פגישה לילית
דלת מנעול האוויר החיצונית נפתחה לפני בפעם הראשונה בחיי. המשכתי לעמוד שם, בעיניים עצומות עד שהמנעול התחיל להשמיע צפצופי אזהרה. הייתי ממשיכה לעמוד שם עם עיניים עצומות עוד הרבה זמן. אבל הצפצופים הכריחו אותי לפתוח את העיניים ולהתמודד עם העולם החיצוני. עשיתי כמה צעדים קדימה, עגלת הציוד שלי התאימה את עצמה למהירות שלי והתקדמה ברשרוש שקט לידי. דלתות מנעול האוויר נסגרו. הכיפה המוגנת של באר שבע נשארה מאחורי.
עכשיו זה רק אני והמדבר.
לפני נמתחה הדרך, ישרה, חצובה בין הגבעות. חול בהיר ואבנים קטנות כיסו את האספלט הישן בשכבה עבה. קירות, שהיו פעם ישרים, התפוררו והתעגלו. הגבעות השאירו מעט הרגשה של הגנה, אבל מעלי לא הייתה עוד תקרה. השמיים היו פנויים עד אינסוף. התבוננתי בגבעות סביבי ובשמיים הכחולים הענקיים. לא העזתי להסתכל על השמש. הקסדה תנסה לסנן את האור החזק, אבל זה יביא אותה לקצה היכולת והיא עלולה להישאר כהה לשעה. זה יהיה לא נח.
ההנחיה הייתה פשוטה, אם אני מרגישה אפילו שמץ של פחד, אני מדווחת לבקרה. בשביל מקרה כזה יש שם פסיכולוג, שיעריך את רמת הלחץ שלי לפי הנתונים שאני משדרת וידבר איתי. אז את תהיה החלטה שלו, אם אני משיכה או חוזרת. אם אני חוזרת, קריירת האסטרונאוט שלי נגמרת, בלי להתחיל אפילו.
זה לא אומר שלא אגיע לחלל. אני יכולה מחר לעזוב הכל וללכת לעבוד כמנקה בכל אחת ממאות תחנות המחקר וכרייה, תחנות מעבר או ספינות במערכת השמש. ללמוד מקצוע כמו רתכות או אינסטלציה, תמיד יש ביקוש לאנשי תחזוקה בחלל. לעבוד בתור מלצרית או ברמנית בתחנות המעבר. ללכת לגדל תפוחי אדמה על מאדים, החקלאים שם רק מרחיבים את החממות כל הזמן כדי לעמוד בביקוש לאלכוהול. לסיים תואר מדעי או הנדסי ולהצטרף לאחת מעשרות תחנות המחקר, שחוקרות הכל החל מאסטרונומיה עד מערכת העיכול של תולעי משי בתנאים שונים בחלל או על כוכבי לכת. או לעבוד במפעלים החדשים שבחגורת האסטרואידים. להיות רופאה בבית חולים החדש. אלפי בני אדם כבר חיים ועובדים שם בחוץ.
אבל אם אני לא מסיימת את תוכנית האסטרונאוטים, לא אהיה טייסת או נווטת. אפילו עבודות פחות יוקרתיות, כמו כריית אסטרואידים או תחזוקה חיצונית של תחנות וספינות, יהיו סגורות לפני.
עמדתי וחיפשתי את הפחד. מצאתי רק פחד מהפחד, החשש להיכשל. והמרחב הגדול? הוא מילא אותי באושר, בהרגשה של חופש. כאילו רק עכשיו יכולתי לעמוד זקופה ולהתמתח, לקחת נשימה עמוקה, גם אם אני צריכה תוספת חמצן מבלון. נשמתי עמוק, מתחתי את ידי לשמיים וצעקתי קריאת שמחה משחררת. היה קשה להסתובב בחליפה המגושמת, עשיתי סיבוב אחד סביב עצמי. עגלת הציוד, שהייתה מתוכנתת להישאר במרחק קבוע מהמשדר שבידי השמאלית, הסתובבה סביבי. חשבתי שחסר לה זנב לכשכש בו, כמו כלב שמח שרץ סביב בעליו. קול שקט, אבל סמכותי, קטע את מפגן השמחה הקטן שלי.
– חוצן 1, כאן בקרה. אנחנו מבינים, שאת מדווח על הרגשה טובה. אנא אשרי?
– הרגשה טובה?! הרגשה מדהימה!!!
– בסדר גמור. לפי דיווח המכשירים, כל המערכות תקינות. אם אין דיווחים נוספים, יש לך אישור להמשיך במשימה.
סרקתי את התצוגה העילית בקסדה שלי. היא שיקפה את כל קריאות השתלים שלי: דופק, לחץ דם, חום גוף, רמות חמצן וסוכר בדם, וכמה סוגים של הורמונים. בנוסף, היא הראתה את הדיווחים מהחליפה עצמה, על טמפרטורה חיצונית, רמות קרינה, הרכב האטמוספירה, מצב הסוללות, תפקוד המזגן וכמות החמצן בבלונים. הכל היה מסומן בירוק.
– הכל תקין. אין דיווחים נוספים. – הצלחתי לחזור לטון מקצועי
– קיבלנו. מאשרים להמשיך במשימה. מכאן ואילך את ברשות עצמך. מצפים לדיווח הבא מבסיס המחקר "רמון". בהצלחה.
רגע אחרי זה ערוץ הקשר עם בקרה בבאר שבע ניתק. אתו ניתק גם הקשר שלי לרשת האינטרנט העולמית. זה היה חלק מהמבחן. שלושה ימים ללא תקשורת. אני, המדבר, וכל מה שאדם צריך לשרוד ולחקור את המדבר במשך שלושה ימים. זאת לא משימת הישרדות, זה עוד מחכה לי בהמשך הדרך, עכשיו זה רק התמודדות עם ניתוק. התמודדות עם השקט. בבת אחת, כל ההודעות על עדכונים נעלמו. עקבתי אחרי הרבה דברים, חדשות, מוזיקה, סדרות, אנשים מפורסמים וכמובן, חברים שלי. אנשים כל הזמן עדכנו על החיים שלהם, שמו תמונות ושיתפו דברים מצחיקים, עצובים וחשובים. חבר אחד יצא למסע מסביב לעולם, ומשתף בתמונות וסיפורים. זמרת שאני אוהבת הכריזה על סבב הופעות ולוח הזמנים היה צריך להתפרסם היום בבוקר. ספר חדש בסדרה צריך להגיע לחשבון שלי בעוד יומיים ופרק חדש בסדרה– מחר בערב. קבוצה שלי במשחק מציאות מדומה, מתכננת פעילות בסוף שבוע. את כל זה אני מפספסת. אני רגילה לפספס דברים, זה לא אפשרי לעקוב אחרי הכל. כשיש לי כמה דקות פנויות, תמיד יש לי משהו להעסיק את עצמי בו. אם הייתה לי תקשורת במסע הזה, הייתי מתחברת לרשת כדי לקרוא חדשות, ולשתף תמונות ורשמים שלי מההרפתקה. בלי תקשורת, המחשבות שלי יצטרכו להספיק.
חניכים חזרו מהשממה עם תצלומים מרהיבים של שמי הלילה, סרטונים של תצפית כוכבים ולוויינים, כתבו שירים המתארים את המרחבים האדירים, הביאו אוספים של מה שנשאר מהטבע, דגימות קרקע ואוויר, הלחינו מוזיקה, המציאו שיפורים לחליפות ועגלות הציוד. למרות שידעתי שאשאר לבד עם המחשבות שלי, לא ניסיתי להתאמן לזה מראש. לא ידעתי איזה סוג של יצירתיות השקט יוציא ממני.
התחלתי ללכת דרומה עם הדרך הצהובה. עדיין מוגנת חלקית על ידי גבעות צהובות-חומות סביבי.
אחרי שעה של הליכה בין הגבעות הצהובות משני צידי הכביש שנראו אותו דבר, הנוף התחיל לשעמם אותי. המחשבות שלי התחילו לנדוד.
ידעתי שפעם אנשים היו הולכים במדבר הזה בלי חליפה ממוזגת או הגנה מקרינה או תוספת חמצן. היום זה אחד ממבחני הקבלה לתוכנית האסטרונאוטים. כדור הארץ הפך לכמעט בלתי ראוי למחיה. אנחנו נאלצים לסגור את עצמנו תחת כיפות ממוזגות. במאה השנים האחרונות הטמפרטורות הלכו ועלו והמדבר הפך קשה יותר. גלי החום באירופה הביאו לכך שחלקים מהיבשת ננטשו בקיץ. בארץ, חלום יישוב הנגב נמוג. באפריקה יותר ויותר אנשים עברו למחנות פליטים וארגוני צדקה התחילו לקרוס. על חופי האוקיינוסים, סופות תכופות יותר וחזקות יותר משנה לשנה זרעו הרס רב. אנשים חיפשו מקלט בפנים היבשת. שם אזורים נרחבים הפכו למדבריות רותחות בחודשי הקיץ וקרחונים חסרי חיים בחורף. בערים הגדולות נבנו מתקני סינון ומחזור מים, כדי להבטיח אספקה סדירה של מים נקיים ובטוחים. חקלאות אורבנית תפסה תאוצה, בהתחלה על מרפסות, גגות ומעגלי תנועה, ואז גורדי שחקים שלמים, מכוסים בזכוכית, הפכו לחממות ענק. לבסוף, כדי להתגונן מפני מזג האוויר וכדי לייעל את מיזוג האוויר נבנו כיפות ענקיות, מכסות את כל העיר. כל עיר פיתחה מערכת מחזור פנימית והפכה למערכת סגורה כמעט. הרבה מהידע ששימש תחנות חלל, ייובא לערים הסגורות ולהפך.
הסתובבתי והתבוננתי בכיפה של באר שבע. במרחק הזה כבר אפשר היה לראות אותה בשלמותה. מכאן היא נראתה כמו חצי כדור רגל ענק. טלאים שחורים של צנרת לחימום המים משתלבים בטלאים שקופים של תאורה, דרכם עבר אור השמש לתוך העיר. גם הטלאים השקופים היו מלאים מים, שסיננו את הקרינה ועברו חיטוי בו זמנית. החשמל הגיע בעיקר מתחנת הכח הגרעינית בשורק. אם אפשר היה לקחת את העיר ולהעביר לירח, למשל, ולחבר לכור הגרעיני שלהם, העיר תמשיך לתפקד כאילו כלום לא קרה. אולי אפילו יותר טוב. בקרוב, יהיה יותר פשוט להתגונן מהחלל, מאשר ממזג האוויר.
עצרתי ליד גוש בטון ענק שעמד לצד הדרך. חלק מהאותיות שהיו עליו עדיין נשארו , "רמת חובב, איזור אקו-תעשייתי" קרא השלט. פה התחבר פעם כביש גישה. התעשיה הנקיה הועברה לתוך העיר, כדי שהעובדים לא יצטרכו לעבור את הדרך המדברית הקשה כל יום. התעשיה המזהמת עברה לפני עשרות שנים לאפריקה ואחר כך חזרה לתוך הערים, אחרי שלמדנו לעשות את הדברים נקיים ובטוחים יותר. מתוך סקרנות פניתי לדרך הפונה ימינה והמשכתי בה. החול היה קצת פחות דחוס פה, הרגליים שלי טבעו מעט בתוך השכבה העליונה ושרשראות העגלה העלו מאחוריהן ענן אבק. אחרי רבע שעה הליכה, התחלתי לראות את המבנים הראשונים. קופסאות בטון חלולות. כל דבר שאפשר היה למחזר מזמן הוצא ועבר לתוך גבולות העיר, וצורף למאגר חומרי הגלם. נכנסתי לאחד המבנים. החליפה דיווחה על ירידה משמעותית ברמות הקרינה, ירידה קלה מאוד בטמפרטורות, וללא שינוי בריכוז החמצן.
חשבתי שראיתי תזוזה בזווית העין. בטח לטאה או חיית מדבר נדירה אחרת. מעט מאוד חיים נשארו במדבר. בני אדם נטשו אותו לגמרי. שמועות ואגדות סיפרו שלילית הצליחה לשבת בני אדם שיכולים לשרוד בתנאים הקשים ביותר. "בני לילית" הם נקראו, על שם היוצרת שלה. בדומה גזע עתיק מהאגדות, שתורגם לפעמים כ"אלפים". "אלפים" זה יותר קצר.
השמש התחילה לשקוע, הייתי צריכה לחזור לדרך הראשית. עברתי דרך אזור התעשייה נטוש. קופסאות בטון עקבו אחרי בעיניהן הריקות. הדמיון שלי ניסה לצייר לי מחנה של אלפים חונה באחד הבניינים. הוצאתי את המצלמה וחיברתי אותה לקסדה, הסתכלתי בחלונות עם הגדלה מירבית. לא היה שם דבר. אם אלפים מסתובבים בנגב, הם לא השאירו לי רמזים ברמת חובב.
חזרתי לדרך הראשית והמשכתי ללכת. המחשבות שלי חזרו ללילית. לילית הייתה אגדה חיה. פעילה סביבתית, מהנדסת גנטית חסרת אתיקה ומנהיגה רוחנית של כת מסוכנת. לא מזמן ראיתי סרט דוקומנטרי עליה. היא נולדה בחיפה. בגיל שש עשרה היא כבר ניהלה בלוג סביבתי מצליח. בחורה צעירה, צנומה עם שיער חום מלא תלתלים שחלמה על עולם טוב יותר. היא הצטלמה הרבה, בהפגנות נגד זיהום אוויר בחיפה, ליד תחנות כח בחדרה ואשקלון. אחר כך התחילה לנסוע בעולם והפגינה קצת בארצות הברית, אבל רב הפעילות שלה הייתה במדינות בעלות תעשיה כבדה ומזהמת, במזרח הרחוק ואחר כך באפריקה. הצבא לא רצה לגייס את לילית והיא קיבלה פתור. כמובן, זה גרר גל של אקטיביזם פנאטי מכל הסוגים בקרב נערים שלא רצו להתגייס. חלקם קראו לעצמם "הצבא של לילית", ולפעמים, בתור בדיחה, "הצבא הירוק ביותר בעולם", שאחר כך קוצר ל"הצבא הירוק". היא הלכה ללמוד ביולוגיה, התמחתה בגנטיקה וסיימה עם דוקטורט בהנדסה גנטית. גם בתור סטודנטית היא המשיכה את הפעילות שלה לטובת איכות הסביבה. הבלוג שלה, שבו היא המשיכה לכתוב את המניפסטים שלה, תורגם לשפות רבות. "הצבא הירוק" התחיל לגייס תומכים בכל רחבי העולם. תוצאות שינוי האקלים, אותם ניבאו כבר בסוף המאה ה20, הורגשו יותר ויותר בכל רחבי העולם. סופות עוצמתיות, גלי חום וקור, יובש קיצוני. רעב, מלחמות, פליטים. מישהו צריך להיות אשם. לילית נתנה להם כתובת: ממשלות העולם ותעשיינים. האויב המשותף והברור הביא לשורות תומכיה את האנארכיסטים ואת הסוציאליסטים ששיתפו פעולה נגד ממשלות קיימות, אבל הכניסו לא מעט עימות פנימי, עד לפיצול למספר ארגונים. כולם ראו בלילית אם רוחנית, אבל בחרו בדרכים שונות לממש את החזון שלה. גם טרוריסטים אנטי מערביים הצטרפו לתנועה. שורה של פיצוצים הדהדה בערי העולם הגדולות והביאה איתה אלפי הרוגים. כולם טענו לשייכות ל"הצבא הירוק". הקיצוניים בחרו בסלוגן "בני אדם צריכים להיכחד". השלטונות חיפשו עילה לעצור את לילית, אבל לא יכלו לקשור אליה אף פיגוע. בבלוג שלה אף פעם לא נכתב מסר מפורש הקורא לאלימות. למרות שהיה ברור שהיא מקור ההשראה לקיצוניים, היא נשארה נקיה וחופשיה להמשיך לגרור את העולם אל כאוס מוחלט. עד שיום אחד היא נסעה לסין לפוסט דוקטורט. שם הצטרפה לקבוצה שעבדה על הנדסה גנטית של אנשים. עיסוק לא חוקי בארצות הברית כבר משנות השלושים של המאה העשרים ואחת. היא נעצרה בשדה התעופה והוטסה למשפט מזורז בארצות הברית. ישראל שמחה להסגיר אותה, ולהיפתר מכאב הראש ומהנזק התדמיתי. היא נעלמה. הסרט לא סיפר באיזה כלא היא ישבה ובאילו תנאים הוחזקה. הבלוג שלה נסגר. למרות היעדרותה, פעילים של "הצבא הירוק" הגיעו למחנות פליטים והפיצו תמונות וסרטונים משם, נסעו לאזורי אסון וסיקרו את מאמצי ההצלה, רעיינו מדענים שהסבירו את תהליך שינוי האקלים וגם הפיצו אזהרות לפני הוריקנים והצפות בכל מקום בעולם. לצידם פעלו גם הזרועות האלימות יותר של "הצבא הירוק", שניסו לחבל במאמצי ההצלה, פוצצו מפעלים, פגעו בבתי חולים ושטחי גידול חקלאיים מסחריים. הכל תחת הסלוגן "האנושות צריכה להיכחד". האנושות עדיין לא נכחדה. אבל העתיד לא נראה מבטיח.
לילית עצמה רצתה ליצור גזע חדש של בני אדם, כאלה שיוכלו לשרוד בעולם המשתנה. השמועות אמרו שביציאתה מהכלא, חיכתה לה מעבדה גנטית מאובזרת, שם היא בילתה את כל זמנה בניסיון להנדס בני אדם לפי התבנית שלה. אחרי זה השמועות התפצלו למספר עצום של גרסאות. החל מכך שהיא הוכיחה שזה בלתי אפשרי והתאבדה עד לכך שהיא הצליחה מעבר למצופה ועכשיו האלפים שלה נמצאים בכל מקום בעולם. מתחבאים, מחכים לשעת כושר לתקוף ולהשמיד את האנושות.
השמש שקעה. העברתי את הקסדה למצב שקוף. מעלי בשמי הלילה התפזרו הכוכבים. שביל החלב נמרח על השמיים מקצה לקצה. לוויינים עברו את השמיים מצד לצד, כמו כוכבים חסרי סבלנות. יום אחד, אני אסתכל על הלוויינים האלה מלמעלה. אני אהיה שם, במרחב העצום, שביחס אליו המדבר הריק יראה קטן וקלאוסטרופובי.
תצוגת הקסדה שלי הראתה שרמת הקרינה והטמפרטורה ירדו במהירות. יש לי חלון של שעתיים בערך, שבו אני יכולה להוריד את החליפה, ולהישאר רק עם מסיכת החמצן. אחרי זה יהיה קר מדי. אכסנתי את החליפה והקסדה בעגלה. יישרתי את המסכה הקטנה על הפנים וסידרתי את הרצועות של בלון החמצן. הרבה יותר נח. הוצאתי פנס, מצלמה רגילה ומצלמה תרמית מהעגלה. פקדתי על העגלה להישאר במקום, חיברתי את המצלמות לחגורה וטיפסתי על הגבעה הקרובה.
כיביתי את הפנס ונתתי לעיניים שלי להתרגל. הירח עוד לא זרח ואור כוכבים לא סיפק הרבה תאורה. נשכבתי על הגב וצילמתי את השמיים, גם תמונות בחשיפה ארוכה. בתמונות, מאות פסים לבנים פילחו את השמיים, כמות הלוויינים בשמיים הייתה עצומה. הלווינים סיפקו שרותי מיקום, תקשורת ותחזית מזג אוויר. קמתי וחיפשתי את הכיפה של באר שבע. ראיתי חצי עיגול שבו לא היו נקודות אור, הכיפה הייתה מוחשכת לגמרי בלילה, רק נורת אזהרה אדומה נצנצה מעליה. ניסיתי לצלם את הצורה המעוגלת על רקע השמיים. התמונה יצאה חשוכה ולא ברורה. במצלמה התרמית, חפצים חמים נראו ככתמים לבנים על רקע שחור, קר יותר. כיוונתי אותה לעיר. על המסך הופיע חצי עיגול לבן בוהק, על רקע שמיים שחורים, הגבעות ביני לבין העיר, שעוד לא התקררו מהיום הלוהט ציירו גלים אפורים על גבי רקע הלבן הבוהק של העיר. העיר ניצלה את הלילות הקרים כדי לקרר כמה שיותר, מדחסים מיוחדים העבירו את האוויר החיצוני על פני מחליפי חום שבין הטלאים המרכיבים את הכיפה. צילמתי כמה תמונות של הכיפה וחשבתי שכדאי לחזור לצלם אותה בעוד כמה שעות, כאשר הקרקע תהיה קרה יותר. אחר כך התחלתי להשתעשע. צילמתי את עגלת הציוד מלמעלה ואת עצמי. חיפשתי עוד דברים מעניינים לצלם במצלמה התרמית.
בצד הרחוק מהכביש, בתוך ערוץ, ראיתי כתם שחור. משהו שם היה הרבה יותר קר מהסביבה. התקדמתי על הרכס עד שהייתי ממש מעל הכתם השחור. לא ראיתי שום דבר מיוחד. התחלתי לרדת בזהירות. משהו חרק מתחת לרגליים שלי. לא הספקתי להבין מה קרה, כאשר הקרקע נשמטה מתחת לרגלי. משב רוח קר עלה מהבור שנפלתי אליו.
כשהתעוררתי העולם היה ירוק.
הראש שלי התפוצץ מכאב. שקלתי לרגע לחזור לישון. אבל השאלה מאיפה הצבע הירוק גרמה לי לפתוח את העיניים.
הייתי במערה תת קרקעית מוארת היטב. בהיקף החדר עמדו כדים ענקיים עם עצים שלא זיהיתי. הענפים שלהם היו ארוכים ונפגשו במרכז התקרה. על הענפים היו תלויים, מה שנראה כמו פירות משונים שפלטו אור רך. בהיתי בהם כמה דקות. אולי יותר. המחשבות שלי זזו לאט, כשהן נאבקות בכאב ראש שרצה להשתלט על כל התודעה. אני לא בבית חולים.
ניסיתי להזיז את הידיים והרגליים שלי. שכבתי על הגב עם רגליים וידיים ישרות. לא יכול להיות, שנחתתי ככה. רגל שמאל שלי כאבה כמעט כמו הראש שלי. היא הרגישה כבדה. היד שלי הרגישה משהו רך מתחתי, היה לזה מגע נעים וקצת רטוב. משהו דקר לי בזרוע. ניסיתי למשש את זה עם היד השנייה. נתקלתי בצינור ארוך שהשתלשל מהיד הצידה.
מישהו מטפל בי. במערה סודית. מלאה בצמחים משונים.
שמעתי רשרוש קל של רגליים הדורכות על מצע רך. אם הייתי מסוגלת לקום, הייתי בורחת כל עוד נפשי בי ברגע שראיתי אותה. נמחצתי לתוך המצע הרך ששכבתי עליו וניסיתי לזחול אחורה. היא חייכה אלי.
בוקר טוב, – היא נשמעה אנושית לגמרי
היא התכופפה והרימה את ראש המיטה שלי למצב ישיבה. היא עשתה את זה מהר מדי, שוב ראיתי שחור עם כוכבים, כמו שמי הלילה, לפני הנפילה. כשהחושך התפוגג, היא עדיין עמדה לידי. מחזיקה בידה כוס, מעוצבת כגזע עץ. עורה היה כהה עם גוון ירוק. על האצבעות שלה לא היו ציפורניים. היא לבשה חלוק ורוד בהיר עם שרוולים ארוכים. עיניה היו גדולות מדי ביחס לפנים, עם קשתיות צהובות ואישונים מוארכים צרים כמו חוט. אפה היה מעט קטן מדי. היה משהו מוזר בשיניים שלה. אחרי קצת מאמץ, הבנתי שלא היו לה ניבים. שיערה הלבן כשלג היה אסוף על הקודקוד וגילה את אוזניה המחודדות.
קחי, תשתי, – היא הפצירה בי.
לקחתי את הכוס בהיסוס. הנוזל היה מעט מתוק והיה לו ריח של פרחים. כמה לגימות והפה והגרון שלי כבר לא היו כל כך יבשים, המחשבות התחילו להתבהר.
את אלפית, נכון? – יכולתי להיות יותר מנומסת. אבל כאב לי הראש והייתי במקום לא מוכר.
היא לא נראתה פגועה. היא שוב חייכה והנהנה. בהיתי בה והמשכתי לשתות את המים המתוקים בכוס עץ.
אני רוצה לבדוק את הרגל שלך ואחר כך את הצוואר, – היא אמרה, כשסיימתי לשתות.
למה את מטפלת בי? – שאלתי.
כי גברת לילית אמרה.
לקח לי רגע לעבד את המילים שלה.
לילית?! ה-לילית?
יש רק לילית אחת.
ניסיתי להנהן. משהו הפריע לי. שלחתי יד למשש את הצוואר. הרגשתי משהו מחוספס, דומה למרקם של קליפת העץ של הכוס, עוטף את הצוואר שלי.
יש לך מזל שנשארת בחיים, – אמרה האלפית, שעקבה אחרי התנועה שלי – סדקת חוליה בצוואר ושברת את הרגל. אבל את תהיי בסדר.
חשבתי בעצב על חודשים ארוכים של החלמה שמצפים לי. לפחות אני בחיים. בשבי של האלפים ולילית. האלפים אמיתיים ולילית בחיים. אני צריכה למצוא דרך לחזור הביתה. לא פשוט, במצבי הנוכחי.
האלפית קילפה משהו מהרגל הכואבת שלי ומיששה אותה. היא מלמלה משהו לעצמה. אחר כך הרגשתי שהיא מורחת משהו על הרגל, שהתייבש והתקשה במהירות. לא יכולתי לראות מה קרה. החזירה את המיטה לתנוחת שכיבה. חתכה משהו לאורך הצוואר שלי וקילפה אותו בזהירות. אחרי זה היא מיששה את חוליות הצוואר שלי בעדינות, הפעם שמעתי אותה ממלמלת "לא רע, יחסית לבני אדם". היא שמה שוב מהחומר הקריר והדביק על הצוואר שלי, ליפפה סביב החלק התחתון חוט דק והרגשתי איך כל החומר מתקשה ומתקבע בצורה הנכונה.
עוד יום-יומיים. – היא אמרה
מה יום-יומיים?
תחלימי. – היא הסתכלה עלי כאילו נפלתי מהירח
מסדק בחוליה?!
כן, – היא נראתה קצת מתגוננת – ומשבר ברגל וזעזוע מח. הכל ביחד ואת לא אלפית, זה לוקח זמן.
היא החזירה את המיטה לישיבה. זה הרגיש כמו הכורסא הכי נוחה בעולם. סוף סוף יכולתי לראות את הרגל שלי. הקיבוע היה חום ומחוספס, כאילו הרגל שלי הצמיחה קליפה של עץ. ביד שמאל שלי היה תקוע קוץ גדול, ממנו השתלשל צמח מטפס ונעלם מתחת למיטה שלי.
מה זה? – הצבעתי על הצמח
אינפוזיה, – היא ענתה ונעלמה מטווח הראיה שלי שוב – כל התרופות שאת צריכה כדי לאחות עצמות ולטפל בזעזוע מח שלך, ביחד עם נוזלים, שלא תתייבשי.
חשבתי שאינפוזיה צריכה לטפטף מלמעלה…
זה צמח.
התכופפתי לראות. בצד המיטה צמח שק עם נוזלים, וממנו צמח הגבעול העבה שהתחבר ליד שלי. הספקתי גם להסתכל מקרוב על המשטח הרך ששכבתי עליו, זה היה טחב. אמיתי! מקומו היה ביער עבות בגרמניה ולא במערה בנגב. ואז איבדתי שווי משקל והתחלתי ליפול. המטפלת שלי תפסה אותי והחזירה לישיבה במיטה המשונה.
הסקרנות כבר כמעט הרגה אותך פעם אחת, – היא אמרה בטון מאשים.
היא הגישה לי קערה, עשויה מעץ וכף. בתוך הקערה היה ג'לי אדום. אפילו לאלפים יש ג'לי בית חולים, חשבתי. להפתעתי, הג'לי היה טעים.
הייתי עסוקה בלגרד את הטיפות האחרונות של הג'לי מתחתית הקערה, כשהבחנתי שמשהו השתנה.
ליד המיטה שלי הופיעה כורסא נוספת מכוסה בטחב. עליה ישבה אישה מבוגרת עם שיער לבן, אסוף בתסרוקת מורכבת. היא לבשה שמלה ירוקה עם כפלים ורקמה והחזיקה מקל הליכה מעץ מפותל. תווי פניה היו דומים לבחורה הצעירה מהתוכנית התיעודית, בתוספת מאה שנה בערך.
לא ראיתי כשנכנסת, – ניסיתי להתנצל
זה בסדר, חיכיתי שתסיימי לאכול, כדי שנוכל לדבר בנחת. – האישה המבוגרת אמרה
הפסקתי לגרד את השאריות מהקערה והנחתי אותה בצד. האלפית לקחה אותה.
תודה, מרווה, – אמרה לה המבקרת שלי.
תודה, מרווה, – חזרתי אחריה.
מרווה הלכה ונשארתי לבד עם האישה מבוגרת. הייתי כמעט בטוחה שזאת לילית. ישבתי בחדר עם הדמות הכי מסתורית במאה שנים האחרונות.
איך קוראים לך? – שאלה
שחר כוכבי, מספר אישי…
אין צורך.- היא קטעה אותי – את לא שבוית מלחמה. בעיקר, כי אנחנו בדיוק בין מלחמות. אני רק רוצה לדבר. אחרי זה את חופשיה ללכת.
את לילית?
זה הכינוי שלי, – היא ענתה – במאה ועשרים שנים האחרונות. זה לא השם שנולדתי אתו.
אז מה השם שלך? – שאלתי.
לילי זלנוגורסקי – אמרה אחרי רגע של היסוס. –לא שמעתי את השם הזה הרבה זמן. את יכולה לקרוא לי לילית, כמו כולם.
השם התאים לה. היא נראתה יותר כמו פרח מים עדין, מאשר כמו אשת השטן.
איך לילי זלנו… – נתקעתי על השם הארוך – הפכה ללילית? – לא התכוונתי להגיד את זה בקול רם.
זה היה השם של הבלוג שלי. לא מקורי במיוחד, אבל הייתי בת חמש עשרה כשפתחתי אותו. אז חשבתי שזה מתוחכם.- לילי משכה בכתפיה.- שמעת פעם על פרויקט "גדל ביתך"? – היא שינתה נושא בפתאומיות.
לא. נשמע כמו משהו מלפני שאנשים גרו בחופות סגורות.
ניחוש טוב, – היא אישרה – זה היה פרויקט נדל"ן מדהים בשנות העשרים של המאה הקודמת. בית שהוא צמח. הוא גדל משתילים ומשלבים בתוכו צמחי מאכל, מרפא ונוי. בית שממחזר את השפכים, מגדל פירות וירקות, מסנן את המים, מייצר חמצן לנשימה.
כמו עיר קטנה? – שאלתי
קטנה מאוד, זה בית משפחתי. והוא לא עשוי מברזל, בטון וזכוכית. הוא צמח חי ונושם. הוא מיועד לשרת בני אדם אבל הוא חלק מהטבע. אתם, אנשי מערות הפלדה, מרחיקים את עצמכם מהטבע, אתם בונים מחסומים ומסתגרים בתוך מבנים מלאכותיים. אני נולדתי בבית ששובר את המחסום בין האדם לטבע. ההורים שלי אף פעם אפילו לא החזיקו עציץ תבלין, לפני שהם קנו את הבית. הם רק חיפשו לחסוך כסף והפרויקט היה מסובסד. בהמשך הוא חסך המון בחשבונות מים וחימום, הם יכלו להיות בטוחים שתמיד יהיה להם אוכל על השולחן. המשפחות שגרו בפרויקט שלנו ייצרו פחות זבל מכל משפחה עירונית אחרת. ואת חיה כמו פיה מאגדות, בבית שמתקשט בכל עונה בפרחים.
לא שמעתי על דבר כזה מעולם. הוא בטח לא שרד את שינוי האקלים.
אולי לא היה שינוי אקלים, אם הפרויקט לא היה נכשל. – היא נאנחה – המטרה הייתה להקטין את ההשפעה של האנושות על הסביבה. השכונה שלנו הייתה הראשונה. תוך עשר שנים קמו עוד הרבה שכונות כאלה ברחבי העולם. הם היו התקווה הגדולה של האנושות. אנשים אז הבינו שצריך לשנות משהו בגישה, לעבור לחיות בצורה יותר ברת קיימא, להקטין את העקבה שלנו על כדור הארץ, ושאר הסיסמאות. אולי שמעת אותן בהקלטות ישנות. אם היינו ממשיכים עם הרעיון, לומדים לעבוד בשיתוף פעולה עם הטבע…
אז מה קרה?
בהתחלה אנשים היו חשדנים. אבל ככל שהזמן עבר יותר ויותר אנשים היו מוכנים לעבור לחיות ככה, ולקנות בית כזה במחיר מלא. חברות נוספות התחילו לפתח גרסאות משלהן. היו כאלה, שחשבו ששילוב חלקים מהחי זה רעיון טוב. עצמות, שרירים, רצועות נתנו עוד חוזק וגמישות לבתים שלהם. היו ששקלו לשלב מח פשוט, שיגיב לשינויים בסביבה וידע לסגור או לפתוח חלונות, למשל.
ואז הם הפכו לאינטליגנטיים ומרדו?
לא. – היא ענתה, כשסיימה לצחוק – הם לא התפתחו יותר מאינסטינקטים פשוטים ביותר. אבל הם התחילו להידבק במחלות של בני אדם. וירוס מעיים ושפעת היו המחלות הנפוצות ביותר של בתים חיים. אבל היו מקרים של אבעבועות רוח, חזרת ועוד. אני אחסוך לך תיאור של בית חולה בווירוס מעיים. אבל זה לא מקום שבו משפחה יכולה לחיות.
זה מה שהכשיל את הרעיון?
לא. שידרגו לבתים האלה את המערכת החיסונית והתחילו לפתח חיסונים מיוחדים, שהיו מיועדים לבתים. זה היה צריך להפוך לחלק מהתחזוקה השוטפת שלהם.
אם ככה, מה הבעיה?
זה משך תשומת לב של קהילת מתנגדי חיסונים.
מעולם לא שמעתי על אדם שיתנגד לחיסון.
את צעירה מדי. הם היו נפוצים למדי כשאני הייתי צעירה. אלה אנשים שהאמינו שהחיסונים מזיקים יותר מאשר מביאים תועלת. הם הצליחו להפחיד הרבה אנשים בתיאוריות קונספירציה, מה שהביא לחזרה של כמה מחלות שכמעט נכחדו. כשערים התחילו להסגר תחת כיפות, אי אפשר היה לתת למחלות להמשיך להסתובב במרחב הסגור. אז ערי כיפה התחילו לבטל את אישורי התושבות של מי שלא הסכים להתחסן. הם עזבו היו קהילות שלמות שהתיישבו בכפרים נטושים. האנשים שלי נתקלו בבקשות עזרה והצעות לשיתוף פעולה מקהילות כאלה. הם היו היחידים שלא הייתי מוכנה לקבל. נטרתי להם טינה, על כך שהם הרגו את הבית שלי. בלי עזרה שלנו, הם נעלמו, חלק בגלל שלא שרדו פגעי מזג אוויר וחלק חזרו לערים וקיבלו את כל החיסונים בהכנעה.
אבל איך הם יכלו להרוג את הבית שלך?
הם לא הסתפקו בלשכנע אנשים להפסיק לחסן את הבתים שלהם. הם התחילו לשכנע אנשים לוותר על דישון והדברה, אותם הם הגדירו כהתערבות לא טבעית. פה, – היא הצביעה על המערה שבה ישבנו – הכל במעגל סגור ואין צורך בחומרי הדברה שמיוצרים במפעל. אז זה לא היה אפשרי. ועד השכונה דרש מהגננים להפסיק הדברה. עד מהרה כל השכונה קמלה והבתים מתו זה אחרי זה. לא היה את מי להאשים, חברת הגינון לא הייתה מוכנה לקבל אחריות והחתימה את הסרבנים על מכתב וויתור מראש. הביטוח גם ראה בהם אשמים. לא היה אף אחד שאפשר היה לתבוע מבין מתנגדי החיסונים.
עברנו לשכירות בדירה קטנה, ישנה ומתפוררת. פתאום היינו צריכים לקנות את כל הפירות והירקות ולשלם חשבונות חשמל גדולים על מיזוג. זאת הייתה תקופה קשה. אז גם הבנתי, עד כמה רוב האנושות לא מבינה את המשמעות של צורת החיים שלה, שהאנושות לקראת אסון. פתחתי את הבלוג שלי בתקווה להעביר את המסר לכמה שיותר אנשים. התחלתי ללכת להפגנות. כמות העוקבים של הבלוג שלי הלכה וגדלה. נהניתי להיות במרכז העניינים. אז היה לי רעיון, גיליתי שאנשים מעדיפים להישאר בבטחה בבית, אבל היו מוכנים לתת כסף. אספתי מספיק לכרטיס טיסה לניו יורק ומחייה צנוע לכמה ימים. ככה התחילו הנסיעות שלי להפגנות ברחבי העולם. מפגינה במימון המונים. קשות ומפחידות ביותר היו ההפגנות בסין. מפחיד עוד יותר, היה כשטרוריסטים התחילו להשתמש בדיווחים שלי כדי להצדיק אלימות. הם טענו שהם רוצים למשוך תשומת לב לטענות שלי. ככל שהכרתי יותר פעילי איכות הסביבה, נסעתי יותר ברחבי העולם, הבנתי שבני אדם, גם אם הם בעלי כוונות טובות, לא יכולים לשמור על הכוכב הזה. לא משנה, כמה כוונות טובות יש להם, הם לא יכולים לשלוט בעצמם. ברגע שיש להם עוד משאבים, הם מנצלים אותם עד תום. אם נצליח לספק לכל אדם מים נקיים, כל המים יהיו בשימוש ונדרוש עוד. אם נבנה בית לכל משפחה, בדור הבא שוב יהיה מחסור. כתבתי את זה בבלוג. אולי כבר הייתי צריכה לדעת טוב יותר. זה גרר פרץ של משוגעים שהשתמשו במילים שלי, כשהם אמרו שבני אדם לא ראויים להמשיך להתקיים על כדור הארץ, שהדבר הטוב ביותר לסביבה זה להכחיד את בני האדם. זאת הייתה הפעם הראשונה שנעצרתי. האשימו אותי בקריאה לאלימות, בהסתה וטרוריזם. בעולם המקושר מילים שאת רושמת הם לא שלך יותר. במיוחד אם את דמות משפיעה. מה שאמרת יקבל פרשנות שונה ממה שהתכוונת, יסובב ויעוות כדי להתאים לראיית עולם של הקורא שלך. עוד לא הבנתי את זה אז.
בינתיים, המטרה שלי השתנתה. במקום לנסות לשכנע בני אדם, החלטתי שאני יוצרת סוג חדש של בני אדם. כאלה שידעו לעצור, שידעו להשתמש במשאבים העומדים לרשותם, אבל להשאיר עודף למקרה הצורך. שיעבדו כחלק מהטבע, ישנו אותו אבל לא יהרגו אותו. המשכתי לכתוב על זה. הקיצוניים קראו לדלל את אוכלוסיית בני אדם, כדי לפנות מקום לאלה שאני אצור. אז הופיע השם "בני לילית". נעצרתי וביליתי עשרים שנה בכלא.
בכלא היה לי זמן לחשוב על מה שקרה, החלטתי שאני לא מפרסמת יותר את המחשבות שלי. אבל מה שכבר כתבתי, הספיק. היו מספיק הוגי דעות שפיתחו את הרעיונות שלי לכיוון שהם רצו. בנוסף, הם עזרו לי בכלא. אנשים שלהם בפנים הגנו עלי ועשו את החיי נוחים יותר. הם סיפקו לי את המחקרים העדכניים ביותר בהנדסה גנטית של בני אדם. כשיצאתי, חיכתה לי מעבדה מאובזרת וצוות שהאמין בי. אחרי זה, לא יכולתי להעביר ביקורת. התמקדתי במחקר שלי. עשיתי הרבה דברים ששום ועדת אתיקה לא הייתה מאשרת. ראיתי חדשות וידעתי על המלחמות המנוהלות בשמי. הייתי בטוחה, היה לי אוכל ומים ומקום לגור בו ומעבדה לעבוד בה. ומטרה. בשם המטרה שלי הצדקתי את כל הדברים שהתנגדתי להם, כשהייתי צעירה ואידאליסטית. את שאלת, איך לילי זלנוגורסקי הפכה ללילית? שם, במעבדה הבטוחה שלה.
תביני, אני לא מתחרטת. אני הצלחתי. יצרתי גזע חדש. עכשיו הם צריכים ליישב את כדור הארץ ולשקם אותו. כי אתם לא תצליחו לעשות את זה. אני כבר בת מאה וארבעים שנה ואני יודעת מה בני אדם עושים. ככל שהמצב החמיר, ככה הרחקתם את עצמכם יותר ויותר מהטבע. בניתם חומות והגנות, עד שסגרתם את עצמכם בתוך הכיפות שלכם. החום עלה, האוקיינוסים עלו, הסופות הלכו והחמירו. במקום לעצור, ולהפסיק לבזבז משאבים, במקום להיות צנועים יותר, אתם ברחתם, הסתגרתם, והמשכת לשאוב את מה שנשאר, עד שלא נשאר דבר. אתם מבדילים בין דברים מעשה ידי אדם לבין הטבעי. לא אנחנו, הטכנולוגיה שלנו מבוססת על הביולוגיה. אנחנו נהיה הבעלים החדשים של הכוכב הזה ואנחנו נשמור עליו. בעוד עשרים שנה לא יישאר מקום על פני הכוכב כולו, שבו בני אדם יוכלו להתקיים. לפני שיהיה מאוחר מדי, קחו את מבני ברזל וזכוכית שלכם והסתלקו. לכו אל הכוכבים, והשאירו לנו את כוכב הלכת האחד הזה. צאו, התנתקו, ותנו לנו לשקם. אולי בעתיד הרחוק תוכלו לחזור לכאן כתיירים. אבל עכשיו אתם צריכים להפסיק להרוס אותו.
ישבתי המומה. לא ידעתי מה להגיד. לא עלה בדעתי להתווכח איתה.
היא הוציאה מבין כפלי השמלה הירוקה שלה את מכשיר ההקלטה שהיה בעגלת הציוד שלי, לחצה על כפתור ההפסקה ונתנה לי אותו. קמה באטיות מהכורסה ויצאה מהחדר.
מרווה חזרה. היא עשתה משהו עם האינפוזיה שלי. הרגשתי ישנונית. שמתי את הראש על כרית הטחב שלי, רק לרגע לנוח.
התעוררתי בחושך.
שכבתי על הגב לבושה בחליפה, עם מסיכת החמצן והקסדה עלי. מעלי נצנצו מיליוני כוכבים. הייתי בחזרה על הדרך לבסיס רמון, במרחק כמה שעות הליכה בודדות.
הרצתי את הבדיקה המעמיקה, דרך השתלים שלי. רמות חמצן, סוכר וכל השאר היו תקינות. אין זכר לפגיעה בראש או שברים.
באחד הכיסים של החליפה מצאתי את מכשיר ההקלטה. הוא לא היה אמור להיות שם. הוא היה בעגלה. הפעלתי את ההקלטה היחידה בו:
" איך קוראים לך?
שחר כוכבי, מספר אישי…
אין צורך…"
מתי החלל הריק הפך להיות מקום בטוח יותר לבני אדם, מאשר כוכב הבית שלהם, המקום שנתן להם חיים?
עברו עשרים שנה מהפגישה שלי עם לילית. אני יושבת במשרד שלי, בגובה חמש מאות קילומטר. יבשות ואוקיינוסים חולפים מתחתי. סערות אדירות מתחילות את תנועתן באוקיינוסים כאשר הקודמות עוד מתנפצות על היבשה. אזורים גדולים בפנים היבשות, בוהקים בצהוב של חול המדבר. נשארו מעט אזורים שלא סובלים ממזג אוויר הקיצוני. אלה היו המקומות אליהם הגיעו הפליטים האחרונים, ואחריהם צועדים האלפים של "צבא הירוק". האלפים הגיעו לוודא שכולם עזבו.
ארבעה מיליארד בני אדם פונו אל תחנות החלל והספינות שהורכבו בחופזה, מחתיכות מתכת גסות, צנרת חשופה בחוץ ובפנים, פלסטיק וזכוכית איפה שניתן. עשרים שנה זה לא הרבה כדי לבנות מחנה פליטים לכוכב שלם, היינו חייבים לעגל פינות. יותר נכון, לא לעגל פינות. פעם חלמנו שספינות ותחנות החלל שלנו יהיו מעוצבות, חלקות, יפות. היום אנחנו שמחים אם הן לא דולפות. אולי בעתיד נוכל לבנות ספינות חדשות או לשפץ את אלה, להוסיף פנלים חיצוניים מעוגלים, לצבוע בצבעים שמחים בפנים. עכשיו אנחנו שורדים.
על השולחן שלי עומד מכשיר ההקלטה הישן שלי. איש לא שמע את ההקלטה של לילית, חוץ ממני. אני שמעתי אותה כמעט כל יום. ההקלטה הזאת נתנה לי את הכוחות לדחוף לפינוי כדור הארץ. הצלחתי לאסוף סביבי קבוצה שעזרה לי לשכנע את המנהיגים של האומות הגדולות בצורך ובמיידיות של מבצע הפינוי הגדול ביותר בהיסטוריה האנושית. לשכנע אותם שלא רק חייבים לפנות את הכוכב, אלא גם שזאת הדרך הקלה והזולה להציל את האנושות.
זה לא היה פשוט, אבל הצלחנו.
בעוד כמה דקות, התחנה שלי תפעיל את המנועים, ותעזוב את המסלול הנמוך. מעלית החלל האחרונה תנותק, והכבל עם כל התאים ייפול.
אולי יום אחד נחזור.
תשמרו עליה, בני לילית, – לחשתי
להתראות, פנינה כחולה. אנחנו נזכור אותך.