אולי הזיכרון הוא חול נודד אבל השיכחה היא אי
פעם היה קוֹיל איש צעיר וקשה, קשה משערות ראשו ועד קצות בהונותיו שבורות הציפורניים, אבל כעת הוא כבר אדם זקן, סחוף רוחות – גם לוֹ, כמונו, לא ברור בדיוק למה מתכוון הצירוף הזה – קשיש המתחפר בלילה בסדינים כמו שברולט יָשָׁן בבוץ עד למנוחה ולנחלה, או לכל הפחות עד למנוחה, לצדה של קאס הרדומה; ובבקרים הוא חובש את הכובע המסתיר את בדידותן של השערות הספורות שנותרו על קרקפתו ויוצא אל המכלאות של רֵיי.
קוֹיל אינו אדם חכם במיוחד, לא במובן ששיחה איתו תשכנע אתכם שהנה זכיתם בנוכחותו של מאור גדול כלשהו. משכיל הוא לא, אבל הוא יודע דברים. הוא יודע דברים במיוחד בענייני סוסים וחלפים של מכשור חקלאי, והוא יודע שהסיפור הזה עם קאס הוא דמנציה.
קוֹיל, לעומתה, עוד זוכר דברים. הוא זוכר איך אמרו שהיא יפה עליו, שהוא היה הריבאונד שלה אחרי שביטלה את החתונה עם השריף. והוא יודע גם מדוע ביטלה. מדוע? משום שגילתה שמתחת למדים המעוטרים בכוכב המתכת הכסוף לא כל האקדחים דרוכים וסליחה, אנחנו רק מצטטים אותה כאן. הוא יודע שבחרה בו קצת בלית ברירה, וזוכר זאת היטב כי טרחה להזכיר לו שוב ושוב את אותו לית-ברירה. עכשיו קצת פחות, מטבע הדברים.
זה לא רק כיעורו היחסי אלא גם חוכמתה העדיפה של קאס – קאס שהייתה, ואולי עודנה, בוגרת-האוניברסיטה היחידה במיניואן. יש אומרים ששמה הרשמי, בת' קריספר, מעיד על מוצאה המתוכנת. גילה מתאים להשערה הזאת שכן היא נולדה בשנת 2020, חודשים ספורים אחרי שפרס נובל ברפואה הוענק לג׳ניפר דודנה ולפאנג ז׳אנג וכשנה וחצי לפני שהוחל עונש המוות על עריכה גנטית.
בּוֹ, מעצם היותו יליד 2013, לא דבקו הקונספירציות ההן שבעצמו לא אהב, ואיש לא חשד בו שהוא נמנה עם הקריספריסטים. הוא יודע כמובן על התאומות ננה ולולו ושמע על הפולמוס הגדול שהתחולל סביבן וסביב חֶה גִ'יאַנְקוּי, המדען שטיפל בהן בטרם נולדו. הוא לא קרא את המאמרים ב-Nature וב- Science אבל זה לא היה נחוץ; הרדיו והטלוויזיה עוד היו נפוצים בשנות נערותו והעניין ההוא נטחן בהם עד דק, בעיקר כדי להזהיר את הנִמהרים. הוא ידע שהשיטה האסורה ההיא פותחה בהשראת הטבע, וליתר דיוק על בסיס מנגנון מתוחכם שהתפתח בנגיפים, וכי בתחילת הדרך פגע הטיפול החדשני בדברים ממש חשובים – גנים, כך קראו להם למיטב זיכרונו. הטלוויזיה סיפרה אז גם על ג'ורג' צ'רץ', שהאמין שטכנולוגיות כאלה יוכלו להחיות חיות שנכחדו ואפילו את האדם הניאנדרתלי, ועל עמנואל שרפנטייה הצרפתייה שחורת השיער. הוא דמיין אותה במעבדתה, מקשקשת במספרי הקריספר שלה כספרית במִספרה.
עוד לפני החלת עונש המוות על עריכה גנטית נאשמו המדענים ההם בכך ששיטותיהם מסרטנות, אבל "מסרטן" הרי אמרו באותה תקופה גם על לחץ נפשי, שקיות ניילון, סוכר, קרם הגנה, דיכאון סמוי, תרופות לדיכאון סמוי, מפצלי חשמל, טלפונים ניידים, מצברים, מונוסודיום גלוטומט, מכשירי מיקרוגל, גירושין, מאווררי תקרה, אוננות, ירח מלא, כלבי בּוֹרדר קולי, עדשות מגע, סיפורי פנטזיה, מייבשי שיער וכפכפי גומי. ירח מלא? מונוסודיום? שטויות במיץ עטלפים, אבל המדענים ידעו שאין שום טעם להתווכח. גם הקרב הזה היה, עבורם, אבוד מראש.
במיניוָאן, עיירה שהוקמה בסמוך לגבול הדרומי כ-95 שנה קודם לכן, מתגוררים כעת 60 איש לכל היותר, אפילו אם יספור את קאס ואת ריי. כשהוא מתחפר בסדינים לבדו הוא מתחפר לבדו לא בשל העדרה של קאס – היא שוכבת על ידו – אלא משום שאינה זמינה לו עוד. שיניו הזקנות והבודדות נושכות את הכר כמו מַשְׂדֵּדָה וידו הימנית ממוללת את בטנה הרכה.
ובמחשבותיו – ריי.
פעם, ואנחנו מדברים כאן על הרבה שנים אחורה, היה יוצא מדֵי ראשון בערב כדי להגיע אל הסְפַר הצפוני כבר בשלישי בבוקר, שם יתחיל בסבב הלקוחות הארוך והמייגע וינסה, אולי יצליח לגייס גם כמה לקוחות חדשים עד שיעלה על השברולט בחמישי בלילה, בדרכו חזרה הביתה ואליה. הוא התקשה לנווט בתוך נחיל המכוניות האוטונומיות ובמקרים מלחיצים במיוחד פשוט עצם את עיניו לשנייה, הרי אמרו לו שאלה יסתדרו. אמרו לו גם שיחסוך הרבה אם ימכור את השברולט אבל הוא חש אסיר תודה כלפיה על שנות נאמנותה לו, הרי אף אחת אחרת לא הייתה נאמנה לו כמוה.
הכסף מעולם לא הספיק – לא שלא שילמו לו על התיקונים, אבל תמיד מעט מדי. תמיד התווכחו על מחיר החלפים; אמרו שאלה שהוא מביא משומשים ולא מקוריים, שקומביין אוטונומי עובד לגמרי אחרת, ושתמיד הם יכולים לקרוא לבחור צעיר יותר שאינו כה בררן בשטרות ובמטבעות. מומחיותו במכשור חקלאי לא הרשימה אותם, ואם הרשימה, פניהם לא העידו על כך. גם הם בטח סחופי רוחות עכשיו, הוא אומר בליבו ומבטיח לעצמו שמחר בבוקר ייגש לספריית מיניואן ויבדוק מה אומר הצירוף הזה.
אחרי שעיַף מן הדרכים, הרבה אחרי שעיַף מן הדרכים, החליט לחפש עבודה אחרת ונפל, אם אפשר להשתמש כאן בפועל כזה, על ריי, בת דודה רחוקה שהתקשתה להחזיק את החווה שלה לבדה אחרי שבעיטת סוסה קרעה לג'ף שלה את הריאה, כלומר אחת מהן, וכעבור שעתיים-שלוש הוא נפח את נשמתו. נפח את נשמתו, קוֹיל אומר לעצמו בלחישה. רק לעתים רחוקות השפה מדייקת כל כך.
ריי גבוהה ורזה ועיניה, בעיקר הכחולה, מהפנטות את כל מי שמביט לתוכן. לא רבים עושים זאת, ומעטים אף יותר עשו זאת לפני שג'ף התפגר, אבל מי שהעז יודע לספר שהכחולה עיוורת, ללא ספק. בהירה מכדי לראות.
קוֹיל יודע את האמת אבל מעולם לא טרח להזים את השמועות. אחרי הכל, ככה אולי יציקו לה פחות. הוא, מכל מקום, יודע היטב שאת הסוסים האלה איש לא יכול להחזיק קָצָר עם עין אחת, חוּמה ככל שתהיה. קוֹיל, שהוא הגיבור האמיתי בסיפור הזה, אמנם אינו משכיל, על כך כבר דיברנו, אבל הוא יודע שכדי לאמוד מרחקים יש צורך בזוג עיניים תקין וּמְתַפְקֵד, ולא חשוב הצבע.
בדומה לקאס גם ריי היא ילידת 2020 וגם לגביה התרוצצו מאז ומתמיד שמועות בעניין ההוא. אלה שהבינו שהכחולה אינה עיוורת טענו שהיא מתוכנתת, שהיא רואה מבעד לעור ומבעד לקירות ומבעד לצלעות הסוסים. שהיא רואה מה קורה בכל הבתים במיניואן ויותר מכך, שהיא רואה ללבבות ומי שיחטא ייענש בדקירת קרינה שתשתק את מוחו לנצח. קוֹיל, שלא האמין בכל אלה – הרי הקונספירציה היא נחלתם של המשכילים – לא חשש ממנה מעולם. שזה אנדרסטייטמנט מופלג, הרי נמשך אליה תמיד ממרומי עורפה ועד קצות בהונותיה.
עכשיו מזרז אותו הזיכרון ההוא, ריי המסיטה את שיערה מעורפה, והוא צונח ליד קאס תשוש ולח. מחר אחרי הספרייה יילך לראות מה עם הסוסים הפרועים האלה וייזהר כרגיל עם ההיא האפורה שהוציאה לג'ף את הנשמה. וכשימצא הזדמנות יביט שוב בעיניה של ריי; הוא חייב לבדוק את האגדות המטופשות האלה אפילו שאינו מאמין בהן כלל, לא בזו על העיוורון ולא בזו על קרני הלייזר הנורות מאישונה.
העוזר החדש של ריי צעיר ממנו, ולדעתו מיותר, אבל ריי הסבירה לקוֹיל שעם כל הכבוד אנחנו כבר לא צעירים, וכדי להשתלט לא רק על הסוסים אלא גם על החזירים ותחזוקת הבית צריך מישהו שכוחו במותניו, שזאת לא הגדרה שתופסת במקרה של קוֹיל. קוֹיל כמובן נעלב אפילו שלא הבין את העניין עם המותניים, אבל מאחר שהִמשיכה לשלם לו כרגיל לא הייתה לו לכאורה עילה לרטון.
לא שאינו רוטן, למען הסר ספק. הוא אומר לעצמו שאילו היה ממשיך בשירות התיקונים היה קוצר עכשיו את הפירות – עבודה שאינה מוגבלת בגיל, מִפגש עם אנשים שאינם שקועים בַּבִּיצה היְבֵשה של מיניואן, ואולי כמה הצלחות פיננסיות קטנות. ובינינו, הוא פשוט מקנא בהוא הצעיר.
ילדים אין להם, כך שהמשכורת שהוא מקבל מריי מאפשרת להם לגמור את החודש, אבל קאס לוחצת עליו כבר שנים לעזוב את העסק עם ריי. הסוסה ההיא תגמור גם אותך יום אחד, נהגה לומר, והוא אפילו לא יודע אם התכוונה לסוסה האפורה או לריי. מה שבטוח, גם כאן זאת הייתה קינאה פשוטה.
הוא מעיף לרצפה את המגבת שפרש על המיטה מבעוד מועד. מחר, אחרי הספרייה והמכלאות, יילך לשריף וישאל אם הוא צריך עזרה. לסייר בלילות בין עשרים ושבעה בתיה של מיניואן – את זה הוא עוד יכול לעשות, אפילו ברגל. בבקרים יהיה פנוי, ואם ימשיך לעבוד אצל ריי אולי יוכל לקנות לו סוס משלו. אולי להחליף את השברולט הישנה, למרות נאמנותה, בגרוטאה ידידותית יותר ורועשת פחות. אולי לעבור לעיירה אחרת, לקנות מישהי פעם בשבועיים-שלושה, שלא יצטרך לבייש את עצמו ליד קאס. כי גם הדמנטים מזהים את הבושה כשהיא צצה לנגד עיניהם.
באמת שעם ריי לא היה לו שום דבר, שום קטע, אבל הוא יודע שאין זה מקרה שמוחה של קאס החל לאכל את תאיו זמן קצר אחרי שהתחיל לעבוד אצל ריי. קאס כבר מנותקת לחלוטין מהעולם ואפילו ממנו עצמו, אבל בשלבים הראשונים של המחלה עדיין שכבו, ופעם אפילו יצאה איתו לרכיבה על אחת הסוסות של ריי. כשריי עזרה לה לרדת מהסוסה – קוֹיל עוד ישב על האוכף, מחשבותיו פזורות – התבוננה קאס בעיניה ושאלה אותה איך זה קרה. קרה מה, שאלה ריי, והיא השיבה לה: העיניים האלה, את יודעת שהוא לא מוריד מהן את העיניים. זה תאונה?
זה עיניים, השיבה ריי. זה מין דבר כזה שעוזר לך לראות. אולי שווה לך לבדוק את אלה שלך אם את לא יודעת לזהות עיניים כשאת מביטה בהן.
הוא היה יכול לחשוב על תשובה טובה יותר אבל בינו לבין עצמו הודה שהשאלה המטופשת הצדיקה תשובה מהסוג הזה. אחר כך הלכו הביתה ובלילה, כשהתקרב אליה, הדפה את גופו ממנה ואמרה לו, התרשמתי שאתה מעדיף סוסות יותר שדופות.
עכשיו, עם הדמנציה, הערותיה כבר לא עוקצניות כל כך. במרפאה הדלה של מיניואן הסביר להם הרופא שזה עניין של מוח, שמשהו שם מתקלקל כמו קֶצֶר ופשוט מתחילים לדבר אחרת, לזכור פחות, ולפעמים גם לפתח מחשבות אובדניות. קוֹיל, שכאמור לא היה משכיל במיוחד, שאל מה זה מחשבות אובדניות והרופא הסביר.
עכשיו, כהוא שוכב לידה בלי שמיכה וגופו מסרב להתייבש, הוא שואל את עצמו אם מוטב לו בלעדיה. אולי יעודד אותה לגמור עם כל זה. אולי אפילו יעזור לה בכך. אולי אפילו בלי לשאול אותה. ואז, אחרֵי, אולי יעקור לביתה של ריי באמתלה שנשאר לבד והוא חושש מהנחשים שאורבים בעשבייה, ואז אולי יקרה משהו ביניהם, למרות קִרבת-המשפחה הרחוקה ולמרות הצעיר החדש. אבל הוא יודע שהוא הוזה. אולי הדמנציה הזאת מדבקת, הוא אומר בליבו וכועס על עצמו ששכח לשאול את הרופא. אולי מחר יקפוץ אליו, אחרי שייצא מהפגישה עם השריף.
פרס עינתפרס עינת