המרפסת
בת שבע שכבה על מיטת השדה ובחנה את האינפוזיה שחוברה לזרועה. טבעת דם הקיפה את הצינור בנקודה הצמודה לחדירת המחט עם עורה. היא נאנחה ונתנה לראשה לצנוח לאחור. מסביבה קולות הקרב סיפקו רעש לבן שאפשר לה לחשוב. איך היא הגיע לסיטואציה הזו, היא שאלה את עצמה. היא ידעה את התשובה הטכנית לשאלה, היא לא איבדה את הזיכרון. אבל השאלה שלה הייתה יותר פילוסופית. בעודה שוכבת ומדממת, היא תהתה איך היא נתנה לעצמה להתגלגל למצב של חוסר אונים מוחלט, כשרק לפני כשבוע היא ראתה את ביתה, את עירה האהובה, כל עתידה היה לפניה.
הקרבות לא היו זרים לה. בת שבע השתתפה במלחמה לכיבוש עמאן מזה חודשים רבים. למעשה, פעמים רבות לפני כן היא הייתה במצבים מסכני חיים. היא זכרה איך ביום השני של הקרבות, אחד החיילים שלצידה מעד ופלט כדור לעברה. הכדור חלף כמה סנטרי מטים מראשה והיא ירתה לעברו מטח קללות. היא לא הייתה יכולה לעשות יותר מזה לצערה, מאחר שהם לחמו באותו צד. בפעם אחרת היא עמדה פנים אל פנים מול חייל האויב, ונאלצה להשתמש בכישורי קרב המגע שלימדה אותה המד"סניקית. למרבה המזל, החייל השני היה פחות מתורגל ממנה. היא נכנסה לתנוחת ירי וירתה כדור אחד. המפקד שלה ערך לפלוגה משתה באותו לילה ושחרר אותם לאפטר.
היא זעה במיטה בעודה נזכרת כיצד באותו לילה היא חזרה עם החיילים האחרים אל ירושלים. היא נשארה לישון איתם במחנה ביער ירושלים. יואב, המפקד שלה, ניסה לשכנע אותה לחזור לבעלה.
"כל העם ישן בסוכות, החיילים האחרים חונים מתחת לכיפת השמיים, ואני אלך אל ביתי לאכול ולשתות ולשכב עם בעלי? איזו לוחמת אני אהיה אז?"
בת שבע זכרה שבאותו רגע היא חשבה שהסיבה שיואב מנסה לשכנע אותה לחזור לביתה זה כי הייתה האישה היחידה בפלוגה שלו. היא התרעמה על הסטנדרט הכפול. עכשיו, במבט לאחור, היא גיחכה לעצמה. הוא הרי שלח אותה לקרבות הקשים ביותר, אז לא ייתכן שהוא המעיט בערכה כלוחמת. היא עדיין חשבה שסטריאוטיפים השפיעו על יואב בהחלטות אחרות, אבל לא כשהוא לחץ עליה לחזור אל ביתה.
פיצוץ מימינה הקפיץ את בת שבע והוציא אותה מהטראנס אליו שקעה. היא ניסתה להתיישב במיטתה, והאח דחף אותה חזרה למטה.
"את לא יכולה לעזור במצב שלך!"
"אז לך אתה לעזור!"
האח ובת שבע הסתכלו אל האזור שנפגע. העשן התפזר לאיטו, מותיר עננת אפר שריחפה מעל שורת גופות חרוכות ששכבו מוטלות על הקרקע. זה היה האוהל הרפואי הקרוב אליהם, המקום שאליו בת שבע הייתה צריכה להיות מפונה לניתוח. חתיכות פלסטיק צנחו על האדמה. ראשה של בת שבע צנח שוב על הכרית ודמעות החלו לעלות בעיניה. היא קיללה את היום שבו היא הצטרפה לגדוד הזה.
כשהיא התגייסה, היא הייתה בת תשע עשרה, רווקה, בעלת חלומות. בוגרת טרייה של בית הספר החיתי. היא תכננה להצטרף לפוליטיקה בעתיד, להביא שינוי אמיתי לעיר שלה. ואז היא פגשה את בעלה והתאהבה במהרה. הם התחתנו זמן קצר אחרי זה, הביאו לעולם שני ילדים, ובת שבע חזרה לשירות הקבע. היא הייתה צריכה לפרנס את המשפחה אחרי הכל, ובעלה העדיף לטפל בילדים. היא החליטה לשים את הפוליטיקה בצד באופן זמני, וקיוותה שהשירות יעבור עליה בקלות יחסית, כמו שאכן היה מרבית הזמן. ואז המלחמה בעמאן פרצה. היא לא זכרה אפילו מה היה הטריגר, אבל הגדוד שלה גויס למאמץ המלחמה.
בחודשים הראשונים לקרבות הם לא הוצבו במקומות המסוכנים ביותר. אבל עם הזמן הגדוד שלה החל להישלח לעמדות מרכזיות יותר, עמוסות קרבות, וכתוצאה מכך, גם מוות. רבים מעמיתיה של בת שבע החלו להיהרג מסביבה. זו גם חלק מהסיבה שבאפטר שהם קיבלו לפני זמן קצר, היא העדיפה לישון עם הלוחמים שלה ביער ירושלים. היא הייתה אחת מהם בכל מובן של המילה, בת משפחה, בת בית, אחות ועמיתה. ויואב היה צריך לדעת את זה.
בת שבע הביטה בחתיכות הפלסטיק החרוכות וניסתה להריח את השריפה באוויר. היא הריחה רק בשר צלוי. היא הסיטה את אפה לכיוון השני, מנסה להסתתר מהצחנה. האח חזר להצמיד אותה למיטת השדה והיא בכתה בדממה.
רק לפני שבוע בת שבע קיבלה הזמנה משר הצבא לחזור לירושלים ולנכוח בטקס הענקת אותות כבוד. בת שבע לא הייתה זכאית לשום אות כבוד, היא ידעה את זה בוודאות, ולכן היא חשבה בהתחלה שזו הייתה טעות.
"למה כבוד השר מלכיה ביקש לזמן אותי לטקס?"
"כי זה מה שכבוד השר רצה."
"ואף אחד לא חשב לוודא עם כבוד השר למה הוא מזמין קצינה מושתנת?"
"כנראה כי לא היו לו מספיק קצינים מושתנים בטקס."
זו הייתה השיחה האחרונה שלה עם יואב לפני שהיא עלתה על מדי א' ונסעה חזרה לעיר הבירה. הרושם הראשוני שלה מאולם הטקסים במשרד הביטחון היה שהקהל הקטן לא הצליח למלא את החלל הרחב. היא גם הרגישה גאווה לכמה רגעים כשהיא ראתה את כבוד השר עולה על הבמה בפעם הראשונה. למרות שהיא גרה בשכנות אליו, היא מעולם לא ראתה את כבוד השר מלכיה מקרוב. אבל אז הטקס התחיל ובמקום לשמוע את סיפורי הגבורה של האנשים שקיבלו את אותות הגבורה, הוא כלל בעיקר נאומים פוליטיים של השר מלכיה ושרים אחרים. רוב הנאומים עסקו בהצדקת המלחמה בעמאן, ובת שבע קיללה בליבה. אם היו נותנים לה את האפשרות, היא הייתה חוזרת אל הקרב באותו לילה, במקום לשבת כאן ולשמוע אותם מדברים עליו.
אחרי הטקס השר מלכיה ערך קבלת פנים במעון השר. בעודה נכנסת אל הבניין, היא עצרה להביט אל מעבר לכביש. המרפסת של ביתה נצנצה באור הכוכבים והיא דמיינה את בעלה שם, מעלה בזיכרונה את השבתות העצלים שהם העבירו על המרפסת הזו. היא התאפקה לא לרוץ אל פתח הבית ולפרוץ פנימה. היא הסתובבה ונכנסה אל קבלת הפנים.
בת שבע דמעה כשהיא נזכרה באותו לילה, הלילה האחרון בחיים הקודמים שלה. היא עמדה עם שורת המוזמנים האחרים והמתינה לבואו של כבוד השר עם פמלייתו. היא לא הייתה היחידה שהגיעה מהקרב, והיא העבירה את זמן ההמתנה בשמיעת סיפורים מהגדודים האחרים. נראה שהמלחמה הייתה עזה במיוחד ליד חומות עמאן. קולות חצוצרה קטעו את השיחה וכולם עברו לדום, כבוד השר ניגש לכל אחד ואחת מהמוזמנים ובירך אותם לשלום. הקצינים כמוה, אלו שהוזמנו לשבת בקהל בטקס, היו רק המתאבן, ומקבלי האותות היו בקומה השנייה, היכן שתיערך לכבודם סעודה באותו ערב. כשכבוד השר הגיע אל בת שבע היא הצדיעה.
"עמדי נוח, חיילת."
"קצינה, אדוני כבוד השר."
השר מלכיה חייך והביט באשה שלצידו.
"תראי שרה, היא יודעת מה שווה הדרגה שלה."
"נו, כמובן, היא עבדה קשה כדי להיות שם. נכון, קצינה?"
"כן גבירתי, סגנית השר."
"תקראי לי שרה, ותקראי לו דוד."
שרה טפחה על כתפה של בת שבע, והשר מלכיה והיא המשיכו הלאה, בעוד בת שבע מצדיעה בשנית.
קבלת הפנים שנערכה לחיילים מהשדה הייתה די מפוארת כשלעצמה, אבל בת שבע תיארה בליבה שהסעודה בקומה מעליהם הייתה טעימה יותר ומשביעה. החלק הכי מושקע בקבלת הפנים הייתה האלכוהול שסיפק להם מעון השר, שהיה מהמשובחים שטעמה בחייה. כשסיפרה לחיילים שהיא גרה בבניין מול בית השר, רבים מהם ניסו לשכנע אותה ללכת לישון בביתה עם בעלה. כעת, על מיטת השדה, דמעות זרמו על לחייה של בת שבע כשהיא נזכרה איך שקלה את ההצעה שלהם, אבל בסופו של דבר נרדמה עם שאר החיילים בפתח הבניין. היא תתחרט על כך עד יום מותה כנראה, שאולי קרוב יותר משהיא קיוותה.
למחרת, היא התעוררה על האוטובוס עם פקודה חדשה בכיס שלה. מישהו ככל הנראה נשא אותה ממעון השר והושיב אותה בכיסא. הפקודה הייתה צריכה להגיע חתומה למפקד שלה אבל היא העבירה את שלוש שעות הנסיעה אל החזית בניסיון לפענח אותה, ללא הועיל. לא הייתה לה דרך לפתוח את המכתב בלי שיואב ידע שהיא קראה אותו לפניו. המעטפה לא הייתה שקופה, לא היו לבת שבע אדים, ובכל מקרה זה לא היה עוזר לה עם המעטפה הצבאית, שהייתה מסוג המעטפות שכדי לפתוח אותן, צריך לקפל בהן את הצדדים ולקרוע אותם.
בת שבע הגיעה אל יואב מותשת ועצבנית, ובעיקר מאוכזבת שלא ראתה את אוריה בעלה לפני שנדחפה לתוך האוטובוס בלי ידיעתה בבוקר.
יואב פתח את המעטפה באחת והביט בה בפנים חתומות.
"קראת את זה?"
"ברור שלא."
"סליחה?"
"ברור שלא, המפקד."
"טוב, את מצוותת לגדוד 7415 החל ממחר."
"המפקד, לא! למה מרחיקים אותי מהגדוד שלי? זה עונש?"
"הרחקה מהגדוד שלך? לא, זה לא העונש."
"המפקד?"
"לא מגיע לך עונש, בת שבע."
"אבל עדיין קיבלתי אותו."
"משוחררת."
"אין דרך להישאר בכל זאת?"
"אמרתי שאת משוחררת!" יואב צעק.
בת שבע יצאה בזעם מהאוהל שלו, לא מבינה אפילו למה הוא כעס עליה. היא זו שנענשה על לא עוול בכפה, אבל המפקד שלה היה זה שכעס. היא הלכה אל האוהל שלה לאסוף את חפציה המועטים וכתבה מכתב פרידה לאוריה, הנוהל השבועי בפלוגה שלהם, למקרה שמשהו יקרה לה. כמובן שלא היה לה מושג באותו רגע שזה המכתב שיעשו בו שימוש. בת שבע זכרה שהיא כתבה כמה מילות פרידה פשוטות, הביעה את האהבה שלה לבעלה ולילדיהם, וביקשה מאוריה לחיות את חייו במלואם, גם אחרי מותה. כעת, בעודה שוכבת במיטת השדה, שעומדת להפוך למיטת מותה, היא התחרטה על שלא רשמה יותר.
למחרת, בת שבע עלתה על הרכב הצבאי שיוביל אותה לגדוד 7415. היא הייתה כל כך טרודה במחשבות על הפלוגה שלה, שהיא לא חשבה לשאול איפה הגדוד החדש שלה מוצב. היא התחלחלה לראות שגדוד 7415 היה מול חומות עמאן, איפה שהייתה המלחמה החזקה ביותר. משם הדרך אל מיטת השדה הייתה קצרה. היא צוותה לפלוגה, הגזרה שהם אבטחו נשרפה, היא נאלצה לסגת, וחטפה כדור בבטן מצלף.
כעת היא שוכבת במיטה, מדממת, המורפיום הופך אותה למנומנמת, ומוחה מוצף במחשבות. הרעש הלבן סביבה הופך בהדרגה לדממה לבנה, עד שהיא מרגישה שהיא נישאת עם הרוח כלפי מעלה. אבל הרוח מוליכה אותה למערב, לכיוון ירושלים, הרוח נושאת אותה חזרה אל אוריה. היא מרגישה את ליבה מנתר בגיל בעוד הרוח מביאה אותה אל המרפסת אותה כה אהבה. השעה שעת ערביים, והיא מופתעת לראות על המרפסת את דוד ואוריה. היא מבולבלת, הם יושבים קרוב מדי לטעמה. מה שר המלחמה מלכיה עושה בביתה? מלטף את ראשו של בעלה, מניח את ראשו על בטנו של בעלה? מה אוריה עשה? מה דוד עשה? לפתע הרוח קורעת אותה מביתה ונושפת אותה בחזרה לכיוון חומות עמאן המבוצרות. היא מרגישה שהיא חוזרת לגופה באחת, נשימתה קורעת את ריאותיה.
"את בחיים!"
"ברור שאני בחיים! אני אהרוג את הבן כנעני הזה!"
"מה? תחזרי לשכב, עדיין יש לך כדור בבטן!"
"תכף יהיה לו כדור בבטן!"
"למי? על מה את מדברת?"
"בעלי בוגד בי עם שר המלחמה!"
האח התחיל לצחוק בקול רם. בת שבע פתחה את פיה לנזוף בו, אבל כנראה זמנה הגיע באותו רגע, כי קול רעם נוסף נשמע, והיא הרגישה את הפצצה נוחתת עליהם. ההדף מהגוף המתכתי שנפל עליהם מלמעלה היה הדבר האחרון שעבר במוחה. היא לא תיארה לעצמה שזה הדבר האחרון שהיא תרגיש, את האוויר המצטמק מעל ראשה, מתכווץ אל מול האימה שנישאת מאחוריו, עומדת להנחית את מלוא מוראה על האדמה ועליה. אבל זה מצחיק. הדברים השוליים הם הדברים האחרונים שזוכרים לפני שמתים.
פרס עינתפרס עינת