדרונות.
“יעלי?” היא רצה אל הקול, "את צריכה להתארגן, אנחנו נאחר."
"לא רוצה ללכת! לא רוצה!" היא שמעה את הבת שלה בוכה.
"הולכים לגן כי חייבים להיות ילדים טובים," ג'וי אמרה וקלעה צמה בשער של יעלי. אבל הצמה חמקה מבין ידיה. היא שמעה הדהודי ריצה מתרחקים “שלא תעזי לברוח לאמא! לא עוד פעם! בבקשה… תחזרי…"
ח.
“את בסדר?” חיימקה מצא את ג'וי יושבת באחת הפינות, "בואי, אני אעזור לך לקום."
"אמרתי שהיא צריכה לסיים שיעורי בית בחשבון. זה לא פייר. אני אמרתי. " ג'וי מלמלה. היא לא תפסה ביד שחיימקה הציע לה.
"אני הזהרתי אותך מהדיינים האלה," הוא אמר בקול יודע אבל ראה שג'וי לא מקשיבה לו. אז הוא התיישב גם על הרצפה לידה, הם שתקו כמה זמן.
"הייתה לי בת. ילדתי אותי לפני שהיה צריך אישורים ורישיונות. קראו לה יעלי והיה לה שיער שחור." ג'וי דיברה בשקט, “זה קרה בבוקר של יום שבת, אני אמרתי שיעלי צריכה לסיים שיעורי בית ואבא שלה אמר שכדאי שהם ילכו לים מוקדם, לפני שהוא יהיה מלא באנשים."
היא השתתקה, כאילו הוא עומד לקטוע אותה ולהגיד משהו על עצמו או ללכת. אבל הוא לא אמר כלום, רק שתק והקשיב.
“יעלי רצתה ים. היא הייתה ילדה עקשנית, לפחות התעקשתי שתמרח קרם הגנה, שלא תישרף לי. בדרך חזרה מהים פגעה בהם משאית. למה? סתם. אין סיבה. לשום דבר אין סיבה. " ג'וי הרגישה פתאום דחף ללכת משם, לחזור הביתה, היא ניסתה להיעמד אבל לא הצליחה. היא חיבקה את הנער. הוא היה קפוא, מופתע מהמגע, אבל לא הדף אותה. ג'וי חשה על זה אסירת תודה.
הוא לקח אותה לשטוף פנים ואחרי זה החזיר אותה חזרה לחדר ההלבשה. האולפן כבר היה ריק מאנשים, השעון הדיגיטלי על הקיר הראה שהשעה כבר תשע בערב, “שיט שיט שיט, אני כבר חייבת לקחת גלולה, אחרת אני אקבל קנס. בא לי למות.”
“אני מבין אותך." חיימקה שם יד תומכת על הכתף שלה.
ג'וי התרחקה ממנו, “אתה לא מבין כלום. אתם, הדוסים, יכולים לעשות מה שאתם רוצים בלי לדפוק חשבון לאף אחד.”
לרגע הוא נשאר קפוא, “אם את חושבת שהדיינים היו רעים אליך אז את יכולה ללכת. אין לך מושג איזו אכזריות הם מפנים כלפי מי שאין לו לאן ללכת." ג’וי ביקשה סליחה אבל הוא עדיין היה נרגז "וכל הילודה הכבירה הזאת שאת מקנאת בה, אני לא עומד להשתתף בה. בדור שלי יש הרבה יותר גברים מאשר נשים ורק תלמידים טובים זוכים בשידוך. משהו שכנראה לא יקרה לי בחיים."
“שוב, אני מצטערת," היא לא מצאה מילים נוספות אבל נראה שמצב הרוח שלו כבר השתנה.
“אני יכול את הטלפון שלך?" הוא שאל.
"כן, בטח." היא אמרה.
הם נכנסו שניהם אל חדר ההלבשה, ג’וי הוציאה את הטלפון מהתיק והעבירה אותו לחיימקה. היא הסתכלה עליו באור הלבן מהמסך שלה, לא ממש חשבה מה הוא עושה.
“הנה, מבחינת משרד הפנים לקחת גלולה." הוא החזיר לה את הטלפון.
ג'וי לא הבינה, הרי תמיד האפליקציה הייתה צריכה לעשות לה בדיקת דם."פעם היו לנו מכשירים עם אינטרנט כשר שלימדנו את עצמנו איך לפרוץ. לצערי הם הוחרמו. בכל מקרה פשוט כל יום תלחצי פה וזה יעדכן שלקחת גלולה. במקביל את יכולה להכנס להריון ולא תהיה להם דרך לדעת."
“אבל נגיד אני אגיע לבית חולים הם יראו שלא קיבלתי רישיון לידה."
"תגידי שלקחת את הגלולות שלך קבוע וזה לא עבד. לא חושב שיעשו לך יותר מידי בעיות."
“אבל זה אומר שאני צריכה לעבור על החוק."
"מה את רוצה? לקבל אישור ילודה או ללדת?"
ג’וי עצרה לרגע וחשבה. היא הביטה בחיימקה, היא ראתה כמה העור שלו וורוד ורך, שער הפנים שלו היה פלומתי. היא התחילה לצחוק. "מה מצחיק?" הוא שאל והיא רכנה לנשק אותו. הוא קפא במקום. היא התרחקה.
הוא הצליח בקושי להזיז את השפתיים ולומר “את יכולה להמשיך?" היא חזרה לנשק אותו, הפעם פערה עוד יותר את הפה, מה שהפך את הפנים של שניהם לאדומים ולוהטים.
ג’וי המשיכה להיות היוזמת אבל נתנה לחיימקה זמן להסס ולומר כשהוא מוכן. היא הושיבה אותו על שולחן והורידה לו את המכנסיים, היא צחקה כשראתה את תחתוני הכותנה שלו, "סליחה זה פשוט נראה תחתונים כמו של סבא.”
"היית מתה לגעטקס בכזאת איכות," הוא אמר לה.
"ממש" היא אמרה והפשיטה אותם ממנו. היא הרימה את השמלה שלה והתיישבה מעליו. הוא עצם את העיניים והצמיד שיניים חזק כשהיא התחילה לעלות ולרדת.
כל הסיפור לא ארך יותר מידי זמן. הוא רכס את המכנסיים שלו והיא לבשה את השמלה הפרחונית שלה. הם לא דיברו בניהם, רק החליפו מבט שהביע הסכמה הדדית: זה היה מהנה ומוזר, לא משהו שנעשה שוב.
“אני חושבת שאני יכולה למצוא את הדרך החוצה לבד.” היא אמרה וליטפה את היד שלו.
“את חושבת שעיברתי אותך?” חיימקה שאל בתמימות, כמו ילד ששואל אם עבר את המבחן.
“אני לא יכולה לדעת עכשיו, זה ייקח כמה ימים, ” היא חייכה אליו.
שמי הלילה היו כתומים מאורות העיר. האוויר היה הביל וחם. ג’וי יצאה מקריית הממשלה והלכה בין המוני האנשים. היא ראתה שהרבה אנשים עומדים בתור לאוטובוס בחזרה הביתה וחשבה שתעביר קצת זמן בעיר. היא חיפשה מקום עם שווארמה טובה, אחרי שכל היום היא לא אכלה כמעט כלום.