270 דפנה קופל – בעקבות זיכרון

צמרות העצים רוחשות ברוח כמו גלים ירוקים. שיפון דואה מעליהם. היא נעה בנתיבי הנחלים, הנקיקים משמשים מסדרונות רוח שמאיצים את מעופה. מאחוריה, בפסגת הסלע הדוקרת את השמיים נשרפת גופת אחיה הבכור. היא רחוקה. באוויר ריח שרף אורנים.

היא התרכזה רק בזה, בריח הירוק , בצריבת שרירי הכנפיים וצווחת הרוח עד שהזיכרונות יגיעו.

היא אלסרירית וזו לא הפעם הראשונה שהיא שואפת אוויר ופוקחת עיניים דרך עיניים של אחר למקום וזמן זרים. אבל זה סאייר וכשזיכרונותיו שטפו  בראשה היא טבעה באוקיינוס של חוויות כפולות.

סאייר מהילדות שלה, גבוה ודק, בבגדים צבעוניים מתחלף בה עצמה, פניה הילדותיות ניבטות אליה מעיניו שלו.

שיפון טילטלה את ראשה. הטיסה היציבה התערערה והיא צנחה כמה עשרות מטרים לכיוון הצמרות. מקרוב העצים נראו כאילו הם שולחים אצבעות לקרוע את העור הדק של כנפיה.

זיכרון, גבר ג'ינג'י גבוה עמד בכניסה לבית. סאייר פספס חבטת כנף ונחת בכבדות. השני חייך.

"מי זה?" ילדה אנושית שאלה. היא נישאה בידיו של הגבר.

"זה סאייר, הוא אלסרירי, הוא יטפל בך במקומי," האבא אמר.

הגבר היה נאה להפליא.

שיפון חזרה לעצמה. השמש התחילה לגלוש מעבר לאופק. היא זכרה בעצמה את היום שסאייר עזב בשביל להיות האומנת של ילדה עשירה. היא הייתה בת עשר וחשבה שזה טיפשי.

"שיפון.". אחד מהזקנים צלל לעוף לצידה, כנפי העור שלו נומרו בכתמי גיל אבל הוא שמר בקלות על קצב. היא  ידעה מה יבקש – שתחליף את סאייר. היא לא רצתה לדאוג לילדה. אבל כשביקש היא מצאה את עצמה מהנהנת. סאייר היה רוצה שתעשה זאת.

פחות משבוע אחר כך היא נחתה בדימדומי הבוקר בכניסה האחורית של הבית. הזיכרונות של סאייר הובילו אותה במסדרון הקצר למטבח. האח עמדה קרה. היא הציתה את האש ושפתה סיר.

קרני שמש מלוכסנות מהחלונות הגבוהים הזהיבו משבצות-משבצות את רצפת המטבח. לאוויר היה טעם כבד של חלב חם.

"את לא סאייר." ילדה כבת שתיים עשרה, דקת כתפיים נעצרה בדלת.

"אורום." שיפון אמרה. היא חלקה הרבה מתווי פנים עם אחיה, מבנה צר עם עצמות לסת ולחי בולטות ופה רך ורחב, וכמו כל האלסרירים הגוון הכסוף של שפתיה ועפעפיה. כתם לידה אפור-כסוף כהה נפרש לכל רוחב לחיה השמאלית, מזווית עיניה ועד קימור שפתיה.

"את לא סאייר!" אורום אמרה שוב. "אסור לך להיות פה."

"אני שיפון," אמרה האלסרירית.

"את…" הילדה מוללה את שפתיה. "סאייר אמר שאת ילדה!"

"הייתי," – משיכת כתפיים – "עברו הרבה שנים מאז שסאייר ראה אותי."

"את עדיין קטנה." אורום התגנבה בצעדים איטיים לכיוון חום האש.

"הו," שיפון הנהנה. "כן." היא פרשה את ידיה לצדדים ובחנה את עצמה. היא התנשאה לגובה של מטר וחצי.

"הוא עומד לחזור?"

"מה?"

"סאייר," אורום אמרה. "הוא הבטיח שהוא יחזור שהם לקחו אותו. הוא יחזור, נכון?"

"הוא הוצא להורג לפני שלושה ימים."

שתיקה רחשה בגרגור האש ומלמולי הדייסה.

"אני מצטערת," שיפון ניסתה. "הכנתי דייסה. היא כמו שאת אוהבת, עם שמנת וחמאה ולא הרבה סוכר ובלי קינמון. אני זוכרת, בדיוק כמו סאייר."

"לא."

"באמת, אני מבטיחה. אפילו זכרתי שאת אוהבת את הקערה הכחולה." שיפון העסיקה את עצמה בלמשוך קערה – כחולה – ממתלה הייבוש הנמוך שנח על השיש ולמלא אותה בדייסה.

אורום התעלמה מהדייסה. הזרועות הדקות שלה נכרכו סביב חזה.

"את משקרת." הפה שלה רעד, השפה התחתונה משורבבת החוצה, אבל עיניה הכהות הורמו לפניה של האלסרירית וגבותיה ציירו קו ישר על מצחה החלק. "סאייר יחזור, גם פאפא."

"אורום…"

"לא!" הילדה רקעה ברגלה. הכאב שהרעיד את שפתיה נפרש לכל אורך גופה הצר והאדים את עפעפיה.

שיפון עמדה קפואה עם הקערה בידיה. היא רצתה להצמיד את אצבעותיה לזוויות עיניה של הילדה בשביל לעצור את הדמעות ולשלוח אותה לשטוף פנים אבל הזיכרונות של סאייר מלמלו במחשבותיה.

היכולת האלסרירית לחלוק את זכרונות המתים העירה צליל דמעות אחרות. הזיכרון של סאייר נפרש על תחושותיה כמו שמיכת צמר רטובה. הוא זכר את אורום זעירה, ברכיה חבולות מנפילה ופני הפעוט העגולים מופנים אליו, ידיים מושטות בבקשה לניחומים. הוא זכר אותה גדולה יותר, פניה חשוקות לסת ואדומות, דמעות של זעם מבצבצות מבין ריסיה.

שיפון כרעה על ברכיה לצד האש ופתחה את זרועותיה. הילדה התחפרה נגד גופה, פניה נקודה חמה ורטובה בצווארה של שיפון. שיפון סגרה סביבה אורום  את ידיה והשעינה את לחיה על קודקודה. לשיער שלה היה ריח קלוש של ורדים ולימון בדיוק כמו ריח הכביסה בבגדים של ליתארג' בזיכרון של סאייר.

שיפון עצמה עיניים ונתנה לדמעות לזלוג במורד פניה.

זיכרון ריח ורדים ולימון וחיבוקו של גבר התחרה באחיזה של הילדה בזרועותיה.

לאט היפחות נחלשו.

"הדייסה תתקרר." שיפון קמה. מפרקיה, גמישים, נעו בקלות שגרמה לה לעפעף במהירות, הזיכרונות גרמו לה לצפות לתחושה אחרת, לכאב עמום שמהדהד לאורך הירך לאחר כריעה ארוכה.

"אני לא רעבה."

"את צריכה לאכול."

הקערה הכחולה הונחה על השולחן הכבד שחצה את החדר, בפינה שהאדימה מלהבות האח והילדה על הכיסא בהתאמה.

עם השמש באו הטבחית והמנקה והמורה.

"בשם-האל!" אמרה הטבחית כשהרימה את עיניה החרוזיות ונתקלה באח המובערת.

"האל!" החרתה-החזיקה אחריה המנקה.

המורה עיקמה את מצחה, קמט חצה בין גבותיה.

"מוררו," שיפון הנידה בראשה לטבחית. "טאיי," למנקה. "מיס טרה-קוט," למורה.

"אני מניחה שאת שיפון?" טרה-קוט אמרה. "חיכינו לך."

"אני פה."

"את הולכת לטפל באורום כמו סאייר? את בכלל יכולה?" טאיי פטפטה במהירות.

"היא אלסרירית." ביטלה המורה. "הם לא ישויות נפרדות. אחד עבד אצלך, כולם זוכרים את העבודה. זה דבר ידוע."

שיפון זעה במקומה אבל שתקה. כנפיה נפרשו ונטרקו.

"היא זכרה בלי קינמון," אורום סתמה את הגולל על השיחה.

הנשים התפזרו.

המנקה לסמרטוטים והכביסה.

הטבחית לקמח והירקות.

המורה ואורום לכיתה.

ושיפון להכיר את הבית בכוחות עצמה.

הזיכרונות של סאייר שימשו אותה כמפה. שתי קומות; מטבח – סלון – חדר אוכל – חדר שמש בקומה התחתונה וחדרי השינה בקומה העליונה. הטפט המפוספס ירוק בחדר השמש, התקרה הגבוהה במסדרון בין חדרי השינה שהסתירה את פינותיה בצללים כמו עלמה ביישנית, ריח האורן ופשתן בחדר השינה הקטן שדלתו הייתה צמודה לדלת חדר השינה של הילדה ובהמשך המסדרון לדלת השינה של חדר האורחים וחדר השינה של בעל הבית. הידית של האחרון לא נכנע תחת ידה.

כאב כיווץ את חזה וליבה גמגם בהלמותיו. פחד וכאב גרמו לה להתנשף לרגע.

האימה ושברון הלב של סאייר צרחו מהקירות.

בימים שבאו אחר כך, הקיפה את הדלת בקשת רחבה.

עם התחלפות צינת החורף בירוקת האביב התחילו החדרים בבית הגדול לזכות גם בזכרונותיה. הריח של יסמין ואזובין מהכריות, הריח של האש בבקרים וקול כפות רגליה הגרובות של אורום, צחוקה של הילדה, החיוך שהרחיב את פניה כשנבט החצב הראשון, הפחד מהדלת הסגורה.

"מקום מקולל," טאיי לחשה באוזנה של שיפון שחלפו שתיהן ליד הדלת שבועות אחרי שהאלסרירית הגיעה. "איפה שהאלסרירי רצח את בעל הבית."

שיפון שתקה.

פחד משתק צרב את עצמותיה.

היא קמצה את אגרופיה ודחפה את רגשותיו של סאייר למקומם באחורי ראשה. הפחד עדיין צבע את שולי ראייתה. סאייר היה מבועת כל כך שכל הזיכרון מהלילה ההוא היה הבזקי פנים שבורים של אנשים בגלימות אדומות – מטהרים, כוח השיטור העירוני שבא לקחת אותו למעצר והפנים הלבנות של אורום מציצות מאחורי כתפה של הטבחית שניסתה להרחיק אותה.

"הוא לא הרג אותו." אורום אמרה בפנים חלקות, גבותיה ושפתיה ישרות. רק השריר שקיפץ בזווית הלסת שלה הסגיר אותה. היא עמדה בפתח דלת החדר שלה, כותנת הלילה שלה קמוטה ופניה נפוחות משינה.

"את לא אמורה להיות ערה," שיפון העירה.

"התעוררתי." היא משכה בכתפיה.

"סיוטים?"

אורום הנהנה.

"בואי." שיפון רעתה אותה חזרה לתוך החדר. "מאוחר מדי בשבילך."

היא השכיבה את הילדה במיטה ומשכה את שמיכת התלאים עד סנטרה. סאייר תפר את השמיכה מחתיכות בד פשתן דק ומילא כל תלאי בעשב יבש כמו שתפרו שמיכות בהרים שמהם הגיעו. שיפון מצאה את עצמה מעבירה את היד על המרקם המוכר.

"זאת שמיכה מההרים."

אורום הנהנה. "סאייר תפר אחת לי וגם לפאפא."

"הוא אהב אותו," שיפון אמרה. היא התיישבה על קצה המיטה. עיניה נעצמו והיא שאפה עמוק, חזה עולה ומתרחב. ארומה של עשב יבש-חום שינה-ומי ורדים ולימון דגדגה במעלה אפה.

"סאייר?"  ליתארג' שאל. הוא הניח את הספר שקרא על חזהו וחייך. השיער האדמוני שלו נפרש בתלתלים רכים סביב פניו, סימנים כהים נמרחו מתחת לעיניו כמו משיחות כחל ועפעפיו נחו כבדים על עיניו. "אתה לא הולך לישון?"

"רציתי להביא לך את זה קודם, אדוני." סאייר קד. בידיו מקופלת השמיכה שרק הכין, הריח המוכר של העשב המתוק בנחיריו.

"סאייר." ליתארג' התיישב וטפח על המיטה לצדו. "שב איתי."

"אדוני." חום התפתל במעלה צווארו של סאייר ועפעפיו רפרפו במהירות.

הוא לא זז.

"סאייר, אתה לא צריך לקרוא לי ככה שאנחנו לבד, אף אחד לא יעניש אותך."

"אדוני." הנהון. הוא התיישב על קצה המזרון, שריריו דרוכים. יד חמה נחה על מרכז גבו בין כנפיו והאוויר חמק מבין שפתיו בנשיפה מקוטעת.

"גם פאפא אהב אותו," קולה של אורום חפף את החום הנשימה של אביה על עורפו של סאייר. שיפון הצטמררה ונשכה את פנים לחיה.

"כן."

"את יכולה לספר לי משהו," אורום אמרה.

"לספר לך?"

הילדה הנהנה.

"מה?"

משיכת כתפיים.

"את יודעת על הסרטים?"

אורום התהפכה על צדה ומשכה את רגליה לכיוון חזה. עיניה הכהות, עגולות ומבריקות ננעצו בפניה של שיפון.  ושיפון סיפרה:

"שבילי הסרטים הם הדרך שלנו לסמן נתיבי תעופה. קושרים סרט בד צבעוני לענף הכי גבוה בצמרת של עץ. לכל צבע יש משמעות וגם למרחקים שהסרטים קשורים בהם. רחוק אחד מהשני זה מהר, קרובים זה לאט, כחולים זה למקור מים, אדומים לאוכמניות, כסופים זה לקני מגורים – "

"זה נשמע נחמד," אורום מלמלה בלשון כבדה ושפתיים מנומנות שהגיבו לאיטן.

שיפון רכנה להצמיד נשיקה למצחה של הילדה. העור חם וגמיש תחת שפתיה. "אשאר פה עד שתרדמי."

אורום נשמה המהום נמוך. עיניה נעצמו. הנשימה שלה האיטה לשינה אבל פניה נשארו מכווצים ועיניה רפרפו מתחת לעפעפיה בחוסר שקט כהכנה לסיוט. שיפון קמה, לקחה שמיכה מהארון ונשכבה על הרצפה במקביל למיטה של הילדה. והן ישנו כך.

בבוקר מיס טרה-קוט העירה את האלסרירית בבעיטה בצלעותיה. "ישנה כמו חיה," היא אמרה.

בערב ובכל הערבים לאחר מכן שיפון חזרה לישון על הרצפה לצידה של הילדה. בבקרים התעוררה מבעיטה אם הייתה זו המורה או מיד חמה על כתפיה אם הייתה זו מישהי מהנשים האחרות במשק הבית.

"שיפון." יד קטנה חפנה את פניה. שיפון מצמצה באיטיות בעיניים כבדות משינה.

"האמ?" היא טלטלה את ראשה. עיניה המוזהבות נפתחו לחריץ צר של צבע בין ריסיה החיוורים. פניה העגולים של אורום ריחפו מעליה.

"זה יום מאטומריוס."

שיפון קימטה את מצחה אך התיישבה. "יום מאטומריוס?"

לזיכרון של סאייר היה ריח של עוגות דבש, תבלינים, זיעה אנושית, סוסים וצמר.

"הו."

"אנחנו הולכות לשוק, נכון?" אורום שאלה.

שיפון מילאה את חזה באוויר ושפתיה התקשתו. הזיכרון של סאייר מהשוק ציפה את לשונה במתיקות המוגזמת של קרמל ודגדג את אפה בריחות כבדים. "כן, נצא."

היא התרוממה על רגליה.

תחתונית ארוכה – שמלה כחולה – אבנט בחום – כובע רחב טיטורה. אורום נעה בחוסר נוחות בבגדים הנוקשים. היא משכה השרוולים שהתנפחו למפרשי בד סביב שורש כף ידה. שיפון תפסה את אצבעותיה וישרה אותן הרחק מקפלי הבד. היא עצמה לבשה את הגלימה השנהבית שאיתה הגיעה ביום הראשון. מתחתיה נרכסה אפודה חסרת שרוולים ואחד מהמכנסים הבהירים של סאייר, קו המותן מוהדק למותניה הצרים בחבל גס והבד העודף של המכפלת כרוך סביב קרסוליה ודחוף לתוך הגרביים.

"נלך?" היא הושיטה לילדה את זרועה וזו שילבה את ידה הקיפול המרפק המוצע. ביחד התהלכו בין שלוליות אור השמש שניקדו את רצפת המסדרונות והחצר הפנימית המרוצפת. באורווה, כשצללו תחת הצל מהסככה המקרה, עמד ריח חזק של חציר וצלילי צניפה ונשימה של הבהמות הגדולות.

משמאל צנף בחוסר שקט ווינטר, הסייח כהה הפרווה של ליתארג', פרסותיו המבריקות קטשו בנסורת ששמשה מצע בקול עמום. מימין עמדה בסבלנות סוסה חומה שפס לבן רחב חוצה את מצחה – מולי. שיפון הציצה בסייח. הוא טלטל את ראשו, רעמתו נפרשה כמו גל של דיו עם התנועה. היא התנדנדה חצי צעד לכיוונו לפני שישרה את צעידתה וחזרה לעבר מולי.

"אנחנו יכולות לקחת את ווינטר," אורום אמרה.

"לא."

סאייר זכר את הצעד האיטי והשקול של מולי מתחתיו, לא את הסטקאטו המהיר של הסוס הצעיר.

"הוא צריך לצאת."

"סאייר לקח את מולי לשוק."

אורום שילבה את זרועותיה על חזה הצר והבליטה את סנטרה. "אני רוצה את ווינטר."

שיפון פתחה את פיה להתנגד. בעיניים הכהות של הילדה הבריקו דמעות וסנטרה הזקור הקשיח מניסיון השרירים להמנע מלרעוד. היא הנהנה.

הסייח רקד לצדדים כששיפון זרקה את האוכף על גבו, צווארו החזק נמתח ומתקמר לצדדים כאילו הוא מנסה להביט בה כשהיא הידקה את חגורת הבטן והתאימה את השמיכה בקשת מעל הגבנון הגבוה. היא נשכה את שפתיה כל פעם שאחת מתנועותיו גרמו לרצועות העור להחליק בידיה.

"את יודעת לאכף?" אורום חיכתה בפתח האורווה.

שיפון הנהנה. "אני זוכרת."

"אבל לא עשית את זה אף פעם."

"לא." היא פלטה שריקה עצבנית של אוויר בין שפתיה שהסייח נע פעם נוספת.

"הוא מסוכן, אדוני," הקול של סאייר לחש באוזניה.

ליתארג' צחק. הסייח החדש שלו ניער את ראשו ונחר. הוא פסע במקום ולצדדים, הלבן בעיניו בוהק באור השמש. "הוא יהיה בסדר." הוא טפח בעדינות על צווארו של הסוס. "רק מתרגש." העיניים של הגבר הנאה ניצצו מתחת לגבותיו וקמטים דקים התחפרו בצדי פיו כשחייך.

התחושה המעקצצת שהתפרשה על לחיו ושפתיו של סאייר הציתה את דמה של שיפון. היא הסתירה את פניה הלוהטות בצידו של הסוס.

"שיפון?"

"אני בסדר, אורום."

היא סיימה לאכף. הסייח, אחרי שהתאימה את המתג בין שיניו, נרגע ונתן לה לעזור לאורום לעלות בלי בעיות. היא טיפסה אחריה, כנפיה פרוסות לאיזון כשנעצה את רגלה השמאלית בארכובה וזרקה את הימנית לצד השני. אורום התמקמה בקדמת האוכף, מכונסת בין הקרן לגופה של שיפון, קודקודה תחת סנטרה של האלסרירית.

"נוח לך?"

שיערה של אורום לחשש נגד עורה של שיפון שהילדה הנהנה לאישור.

האלסרירית צקצקה בלשונה לסייח.

הוא היה סוס טוב, נענה בקלות וברצון למושכות ונע בתנועה חלקה במורד הדרך. לא שהייתה זו דרך ארוכה מהאחוזה אל כיכר השוק שבמרכז העיירה הקטנה. דרך כבושה ונוחה, רחבה מספיק למעבר שתי כירכרות זו מול זו. בשוליה פרחו השדות, חלקם זולגים בניצי ירוקים בהירים לתוך העפר הכבוש. הן רכבו בצעד קל של דהרה במשך כמחצית השעה לפני שנגלתה העיר ולפניה כמו חזה החשוף של יצאנית נשפכו דוכני השוק.

שיפון כיוונה את ווינטר סביב שולי השוק. שם הדוכנים לא התהדרו בוולינות בד צבעוניים אלא היו אך עגלות עץ שאיכרים בבגדי עבודה לא צבועים ישבו על יצולן וסחרו בקולות גסים במרכולתם. הסוס החיש את צעדיו. הסוסורוכבותיו שמחו להימלט  לסימטה הרחק מהרעש.

"הפונדק שאנחנו שוכרים בו אורווה שם." אורום הצביעה על פינה כתריסר צעדים מהן.

"אני יודעת." שיפון הפנתה את הסוס לשם.

השוק בזיכרונות של סאייר התאים בצורה די מדוייקת למצב הקאוטי שקידם את פניהן. האוויר נח בכבדות על הכתפיים , ארומת הריחות – תבלינים, צמר ריחו המעושן של עור, מאפים, פירות ושעוות נרות ניתכת שהזכירה מתיקות של דבש. שיפון עצמה עיניים ובלעה את הריחות עד שהפכו לרקע ואיפשרו להמולה לחדור במקומם. לא היה חסר מה לשמוע, או מה לראות. רוכלים צעקו את מרכולתם, פטפוטי הולכים ושבים, צלצול פעמונים ומטבעות, צנפת חיות. ובכל מקום נפרשו תוצרת ומוצרים, תכשיטים, דברי מאכל ובדים בלי סדר.

"בואי." היא הניחה יד על כתפה של הילדה. "אני רוצה לקנות קצת בדים קלים יותר לקיץ ואולי נמצא קצת תבלינים למוררו, מיס טרה-קוט התלוננה שלאחרונה התבשילים תפלים."

הן שוטטו בין נפתולי מבוך הדוכנים באיטיות. השמש הזדחלה ביחד איתן, הצללים התארכו והשק ששיפון תלתה בין כנפיה שפשף את העור הדק והכביד ככל שהתמלא. הן קנו כבר תבלינים וסיכה יפה לטאיי ושיפון מצאה שלושה גלילי בד כותנה דק בדוגמא בהירה ומלמלה לבנה שביקשה שישלחו לאחוזה.

"אנחנו צריכות משהו למיס טרה-קוט," שיפון מלמלה לעצמה.

"היא לא נחמדה אליך."

"היא המורה שלך, היא אישה מכובדת."

אורום הרחיבה את נחיריה בכעס  אבל אחת הרוכלות קטעה את הוויכוח בעיבו.

"הו, מי אם לא אורום הקטנה!" היא קראה בהתלהבות ונופפה בידיה. "ומי זו, זו שאיתך?"

"זאת שיפון!" אורום פלסה את דרכה לעמוד מול הדוכן הגדוש סוכריות סוכר קשות.

"איזה שם מיוחד!"

שיפון הרימה את פניה לחייך לשלום וברדס הגלימה החליק לכתפיה. השמש האירה את תוויה הצרים וההילה הכסופה של עורה וגם את כתם הלידה האפור כהה שנמתח לאורך לחיה ועיוות את פניה.

"הו!" עיניה של הרוכלת נפערו. "איזה פרצוף – !"

האלסרירית הפנתה את פניה בחדות והרכינה את סנטרה לחזה, שפתה התחתונה גמגמה לפני שהידקה את לסתה.

"אוי, ילדה שלי! אל תעלבי! זה… פשוט הפתיע אותי!"

"סימן מיוחד," קול יבש מלמל לצידה. שיפון הגניבה מבט הצידה אבל אף זוג עיניים לא צפה בה. האדם הקרוב ביותר עמד בצד השני של הסמטה שנוצרה בין הדוכנים. הוא לבש בגדים צמר אפור לא צבוע והיה לא מבוגר או צעיר, על כתפיו נח מה שברגע הראשון נדמה לי היה שהוא צעיף פרווה בגוון חום-זהבהב.  עד שהרים  הצעיף את ראשו וחשף זוג עיניים כדוריות שחורות ומבריקות. החיה צקצקה בשיניה ופיהקה. אפה המחודד התכווץ באוויר והיא הפנתה אותו בחדות לעבר הקצה הרחוק של השוק. שיפון הסתכלה לכיוון.

כלום, רק שמש הבריקה על פדחתו החשופה של מישהו. ואז נע הקהל הרב ובפיצול בין גושי האנשים נחשפה דמותם של חמישה. ארבעה מטהרים בגלימותיהם האדומות ואישה בשמלה קרועה סרוחה באחיזתם. שניים, צעירים וחסונים שכתפיהם מרחיבות את הגלימה ומותחות אותה על חזם, החזיקו בזרועותיה, שלישי צעד מאחוריה ורביעי הוביל. פניו של הרביעי התחדדו למרכז הראייה שלה ותחושה מרה הכבידה על לשונה וגרמה לה לחכות לשמוע כל מהלומת לב. המטהר הרים את ראשו, עיניו תחת הגבות העבות הבהיקו כמו זכוכית ים חיוורת ושיפון השתנקה.

"בקשה אחרונה?" מישהו רכן על ברכיו לפניה – לא, שיפון מצמצה והמחזה של השוק הבהב חזרה לפוקוס. זאת לא היא, זה סאייר. סאייר על ברכיו, אבני ריצוף קרות מתחפרות בברכיו והאיש הזה, המטהר, שפוף לפניו וקולו רך.

"קחו אותי הביתה," היא שמעה את קולו של סאייר אומר. "רק קחו אותי הביתה."

"יהיה בסדר," המטהר מלמל. היד שלו חמה-חמה נגד העור החשוף של זרועו העליונה של סאייר. "הינה – " הוא אחז בסנטרו של האלסרירי והרים את ראשו.

שדה הראייה של סאייר התערפל לכדי חשכה בצדדים אבל הדמויות המכונפות עדיין היו אפשריות לזיהוי – מאנור וטאיירון, שני הכוהנים האלסרירים שיקחו את גופתו ויפזרו את זיכרונותיו בין כולם.

חיוך פיסק את שפתיו, העור היבש התבקע ופיו נשטף בטעם המתכתי של דם. טיפות כסופות זעירות זלגו במורד סנטרו.

"תודה, תודה, תודה…" הוא לחש מנטרה בלשון מרושלת.

המטהר הנהן והתיישר. סאייר צפה בנעליו שצצו מתחת לגלימה האדומה שהרים את הלהב מעל ראשו.

"שיפון," האלסרירי אמר. שיפון הרגישה את החזה שלהם – שלו – מתכווץ ביפחה. "תשמרי על אורום. את חייבת לזכור את זה. לא יכולתי להציל את ליתארג'." הקול שלו נשבר ויפחות הרעידו את גופו הצר. הוא לחש את השם של אהובו שוב ושוב כשהלהב צנח.

הכל נדם.

השחיר.

"ילדה טיפשה!" יד ניערה את כתפה של שיפון.

שיפון הצטמררה ונרתעה לאחור. לפניה, גבוהה ממנה בראש, וכועסת – רגלייה בפיסוק, זרועות שלובות וצוואר נפוח וסמוק, ניצבה המורה.

"מי-מיס."

"ילדה טיפשה!" המורה חזרה על דבריה.

"אני -"

"מסכנת את בת חסותך!" האישה קטעה אותה. "עוזבת את הילדה באמצע השוק והולכת!"

"א -"

חבטה הדהדה בכיס השקט שנוצר סביבן. פניה של שיפון צרבו ושפתה פעמה היכן שנקרעה נגד אחת משיניה הקידמיות. טרה-קוט סטרה לה על פניה. הטעם של דם הציף את פיה וטיפות זלגו במורד סנטרה וניקוו לברכות כסף קטנות על הקרקע הדחוסה לפני שנספגו. זוויות עיניה עקצצו.

"אני מצטערת… אני כל כך מצטערת…"

"זאת לא אשמתה! זאירה פגעה בה!"

הרוכלת שעקבה אחרי ההתרחשויות ממאחורי הביטחון היחסי של הדוכן שלה הגיבה לאיזכור שמה. "ילדה מסכנה, לא התכוונתי, אבל – " היא טלטלה את ראשה, " – פשוט נורא."

"גבירותי!" קול יציב וחודר. הקול של המטהר מההוצאה להורג של סאייר.

"מטהר באן." טרה-קוט קדה. "רק מרדנות קלה, שום דבר שצריך למנוע ממך לבצע את עבודת הקודש." היא הנהנה לעבר האישה שבין המטהרים האחרים.

האישה הרימה את ראשה כאילו קראו בשמה וחשפה לראשונה את חלקו הקדמי של גופה. חזית שמלתה נקרעה לאורך קו גופה – מהמחשוף הצנוע ועד מותניה. העור הכהה כמו קליפת אגוז פקאן נחשף בכל ערומו, וכך גם הסיבה למצבה העכשווי. על עצם הבריח השמאלית שלה במרחק כף יד מבסיס צווארה בלט פס אדום בגודל אצבע.

סימן הכוח המציין את האלרים .

"אורום…" שיפון נעה לעמוד לפני הילדה. גם טרה-קוט התיישרה ושפתיה הצרות החווירו במקום שנלחצו בעוצמה זו לזו.

"שדה!" המורה גידפה.

המטהר נאנח. הוא צבט את גשר אפו הנשרי והניד בראשו. "כן."

"מפלצות! יצורים עם כוחות על טבעיים מחרידים!" המורה נשפה.

המטהר מילא את חזהו באוויר ולא אמר מילה. הוא הסתובב ללכת, הכתפיים שלו הושפלו מעט. הגלימה האדומה שלו הברישה את הקרקע הדחוסה, לרגע משב רוח חטף אותה במעלה שוקיו וחשפה עור שלא ראה שמש שנים ודק מזקנה. האיש היה זקן ועייף.

"הוא נראה עצוב," אורום אמרה.

"בוודאי שהוא אינו עצוב! הוא משרת את האל! הוא יד החוק שלו בעולם! מטהרים עושים עבודת קודש חשובה ששומרת את כולנו מהסכנות שכל המפלצות – " היא נעצה מבט בשיפון ואז באישה, " – שנמצאות ביננו מציבות! המטהרים הם אלו שהצילו אותך בלילה שה – " היא נפנפה בידה, " – רצח את אביך! הם – "

"סאייר לא מפלצת!" שיפון התפרצה.

קראק! צלצל כשהמורה סטרה לפניה של שיפון בשנית. האלסרירית נרתעה וכשלה על רגליה. היא נחבטה ברצפה והתרוממה לחצי ישיבה כשידה חופנת את לחיה. היא פעמה בכאב אך עלבון צרב את הדמעות שזלגו על פניה כשהמורה גררה את אורום בזרועה.

"תמצאי את דרכך הביתה," היא הפטירה מאחורי כתפה לפני שנעלמו.

שיפון התנשפה בין יפחות קטועות ונתנה להן להתרחק.

"ילדה מסכנה." המוכרת השמנה מדוכן הסוכריות כרעה בכבדות לפניה. סינורה משתלשל לרצפה כמו לשון מפה צוחק. "הינה – " היא הושיטה לה סוכריה סוכר קשה, " – ואני בטוחה שהכל יסתדר. את יודעת איך המורות האלו, ראית אחת – ראית מספיק, אין מה לעשות, הן כמו מטהרים בתוך הבית."

שיפון איגרפה את ידה סביב הסוכריה. "תודה."

היא קמה, הנידה פעם אחרונה לרוכלת והלכה חזרה אל הפונדק. הרעש של השוק לחץ על אוזניה וכתפי אנשים ממהרים נדחפו כנגדה ומחצו את כנפיה. היא הרכינה את ראשה והרימה את כנפיה לסכוך בחצי מטריה סביב כתפיה. העפר התחלף למרצפות אבן גסה מתחת לרגליה והטמפרטורה צנחה.

הרחוב שבו הלכה היה צר, הבניינים רכונים זה לכיוון זה כמו נשים מרכלות ורק פס דק של שמיים נשרך כסרט ביניהם. זה לא היה הרחוב הנכון. היא לקחה נשימה עמוקה והמשיכה ללכת, מאיצה-מאיצה עד שפתחה בריצה. הרחוב הצר התמשך וכשפנה בחדות לשמאל התרחבה הסמטה סביבה לרחבה חשופה. הבניינים מסביב דמו לאלו של הרחוב – שלוש-ארבע קומות וקרובים מלבד הבניין שניצב בדיוק מולה, הוא היה רחב, מגושם, האבנים האפורות סוטטו בגסות שיתאימו זו לזו ולא טוייחו ולא היו חלונות, רק דלת מקומרת אחת מעל שלוש מדרגות.

במרכז הרחבה – מול הדלת – היה ריבוע של קנים שכובים שמעליהם שכבת חול.

שיפון התקרבה בצעדים הססניים כששאפה הריח של דם ושתן חנק את גרונה. אפילו דרך שכבת הקנים והחול אפשר היה לראות שהמרצפות מתחת ספגו נוזלים רבים. רחבת הוצאה להורג. היא הרימה חזרה את מבטה לביניין.

התנשפויות חרחרו בין הקירות בהד רטוב. התא לא היה גדול, מטר על שניים אולי, בלי חלונות מלבד אחד מסורג גבוה בדלת המשוריינת. אזיקי מתכת סביב שורשי כף היד נשכו בקור והכבידו על פרקי הכתף.

"לא!" שיפון טלטלה את ראשה.

סאייר היה כלוא בביניין הזה. לאוויר היה טעם של אבן טחובה וקולות הדהדו , צעדים השומרים  נשמעו דקות ארוכות אחרי שהשומרים כבר חלפו.

"לא!"

לפחד יש נטיה לאמץ את השרירים עד שהם רועדים.

שיפון התנשפה. היא רכנה קדימה, ידיה על ברכיה והנשימתה שורקת.

"שיפון."

דמעות זלגו על פניה.

פיו של סאייר יבש והלשון שלו ליקקה חניכיים דביקים. "שיפון, אני יודע שאת תנסי לזכור אבל תשכחי את הלילה הזה."

"לא!" שיפון זינקה לאוויר. היא פרסה את כנפיה בראש הקשת ונסקה בתנועה מקרטעת. הכנפיים שלה הנשיבו רוח בכיכר החשופה, החול רחש בגלים. היא התרוממה בחבטות שנשמעו כמו מפרשים נמתחים. הכיכר קטנה במהירות ואז גם העיר, זה כמו משחק במשקפת – קודם הכל גדול עד שמחליפים את הכיוון והעדשות הופכות הכל למרוחק. מלמעלה העיר היא סרטים אפורים מתוחים שסביב גבולותיהם מצטופפים כופסאות נמוכות והשוק הוא מקבץ צבעוני שרוחש אנשים-נמלים.

דמעותיה נחטפו על ידי הרוחות הקרות והותירו נתיבים קפואים על לחייה. לאט לאט נרגע הבכי והכאב עמם, היא התיישרה באוויר ובתנועות רכות עפה את הדרך לבית.

לפי השינה אורום הציצה מעבר לשולי המזרן.

"שיפון?" החושך הואר רק בפס אור ירח . "את תהיי בסדר?"

"אני רוצה לדעת מה קרה." האלסרירית התהפכה לכיוון השני. הפנים שלה כאבו. היא העמידה פנים שהיא נרדמת עד שהשינה באה באמת.

הימים אחר כך הופכו שבועות ואז לחודשים. ואז באחד הערבים שיפון חזרה לבית שקט.

"אורום?" היא קראה מהדלת.

הילדה זינקה במורד המדרגות. "יש טיהורים היום, כולן הלכו הביתה לנעול את הדלתות."

טיהורים, שיפון נרעדה, המטהרים יסרקו היום את הרחובות והדרכים. הטוענה שהם מחפשים את השדים האלרים, במציאות, רוב מי שנפל לידם בלילה כזה יסיים אזוק.

"בואי, ננעל את הדלתות ונגיף את החלונות." הן רצו ברחבי הבית הגדול, נעלו דלתות והגיפו את תריסי העץ. עם התריסים מוגפים החדרים צללו לחושך. שיפון הדליקה נר בחדר של הילדה והתיישבה שלובת רגליים על הרצפה לצד המיטה. "בואי, אספר לך סיפור."

אורום רקדה במקום אבל לא התקרבה. "אני חושבת שיש לי רעיון יותר טוב!" המבט שלה התקמט לחצי ירח מעל לחיה הפכוסות מחיוכה הרחב.

שיפון הטתה את ראשה.

"תראי!" היא שלפה את ידה ממאחורי גבה. מפתח הטלטל מטבעת מתכת שתלתה על אחת מאצבעותיה הדקות. "זה המפתח של פאפא!"

"איך?"

המפתח היה תלוי על חגורתה של המורה.

"לקחתי אותו – " הילדה משכה בכתפיה, " – כשגברת טרה-קוט לא הסתכלה."

"מיס," שיפון תיקנה. "היא לא נשואה."

"היא זקנה."

"אני יכולה את המפתח?"

הילדה הפילה את המפתח לתוך ידה הפתוחה של האלסרירית.

"אל תעקבי אחרי."

אורום הנהנה, מאחורי גבה שילבה את אצבעותיה לאיקס. שיפון רצה מהחדר. הדלת של החדר של ליתארג' נפתחה בנקישה חלשה. האוויר בפנים נשא ריח של מקום סגור – אבק ועוד משהו, כמו אבן גרוסה ועשב יבש. מתחת לריח הנטוש זחלו נתיבים דקים של ריח דם ומשהו מתוק שהזכיר לה יין. היא נכנסה פנימה. החדר נראה כמו בזיכרונותיו של סאייר מלבד קורי העכביש שנפרשו בפינה והאבק שהצטבר על המשטחים.

בצד הרחוק של המיטה ניצב אח פתוח שמאחורי סורגיו בלט גוש מפויח. היא עקפה את המיטה. על השטיח בצד הזה התפשט כתם חום גדול.

דם.

הנשימה שרקה כשברחה מריאותיה.

"אדוני, קראת לי?" סאייר אמר.

ליתארג' ישב על המיטה בגבו לדלת. ערום למחצה. הוא הרים את ראשו וסובב את פניו. מכה כהה האדימה גבוה על לחיו ונמתחה מעל לרקתו עד לקו השיער. "צדקת."

"אדוני?"

"ווינטר. צדקת לגביו. הוא עוד פזיז מדי."

"ליתארג'!" הקול של סאייר רעד והוא רץ לכרוע לצד המיטה. ליתארג' צודד את גופו הרחק מעיניו הבוחנות של האלסרירי. "תן לי לראות את הפציעה."

"אני בסדר."

"ליתארג'."

"אני – " ליתארג' איגרף את ידיו בכיסוי המיטה המטולא שהאלסרירי שלו הכין בשבילו. המפרקים שלו הלבינו.

"ליתארג'?" סאייר הניח יד על כתפו של הגבר האדמוני. הוא ניער אותו ממנו.

"אל תגע בי."

גלים דקים נעו בכיסוי, צבע אפור-כסוף החל לנבוע מאגרופיו הקמוצים ולהתפשט לאורך הבד.

"ליתאג'?!" סאייר תפס בזרועו של ליתארג' וניער אותו בכוח. ליתארג' הסתובב בחדות, ראשו התיישר מהכינוס שבו החזיק אותו עד לאותו רגע והוא חשף את חזהו. העור החיוור עוטר בנתיב שיער ג'ינג'י מתולתל שהתחיל במשולש רחב על חזהו והצתמק שנע לכיוון מותניו. אבל לראשונה זה לא היה מה שמשך את תשומת ליבו של האלסרירי. מבטו התמקד על עצם הבריח השמאלית שלו, שם במרחק של כף יד מבסיס הצוואר בלט פס אדום בודד שגודלו כגודל אצבע.

סאייר זינק לאחור כאילו נגע באש.

אלרי. ליתארג' אלרי.

"ממתי זה?" הוא המשיך ללכת אחורה.

"כשנפלתי מווינטר. שיניתי את האדמה למשהו אחר לפני שפגעתי בה." ראשו הטלטל על צווארו בחוסר שליטה. "סאייר אני פוחד." הגלים הדקים התחזקו והכתם הכסוף גדל. הבד הופך למשהו אחר, חומר אחר – ברק מתכתי.

"תפסיק עם זה!"

"אני לא יודע איך!"

"אתה מפחיד אותי." אחורי רגלו של סאייר נתקלו בשולחן הנמוך שניצב ליד הקיר. ידו נשלחה לאחור ואצבעותיו סגרו על סכין לפתיחת מכתבים. "תפסיק." הוא החזיק את הסכין לפניו.

"פאפא?" נקישה קלה נשמע על הדלת.

"ליתארג' אתה חייב לעצור את זה! אני לא יכול לתת לך לסכן אותה." הלהב רעד. "בבקשה."

ליתארג' התרומם השמיכה הפכה מרביתה כסופה-אפורה ומתכתית. "סאייר…"

השטיח התחיל להבריק בגלים כסופים מתחת לכל צעד קדימה.

"פאפא! סאייר! היה לי סיוט!" הידית רעדה.

ליתארג' זינק קדימה, אולי לחסום את הדלת, אולי להגיע לילדה שלו אבל זה לא שינה לסאייר. הוא הרים את הנשק המאולתר שלו. צליל לח נשמע, הלהב הדק פילח את חזהו של הגבר הג'ינג'י בין הצלע הרביעית לחמישית. הוא קרס קדימה לתוך זרועותיו של האלסרירי.

"סאייר?" דם פעפע בזוויות פיו של ליתארג'.

"אני מצטער… אני מצטער…." השרירים שלו פרקסו אבל הוא לא שחרר את החיבוק סביב גופו של אהובו ולא את אחיזתו בסכין.

"אל תתן להם לדעת מה אני, הם יקחו את אורום."

סאייר הנהן. המטהרים יעשו את זה, הרגו את כל המשפחה של אלר, לא רק אותו.

"כן אדוני."

"תנעל את הדלת."

סאייר השכיב את האיש הגוסס על המיטה ואז נעל את הדלת וקילף את השמיכה ודחס אותה ללהבות. האש העלתה עשן סמיך וריח מתוק שהזכיר יין.

"סאייר." אצבעותיו של ליתארג' ניסו להאחז בידו של סאייר. האלסרירי הסתובב אליו. "הסימן. תפשוט את העור ותשרוף אותו."

הוא עשה כפי שאמרו לו, הלהב הדק פושט את העור במיומנות. בין לבין, ליתארג' פרפר את נשימתו האחרונה. ורק אחר כך, שידיו וחזית חולצתו מוכתמות בדם והגופה של אהובו על המיטה הוא קרס למרגלותיה. הידיים שלו נחו על ברכיו, הכף כלפי מעלה, דם יבש מתחת לציפורנים. הנשימה שלו חרחרה ויבבות צווחו בגרונו.

"סאייר? פאפא?" אורום ניערה את הדלת. "תפתחו!"

הרעש העיר את הבית.

הטבחית קראה לבעלה לפרוץ את הדלת. הם גם הזעיקו את המטהרים אבל סאייר לא זכר שום דבר מלבד הריח של דם ומשהו מתכתי ומתוק קצת כמו יין. שברי פנים וגלימות אדומות והפנים החיוורים של אורום מאחורי כתפה של הטבחית.

"אני אחזור!" הוא הבטיח כשגררו אותו.

"שיפון?"

"אורום!" שיפון מצמצה. "אמרתי לך לא לבוא אחרי, אורום."

"אני רוצה לדעת מה קרה."

שיפון מצצה את שפתה לתוך פיה. אלריות עוברת בדם, אם מישהו ידע שליתארג' היה אלרי, אורום תיהיה בסכנה. "אני לא יודעת."

"את לא זוכרת?"

"סאייר לא זוכר."

"אני רוצה לדעת."

שיפון זכרה  את הלילה בו אורום לחשה לה שכתם הלידה שלה דווקא ממש יפה ושהוא מתאים לעיניים שלה ואת ידה הקטנה על פניה. את היום שהן מדדו את שמלות הקיץ ואורום סידרה את שערה בערמה אופנתית ונתנה לה לענוד את שרשרת הפנינים של אימה.

"אל תדאגי מזה, אחות קטנה, אני לא אתן לאף אחד לפגוע בך." אני לא אתן לאף אחד לזכור את הזכרונות שלנו אחרי.

"סאייר אף פעם לא קרא לי ככה."

"אני לא סאייר."

מישהו דפק בכוח על דלת הבית. מטהרים. שיפון הסתכלה על הילדה שאולי תהיה אלרית ומשכה אותה לבין זרועותיה. "בואי, אני אספר לך סיפור."