276 אפי באומרינד – פעימה

פעימה
אנחנו יושבים על הכיסאות . שום דבר לא זז הכל חשוך האוויר דחוס הראיה מתחילה לשקר את עצמנו … אנחנו מתחילים לראות כתמים שחרוריים בתוך החושך המתעבה .. בתחילה אנחנו רוצים לאחוז ידיים אבל זה לא ייתכן , אנחנו רחוקים מדי ובכל זאת אנחנו. אנחנו – אנחנו. כמעט ששכחתי את שמי אני מרגיש אותו כמין צבע כמו ורוד עם נקודות ירוקות שזזות קצת אבל אנחנו לא מאפשרים לזה לבוא לידי ביטוי … אני מעוניין לסובב את ראשנו אבל אני לא מבדיל בין הראשים שלי או שלנו ומוותר מראש על הבחירה … אנחנו לא מאפשרים למחשבות כאלו לחוות אותנו ,הן מסיטות אותנו מאנחנו. מלבדי יש עוד, לא זוכר מי וכמות היא חטיבת חשיבה שכרגע קשה מאד לכמת מכל בחינה שהיא, ספירה יוצרת מחשבה אינדיווידואלית שמפריעה לנו לנתב את השיתוף. הניתוב היא מילה שאין להשתמש בה , אני מקבל תחושה של פירוד וקשה לי עם זה , הניתוב היא דרך אינדיווידואלית מדי, אין להשתמש במונח זה. תרגמתי את התחושה לפקודה ומיד נשלחו אלי זרמים מרגיעים חלקם גם מפוחדים (אין פקודות) . פקודה מובילה לפירוד, אין לחשוב בצורה יחידנית . אין- אין .
אנחנו בתחושת מערבולת … סנוור קשה , אנחנו מתנפצים כגלים, מן הרגשת בחילה וסחרחורת תוקפת אותנו, אותי- אני נאחז בכיסא שהיה ושחזר שוב.
ניתוק … טק …. טק…..
היה לבן ,הקיר ,ועכשיו הוא כחול. הכיסא היה חלק מהרצפה ואין אני מנסה לחשוב על כך. ניסיתי לנסח אותו אחרת מכיסא . הרי ישבתי עליו לפני 45 דקות – אין אני צריך לספור אלא לתת לתחושת הזמן לימוג – להיגמל ממנה. הגמילה תיצור תחושה של שלווה וקילוף ממה שאין ( יש קיים – במונחים של ספירה וכמות ) ומה שיש בכל זאת הוא האנחנו . אין לתת לו ( אנחנו) מילה כמו אחדות כי אין לספור.
בקיר הכחול מופיע כתם בכחול אחר שנמוג ומופיע שוב בכתם אחר ובעוד כתם , אין לפענח את הכתמים ואין ליצור יחידנות אלה לתת לכתם לגרום לנו להיות את מה שהוא מנסה לתת.
לשבת על.
( פלג .. טק ..טק.. עדיין שומע ..)
פגישת שחזור ממוקמת שם ( ללא ספירה ) רגש מעט ( רב מהרגיל ) שלנו עם עצמנו ,המחבר הראשוני גורם לכאוס של ספירה ומיון (עירבול כניסה) ענן סמיך של מיניות יחידנית עולה כמו בנשימה של ריח , ויש לתת לחיבור מקום ריק וגדול מספיק כדי שישקע ויוביל אותנו דרכו לתוך האנחנו. זמן או פסק…אנחנו מקבלים משוב כחול כמו כתם , מהאנחנו. מערכת נגיעות כמו כתמים ( מערכת מופשטת) של מטען חמלתי שמורכב על מידע ומערבל מסר ואנחנו באורגזמה מקבלים מידע בקלות יתרה. עדיף להעביר מסר בתחילה – חיבור הושלם.
(פלג… טק… טק…..)
פינוי…אין לנשום כך .. נשימה מנותקת אין לפעום ואין לכמת את היחידנות . יש לשקוע בכלל הפעימות והנשימות. מידע חמלתי…. מעורבל ….אין לקשר ספירה . יש לשקוע בכאוס היחידנויות שנשמע . אין לתזמן . שדה כתמים עולה בצבעים שונים. אין לקמט. אין להעביר קווים ואין לחלק את הכתם. אין לזהות מסגרת . אין לזהות כתם . יש לחוש מעברים בין נתיבים רבים . אין להיכנס לנתיב מוגדר . ללא אחיזה בשאר הנתיבים הנתונים.
נשכבתי.
מערכות של נביחות מטרידות מגיעות בצורה בלתי נשלטת.
מערבולת ירוקה רעילה מעלה אותי מעלה … סנוור כהה וחד.
(פלג… טק… טק…..)
ניתוק – אין להשתמש במחשבה יחידנית זו.
מערכת המסכים עוברת לשכבה בספירה בינארית.
אני במערכת בינארית מורכבת . טריליונים של מצבים שניוניים מורכבים על מערבלים .
אני מובל לתוך מפל ריבוי מצבים שקשה למיין. המפל זורם עלי כאילו ראשי שאינו קיים כלל וכלל ,מפצל את המפל לזרמים אקראיים.
מתנקזת לעברי מערבולת מידע מורכבת כמעט מחוללת לתוך מצבים שאינם שיניוניים המעברים כל כך מהירים שאיני יכול למיין את השניות וכמעט תופס אותם כאחדות זוהרת.. קדושה ומחוללת.שניות קיימת ואין להימלט, טמאות מובנת עם רוחניות נשגבת.
שיחת מוות מתקרבת לעברי כמו טיפות קרח שחורות ונעימות למגע. ההרגשה שבה אלי כמו מארץ רחוקה ..מכניסה בי טבלאות וספריות ומיני מצבים שאין בכוחי לדחות אלא להשתמש ולהשתמש ולא ניתנת לפסק כלל וכלל. הכלל נעלם והיה, ממוסגר ומורכב באחת כמו יציקת טרצו המקושטת במיליוני אבנים קטנות הפזורות אקראית על הרצפה הקרירה, שהייתה בארמון הישן של המהרג'ה של פרדיקוט. אפי מתובל בריח קטורת הנטווית בתוך העשן המיתמר, אלפי מצבים של בינאריות מתחלפת . יש לבצע מדיטאציית עשן ולבנות שינוי במבנה המיתמר לפני שהוא מתקיים – מביט עלי המהרג'ה ומהנהן משאיר לי חמלה מהודרת , אני אביו שהיה .אם זאת שאינני קיים , בתוך המציאות של המהרג'ה אני , בהוויתו של זה שנמצא בדכדוך. קמתי אליו בשעה שביקש אותי והשנה והיום ממוספרים ומקוטלגים אצלי כמו מסמר שחור על קיר לבן. אנשים יוצאים ובאים ומניחים תשורות של פרחים וסולת מתובלת במי סוכר וורדים. אני נזכר באבי ומעט התמונה של הווייתי הנוכחית דועכת .. אין לי זכות שאלה לקיומי ושאלות של יחוד עולות בליבי וכשהן עולות הן מפרידות אותי מהזמן והמקום כאילו מתרחקים האטומים אחד מהשני ועוד רגע יתמוגגו ביום ההוא ובשעה ההיא והדקה הזו ובשניה הנוכחית וכך הלאה והלאה והלאה. אין גם לשאול מה תפקידי שם באותה נקודת זמן זו שמשתנה כמו עשן בצורה מפורשת וברורה כפי צורתו הכללית של העשן שברורה לי במיוחד לאחר שהנחתי למדיטאציה שנצטוויתי לעשות לחדור לתודעתי שכרגע נמצאת בנקודת זמן זו. החדר מקושט בריח קטורת , מקושטת ברצפת טרצו קרירה במשקופי אבן גיר מפוסלים רכות בטוב טעם..הפתח המחודד בראשו ,מפנה אותי לחדר ההסבה של המהרג'ה שהוא בני המדוכדך ששוכב על ספת קטיפה וורודה במסגרת עץ אגוז . התיישבתי למרגלותיו של זה וחיכיתי לכתם שיופיע בחדר או ברצפה או באויר . חיכיתי שם ובני פתח ואמר במילים ." זו מצבת מילים אקראיות" פנה אלי כמי שרואה בי כאביו " שמסתדרות לא בהתאם למציאות הנוכחית ומאז שהופיעו לי בחלום ומאז שהגיתי אותן ,זו אחר זו ,המציאות הזו שבה אני קיים משתנה תדירות ובקצב קבוע כעין פעימה ששחררתי ובאה קצובה במורד ההוויה ומשנה אותה למי שטוב ולמי שרע " קם המהרג'ה ממשכבו וכך גם אני ."וכל נגיעה של פעימה זו אצל אדם אחר מעבירה היא לי ,חלקיק מידע מאותה הוויה , יש ששמחה ויש שעצובה יש שכואבת ויש שדואגת יש שרואה ויש שאינה רואה וכך אני מקבל מאז מגוון טעמים מיושבי הארמון מאישתי מילדי מפילגשי ממשרתי מכלבי ואני ניזון מכך ונהיה מאושר מכך ומעביר את המידע הזה שהצטבר בתודעתי הלאה לעבר תודעה גדולה יותר הניזונה מכך ואני ניזון ממנה כאילו היינו ביחסי סימביוזה ונפשי המאושרת מכך כפי שלא הייתה מעולם ולכן ,אבי, אני יחד עם זאת מדוכדך כי אני איני אני ." הביט אלי בני אל אביו הזקן "עצם היותך פה בשעה זו שאינך קיים כעשור אינה מזיזה אותי משלוותי ,לא מזיזה את אישתי משלוותה ,לא את ילדי ,לא פילגשי ,לא את משרתי ולא את כלבי שאינו מריח אותך כפי שכלב נוהג אלא מריח אותך כפי שכלב זה עושה." המשיך ואמר "הנה אתה פה כזכות מאותה זו שאיני תופס ,שאינה יוצרתי ואינה מיטיבתי ואינה אני ואינה בשר ודם.,ואני הגיתי אותה במילה ופעמתי את הוויתה פה בארמוני ואתה אבי האם אתה פעימתי ?" רעד חלף בהוויתי כמעין היפרדות אטומים . עיני בני התרחבו בפחד ואימה. אני אביו המדומה, חמלתי על בני . אך הייתי חסר אונים . " אולי תיקחני לראות את החוץ, בני ? " הרגשת תיעוב הציפה אותי והבנתי שאיני תופס את מה שבחוץ . " החוץ אבי ? המתכוון אתה לגנים ? " כן עניתי למרות שאת המילה הכרתי אך לא את התיאור. משהו השתבש משהו מתחיל להיפרם .גם אני כמוהו לא הבנתי ולהבדיל מבני סימביוזה לא הייתה מנת חלקי לטוב ולרע. הילכנו לחדר אחר דרך דלת עץ מקושטת בגילופים היוצאת לאכסדרה ואחריה חוץ מעוטר במיני ריחות וירוקת ולאט לאט כמו מים הנקווים למקום הנמוך ביותר כך התקבעה תודעתי לגבי החוץ. משהו נרעד בי עדיין משהו שלא מתרקם עם התמונה הכללית. בני הוליכני לספסל אבן אשר חזזית ירוקה ולחלוחית אחזה בו , תחת עץ האנונה ." זהו המקום האהוב עליך אבי" אמר. התיישבתי בנוקשות כאילו הרגשתי את עצמותיי הזקנות את שנותיי הרבות אשר ריבדו את חכמתי הענפה היודעת להניח שאולי זדון עומד לו בפתח. שאלתי את בני " עיני ראו בעינך פחד ואימה בני ? מדוע זה ? " "הישות היא זו " ענה לי בני . "עלתה לה מחשבה של פחד ואימה . הרגשתי אותה כאילו חשה הרגשת בדידות וחוסר אונים ". " האם חש אתה זאת עכשיו? " שאלתי. "איני חש חדות רבה כשאנו עומדים בחוץ אבי" אמר "היישות אינה בהירה ונהירה אל עצמה כשאני מתרחק מהארמון- כאילו הייתה תינוק בן יומו המזהה צורות וריחות חדשים המצריכים אימון ולימוד" ישבתי והרהרתי בדבר "האם הייתי לך אב טוב ,בני ?" התיישב המהרג'ה על הספסל ליד אביו , הניח את ידו ברכות על ברכי אביו ובכה בכי מר. " לא אבי , היית אב קשה עורף,כעוס ורציני דרשת רבות והתאכזבת ממני רבות ואתה אבי אינך אבי כשהיה, אתה אבי ,נוצרת ממני כמוצר לוואי של הפעימה."

ניתוק … טק …. טק…..
קיר עשן ,של קטורת אין לחשוב על קטורת ואין לחשוב על עשן אלה על הצורות המשתנות תדיר. כך ניסיתי לנסח את ריחות עץ האלמוג . הרחתי את בני – אין אני צריך לזכור אלא לתת לתחושת השיתוף להשכיח יישות זו – להיגמל ממנה. הגמילה תיצור תחושה של שלווה וקילוף ממה שאין ( יש קיים – במונחים של ספירה וכמות ) ומה שיש בכל זאת היא האנחנו . אין לתת לה ( אנחנו) מילה כמו אחדות כי אין לספור.
(פלג… טק… טק…..)

שחזור רציף על מבואות תרגיל רצף ראשון. שיחזור פענוח בינה מספר אחת. רצף חיבור ראשוני. פגישת שחזור ממוקמת שם ( ללא ספירה ) רגש מעט ( רב מהרגיל ) שלנו עם עצמנו ,המחבר הראשוני גורם לכאוס של ספירה ומיון (עירבול כניסה). ניתוח כוללני רב .פחד , אימה ובלבול יש לנתק חיבור רב תודעתי .אין לתת עדיפות לשום ישות יחידניות ברצף תיעדוף המוביל לרגש בלתי צפוי.