לא ככה דמיינה דור את התמחות התיכון שלה. התמחות במחשבים אמורה להיות מסעירה. במקום זה בילתה כבר שלושה שבועות בחלל עם משרדי פלסטיק קטנים. אחרי הקריסה של גוגל ופייסבוק התעקשו כולם להתרחק כמה שניתן מכל עיצוב שהזכיר את המשרדים הצבעוניים ההם, אבל דור לא הצליחה להבין איך כשאפשר לשנות את צבע קירות קוביות-העבודה שלהם בקלות, בכל זאת בחרו העובדים המבוגרים סביבה בצבע האפור-ברירת-מחדל. היא השקיעה עשר דקות ראשונות בכל יום ביצירת צבעוניות רועשת חדשה, מה שלא עזר לה להתחבב על שאר העובדים במחלקת התמיכה הטכנית. לא היה לה אכפת. המחנך שלה אמר שהיא צריכה להיות מרוצה שהתקבלה כי פרגו"ד היא ניסוי עולמי, שבקרוב יעבור משלב הבטא. אבל כשחבר'ה אחרים מהמגמה התמחו כנסייני התמכרות בחברה למשחקי מחשב, היא בכל זאת ריחמה על עצמה ותכנתה את קירות המשרד שלה לטורקיז זורח.
"אני צריך עזרה עם המקרה הזה", אמר איש קירח שנכנס לקוביה שלה.
"שחזור סיסמה?" שאלה בעייפות.
"לא. זה סדנת אובדנות."
"אז אי אפשר לשנות מקום." ענתה.
"לא… זה לא זה… יש פה זימון בעייתי…"
"אה… אז הוא שייך לקבוצת ביקורת. אי אפשר לבטל את זה."
הוא חייך. "אני חושב שמקרה כזה עוד לא היה לך," וקרב אליה את הדו"ח.
"אווו," אמרה ומשכה קווצת שיער לאחורנית תוך כדי מעבר על שורות הקוד. הוא צדק.
דור הצליחה לראות על התג של האיש הקירח שקוראים לו שאול. מעניין מאיזה מחלקה הוא. התג לא היה הצהוב הרגיל של "המחלקה לבריאות הרגש". הוא היה כסוף כזה, עם פסים כחולים מעל הלוגו.
שאול מהמחלקה הלא מזוהה נשען בין השולחן של דור לפח האשפה. "בדקתי את זה כמה פעמים. מקרה מוזר, מה יש להגיד. הדפסתי לך את הפלט של הסקריפט, במקביל." הוא סידר את העניבה שלו בחשיבות, "דני אמר לפנות אלייך עם התקלה הזאת…"
משהו בקול שלו גרם לדור להפסיק לבחון את פלט הסקריפט הלולאתי ולהתיישר בכיסאה. אבל לא נראה שזה עבד. שאול המשיך לבחון אותה כאילו מחכה שפתאום תתבגר בעשר שנים. המבוגרים האלה. לבשו חליפות ונעליים יפות ועניבות כמו שאול והביטו בה ובסיכות השיער הקטנות ובנעלי הספורט שלה במשהו שבין התנשאות לרחמים. היא הייתה בטוחה שאף אחד מאנשי התמיכה הטכנית בקומה הזאת לא ידע לכתוב אלגוריתם כיווץ כמוה, ובכל זאת, בגלל שהיא בת 16, שמו אותה פה, והמשיכו לשלוח אליה את כל המקרים המעצבנים שאף אחד אחר לא רצה לטפל בהם. במיוחד אלה שהצריכו שיתוף פעולה עם מדריכי הסדנאות והמאבחנים מ"המחלקה לבריאות הרגש". מב"רניקים היא קראה להם. אתמול טיפלה בשני מב"רניקים שהיו צריכים עזרה עם זיהוי הקשתית שלהם אחרי שעברו ניתוח לשינוי צבע, ובמב"רניקית חשובה שהודיעה שצריך להוסיף אחוזי הזמנות לקבוצת הביקורת של סדנאות החרדה, וחפרה לה יסודות במוח שעה, כשלעשות את זה בפועל לקח לדור פחות מדקה. בימים כאלה היא הזכירה לעצמה שההתמחות הזאת טובה לקורות החיים, כי היא מסווגת והיא יכולה להמציא לשמונה-מאתיים מה שתרצה. וגם שיש לה רק עוד שלושה חודשים.
שאול המשיך לעמוד מאחוריה. "הבטחתי לענבר לוי שאני אטפל בזה במהירות."
"למי?"
"זה שאת קוראת את התיק שלו."
"אה," מאחורי הדפים עם הקוד היה המידע הכללי, שדור לא הגיעה אליו עד עכשיו. ענבר לוי, בן 32, מתל אביב. עבר לירושלים לפני חמש שנים. לפני שנה בערך עבר לאחד הפרוייקטים החדשים הענקיים האלה במרכז העיר שמכריזים על עצמם כ'שכונה קהילתית בבניין אחד' וכולם שם תמיד נורא בריאים רגשית. עובד בפרויקט תשתיות כלשהו. פנה למרכז התמיכה בעקבות תלונה על הזמנות חוזרות לסדנה למניעת אובדנות. "אני אבדוק את האשרור, ואני אחזור אלייך עם תשובות." אמרה.
"צריך לטפל בזה במהירות. זאת כבר הפעם החמישית."
"כן. ראיתי." היא לא מטומטמת. אולי כמו עם עדן אחותה, חשבה, הדרך הכי טובה לגרום לשאול לעוף מהקובייה שלה תהיה לגרום לו להשתעמם וללכת מעצמו. "הנה, אני פותחת." העלתה על המסכים את מערכת פרגו"ד והתחילה לחפש את התיק. זה בטוח משהו באשרור. בטח מסיבה כלשהי המערכת לא מצליחה לאשר שענבר לוי סיים את הסדנה שלו ולכן מזמינה אותו לסדנה חדשה כל פעם. אבל האישרור נראה תקין. אולי משהו טכני באיות? גם לא. הוא גם לא היה חלק מקבוצת הביקורת. אולי זה ה-
"נו, אז יש משהו?"
הקול של שאול הפתיע אותה מאחור. זה קרה לפעמים כשעבדה על משהו. מרוב ששקעה בבעיה שכחה שיש אנשים סביבה.
"תראה. אני לא יודעת. כרגע כל הדברים הטכניים נראים בסדר."
"אז מה לא בסדר?"
"האמת, נראה שהכול בסדר."
שאול התקרב מאחוריה אל המסכים. "לא, אבל יש פה בעיה, זה בטוח. אנחנו מדברים על חמש פעמים ברצף."
"אז כנראה זה מה שהוא צריך."
"לא, לא. זה לא הגיוני. לא מצאתי עוד מקרה כזה. אפילו לא בטוקיו. אין שום סיבה שהמערכת תזמין אותו שוב ושוב…"
היא משכה בכתפיה. אם הוא ממשיך להיות אובדני הוא ימשיך לקבל זימון. אבל היא לא התכוונה להתווכח. היא פשוט שילבה את ידיה וחיכתה ששאול ילך לחפש לו מישהו אחר להציק לו.
הוא לא הלך. "תראי בדו"ח, ארבע חוות דעת של רופאי-רגש קבעו את אותו הדבר. הוא חיוני, תפקודי, בריא רגשית. וחמש פעמים רצוף? תגידי לי שאין פה בעיה. מה יש להגיד."
דור סובבה אליו את הכיסא שלה, ולקחה נשימה. לא להרים את הקול, חשבה. בקרה רגשית, זה מה שהיא צריכה עכשיו, בקרה רגשית, ומהר. אמנם רק 80 בארבע יחידות, אבל רצף התגובה ששיננה לבגרות –'מחמאה, שיקוף, הכלה' – עלה בראשה מיד. "אתה עושה את העבודה שלך ברצינות." אמרה. "ואתה רוצה תשובות לבעיה. אני מבינה שזה מתסכל אותך שאין תשובות כאלה, אבל אני עושה כמיטב יכולתי." המורה שלה לבקרה רגשית הייתה מאשרת.
שאול הביט בה רגע ואז פרץ בצחוק. "אתם, דור הגמא הזה."
דור לא ידעה מה להגיד. זאת לא הייתה אמורה להיות התגובה שלו. הוא היה אמור להירגע ולחייך או משהו כזה. משהו מהדברים שלמדו בשיעורים והיו דווקא די יעילים בתרגול בכיתה. שאול לא עשה משהו מכל אלה. במקום זה גרר כיסא ממשרד סמוך, התיישב, ואמר – "גם הבן שלי ניסה את זה עלי כמה פעמים. עזבי רגע את השטויות הגמאיות האלה שאתם לומדים בבית ספר. מה את באמת רוצה להגיד?"
"אוקיי…" פתאום הרגישה באמת ילדה קטנה. "אז אני מנסה להגיד ש… שהכל בסדר עם המערכת. אם פרגו"ד אומרת שמישהו אובדני, אז הוא אובדני." היא לא הבינה למה היא צריכה לומר את זה למישהו שעובד בעצמו בפרויקט. הוא אמור לדעת שפרגו"ד היא מערכת עצומה של חשיבת מכונה. היא מחשב. מחשב לא טועה. מה לא ברור.
שאול הזדקף. "יודעת מה. בסדר. נניח שענבר לוי אובדני ואף אחד לא יודע. תגידי לי את – למה חמש פעמים ברצף? למה אין לו מושג למה מזמנים אותו?"
"איך אני יכולה לדעת? אין לי גישה לקוד הליבה של המערכת. רק למעטפת. הסכמי לונדון-פר…"
"כן, כן. אני יודע. מערכת סגורה. זכויות הפרט. בסדר. אבל יש לך את מערכת הדמה, נכון?"
דור התכווצה. איך הוא ידע על מערכת הדמה? זה היה מן תרגיל ניסיוני כזה שדני הבוס הטיל עליה וביקש לא לספר לאף אחד, כי זה לא לגמרי מאושר עדיין. כנראה כי זאת הייתה מזוודה עם מערכת דמה ממחלקת פיתוח, כשבאופן רשמי לא הייתה אמורה להיות בישראל מחלקת פיתוח. דני אמר לה לשחק עם המשתנים, ולבדוק נתונים כדי למנוע תקלות מראש, כמו אלה שקרו כל הזמן עם המב"רניקים. אפשר היה להזין נתונים באופן ידני למקרי דמה ולראות תגובות של המערכת למשתנים. היו משתנים הגיוניים כמו מגורים לבד שהעלו את הסיכוי לדיכאון וילד בצבא את רמת החרדתיות. אבל היא גילתה גם למשל ששינה עם דובי מעל גיל 12 העלתה את הסיכוי לאובדנות בחמישה אחוזים. חברות בתנועת נוער הורידה בחמישה, אז הם בטלו זה את זה. למרות שללכת למחנה-קיץ עם דובי היה נראה לדור בכל זאת כמו רעיון אובדני. בכל מקרה מערכת הדמה לא הייתה באמת הרמטית, קצת מאמץ והיא הצליחה להציץ פנימה. מעט הקוד שראתה שם היה יפיפה.
שאול קרב אליה את התג שלו. היא הצליחה לראות – 'שאול הורנשטאר, מנהל.' "דני סיפר לי על המחקר שאת עושה בשבילו." אמר. "ואני חושב שזה כיוון ששווה לבדוק."
"מה אפשר לבדוק? זאת מערכת דמה."
"בואי נזין אליה את הנתונים של ענבר ונראה מה קורה."
"אבל… זה לא יעבוד…" מה הוא חושב לעצמו? אי אפשר לצפות ממערכת דמה להבין את המורכבויות של המערכת השלימה. זה כמו להשוות בין תינוק וסייקר, המייסד של פרגו"ד, כי שניהם בני אדם. "השרתים של פרגו"ד עצומים. הם מפוזרים בכל העולם." אמרה, "עיבוד המידע שלה… מטורף. וממה שהצלחתי לראות, היופי של האלגוריתם הוא עומק הדאטאבייס. הדברים שאין להם משמעות, אבל הם חלק מהמערכת. המון פרטים קטנים כמו שם הגננת, מה לבשת, איך אתה אוהב את הקפה. ככה המערכת עובדת. אין לנו שום דרך להשיג את כל זה."
"אפשר לשאול את ענבר בעצמו."
"זה יהיה חלקי במקרה הטוב."
"אנחנו רק צריכים למצוא את המשתנה שמקפיץ את האזהרה, לא? ענבר כאן למטה. אפשר לנסות לברר איתו. מה את אומרת?"
דור התלבטה רגע. אבל רק עד שראתה מרחוק מב"רניקית מבולבלת מתקרבת אל האזור שלה. מיד חטפה את המזוודה הקטנה עם מערכת הדמה מתוך הארונית מתחת לשולחן והלכה בעקבות שאול.
קומת הפגישות הייתה שיפור ענק מהתמיכה הטכנית. היו שם חדרים מזכוכית, עם חלונות עם נוף אל יער-רמות ומסדרונות רחבים עם קירות ועליהם סינמגרפים נעימים כאלה של גלי-ים או עננים נעים שבטח הוכיחו באיזה מחקר שהם מועילים לבקרה רגשית. היא עקבה אחרי שאול לחדר השני משמאל, "חדר הישיבות על שם גל גדות" ונכנסה.
ענבר היה נמוך יותר ממה שדמיינה. השיער שלו היה קופצני יותר מהתמונה שצורפה, והחיוך שלו היה עייף. ובכל זאת הוא שיתף פעולה עם כל השאלות שמערכת הדמה הנפיקה, כשדור מקלידה את התשובות לתוך המערכת. אבל גם אחרי שכיסו את השאלות הבסיסיות לגבי מצבי הרוח שלו (כן, לפעמים, כן, לא, ברמה נמוכה, ברמה נמוכה, ברמה נמוכה) ואת שאלות הסקר הכללי (שבע, מיונז, ארבעה חודשים, בלונים, אקמול הרבל, 38, 680, הארי פוטר, טורקיה) מערכת הדמה לא זיהתה שום דבר חשוד. שאול גרד את הקרחת שלו ודור הניחה את המצח שלה על השולחן.
"אדון לוי, מה יש להגיד. אנחנו נמשיך מחר, עם שאלות חדשות." אמר שאול.
"לא, לא!" ענבר חבט בשולחן והקפיץ את דור. "אנחנו ממשיכים עד שנמצא מה הבעיה. אני ממש לא מתכוון ללכת ביום רביעי שוב לסדנה הזאת."
"יכול להיות שייקח לנו יותר משבוע לפתור את זה." הסביר שאול בקול רגוע, "אתה מבין… זה מקרה נדיר…"
"זאת המערכת שלכם!"
"נכון, נכון." הנהן שאול. "אבל כמו שכתוב בחוק זאת מערכת סגורה. לא היית רוצה שנוכל להיכנס למידע שלה, נכון? אנחנו מדברים פה על אבטחה ביולוגית מהשורה הראשונה."
אבל נראה שענבר לא מתרשם מרמות האבטחה של פרגו"ד ורק הולך ומאבד סבלנות. "אז לפחות תשיג לי פטור מהסדנה בינתיים."
"אני לא יכול. הסכם הבטא העולמי. כל המדינות שמשתתפות בפרויקט חתומות על זה. העבירו את חוק פרגו"ד-ירושלים בכנסת בשביל זה. כל תושב ירושלים חייב להשתתף בניסוי על פי חוק. אני לא יכול לשחרר אותך מסדנה."
"אז מי כן? אני רוצה לדבר עם הבוס שלך." ענבר עבר לשלב ידיים.
שאול חייך אליו חיוך עצוב. "אני מבין את הכעס שלך, אדון לוי. אבל אני לא חושב שאתה מבין את המצב. המקרה הזה הגיע אלי, כי אני מנהל מחלקת יישום. יותר ממני מה שתקבל זה את מנהל הפרויקט, שנמצא כרגע בפגישות עם הנהלת פרגו"ד העולמית. מוזמן לפנות כמובן. הוא יתפנה אחרי הביקור של סייקר או יאנג, אחד מהם אמור להגיע לכאן לקראת הקיץ, ואז הוא ישמח לעזור בבעיה."
דור הביטה בשאול, ואז בענבר, שהתכווץ במושב שלו, ואז שוב בשאול, שפתאום התאים לנעליים המבריקות שלו טוב יותר. כדי לעשות עם עצמה משהו, התחילה בכיבוי המערכת אבל הפסיקה כששמעה קול מוזר וראתה שסנטרו של ענבר התחיל לרעוד.
"אתה לא מבין… באמת…. אתה פשוט לא מבין… אני כבר לא יכול יותר." מלמל. "נמאס לי. פשוט נמאס לי. זה כבר בלתי נסבל. חמישה סבבים של הסדנה הזאת. לשבת שם ולשמוע את כל הסיפורים של כולם…" קולו נחנק. "זה נשמע טיפשי אבל הסדנה הזאת פשוט מאמללת אותי. אני אומר לכם, אם אני אתאבד זה יהיה בגלל שנמאס לי. פשוט נמאס לי." ואז פתאום התחילו דמעות.
שאול רכן אליה. "תביאי טישו." לחש, ואז הוסיף, "וגם מים."
דור מצאה את השירותים ולקחה משם גליל נייר שלם. באותו הזמן שציינה לעצמה שאפילו נייר הטואלט בקומה הזאת רך יותר, הבינה שענבר הזה היה כנראה הרבה יותר מסכן ממה שחשבה בהתחלה. לשבת בסדנה ולשמוע מלא אנשים אובדניים, במשך… עשרה מפגשים כפול חמש סדנאות, זה יוצא… כמעט שנה. וואו. המחשבה הזאת גרמה לה צמרמורת. הם באמת צריכים לעזור לו. זאת אומרת, לא היא, מתמחית-תיכון שנקלעה לבעיה הזאת, אלא שאול, מנהל מחלקת יישום, מסתבר. המטבחון היה בחלל הבא, והיא מילאה כוס גדולה במים, ראתה חבילת טישו רך, החליפה אותה בנייר הטואלט ונכנסה חזרה לחדר.
ענבר היה נסער לא מעט זמן, במה שהיה נראה לדור מביך אבל דווקא התקבל אצל שאול כנורמלי לגמרי. הוא דאג שישתה מהמים. הנהנן אליו. לא הסתכל בשעון שלו. הוא היה מקבל מהמורה שלה לבקרה רגשית תעודת הצטיינות.
"יש למכונה שלכם משהו נגדי." אמר ענבר כשהתחיל להירגע. "הייתי עובר דירה, אבל לפי החוק אסור לעזוב את העיר בזמן סדנה, וברגע שאני יוצא מהפגישה האחרונה בסדנה, ממש ברגע שאני יוצא מהדלת של המנהל-הקהילתי, פינג. אני מקבל הזמנה במייל לסדנה הבאה. די. אני כבר לא יכול יותר… זה בלתי נסבל."
"אנחנו לא יכולים לבטל את ההשתתפות שלך בסדנה." אמר שאול בעדינות, "זה חלק מהניסוי, ולצערי, אין ברירה. על זה חתמה הממשלה. מה יש להגיד. אבל מה אתה חושב שאנחנו יכולים לעשות בשביל לעזור לך, בינתיים?"
ענבר משך באפו. "אמרת שמערכת הדמה הזאת תעזור לנו. לא? שככה נגלה מה מקלקל את המערכת."
דור רצתה להתערב ולהגיד שהמערכת לא מקולקלת, אבל שתקה.
שאול הנהן, "אנחנו פשוט צריכים להמשיך ולמלא את זה עד שנגלה." ואז הנהן שוב, כאילו לעצמו, "אולי… מה דעתך שננסה לאסוף נתונים משניים. לדעתי יש הרחבה לנתוני הדמה שאפשר לעדכן… 'סביבה וארגונומיה'. מה דעתך על ביקור בית מחר בבוקר?"
ענבר משך בכתפיו.
"מעולה." אמר שאול וחייך אליו, "ניפגש מחר אצלך ב9:00."
אחרי שענבר לחץ את ידו של שאול ויצא מהחדר, שאול פנה אל דור. "את עובדת מחר בבוקר?"
"למה?"
"אני צריך שמישהו יצטרף אלי מהתמיכה הטכנית."
"אבל אני רק…"
"דני סומך עלייך. לי זה מספיק."
דור לא ידעה מה לומר.
"מעדיפה שאני אקח מישהו אחר? אני אבין לגמרי אם את מתגעגעת לשחזור סיסמאות." חיוך קטן עלה על שפתיו.
"לא…" ענתה במהירות והמילים יצאו לה מהפה כאילו היתה באמצע ללעוס שלושה מסטיקים יחד.
"זה בסדר… אני אבוא."
בלילה, לפני שהלכה לישון, חשבה לחפש קצת מידע על אובדנות על מסך השינה. המקרה הזה סקרן אותה. היה שם הרבה חומר על גל האובדנות הגדול. וגם חומר על פרגו"ד עצמה. לפי המאפיינים ברשת, שאול צדק. עם התשובות שענבר נתן להם, הוא לא הראה סימנים של אובדנות. היו כל כך הרבה סימנים כאלה וכל כך הרבה דרכים למות שנהייתה לה סחרחורת, והיא סגרה את המסך, ונרדמה.
הדירה של ענבר הייתה בקומה 32. דור הייתה פעם באחד הבניינים האלה כשהלכה ליומולדת של חברה בכיתה ח'. בנייני ענק שהלובי העצום שלהם היה שילוב של כל השטחים הפתוחים שיש בשכונה, במקום אחד. היו שם גינת משחקים לילדים, מגרש כדורסל, גינת כלבים, חלל ישיבה משותף עם עמדות טעינה, משטחי דשא מלאכותי, אמפי להתכנסויות, עמדות ריצה ומשחקי רחוב, ואפילו ברזיה שנראתה כמו זאת שהייתה בגינה בשכונה שלה, והכל עם אור שדימה אור שמש, ומיזוג שהתמודד יפה עם הקור הירושלמי. וכמובן רובוטים קטנים שהסתובבו בכל מקום וניקו את הרצפה. רק שירותים ציבוריים לא היו שם, והיא זכרה את זה כלקח כואב מאותה יומולדת, כששתתה שם יותר מדי משקה אוכמניות. בתוך המעלית הבהבה על הזכוכית הודעה חדשה שמזמינה את כולם למסיבת יום ההולדת החודשית לילידי חודש אוקטובר שתערך ביום רביעי, במפגש השכנים השבועי באמפי. לא רע, חשבה לעצמה. אצלה בשכונה לא חוגגים ימי הולדת לתושבים. וחוץ מהזקנה המשוגעת מבניין 12 והחייל החתיך שגר בבניין 15 כניסה ג', היא אפילו לא הכירה את מי שלא גר בבניין שלה.
ענבר פתח לה את הדלת ונראה קצת רענן יותר.
"בניין נחמד." אמרה דור בזמן שחיכתה ששאול יגיע.
"כן. מקווה שהם לא יעיפו אותי מהחוזה בגלל ציון נמוך. כל השכנים בטח ימלאו שאני אנטי-חברתי."
"אתה לא תקבל אנטי-חברתי." היא עצמה נכשלה בשאלונים חברתיים בכיתות הנמוכות עד שלמדה לחייך לכל מיני חבר'ה מהכיתה מדי פעם במסדרון ולהסתכל בעיניים של אנשים אפילו שלא היה לה כוח.
הוא חייך אליה. "משהו לשתות?"
"תה תאנים." אמרה.
הוא הנהן ולחץ על מכשיר השתיה. "ממש התפרקתי אתמול, הא? זה היה מביך…"
היא שתקה. חבל ששאול לא שם. אולי תצא ותחכה לו בלובי?
"זה בטח נשמע מטומטם מהצד," המשיך ענבר, "אבל זה באמת קשה. הנה, לא הגעתי השנה בכלל למפגשי השכנים בימי רביעי, כי רביעי בערב תמיד תפוס לי. וכל הקטע לגור כאן זה שאני אמור להרגיש בקהילה תומכת. במקום זה אני שומע סיפורים מדכאים של אנשים שעברו דברים נוראיים וצריך לעבור כל מיני תרגילים שוב ושוב ושוב. אני כבר יכול להעביר את הסדנה הזאת בעצמי, בחיי."
"תגיד לשכנים שזה בגלל פרגו"ד. שאול ייתן לך אישור."
"כן, בטח." גיחך, "שיחשבו שאני לא רק אנטי-סוציאלי, אלא גם אובדני. הם הקימו את הבניינים האלה כדי למנוע אובדנות."
"הם לא יכולים לדעת שאתה לא מהקבוצת ביקורת. זה הקטע של המערכת שהיא מזמינה גם אנשים לא אובדניים בכלל כדי שלא ידעו מי זה מי."
"חמש פעמים רצוף בקבוצת ביקורת?" הוא הוציא את הכוס מהמכשיר והגיש לה. "גם אני לא הייתי מאמין לעצמי…"
כששאול הגיע עם השדרוג, ענבר פינה להם שולחן למערכת הדמה שהייתה עכשיו שילוב של שתי מזוודות שונות שסונכרנו יחד, ושני סורקי לייזר. "משלוח ישיר מאמסטרדם", אמר שאול ויישר את החליפה שלו.
הם סרקו מסביב את הדירה בקפדנות. לא רק את החלל אלא גם את תכולת המקרר, הברקודים על הסבון והשמפו, תוויות השמיכות. הם סרקו מתחת המיטות, מעל הארונות, את תכולת המזווה, ומה לא.
"מה שאתם צריכים," ענה ענבר כששאול שאל אותו אם הוא יכול לחטט לו במדפים בחדר השינה.
דור סרקה למערכת את סוג הבלטות בשירותים כששמה לב שענבר יצא לסיבוב. "אתה באמת חושב שהמידע הזה יעזור?" שאלה את שאול את מה שלא העזה לשאול כשענבר שם.
"זה הכיוון הכי טוב שלנו. את פרגו"ד לא יתנו לנו. מה יש להגיד."
איך יתנו להם את פרגו"ד, המערכת העצומה הזאת. ובכלל לא קראו לה באמת פרגו"ד, חשבה. כשהמשיכה בסריקה. השם שלה היה שיבוש ישראלי של PRGD הקיצור של .Psychologically Rendered & Governed Database. שרתים עצומים של למידת מכונה שמאוחסנים בכל העולם. היא קראה אתמול שאחוזי ההתאבדות ירדו מאוד בכל עיר שבו התחיל הניסוי לפעול. בינתיים רק ניו יורק, טוקיו, אמסטרדם, בואנוס-איירס ועכשיו ירושלים היו בשלב הבטא. אבל עם אחוזי התאבדות, דיכאון וחרדה גבוהים, הרבה ערים כבר התחילו ללחוץ על פרגו"ד להגדיל את הפריסה. מעניין מה הם יגידו כשיגלו מקרים כמו זה של ענבר. אולי לכן שאול רצה כל כך לפתור את הבעיה. דור בדיוק סרקה ברקודים במגירה במקלחת כששאול טפח על שכמה ואמר, "יאללה. כבר שש. נסיים מחר."
שאול הביא איתו למחרת צוות של עוד שישה עובדים. אבל גם בצוות מוגבר, הם לא הצליחו למצוא שום דבר שיגרום למערכת להתריע על אובדנות. כשסיימו הגיעו עוד שלושה עובדים והם עברו כולם ללובי, ואז לעבודה של ענבר בחברת התשתיות, ואז נסעו לתל אביב וסרקו את כל השכונה שגדל בה. דור הביטה בשאול מדי פעם כשחילק הוראות. היה ברור שהוא המנהל ובכל זאת ראתה אותו מדי פעם מתכופף וסורק בעצמו דברים מטופשים כמו השטח בין הכיסא המשרדי של ענבר והשולחן שלידו, בחליפה והנעליים המצוחצחות שלו. שבוע שלם סרקו נתונים סביבתיים. כשזה לא עבד, חזרו לתחקר את ענבר בעצמו, עם שאלונים חדשים שנכתבו במיוחד בטוקיו. גם זה לא עזר.
"אז נמשיך שבוע הבא." אמר שאול, ולחץ את ידו של ענבר.
"כן, שבוע הבא." ענה ענבר, וקרץ לדור. "אהבתי מה שעשית עם הקירות."
דור חייכה בסיפוק. היא נכנסה למערכת של קומת הישיבות, שיחקה עם ההגדרות ושינתה את הסינמגרף על הקירות לאנאפורנה, שהיה המקום הכי יפה בעיניו של ענבר, לפחות על פי השאלונים שמילא. היא שמחה שהוא שם לב.
"תעדכני בינתיים את הנתונים." אמר שאול. "עד שלישי הבא אני מקווה שיגיע השאלון מארצות הברית. הוא אמור להיות מוצלח יותר. מגיע עם בקבוקונים של ריח. זה יקח לנו כמה שעות טובות…"
"למה אתה לא נותן למישהו אחר לעשות את זה?" שאלה דור פתאום. "בטח יש לך מספיק עובדים."
שאול חייך, נבוך, כאילו תפסה אותו מעתיק במבחן. "זה נכון." הרהר, ואחרי כמה רגעים המשיך, "את יודעת מה הבעיה? שלא הייתי צריך לטפל בזה בעצמי מההתחלה. עכשיו אני חושש שקצת מאוחר מדי להפסיק. אני חושב שכבר אכפת לי מענבר יותר מדי."
דור הנהנה בהזדהות. אחרי שידעה על ענבר את היסטוריית החברות לשעבר, את המריבות שהיו לו עם אמא שלו, את המפקדים בצבא, ואת טראומות הילדות, ביחד עם כל המאכלים האהובים עליו, השיטה שבה הוא נרדם ומיקום נקודות החן שלו, הרגישה אליו קרבה מוזרה. בסופו של דבר, למרות שלא הכירו, היא ידעה עליו יותר ממה שידעה על עצמה.
היא מצאה את עצמה חושבת עליו לפעמים מחוץ לעבודה. חשבה על איך היה נבוך לגלות להם שהוא מסדר את התלתלים עם קרם כל בוקר לפי איזה סרטון שראה. חשבה אם באמת הוא יכול פתאום להתאבד. זה הלחיץ אותה. גל ההתאבדויות הגדול היה לפני שנולדה. היא לא ממש ידעה איך זה כשמישהו שמכירים פשוט מחליט למות יום אחד. היא רק שמעה סיפורים עצובים מאמא שלה על חברים שלה בתיכון שהתאבדו כשפייסבוק וגוגל נפלו. אמא שלה דברה על מושגים כמו "חברות פייסבוק" ו"לייקים" והיא לא הצליחה להבין מה זה לייקים ולמה שאנשים יתאבדו בגלל שאיבדו חברויות אם ממילא לא היו אמיתיות, אבל אמא שלה אמרה שהיא לא יכולה להבין כמה ממכרות היו האפליקציות האלה ומה אנשים אבדו כשהן קרסו. היא כנראה גם לא תבין. מאז, אפליקציות או משחקים שמקבלים מעל 3 בסולם ההתמכרות לא מאושרים יותר לשימוש. הדרך היחידה שלה להפסיק לדאוג לענבר הייתה לחשוב כמו שאול, שבאמת יש באג בקוד של פרגו"ד. אבל איכשהו זה לא הרגיע אותה בכלל.
כשענבר עדכן אותם שהמערכת הזמינה אותו לסדנה השישית ברצף, דור קנתה לו חבילה של סוכריות גומי חמוצות וחבילת אקמול הרבל לכאבי הראש של אחרי כל סדנה. זה הצליח להצחיק אותו אפילו שהיה מבואס. "ולחשוב שהאקסית שלי מחיפה תמיד קנתה סוכריות מהחברה הלא נכונה."
"מי, קורל?"
"כן," הוא צחק שוב. "אולי פשוט תשלחו את השאלונים המלאים לחברה הבאה שלי. זה יהיה יעיל."
ואילו שאול נאנח. "מה יש להגיד. אני חושב שאני צריך לנסוע לחו"ל ולפגוש כמה אנשים."
שאול טס בדיוק בחופשת חנוכה. דור בלתה את רוב החופש מתחת לפוך וקראה קצת בספר הפסיכולוגיה שהורידה מהענן העירוני. בדרך כלל הייתה מעבירה ימים גשומים כאלה עם משקפי-ריבוד באיזה משחק, או מפילה למורים את מערכת שיעורי הבית לחופש סתם בשביל הכיף. היא לא חשבה שנושאים כמו דכאון יענינו אותה אי פעם. שאול אמר לה לפני שטס שהוא מקווה שיבינו במחלקת הפיתוח בארצות הברית כמה חשוב למצוא דרך למצוא מה לא בסדר במערכת. אבל דור עדיין לא חשבה שהוא צודק. הם מפספסים משהו, כן. ובכל זאת. שאול, שמסתבר שלמד רפואת-רגש ובכך הפך למב"רניק היחיד שהצליחה להעריך, לא הבין שמערכות כאלה לא עושות טעויות. היא קראה כל מה שמצאה על תחילת הדרך של פרגו"ד. סייקר ויאנג התחילו בכלל מאלגוריתמים שמנבאים משיכה מינית, אבל הרשתות החברתיות בדיוק נפלו והגיע גל ההתאבדויות, וגם הם אבדו די הרבה חברים. וכשהנשיא האמריקאי הקים קרן למחקרים על מיטביות רגשית, הם התאימו את תחום המחקר. פריצת הדרך הייתה בשילוב של אלגוריתמים מכווצי נפח לעיבוד מתקדם שסייקר יצר, ביחד עם עיבוד התמונה שיצרה יאנג (ועיבוד הקול של אנדריאה וולג, אבל משום מה אותה אף אחד לא זוכר). אחרי שקבלו אישור לגישה למידע מהמאגרים הם הצליחו לדחוס טקסטים, תמונות וקטעי וידאו לתוך מערכת קטנה יחסית. PRGD הפתיעה כשהצליחה ללמוד המון מידע אבל בעיקר לפענח דברים כמו מיקרו-הבעות, שינויים באינטונציה, או שינויים בצורת כתב היד. דברים שגם אם שאול ודור ינסו לזהות אצל ענבר, הם לעולם לא יצליחו באמת. אלה דברים שרק מערכת-על יכולה לזהות. זה היה הקטע במחשבים שדור כל כך אהבה בהם. ברגע שמהערכת לומדת, מכאן והלאה היא משיכה ללמוד ולהיות חכמה יותר ויותר. לא כמו בני אדם, שהמוח שלהם מוגבל וקטן.
"דור! את באה להדלקת נרות?" זאת הייתה קרן אחותה, ששוב פתחה את הדלת של החדר שלה בלי רשות. היא משכה את עצמה בקושי, וקמה אל הסלון הקטן. אמא שלה קנתה סופגניות, סופגנשיות, וסופגעניות, שילוב חדש בין סופגניות ועגבניות. היא לא הייתה בטוחה מה היא חושבת על זה.
"בשלישי בערב קבעתי עם ארומה לעשות עבודה בהיסטוריה." הודיעה דור תוך כדי ליקוק.
"את בטוחה?" ענתה אמא שלה. "אמרו ששלג בשלישי. איך תגיעי לקטמון."
היא בדקה מיד. כן. איך היא פספסה את זה? מחרתיים אמורה להתחיל סופת שלג. אוף. מה הטעם בשלג בחופש.
"יהיה כיף בשלג." אמרה קרן ולקחה עוד סופגנשית. "עדנית הראתה לי עדכון שמראה איפה יורד הכי הרבה שלג בעיר, ונלך לשם."
"את לא הולכת לשום מקום בשלג." פסקה אמא. "ואני באמת צריכה להזמין קניות. אמרו שכל הכבישים יהיו חסומים לפחות כמה ימים. אני אזמין גם סופגניות בטעם טבעי. משהו חדש."
דור לא הצליחה לגלות מה הטעם של סופגניות בטעם טבעי כי המשלוח לא הגיע. יותר מדי אנשים הזמינו לפני הסופה, ורק בחמישי, אחרי שאמא שלה צעקה על יותר מדי אנשים בטלפון, הם שמעו צלצול בדלת.
"או, סוף סוף." היא שמעה את אמא שלה רצה לדלת. אבל אלה לא היו המוצרים. "דורי, זה בשבילך!"
זה היה שאול. במעיל ונעליים רטובות ועם כובע גרב בידיו, הוא עמד בפתח. מבט אחד על הפנים שלו והיא ידעה.
כשנגמרה החופשה, הם נפגשו שוב במשרד שלו. היא לא הייתה שם קודם. זה היה משרד יפה, עם כורסאות בד נעימות.
"אני מספר לך מה שאמא של ענבר סיפרה לי." אמר לה שאול ובחש בקפה שלו. "הוא בלע המון כדורים. מה שהציל אותו זה שהוא בלע את הכדורים שאת קנית לו. אקמול הרבל במהדורה טבעית. שליש מהם היו פלצבו, מסתבר."
"הם תמיד שליש פלצבו." ענתה. למה לשלם מחיר מלא, כשאפשר לקחת כדורים שעובדים באותם אחוזים, במחיר נמוך יותר?
שאול צחקק. "רק במהדורה הטבעית, שאתם, דור הגמא חושבים שצריך לקנות. רוב האנשים, או לפחות רוב המבוגרים, רוצים לדעת שהכדורים שלהם מאה אחוז עובדים. בכל מקרה, אני לא אצחק על זה. זה הציל אותו."
"אבל…" דור לקחה נשימה. "למה בכלל שהוא…"
"ינסה להתאבד?" המשיך אותה שאול. "כן. זאת כנראה השאלה האמיתית…" נאנח. "היא אמרה שהשכנים ספרו שהוא הגיע למפגש הקהילתי ביום של השלג. הייתה אמורה להיות לו סדנה באותו יום, אבל בגלל השלג הכול התבטל. רגע אחד הוא דיבר עם איזה שכן ורגע אחר כך הוא היה נראה חולה ועלה לדירה שלו… שכן תורן עשה למחרת סבב לראות שלכולם יש אוכל בסופה, וכשענבר לא ענה, הם נכנסו פנימה ומצאו אותו… יש לו מזל… מזל גדול… ממה שהרופאים ואמא שלו אמרו, נשמע שהייתה לו הצפה רגשית פוסט-טראומטית." וכשראה שדור לא מבינה – "זה אומר, שזיכרון נוראי מגיל מאוד צעיר שלו פתאום עלה. זיכרון שהיה נורא כל כך שהוא הדחיק אותו עד עכשיו, וכשנזכר לא הצליח לשאת אותו…"
"כמו מה?"
"יש לי רק השערות… ואני לא חושב שהוגן לנחש מאחורי הגב שלו."
דור שתקה.
"איך את?" שאול הביט בה.
"אני… בסדר…" התחמקה מבטו.
שאול נאנח. "זה בסדר אם זה לא בסדר. הוא הפתיע את כולנו…"
"אני לא באמת מכירה אותו. רק…"
"…רק קצת מאוהבת בו?"
היא הרימה את מבטה אל שאול במהירות.
הוא הנהן. "לא היה קשה לראות."
היא הרגישה דמעות עולות בעיניה. זה לא היה הוגן. היא הבינה שיש לה רגשות כאלה כלפי ענבר רק כששאול הופיע בדלת הבית שלה.
"אני מניחה שזה לא רעיון טוב ללכת לבקר אותו עכשיו…"
"לא זה לא. הולכת להיות לו תקופה ארוכה וקשה…"
"אני כזאת טיפשה." מלמלה.
"לא. זה למעשה די טבעי. בילינו הרבה זמן ביחד. ויש משהו כמעט הגיוני במעבר מהכרות עמוקה למעורבות רגשית. זה יעבור, אבל ייקח לך קצת זמן לצאת מזה. מזל שההתמחות שלך עוד מעט מסתיימת. הא?"
היא מצמצה והעלימה את הדמעות מעיניה. "אז מה עכשיו?"
"טוב. אין תקלה. צדקת. פרגו"ד לא טעתה."
"אבל איך היא ידעה, אם אפילו הוא לא זכר מה קרה לו כשהיה ילד?"
"זאת מערכת סגורה, לעולם לא נדע."
"פרגו"'ד הזאת…" מלמלה דור, וחשבה לעצמה כמה מורכב הידע של המערכת. "זה לא רק שהיא ידעה על הזיכרון הזה, היא ידעה שהזיכרון הזה, מה שזה לא יהיה, עומד לעלות ושהוא ינסה להתאבד בגללו. זה…"
"כן. די מדהים." אמר שאול.
"זה נורא…"
"חשבתי שאת בצד של המערכת."
"אני מדברת על ענבר. אם לא היה יום שלג, והוא לא היה הולך למפגש שכנים הזה, אולי הוא לא היה נזכר, ואולי הוא לא היה…"
"כן, אולי. אולי הוא היה נזכר בכל מקר-"
"רגע!" קטעה אותו דור וקמה ממקומה. מחשבות התחילו לנוע בראשה. "אני צריכה להיכנס למערכת." אמרה ופרסה במהירות את מערכת הדמה שהייתה מקופלת בפינה. היא הכניסה את כתובת המגורים של ענבר, ובקשה מהמערכת לפלוט שיבוץ לסדנה. שש פעמים הקלידה את אותה הפקודה. ארבע פעמים השיבוץ הראה על המרכז הקהילתי אליו הלך ענבר אבל בשתיים מהפעמים האחרות…
"מה קרה?" התקרב שאול ובחן את המסך.
"פרגו"ד לא רק ידעה שענבר הולך להתאבד. היא גם ניסתה לעצור אותו! זאת הסיבה שהוא קיבל הזמנה שוב ושוב לאותה הסדנה."
"דור," שאול קימט את מצחו. "זאת המטרה של הסדנה."
"לא, לא." קראה דור. "סטטיסטית, סדנה אחת או שתיים היו צריכות להיות ב… הנה, בית אבי-חי, בימי שני בערב. אבל מתוך שש סדנאות, ענבר תמיד קיבל הזמנה למנהל הקהילתי לב העיר, ליום רביעי בערב." וכשראתה ששאול עדיין לא מבין – "ליום רביעי, ליום של המפגש שכנים. הוא אמר לי, כבר שנה הוא לא הולך לשם. ואמרת שמשהו שקרה במפגש שכנים גרם לו להתמוטט. פרגו"ד ידעה את זה. היא לא רק רצתה שיבוא לסדנה. היא ניסתה למנוע ממנו בכלל להיזכר. אתה מבין?"
שאול הביט בה, ואז התיישב באחת. "זה…" הוא גרד בראשו. "זה לא אמור לקרות, נכון?"
"לא."
הם שתקו קצת.
"טוב. מה יש להגיד." אמר שאול ונראה לפתע עייף הרבה יותר מתמיד.
דור חשבה על פרגו"ד. היא די בטוחה שסייקר ויאנג לא בנו אותה להתערב. לפחות לא היו אמורים. מצד שני, אם היא לומדת בעצמה מבני אדם, מה אם כשכל המידע הזה בתוכה, כמו ששאול אמר, הכרות עמוקה יכולה להפוך ליותר מזה, גם אצל מחשבים? מה זה אומר על מה שהיא הופכת להיות?
היא רצתה לשאול את דעתו של שאול, אבל הבחינה שנראה מיוסר פתאום. אולי עדיף שתלך, חשבה. אבל אז נזכרה מה שאול עשה כשענבר היה נראה ככה. הוא פשוט הביט בו וחיכה שידבר. אולי זה משהו שגם היא צריכה לנסות.
"לחשוב שהוא גר בפרויקט עם בטחון רגשי, ועבר שש סדנאות למניעת התאבדות," אמר שאול לבסוף. "וכלום לא עזר נגד הזיכרון הזה… רק פרגו"ד הייתה יעילה… יחסית. אנחנו כל כך בטוחים שאחוזי ההתאבדות יורדים ואחוזי המיטביות הרגשית עולים בגלל הסדנאות,, אבל מי אמר שזה לא בכלל בגלל פרגו"ד עצמה?"
"אתה מתכוון, בגלל שהיא מזמינה אנשים בזמנים מסוימים?"
"או מכירה בין אנשים בסדנה, או מזמינה לקבוצת הביקורת אנשים שמשפיעים על אנשים אחרים בסביבה שלהם. תחשבי על זה…"
דור ניסתה לחשוב על כל האפשרויות של פרגו"ד להשפיע דרך הסדנאות. היו יותר מדי כאלה…
"תראי את ענבר…" אמר שאול בכתפיים שמוטות. "נורא רציתי שתהיה טעות במערכת, כי לא רציתי לחשוב שמכונות מבינות בני אדם טוב יותר מבני אדם עצמם."
דור משכה בכתפיה. "בני אדם לא טיפשים. הם בנו את המכונות."
"כי הם לא מצליחים להבין בני אדם אחרים."
"לפי זה, בני האדם מסובכים יותר ממחשב-על." אמרה בניסיון לעודד, אבל לא הרגישה ששאול מקשיב. "אתה תספר על המקרה לבוסים שלך?"
"אה… פיטרו אותי," שאול התכווץ אפילו יותר. "לא שזה לא היה צפוי," מלמל, "הייתי נחרץ מאוד בקשר לבאג המסתורי, והתברר שטעיתי. לא האמנתי ש… טוב. הם אמרו שלקחתי את זה באופן אישי מדי…"
"אבל… זה לא הוגן." אמרה.
שאול חייך חיוך עצוב, "אני באמת לקחתי את זה באופן אישי מדי." ואז הגיש לה מעטפה. "המלצה חמה לסיום ההתמחות. את רוצה שמונה מאתיים, נכון?"
דור הביטה במעטפה מתוך זרות. היא כבר לא הייתה בטוחה שמחשבים זה כל מה שעניין אותה.
"יש שם גם המלצה מדני. אמר שעשית בתמיכה הטכנית נפלאות. בהצלחה." לחץ את ידה.
היא הסתובבה לצאת בדיוק כששאול השמיע קול מוזר.
"מה קרה?" שאלה.
שאול עמד בתנוחה מוזרה ונעץ מבט במסך מכשיר התקשורת שלו.
"שום דבר…" מלמל. "סתם, הזמנה ל…סדנת דיכאון… נו. מה יש להגיד…"