סיפור אישי
המכונית החנתה לצד המדרכה. חניה במקביל תמיד הייתה אתגר בשביל רב-סמל בכיר אודי פישר, אך בעיה זו לא הייתה עוד בעת המכוניות האוטונומיות. אודי שמח על ההתקדמות הזו בטכנולוגיה. בכלל, עוד מגיל צעיר זכר אודי איך בכל שנה שחלפה המדע התקדם ונוצרו מכשירים חדשים שהקלו על האנושות בדרכים מגוונות. כשלמד נהיגה, לא ציפה שתוך כל כך מעט שנים לא יצטרך עוד להשתמש בכישורים שרכש אלא פשוט לשבת במכונית שהסיעה אותו בעצמה.
אילו רס"ב אודי לא היה גדל כך, במקביל להתפתחות הטכנולוגית הזו, ודאי לא היה אומר לבתו שהיא לא תצטרך לשרת בצבא. הוא לא האמין שהשלום יגיע, אך באמת חשב שעד תאריך הגיוס של הבת בעוד שמונה או תשע שנים, רק רובוטים יילחמו זה בזה בשדה הקרב, והמלחמה האמיתית תתנהל בין מתכנתים משני הצדדים. לכן הוא אפשר לעצמו לקוות שהיא לא תעבור את הצבא, לא תשתתף במלחמה, אלא רק תלך ללמוד את מה שהיא רוצה אחרי שהיא תסיים את שנות התיכון, כאילו תגדל להיות נערה אמריקאית, כמו אלה שהיא רואה בסדרות הטלוויזיה.
רס"ב אודי הלך לעמוד בתור, שהיה ארוך להפליא. אמנם אורכו הפתיע את אודי, אך כמות החיילים בו הייתה צפויה. כשני שלשים, אודי חשב לעצמו. בדיוק כפי שהניח שיהיו לפני שיצא מהבית. הוא ידע שמאחורי כל סט מדים ישנו אדם, עם לב פועם בתוכו, עורקים בהם זורם דם, יצורים חיים. הוא ידע שמאחורי כל פנים שלוות יש מוח שנטרף בידי זכרונות, בידי סיפור אישי. לכל אחד מהם סיפור אישי. הוא תהה מה הסיפור של כל חייל, אך לא שאל. אם הם הגיעו לכאן, חלקם כנראה אף לא מהאזור, יש לכך סיבה. הוא לא רצה שישאלו אותו מדוע הוא מחכה בתור הזה, שסופו הוא הגאולה השנויה במחלוקת – אז הוא לא שאל אחרים.
ההמון שחיכה בתור בציפיה ובהתרגשות הרעיש בהתאם. רס"ב אודי פישר לא הרגיש בנוח עם כל הרעש שהקיף אותו והציף אותו מכל כיוון. הוא שלף זוג אזניות ותחב כל אחת מהן לאוזן אחרת. מהטלפון הנייד שלו יצאה מוזיקה נעימה שזרמה דרך האזניות, אל תוך אוזניו, חותרת להגיע אל מוחו, כוספת לחדור למחשבותיו. כל הנחלים הולכים אל הים, והים איננו מלא. המוזיקה הקלילה רוממה את רוחו של אודי, אך תנועות הריקוד העדינות שהתפרצו מתוכו פסקו בצוואר. רק עד הצוואר. המוח שלו, המחשבות שלו, נשארו אותו הדבר. "כמו אתמול," חשב לעצמו, "אני חי את העבר." בכל נפשו הוא קיווה שמחר יוכל לחשוב על העתיד.
בכל פעם שחזר רס"ב אודי פישר לסוף שבוע בבית, שמע בדרך את השירים שלו. השירים הללו הרגיעו אותו, אך מעבר לכך הם שימשו מעין חציצה בין שירותו הצבאי לבין חייו האזרחיים. לפני ששמע את המוזיקה היה חייל שמשרת את מדינתו בגבורה, ואחרי ששמע אותה היה בן זוג ואב אוהב ודואג. כעת שמע את המוזיקה המרגיעה הזו בהקשר הקבוע שלה בפעם האחרונה. עד אותו הרגע דעתו הטרופה לא התנתקה מהיותו חייל, אך מאותו הרגע יהיה אך ורק בן זוג ואב.
לפתע חש רס"ב אודי בזוג אצבעות שהקישו בעדינות על כתפו. הוא הוציא מאוזנו השמאלית את האזניה הכלואה בה והפנה אותה אחורנית, מביט בפנים אשר שיקפו את מבטו ואת תחושותיו. "אודי פישר?"
הייתה זו קרן לוין, מורה חיילת לשעבר שליוותה את הכיתה של רס"ב אודי כשעוד היה מלש"ב בכיתה י"א. קרן הייתה מורה חיילת טובה והכירה את כל ילדי הכיתה אישית. הוא זוכר איך היא השיגה פטור להארכת שיער לחברו מהתיכון יונתן, שהסתפר רק פעם אחת בחייו. מה עושה מורה חיילת לשעבר במקום כזה? "שלום," הוא השיב בנימוס.
"יש לך אחלה 'דַאנְס מוּבְז', שתדע לך." פניו של אודי נשטפו בושה, כצדיק שנתפס מבצע פשיעה קלה. הוא קיווה שאף אחד לא שם לב לתנועות שלו, אך מסתבר שכן. הוא השיב נבוך: "תודה…"
לאחר שתיקה קלה, היא החליטה לשאול את השאלה שכל אחד מהם השתוקק לשאול את השני, אבל לא שאל, מתוך נימוס או מתוך חשש. "מה מביא אותך הנה?"
רס"ב אודי קיווה שהשאלה הזו לא תצוץ בעודו כאן. אך כאשר פגש אישה שהוא הכיר, דבר זה נעשה בלתי נמנע. רק שמע את השאלה, וכבר צפו בו כל מחשבותיו אשר לא עוזבות אותו לנפשו לעולם ובכל זאת נוטות להתגבר כאשר הן נחשפות בידי הזרקור בשיחה. מה מביא אותו הנה?
"אני לקחתי חלק במבצע בעזה, ונפצעתי. אני לא מצליח לישון בלילות מאז." הוא לא שיקר. אמנם רוב האמת לא נאמרה, אך לא יצא דבר שקר מפיו באותו הרגע. "ואת?"
"אני כאן בגלל בני. הוא היה בכיתה י"ב, תלמיד מצטיין, מיועד לתפקיד משמעותי בצבא, מיד אחרי שיסיים שנה במכינה הכי טובה באזור הגליל התחתון. הוא היה כנר מוכשר ואהב לצלם ציפורים. בשולי מחברת המתמטיקה שלו הוא כתב שירה. היה לו עתיד מזהיר. אבל יום אחד, כשהוא היה בתחנה המרכזית, היה פיגוע, ו…"
קרן לוין, המורה החיילת לשעבר, השתתקה. היא עמדה דוממת בלי לסיים את המשפט. רס"ב אודי פישר הבין באותה העת דבר שלא שקל לפני כן: החיים הללו קשים. לא רק בצבא. כל מה שנותר לו לעשות היה לשתוק עם קרן. כל מה שנותר לו לעשות היה לחכות. המורה החיילת לשעבר, רב-הסמל הבכיר, כל שאר האנשים בתור הארוך ההוא חיכו, מכיוון שלא נותר עוד מה לעשות. המחכים למוות ואיננו מעדיפים כבר לחכות בתור.
את הסיבה האמיתית בגללה רס"ב אודי פישר בחר להגיע לאותו המקום הוא שמר לעצמו. את הסיפור האישי שלו הוא לא גילה לקרן לוין, או לאף אחד אחר. אולי הוא היה מדבר על המבצע הזה עם עוד אנשים שהשתתפו בו אם הוא לא היה השורד היחיד, אך אם זה היה המצב, היה לו על מה לדבר? הוא לא היה מגיע לכאן בלי סיבה אמיתית. במקור הוא התנגד לכך. אך הוא ידע שאת הדבר בו הוא נזכר עכשיו, הוא חייב לשכוח. למען המשך התפקוד שלו, הוא מוכרח להמשיך הלאה. הפסיכולוג שלו טען שישנן סכנות לא ידועות בדבר, ושתהליך אמיתי צריך להתרחש – ויכול להתרחש – רק אם אודי ידע עם מה הוא צריך להשלים. הפסיכולוג הציע לו שיטות אלטרנטיביות, אופציות שונות מוכחות מדעית שיכולות לעזור לו, וכאלה שלא מוכחות מדעית. אך אודי ידע שאין לו זמן לתהליך, והבין שהוא צריך להתקדם עם חייו. לכן הוא החליט שהוא לא שב הביתה לאחר הטיפול, אלא פיקד על הרכב שלו לנסוע לירושלים. מכאן יוכל לחזור הביתה אדם אחר. אדם בריא. הוא חזר להביט קדימה ולא בקרן לוין, תחב את האזניה השמאלית באוזנו והמשיך להאזין בשקט למוזיקה הנעימה שזרמה במכשירו, באזניותיו, במוחו ובעורקיו.
התור כולו המשיך והתקדם, ורס"ב אודי פישר נתן לו לסחוף אותו כזרם. כעת החל לחשוש מההשלכות האפשריות. אפילו אודי, שהאמין בכל נפשו בכוחה של הטכנולוגיה, לא יכל שלא לחשוש ממה שמצפה לו בסוף התור. מה אם הוא יסבול מתופעות לוואי? מה אם לא יזהה את בתו, או שהיא לא תזהה אותו? העולם כולו יראה אחרת לאחר שיצא מהחדרון ההוא. אפילו אודי הרגיש שהוא חייב להטיל ספק בגאולה הזו. לרגע, חששותיו גברו עליו, וגופו רצה לשוב על עקבותיו. רק עד הצוואר. מוחו פסק כי עדיף לשוב מתוקן מאשר שבור. אודי המשיך להתקדם בתוך ההמון.
נדמה היה כי ככל שהתקדמו אל עבר סוף התור, כך האספסוף העומד בו השתתק. משתי גדות התור ניתן היה לשמוע אנשים מתקהלים, חלקם עם שלטים, קוראים בקול נגד המטרה בסוף התור, בעוד הנהר ביניהם זורם בשקט. הסאון סביב חדר אל תוך מחשבותיו של רב-סמל בכיר אודי פישר, והוא לא יכל עוד להאזין למוזיקה המרגיעה שלו. הוא הוציא את האזניות משתי אוזניו והביט במפגינים. מצד אחד, אנשים לבושים בבגדים צבעוניים ורחבים, עם עיניים אדמדמות ועם קעקועים, זועקים שלחבר חוטים למוח האנושי זו זוועה בעוד הם משתמשים בחומרים שנוצרו במעבדה. מצד שני, חרדים לבושים בבגדים שחורים, מוחאים בטענה שהכל מלמעלה ושאין להתערב בדרכו של האל, לשנות את עצמנו כרצוננו בניגוד לרצונו. גם הם וגם הם לא טועים, אך אלה בחרו לא לשרת בצבא וגם אלה. עם זאת, זורמים ביניהם שני שליש חיילים שעברו דברים כה זוועתיים, שלא איכפת להם לטעות. הכל כדי לשוב למצב של שלווה. כעיר שחוברה לה יחדיו, מכל רחבי הארץ מגיעים הם. לחלקם יש משפחה וחלקם בודדים. חלקם חילונים וחלקם דתיים. חלקם גברים וחלקם נשים. לכולם יש סיפור אישי. לכולם יש משהו שהם רוצים לשכוח.
לבסוף הגיע תורו של רס"ב אודי. דלת החדרון נפתחה ומהתא הקטן והאטום יצא אדם חייכן בדילוגים. נראה שהוא שב אל עולם טוב יותר מזה שעזב לפני מספר דקות. אודי הפנה את ראשו אחורנית אל עבר התור, אשר בראשו עמדה המורה החיילת לשעבר, קרן לוין. "אולי לא אכיר אותך עוד כשאצא," אמר, "שלום."
"להתראות," היא ענתה.
הוא הפנה לה את גבו, פתח את דלת החדרון, נכנס פנימה וסגר את הדלת אחריו.
פתאום לא היה עוד אספסוף. רס"ב אודי פישר היה כעת חלוק נחל יחיד הרחק מן הזרם, בחדר אפור וקר, ממוזג, מלא במסכי מחשב. חדר בו עמד רק הוא, ומולו ישבה רק מזכירה.
"מספר זהות בבקשה," היא דרשה. אודי דקלם את המספר. "תגידי," תהה לפתע, "אזכור את המספר הזה אחר כך?"
"אכן," השיבה המזכירה בקול יבש בעודה מביטה במסך ולא בפניו. "אנחנו רק ננקה את מה שצריך להתנקות. כל השאר נשאר אצלך. אתה אודי פישר, רב-סמל בכיר?"
"כן."
"מצוין. שב בבקשה." הוא התיישב על הכיסא הבודד מול הגב של מסך המחשב בו הביטה המזכירה. "מה אתה רוצה שיימחק?"
"הייתי במבצע בעזה. היינו צריכים לטפל בחבורה של חמאסניקים. כל האנשים שהיו איתי מתו. שני מחבלים ברחו. בשאר טיפלנו. אחד מהם הביט לי בעיניים. התחנן שאני לא ארה. אמר שיש לו בת. יריתי."
"למחוק לך את המבצע, אז?"
"בעצם… תמחקי את כל השירות שלי בצבא. כאילו עשיתי שלוש שנים משעממות בתור פקיד."
"בסדר גמור. ומה אתה עשית אחרי הצבא? למדת משהו? עבדת במשהו מסוים? שלא יהיו לך שנים שלמות של כלום שם במוח המסכן שלך." הטון היבש שלה לא נעלם, והיא התעקשה להביט רק במסך.
"זה אפשרי שאלמד מזה משהו חדש?"
"בוודאי, אתה כמו מתוכנת מחדש. וגם כל האנשים שאי פעם פגשת. אל תדאג, אדון פישר."
"אז אני רוצה להיות וטרינר. דוקטור. מטפל בחיות מחמד. הבת שלי אוהבת כלבים."
"הבנתי. בסדר גמור. אל תדאג, הטיפול יהיה זריז מאוד. תעצום עיניים בבקשה, כדי שאוכל לחבר לך את המכשיר."
בעודו עוצם עיניים, רב-סמל אודי פישר חשב על כל חייו. על אשתו, על בתו, על שירותו בצבא, על שנותיו בבית הספר, בגן. למרות שהוא לא זכר זאת, הוא דמיין את עצמו יוצא מרחם אמו אל החיים האלה, שנראו כה שחורים עד אותו הרגע. מאותו הרגע יהיו הם ורודים, חשב לעצמו, והוא חייך. פתאום הרגיש מכת חשמל חזקה מרטיטה את מוחו, צריבה קלה בראשו, והים היה מלא.
כאשר ד"ר אודי פישר חזר הביתה, השעה הייתה מאוחרת. היה לו דחף בלתי מוסבר להחנות את המכונית שלו בעצמו, והוא אכן ביצע חניה במקביל באופן מושלם, כפי שתמיד היה עושה. הוא פתח את דלת ביתו ונכנס פנימה בלאט. מיד הוא ניגש לחדר בתו כדי לתת לה נשיקת לילה טוב. היא ישנה בקצה המיטה, כי רוב המיטה הייתה תפוסה בידי הכלב שלהם. הכלב הזה בדיוק עבר טיפול בתולעים, אז הווטרינר אישר לו לישון במיטה עם בתו הקטנה. ד"ר אודי נשק ללחיה של הבת ולרגע היה נדמה שהיא מתעוררת, אך מיד עיניה נעצמו והיה ברור שתנומתה לא נפגמה. הוא הלך לחדרו, איפה שאשתו ישנה. הוא ראה כי-טוב, טובים חייו, וחייך. הוא צחצח שיניים, החליף לבגדי הלילה, נכנס מתחת לשמיכה ונרדם.