כוחו של זיכרון
רועי שכב בחדרו על הספה, עובר על דוח חדש של יחידת המדע של המשטרה. הדוח הוקרן ישירות למוחו מהמכשיר על שולחנו. רועי שכב בביתו אך הרגיש שהוא עומד באמצע זירת פשע בנויורק. הוא התהלך בלובי הבניין, עוקב מקרוב אחרי צעדי הרוצח.
לצידו צעד פרופסור כהן, מומחה עולמי במדע הזיכרון, מקריין ומסביר על ממצאיו. הרוצח לא ראה אותם, לא הגיב אליהם. זה היה רק זיכרון. זיכרון שנלקח ממנו לאחר המעצר, הועלה למחשב ונחקר על ידי מאות חוקרים. לובי הבניין נעלם ובמקומו הופיע בית משפט. דמות הפרופסור נעלמה והוחלפה על ידי עורך דין בחליפה שחורה מהודרת. הוא התחיל לסכם את המשפט בקול יבש ומונוטוני. הולוגרמה מליל הרצח הוצגה במרכז הרחבה, התובע עומד לידה ומקריא מרשימה את שמות הנפגעים. הנאשם נראה בבירור עומד בזירה עם ידיים מגואלות בדם. כל אדם שהוא התנפל עליו, כל דקירה, כל פרץ דם, כל צרחה לעזרה, הכל הוקרן בענק באמצע בית המשפט. הנאשם ישב פעור עיניים, הלום מידי כדי להגיב. התביעה לא חקרה את הנאשם, לא היה צורך. הזיכרון שנלקח ממנו הראה את כל ההתרחשות, את כל ליל הזוועות.
אך הייתה עוד סיבה.
הוא לא זכר.
אי-אפשר להעתיק זיכרון.
כדי לחקור את הלילה, כדי ליצור את ההולוגרמה הקשה לצפייה הזו, המדינה שאבה ממנו את הזיכרון. הם לא השאירו לו כלום, הלילה החשוב בחייו נעלם מראשו. הלילה שיכתיב את שארית חייו נשכח, משאיר רק חלל ריק.
הנאשם התחיל לרעוד, מכווץ את גופו וממלמל מילות תפילה.
רועי הנהן וסגר את ההולוגרמה, הוא ראה מה שהוא רצה. במקרים מסוג זה תגובות הנאשמים נחלקו לשניים. הרוב יצעקו שמפלילים אותם, שהם לעולם לא יוכלו לעשות דבר כזה.
"… המיעוט יקבלו את זה כהאמת המרה. הם יסתכלו בהתחלה באי-אמון אך לאט לאט יפנימו שהם מסתכלים על עצמם, יבינו שהם עשו משהו איום. ההתרסה בעיניהם תיעלם ובמקומה יופיע פחד טהור. פחד מעצמם. הם מבינים שהם מפלצות." – הרוצח הלא מודע, פרופסור כהן.
רועי לא אהב את ההסבר הזה.
לא חשוב מה הם אומרים, לא חשוב מה יראו לי, אף אחד לא יצליח לשכנע אותי שאני מפלצת. גם אם יקרינו זיכרון שלי רוצח עשרות תינוקות בדם קר, אני לא אקום ואדרוש שיוציאו אותי להורג. אני אנסה להבין למה עשיתי את זה. יש סיבה, תמיד יש סיבה. להגיד לעצמך שאתה מפלצת זה קל מידי, טיפשי מידי.
צלצול פעמון הוציא אותו מהרהוריו. הוא התיישב זקוף על הספה, דירתו נעלמה ובמקומה מופיע משרדו הוירטואלי. מולו ישבה בחורה מבוגרת, הוא העריך את גילה בסביבות שישים שנה.
"רועי בר, חוקר פרטי לכל דרישה." מיהר להציג את עצמו.
"דנה דלמור, תודה שהסכמת להיפגש אותי בהתראה כה קצרה".
"לקוחותי תמיד בראש סדר עדיפותי. במה אוכל לעזור?"
"אני חושדת שגונבים את זכרונותי," הגברת קפצה מייד לעיקר, טיפת בהילות נשמעת בקולה, "ראיתי במרשתת שיש לך ניסיון במקרים אלו".
"אכן, טיפלתי בכמה גניבות כאלו בעבודתי. במקרים אלו כל דקה חשובה אז בואי נקפוץ לעיקר. קודם כל, מה גורם לך לחשוד שגונבים את זכרונותייך?"
תמונה של זוג אוהבים צעירים התגשמה מול הלקוחה. הזוג התחבק בים לאור השקיעה, עיניהם קורנות מאושר.
"זוהי תמונה שלי ושל אהבתי הראשונה. פגשתי את קובי בגיל 16 במהלך חופשה ביוון, בילינו שם חודש חלומי עד שנאלצתי לחזור ללימודי. התמונה מופיעה בסלון ביתי, ממוקמת כך שאראה אותה כל בוקר." היא הסתכלה על התמונה לרגע, מעבירה עליה את ידה. "אני לא זוכרת את זה…" אמרה, מביטה לעבר החוקר. "אני זוכרת את קובי, אני זוכרת את כל מה שעברנו באי, אך אני לא זוכרת איך זה התחיל, איך נפגשנו, איך התאהבנו…" אנחה כבדה יצאה מפיה והיא נשענה לאחור על הספה, מבטה פונה לתקרה.
"מתי שמת לב שהזיכרון הספציפי הזה נעלם?"
"שלשום." היא התיישרה במושבה, מביטה בעיניו. "ישבתי בסלון עם כוס תה ועיצבתי מחדש את סלוני, השלכתי את התמונה הזו לאשפה מבלי לחשוב כשבתי זעקה לפתע בבהלה. היא לא האמינה שאני אפטר מהתמונה הזו לאחר כה הרבה שנים. היא אמרה שזו התמונה הכי חשובה לי, התמונה היחידה שתמיד נשארת איתי." היא הביטה שוב בתמונה, עיניה מכווצות. "למה אני לא זוכרת את זה? איך אני יכולה לקום בוקר אחד ופשוט לשכוח אירוע כה חשוב מחיי?!"
"גבירתי אני מבין מה את עוברת ואין לך מה לדאוג," רועי מיהר להרגיעה, "אני אמצא את הגנב ואפסיק את האבל שנגרם לך. אני מניח שהמשטרה לא הייתה יעילה?"
"הם זרקו אותי החוצה!" הגברת קמה בזעקה. "הם אמרו לי שזה אלצהיימר והפנו אותי לרופא. אני עוד בשיאי איך הם מעיזים להגיד לי דברים כאלה!?"
רועי הניד בראשו בצער. השוטר שדיבר איתה בבירור לא מבין בזכרונות. הזיכרון שהיא שכחה ספציפי מידי, חשוב מידי, אלצהיימר לא עובד ככה.
"אני מצטער שנאלצת לחוות את זה, השוטרים בימינו עוד לא מודעים מספיק למדע הזיכרון. זה מצער להגיד את זה אך רוב העסק שלי בנוי מהעובדה הזו. אנא, שבי. יש לנו הרבה לעשות אם אנחנו רוצים להציל את יתר הזכרונות שלך".
הבחורה התיישבה חזרה, מקללת בשקט את השוטרים שגירשו אותה.
"קודם כל אני צריך רשימה של זכרונות חשובים מהחופשה הזו. גניבת זיכרון הינה עניין מסובך, אי-אפשר פשוט לשבת בבית ולהקרין את הזיכרון. כדי לחוות אותו בצורה המיטבית צריך לעורר טריגר מסוים, לרוב הטריגר הזה הינו הליכה למקום הזיכרון עצמו. כרגע חסר לך זיכרון ספציפי מהחופשה, אפשר להסיק שהגנב היה בחוף על האי וחווה את הזיכרון. אם נמהר אספיק להגיע לשם ולעצור אותו לפני שיגרם עוד נזק".
הגבירה הנהנה, מרגישה את דחיפות קולו, את רצונו לעזור. לוח ריק הופיע מול פניו, מתמלא אט אט ברשימת אירועים: מסיבה במועדון עם קובי, נסיעה באופנוע ים עם קובי, קפיצת בנג'י עם קובי. הרשימה התמלאה בחוויות שהיא חלקה עם קובי על האי.
רועי הופתע מכמות האהבה שנזלה על הדף. כשהוא חשב על אהבתו הראשונה הוא זכר דברים כללים, הוא לא זכר כל רגע ורגע שהוא בילה איתה. רועי הרגיש שזו נקודה חשובה וציין את זה ברשומותיו.
"רגע," רועי עצר אותה שהרשימה הגיעה לחמישים שורות, "רשמת רק זכרונות טובים, אני צריך גם זכרונות רעים".
הגברת הסתכלה עליו בבלבול. "זכרונות רעים? למה שיגנבו לי זכרונות כאלה? הם בבירור רודפים אחרי החוויות המאושרות שלי עם קובי".
"כמו שאמרתי קודם, גניבת זכרונות לא עובדת ככה. תני לי רגע להסביר. הגנב מסתובב כרגע באי ומחפש לחוות את הזכרונות שלך. אין לו רשימה, אין לו ידע לגבי מה קרה ואיפה. זה לא מדויק, אך אפשר לומר שהוא מסתובב שם הם הרגשת נוסטלגיה. הוא יודע שהוא היה שם, הוא מרגיש קשר למקום, אך הוא לא זוכר בדיוק מה הוא עשה או איפה. ככל שהזיכרון שלך יותר משמעותי כך עולה הסיכוי שהגנב ירגיש אותו. הוא יעבור ליד גלידריה וירגיש שמשהו מושך אותו אליה. אז הוא יכנס אליה, ואם יתמזל מזלו, זה יהיה זיכרון שמח והוא יבלה שם כמה זמן כבחלום. אם זה זיכרון רע הוא יברח משם באמצע החוויה. זו הסיבה שגניבת זכרונות אינה דבר נפוץ. גנוב לאדם לא נכון את הזיכרון ואתה תמצא את עצמך יושב במסעדה ובוכה כי ילדך נפטר. חלק ממך ידע שזה לא הילד שלך, שזה זיכרון של מישהו אחר. אך החוויה כה חזקה, כה נוראית, שחלק מהאנשים יאבדו את עצמם. הם ישבו במסעדה שעות בוכים על ילד שהם לא מכירים".
הגברת הסתכלה עליו בתדהמה, מנסה לעכל את דבריו. רוב האנשים חושבים שגניבת זיכרון זה עניין פשוט כהקרנת הולוגרמה. הם לא הבינו כמה כוח יש לחוויה כזו.
"זכרונות רעים…" הגברת מלמלה לעצמה, מסתכלת על הלוח.
שלוש שורות בודדות נוספו לרשימה: הפרידה מקובי בשדה התעופה, שודד גנב לי את הארנק בסמטה מתחת למלון, בכיתי בצוק הכוכבים.
רועי פתח מפה ישנה של האי והשווה בין השמות. האי היה קטן ותיירותי ולכן מצא את המקומות בקלות. בתקופת טיולה היה באי רק גלידריה אחת, רק טברנה אחת, רק מקום אחד לעשות לבנג'י.
"אני יכול להגיע לאי תוך שעות בודדות, אדווח לך כשאסיים את העבודה. עדיף ש… גבירתי?" הגברת לא ענתה לו. היא עוד הביטה בלוח, עיניה טיפה מזוגגות.
הוא כחכח בקול בגרונו, והיא קפצה בבהלה במקומה. "הכל בסדר גברתי?"
"אם… אני חושבת ש… כן, הכל בסדר."
"אין לך מה לדאוג. יש לי ניסיון רב בתחום ואני יפתור את הבעיה בזריזות וביעילות".
"כן, תודה לך." הגברת הנהנה ונעלמה.
רועי הלך ברחוב היחיד באי הקטן. השמש בדיוק שקעה והרחוב התמלא אט אט באנשים. לא היו הרבה אנשים באי בתקופה זו של השנה, כמה מאות מקומיים וכמה מאות תיירים. הוא ידע שהגנב הוא תייר ולכן פסח בעיניו על המקומיים. הזיכרון הראשון שנעלם היה קשור לאהבה בין גבר לאישה ולכן הסטטיסטיקה מצביעה על גנבת. הוא בכל מקרה בחן גם את הגברים שעברו סביבו, הוא אהב להיות יסודי. הוא דילג על הזוגות המאושרים, אנשים גונבים זכרונות של מה שחסר להם. הוא הגיע ליעדו מבלי למצוא חשודים. בפינת הרחוב עמד מועדון, המועדון שבו הלקוחה בילתה כמעט כל ערב באי. המקום בו הכירה את אהבתה הראשונה, זיכרון חשוב ומרגש. הוא ידע בוודאות שהגנב יגיע למועדון הזה, ינסה לחוות את הזכרונות מהמקום. הוא נכנס למועדון ומוזיקה אלקטרונית חזקה קיבלה את פניו. הוא שמע מוזיקה כזו רק בסרטים ישנים, הוא לא האמין שעדיין משמיעים אותה במסיבות.
"בואנה אח שלי!" צעק הברמן, מרים את ידו בצורה משונה. הברמן הזקן הביט בו לרגע בחיוך גדול, ואז החיוך התחלף במבט מבולבל. הוא הסתכל רגע סביבו, כאדם המנסה להבין היכן הוא נמצא.
"זיכרון מוקרן…" רועי מלמל לעצמו, מסתכל סביבו בתדהמה. תפאורה וקישוטים היו דברים בסיסיים בהקרנת ההולוגרמות היום, כל מקום בילוי השתמש בהם, משנה כל שבוע את התפאורה לאופנה העדכנית. אך ההולוגרמות לא ידעו להקרין אנשים. ניסיון להקרין אנשים לחלל יגרור עיוותים בתנועתם ויציק בעיני הצופים. קיים רק ענף מדע אחד כיום המאפשר הקרנת אנשים בזמן חי באופן ריאליסטי, מדע הזכרונות. רועי לעולם לא היה חושד בזיוף ללא עבודת מחקר מקדימה. הרקדנים נראו אמיתיים לחלוטין, אך מספר האנשים במועדון כרגע עלה על מספר האנשים באי.
הוא עמד בפתח המקום ושקל את צעדיו כשראה דמות מוכרת. קובי, האהבה הראשונה, חלף מולו עם שתי כוסות שתייה. הוא נראה זהה לחלוטין לתמונה שהלקוחה הראתה לו, והוא לבש בגדים שלא נראו בעולם יותר מ-30 שנה. קובי התיישב על ספה ונישק על המצח בחורה שישבה לידו, היא חייכה ולקחה את השתייה ממנו. בחורה מבוגרת, רזה וגבוהה, בניגוד לקובי היא לבשה בגדים מהתקופה.
רועי התיישב מולם, צופה בהם. הוא התיישב קרוב מידי, בולט מידי, אך זו הייתה המטרה. אם זו הגנבת, אם הבחורה הזו היא מקרינת הזיכרון, היא לא תשים לב לבחור שפשוט התיישב מולה. היא תצטרך התערבות בולטת כדי לצאת מהחוויה.
קובי והבחורה שתו וצחקו, התמזמזו וקשקשו, נראים כמו כל זוג חולה אהבה.
"מה לכל הרוחות קורה פה?!" בחור מבוגר נדחף לפתע בין המון הרוקדים ונעצר מול הזוג המאוהב. הוא נעץ מבט נוקב בקובי, פנוי מאדימות מזעם. תווי הפנים התקשחו והוא טיפה השמין אך הדמיון היה ברור מאליו, זה היה קובי, קובי של ימינו.
"מי מקרין אותי?!" הוא צעק, "מי החולירע שמנסה לגנוב את הזהות שלי?! תראה את עצמך גוש זבל מהלך!"
קובי הצעיר לא הגיב לצעקותיו, הוא המשיך למלמל מילות אהבה לזוגתו, לא מודע להמולה שפורצת סביבו. אך בת זוגתו כן הגיבה, היא הסתכלה בבהלה על קובי המבוגר, חיוכה נעלם.
"רוני, כבי את המוזיקה. מישהו פה מנסה לגנוב אותי, כבי את המוזיקה אמרתי!" קובי המבוגר המשיך בצעקותיו. מבטו עובר מקובי הצעיר לזוגתו, "זו את? את גונבת אותי?!"
"לא… לא…" הבחורה התחילה למלמל, קולה נבלע במוזיקה הרועשת, פניה מחווירות אט אט.
"אני הולך לשבור אותך! את תשלמי על זה!" הוא שלף משהו מחגורתו שגדל בידו והפך לאלת מתכת ארוכה. הוא הכה בבחורה עם האלה, מפיל אותה מהספה באנחת כאב.
לפתע קובי הצעיר נעלם, מקומו בספה ריק כאילו מעולם לא ישב שם. אנשים נוספים החלו להיעלם אט אט מהמועדון, מתנדפים ממקומם לעיניהם המופתעות של הסובבים אותם. המוזיקה פסקה ושקט לא טבעי התפרש במועדון, אנשים מסתכלים סביבם בבלבול.
"די… לא… תפסיק…" הבחורה מלמלה על הרצפה, קולה מתפרש במועדון השקט. "קובי… קובי…" היא בכתה חלושות, ממלמלת בין היפחות את שמו של קובי.
"גנבת ארורה אני אפתח לך ת'צורה!" קובי המבוגר הרים את האלה, מתכונן להנחית אותה בחוזקה על הבחורה הבוכה.
רועי קפץ ממקומו ותפס את האלה המונפת. קובי הביט לאחור בהפתעה. רועי ניסה למשוך ממנו את האלה כשנשמעה לפתע קול יריית אקדח, קובי זעק בכאב והתמוטט על הרצפה.
הבחורה כרעה מולו על הרצפה, עיניה אדומות, דמעות זולגות על פניה, אקדח מהמאה הקודמת בידיה. היא צרחה, צרחה של כאב, של אובדן. ואז קפצה מהרצפה ורצה לעבר הדלת, אנשים זזים בבהלה מדרכה.
רועי הסתכל על הבחורה בורחת ונאנח בכבדות. העבודה תצטרך לחכות, הוא צריך לעזור לפצוע.
כשעה לאחר מכן רועי רץ לכיוון מערב. הבחורה רצה ברחוב בוכה וצורחת, לא היה קשה לעלות על עקבותיה. הוא הגיע לצוק בקצה האי, הים הכחול נפרש לאופק נושק לשמיים מלאי כוכבים.
"בכיתי בצוק הכוכבים" – מספר שלוש ברשימת הזכרונות הרעים של הלקוחה. רועי קיווה שהגנבת הגיעה לכאן רק במקרה, הוא העדיף להימנע מעימות איתה באמצע עוד זיכרון. לא כי הוא חשש לחייו, הוא לבש את האפוד הבסיסי של משרתי החוק, אקדחים ישנים לא יכולים לפגוע בו. אבל הוא רצה לתפוס אותה מבלי להזיק לה, לקחת אותה למעצר ומשם לטיפול פסיכיאטרי. הוא חשש שהזכרונות השפיעו מידי על נפשה והיא כבר לא מבדילה בין עצמה לבעלת הזיכרון. צרי עין יטענו שהיא ירתה בקובי מתוך הגנה עצמית, שהיא חששה לחייה, אך רועי ידע שזה לא כל כך פשוט. כשהיא ירתה באקדח היא לא היתה הגנבת, היא היתה בחורה צעירה שבילתה במועדון עם חבר שלה, היא היתה הלקוחה שלו לפני עשרות שנים. מה גרם לה לירות בו? האם היא זיהתה אותו כאהובה המבוגר? האם הקשר ביניהם לא היה כה יפה ומושלם כמו שנראה מבחוץ?
חודש לאחר מכן פרופסור כהן יפרסם מחקר על המקרה, וסיכומו ישנה את מדע הזיכרון לעד. "… אם הזיכרון הצליח 'לרמות' את כל מתבונני הצד במועדון, מה המיישם הרגיש? האם המיישם נכח במועדון והשתתף בחווית הזיכרון המוקרן? או שכל זהותה ונפשה נבלעו והוחלפו בבעלת הזיכרון המקורי?
לצערנו, אין לנו תדפיס נפשי של המיישם טרום האירוע, אך במקרה זה אני מרשה לעצמי לדלג על דרישה זו ולתת חוות דעת כללית. כל אדם, גם אדם עם תדפיס נפשי טהור, היה נרמס תחת חווית הזיכרון באי.
המקרה הנתון חשף שוב כמה קצת אנו יודעים על זיכרון האדם, במאמרי הקודם הזהרתי שזכרונו של רוצח סדרתי יכול להרעיל את נפשו של הטוב באדם. היום אני נאלץ לחזור בי.
תוכן הזיכרון עצמו אינו המשפיע המרכזי במידת השפעתו על הנפש, אלה הניגודיות הקיצונית בין אושר לסבל."
הלילה היה שקט מלבד קולות בכי שנשמעו מהצוק. רועי התקדם לעברם בזהירות, חושש להבהיל את הגנבת. היא ישבה בסוף הצוק, מרחק רגל מהקצה ונפילה לסלעים החדים בים. רגליה צמודות לחזה וידיה משולבות סביבם. היא התנדנדה קדימה ואחורה, דמעות זולגות על לחייה ללא הפסקה. היא לא הייתה לבד, קובי הצעיר עמד מולה, בחורה לא מוכרת מחובקת בזרועותיו. הסצנה נראתה כה שלווה, כה תמימה, רועי לא הבין למה הגנבת בוכה. הוא עמד בשקט, מתבונן בבחורה על הרצפה, מחכה שהבכי יפסק.
"למה את בוכה?" הוא שאל לבסוף.
"זה מאושר." היא אמרה לאחר זמן מה, מבטה לא עוזב את הזוג המאושר.
"זה לא נראה ככה, את נראית בסבל".
"בסבל? למה שאני אסבול? מעולם לא הייתי כה מאושרת." היא הצביעה על קובי הצעיר. "עם קובי שלי, אהבתי הראשונה. זה הלילה המאושר בחיי".
"אהבה ראשונה? בת כמה את?"
"בת 16, ההורים קנו לי טיול לכבוד יום ההולדת. איזו מתנה מושלמת הם נתנו לי, עבדתי כה קשה השנה בשביל זה, הלימודים היו כל כך קשים…"
רועי לא שאל על גילה מתוך נחמדות אלה כדי לבסס את מעמדה הנפשי. פרופסור כהן פרסם מאמר בעל עשר שאלות להערכת מצבו של חווה הזיכרון.
רועי כבר יכל לנחש את מצבה ולכן דילג על הפרוטוקול והתחיל מהשאלה הקשה ביותר. גיל היה דבר אישי, בסיסי. מידע שכל אדם יודע על עצמו בלי לחשוב. העובדה שהיא טעתה בגילה, שהיא נתנה את הגיל של הבחורה הצעירה מהזיכרון ולא של עצמה שם אותה בקצה טבלת הסיכון: "מיישם הזיכרון נבלע בנפש בעל הזיכרון. במקרים אלו עלינו להתייחס אל המיישם כבעל הזיכרון המקורי. ניסיון לחשוף את המיישם לזהותו האמיתית יכול לסכן את מצבו הנפשי."
"די, לא שם." אמרה לפתע הבחורה בידיו של קובי, אחת מידיו תופסת בעכוזה.
"אל תדאגי מותק." אמר קובי ונישק אותה, ידו לא זזה ממקומה.
הבחורה התמסרה לנשיקה לכמה שניות ואז צחקקה קלות. היא הזיזה את ידו מעכוזה, וחזרה לעוד נשיקה.
"הוא הראשון שהתייחס אלי ככה." אמרה הגנבת. "הגבר הראשון שהיה נחמד אלי, שהחמיאה לי. הבנים בבית ספר אף פעם לא התייחסו אלי, חלקם אף צחקו עלי מאחורי הגב. קובי שלי לא כזה. קובי שלי מושלם".
קובי והבחורה נשכבו על הרצפה, הנשיקות ביניהם מתלהטות. ידיו של קובי נשלחות לאורך גופה, ממששות את רגליה, מגששות לכיוון מותניה.
"קובי, די." אמרה הבחורה בקול חלש.
ידיו של קובי נשלחו תחת חולצתה, מרימים אותה וחושפים את חזה.
"לא, תפסיק." הבחורה אמרה בקול תקיף, מושכת את חולצתה חזרה למקומה.
"אל תדאגי יפה שלי, את תהני מכל רגע." קובי אמר בחיוך, ידיו מרימות שוב את חולצתה.
הבחורה המשיכה להתעקש אך ללא הועיל, קובי החזיק אותה ביד אחת והפשיט אותה עם היד השנייה, מושך בכוח את מכנסיה. הבחורה התחילה לצעוק, מתחננת שיעזוב אותה, אך הוא המשיך במעשיו ולבסוף הצליח לכפות את עצמו עליה.
רועי הסתכל בחרדה על הבחורה הבוכה, על הזיכרון הנוראי. הוא ידע שאנשים נוהגים לדחוק טראומות, מנסים לשכוח מאירועים קשים בעברם. אבל הלקוחה אמרה שקובי היה האהבה הראשונה שלה, היא סיפרה שהיא בילתה איתו חודש שלם על האי, שהיא בכתה כשהיא נפרדה ממנו בשדה התעופה. איך היא הצליחה לשכוח מהאירוע הזה?
"יריתי בו. הרגתי את אהובי." הגנבת נעמדה לפתע במקומה, עיניה אינן עוזבות את הזוג שנאבק על הרצפה. היא שלפה את האקדח, מסתכלת עליו בתדהמה, ידיה רועדות.
"הכל יהיה בסדר," רועי ניסה להרגיע אותה, "נלך למשטרה ונספר להם הכל. הם יעזרו לך, ידאגו לך".
"איך אחיה בלי קובי שלי?" הגנבת מלמלה, מתעלמת מדיבוריו.
"יש לך את כל החיים לפנייך. זה לא סוף העולם, אני יכול לעזור לך".
הגנבת הרימה את האקדח, מצמידה אותו לרקתה.
"זה לא את!" רועי נלחץ, הוא לא ציפה למעשה כה קיצוני. "זה זיכרון של מישהי אחרת מלפני עשרות שנים!" רועי ידע שהוא טעה ברגע שהמילים יצאו מפיו. הפרוטוקול אסר בפורטות על הוצאה בכוח של אדם מזיכרון, מזהיר שוב ושוב על הסכנות הכרוכות בכך.
משהו בפניה של הגנבת השתנה. היא הפסיקה לבכות ומבט מבולבל הופיע על פניה. "זה… זה לא… זה לא אני?" היא הסתכלה מסביבה, עיניה פעורות. "איפה אני? מה זה המקום הזה? קובי, איפה אתה?" פניה החווירו כסיד. "רוני. קוראים לי רוני. רו…ני..?" מבטה חלף על פני רועי מבלי להכיר בקיומו ונעצר בחזרה על הזוג. "יריתי בו. יריתי בקובי. הרגתי מישהו. איך הוא עושה את זה? הוא מת!" עיניה החלו לתזז בפרעות.
"זה לא אמיתי. בואי נלך חזרה לעיר, נשתה קצת מים ונרגע." הפציר בה רועי.
"למה אני רואה את זה? די, אני לא רוצה את זה. צא לי מהראש!!"
הבחורה על הרצפה לפתע צרחה בכאב. הגנבת החלה לצרוח גם, קולותיהן משתלבות לקול אחד, קול מלא כאב, מלא צער. ואז הגנבת לחצה על ההדק.
"לפי הערכתי עצרתי את גנבת הזכרונות כחמישה ימים לאחר ביצוע העבירה. לפי מקרים קודמים זה אינו זמן מספק כדי לגרום לנזק בלתי הפיך. אך לצערי הזכרונות אותן איבדת לעולם לא יחזרו".
רועי ישב במשרדו מול הלקוחה, מסכם את האירוע.
"אני שמחה לשמוע, ההמלצות עליך התגלו כנכונות." הלקוחה נראתה פחות בטוחה מעצמה מהפעם האחרונה בה נפגשו. התקרית הזו שינתה אותה, הפכה אותה לבחורה פחות רצינית ויותר מרחפת. רועי יכול רק לנחש את הסיבה.
רועי היסס לרגע, הוא ידע שזה נושא רגיש וחשש מתגובתה, אך החוקר שבתוכו הכריח אותו לעשות זאת. הוא צריך לראות את פניה כשהיא תקבל את הבשורה. "קיבלתי הודעה הבוקר מבית החולים. אני מצטער להודיע לך שקובי מונטיאור נפטר מפצעיו." הוא עצר את נשימתו, בוחן את פניה של הלקוחה, מחכה לשינוי הקל ביותר.
היא הסתכלה עליו לרגע, ראשה נוטה טיפה לצד. הוא ידע מה קובי כפה עליה, אך הוא גם ידע שהיא זוכרת אותו לטובה. הוא לא הבין את הניגוד הזה, את הדחקת הטראומה הזו. הוא ציפה שהיא תתעצב, תבכה על אהובה שנפטר. הוא קיווה שהיא תשמח, שמותו ישחרר אותה מהזכרונות העצובים.
תשובתה ריתקה אותו.
תשובתה הפחידה אותו.
"מי זה קובי?"