בעולם אחר
"אולי בעולם אחר היינו יכולים להיות יחד…:"
אין לי מושג כמה זמן עבר מאז ששמעתי את המשפט הזה מרחף באוויר לאחר שיצא מבין שפתיו של נימרוד, ושלח בי זרמים של אכזבה ופספוס.
אני יכולה רק להגיד שכמה דברים הספיקו לקרות מאז..
אתם מבינים, בתור ילדה רגישה בגיל הטיפש עשרה, שהתאהבה במישהו בפעם הראשונה, ורוצה אותו לידה הכי קרוב שאפשר, למרות העובדה שהיא הרגע קיבלה ממנו דחייה, התחלתי להיאחז בכל מילה, בכל הזיכרונות המאטים שיש לי ממנו, ולשחזר אותם שוב ושוב בתוך ראשי. ואיכשהו, המשפט הזה אף פעם לא הלך. הוא היה כמו צנחן, שאמנם פתח את מצנחו אך אינו מצליח לנחות ולהניח את רגליו על הקרקע המוצקה בגלל הרוח שנושבת תמיד בכיוון הלא נכון.
ובעקבותיו הגיעו התהיות הבלתי פוסקות: עולם אחר? לאיזה עולם הוא בדיוק התכוון? מה רע בעולם הזה? במה שונה העולם האחר מהעולם הזה?
וכל הזמן הזה משהו ניצנץ אליי מקצה השולחן. המחברת שלי. בהתחלה התעלמתי ממנה באלגנטיות, כי שנים רבות עברו מאז שנגעתי בה. וכשמחשבתי התחילה פתאום להתמקד עליה, ביחד עם מבטי, היא הזכירה לי את היום שבו שפכתי צנצנת שלמה של נצנצים על הכריכה שהייתה אז לבנה וחיוורת. אני חושבת שעד היום הרצפה שלי מנצנצת פה ושם. בהתחלה, אמא שלי טיאטאה אותה שלוש פעמים ביום, כאילו הנצנצים מפיצים מחלה מדבקת שיש להגן עליי מפניה בעזרת המטאטא. באותה תקופה הייתי נוהגת לקשקש ולצייר במחברתי במשך שעות. אמא נאלצה להגיש לי את האוכל לתוך חדרי, למרות שידעתי שהיא לא ממש מחבבת את הרעיון, כי הייתי כל כך שקועה בתוך הציורים שלא הסכמתי לצאת מחדרי. הרגשתי שאם אני אצא כל מה שייצרתי ייעלם, הצבעים יימרחו ואשאר עם עיסה מכוערת. הייתי מציירת יערות ירוקים שורצי חיות, סמטאות ישנות שאנשים התהלכו בהן במסכות ייחודיות. ממש עולמות שלמים. ואז פתאום, הזכרונות האלה מימי בתור ילדה התערבבו עם התהיות העכשוויות.
לפני שאני קולטת מה בדיוק עובר לי בראש, אני תופסת את המחברת, בזמן שכמה נצנצים נופלים לי על הברכיים, ואז אני מוציאה מהמגירה התחתונה מכחול ואת כל 20 הבקבוקים של צבעי הגועש שהכרחתי את אמי לקנות. אני מדפדפת באיטיות על כל ציורי מתקופת ילדותי, עד שאני מגיעה לעמוד לבן, חיוור, טובלת את המכחול בצבע התכלת, ובחלק העליון של הדף אני מציירת שמיים. בשניות הראשונות המכחול רועד בידי, אך אז אצבעותיי מתרגלות ומתחילות למרוח את הצבע על הדף בתנועה חלקה ויציבה. זה מרגיש קצת כמו לחזור לרכוב על אופניים אחרי תקופה ארוכה שהם רק העלו אבק במחסן החשוך; בהתחלה אתה מתנדנד בחוסר יציבות אך לאחר ההלם הראשוני אתה רוכב כרגיל, כאילו מעולם לא הפסקת.
לאחר מכן אני מציירת את שנינו, יושבים בחוף הים וצופים בשמש השוקעת. אותו אני משתדלת לצייר כך שיהיה כמה שיותר דומה לעצמו בעולם הזה, ובגלל שציירתי המון בילדות, כפי שכבר הבנתם, זה יוצא לי די טוב. כשאני עוברת לצייר אותי, לעומת זאת, אני משנה אותי, כשהמחשבה שמובילה אותי היא: מה יגרום לנמרוד לרצות להיות איתי? אז אני משנה את צבע שערי לבלונדיני, מעניקה לעיניי גוון בהיר של כחול, ובוראת את גופי פחות עגלגל. לא שאני מכירה אותו מספיק בשביל לדעת לאיזה סוג בנות הוא נמשך, אבל זה המראה שרוב הבנים נמשכים אליו. אף פעם לא הבנתי למה דווקא המראה הזה נבחר להיות מודל היופי אבל שיהיה.
אני שוקעת בדפים, מעניקה לכל חלק גוון אחר. וכך עוברות הדקות, השעות, ואפילו הימים, חולפים במהרה, עד שהזמן מאבד ממשמעותו. ועם כל משיכת מכחול, אני יוצרת במו ידיי עוד חלק מהעולם האחר. אל תדאגו, אני אוכלת כרגיל, בזכות אמא שלי שמזכירה לי לעשות את זה, אבל אפילו ליד השולחן במטבח הראש שלי מדמיין התרחשויות וסצנות מהעולם החדש שצבוע כולו בצבעי גואש.
שם, אנחנו בזוגיות כבר חמש שנים. שם, כבר השכרנו דירה ביחד ויש לילות שזה רק שנינו, ושיחות הנפש שלנו, ושאר העולם לא חשוב.
לא דילגתי על אף פרט כששרטטתי את דירתנו: לא על הוילונות הפרחוניים שקישטו את חלונותינו, לא על הנופים שנראו מכל חלון, לא את הכלב שאימצנו לפני מספר חודשים וגם לא את הכתם שנשאר על השטיח בחדר מהימים הראשונים שלו בביתנו כשעוד לא היה מחונך לצרכים. את המקרר מילאו עשרות פירות מסוגים שונים, תבשילים חמים ומרקים, עוגת שוקולד ויוגורטים בטעמים שונים. הוספתי גם שולחן סנוקר בסלון, כי ידעתי שנמרוד אוהב לשחק סנוקר.
בגלל שזה היה חודש אוגוסט, ואני לא בן אדם שיוצא הרבה החוצה, היה לי המון זמן פנוי. ציירתי גם את הרחובות מסביב לדירתנו, את הבניינים ואת החצרות שבקדמתם, מכולת שכונתית ועוד כמה חנויות שהיו נראות לי הכרחיות.
ציירתי עד שלא נשארה טיפת גואש. ככה זה, יצירת עולם חדש לוקחת המון משאבים.
הדבר האחרון שציירתי לפני שאזלו הצבעים, היה את שנינו נרדמים מחובקים במיטתנו. סיימתי אותו בסביבות השעה 1:00, כך שישר אחרי זה נשכבתי במיטתי. דמיינתי איך זה מרגיש, להיות עטופה בתוך זרועותיו, ולעטוף אותו בחזרה עם שלי. והרגשתי איך גופי אט אט נירגע ושוקע בשינה.
****************
מכירים את זה שאתם מתעוררים בחדר לא שלכם, ולכמה שניות אתם לא לגמרי בטוחים מי אתם ואיפה אתם נמצאים? זאת ההרגשה שאני מתעוררת איתה בבוקר, רק שהיא נמשכת יותר מכמה שניות, ואני לא מצליחה להבין מה קורה סביבי.
הדבר הראשון שאני קולטת, זאת העובדה שאני לא לבד. האינסטינקט הראשון שלי הוא לתלוש את האדם הזה מעליי ולברוח מהחדר הזה, אך אני עוצרת את זה עצמי ברגע האחרון, משום שהמחשבה שהאדם הזה יתעורר מפחידה אותי עוד יותר. הוא יכול להיות כל אחד ואין לדעת מה הוא מתכנן. אז אני בוהה בחדר מסביבי, עד כמה שאני יכולה לסובב את ראשי מבלי להסתובב עם גופי. אך ככל שאני ממשיכה לבהות, כך מחשבותיי מתערבלות יותר ויותר לאוסף לא מובן.
אני לא יודעת כמה זמן אני שוכבת כך, מפחדת לנשום, עד שלפתע הגוף לצידי מתעורר לחיים.
"בוקר טוב אהובה"
"בוקר טוב נמרוד".
אני לא יודעת איך אני מסוגלת לדבר בכלל, אבל כנראה עברתי על הסצנה הזאת בדמיוני כל כך הרבה פעמים, שאני מדקלמת את השורות שלי כמו שחקנית מיומנת.
כן, זה אכן הוא. אך הוא לא בדיוק… בשר ודם. ואז אני מבינה. לא, אני אומרת לעצמי. זה משוגע מדי. זה לא הגיוני. אבל הנה, הוא בדיוק כמו ששרטטת על הדף. מזכיר את הגרסה המוחשית שלו,עם השיער השטני שגולש לו על מצחו, עיניו הירוקות, שגם בצורה הזאת בורקות כמו אבני חן יוקרתיות. אך צבוע כולו בגואש. הוא נראה כמו ציור של נערה מאוהבת בת 17.
"הכל בסדר? את נראית קצת בהלם. חלמת משהו מוזר?" הוא שואל בדאגה.
"כככ..ן, ההכל פס…דר" .את התפנית הזאת בעלילה לא ציפיתי. ואני קולטת שהגמגום שלי מחשיד נורא. אבל לא נראה שהוא עושה מזה עניין, כנראה בגלל שהוא רק הרגע התעורר. וחוץ מזה, מה כבר יכול היה לקרות? זה לא שהתעוררתי הרגע בעולם חדש ושונה לגמרי, או משהו כזה.
הוא יוצא מהחדר, וכשהחרדה מתחילה לטפס במעלה גרוני אני מבינה שזה לא רעיון טוב שאשאר לבד.
אני יוצאת אל הסלון, ותלויה שם מראה, וכשאני מביטה בה, אני לא מזהה את עצמי. אני דמות מצוירת. בגדיי הם אותם בגדים שציירתי ל"עצמי" בלילה הקודם, שנראה עכשיו רחוק כל כך, וכך גם כל חלק אחר מגופי. אני נוגעת בשערי, הוא מרגיש כמו שיער רגיל שנצבע כולו בגואש. והצבע הבלונדיני על ראשי מרגיש כל כך לא טבעי… לאחר מכן אני עוברת לתהות איך המראה אשכרה עובדת כמראה ולא כסתם תמונה חסרת צבע על הקיר. ואז אני נזכרת במשהו ששמעתי בילדותי: המחשבות שלנו יוצרות מציאות. בראש שלי, זאת הייתה מראה. האמנתי בזה. כשעשיתי סיבוב מדומה בבית בתוך ראשי, היא שיקפה בתוכה את החדר. ובכלליות, כל החדר הזה, אני, נמרוד, הכל ממוקם בדיוק שהיה ממוקם במחשבתי ובמחברתי. אני קופצת במקומי כשאני רואה בזווית העין יצור קטן ופרוותי בצבע חום קופץ ומשתולל.
"בואי נוציא את לאקי לטיול". נמרוד יוצא פתאום מהמסדרון ומחזיק בידו רצועה. אני מסתכלת על לאקי, הכלב שאימצנו, וליבי מתעטף באהבה כלפיו.
אני מהנהנת ואנחנו יוצאים.
הרחוב שקט יחסית, מה שמאפשר לי לחשוב על מה שקורה כאן. זה מרגיש כל כך מוזר.. להתהלך במקום שמעולם לא הלכת פה פיזית, ולהכיר כל בניין, כל עץ וכל בן אדם שעובר, ובנוסף, להרגיש כאילו אתה תקוע בתוך סרט אנימציה.
אנחנו מגיעים לפארק, משחררים את לאקי מהרצועה כדי שירוץ קצת ונמרוד מתחיל לדבר.
"את יודעת… אמנם אנחנו ביחד רק חמש שנים, אבל זה מרגיש כאילו אנחנו מכירים זה את זה כבר הרבה יותר מזה. אולי אפילו… נאמר.. בגלגול קודם.. או עולם אחר.."
צמרמורת עוברת בי. "ואיך אתה חושב שהסתדרנו בגלגול או בעולם האחר?"
" אין לי גישה לעולמות או גלגולים אחרים, ואין לי מושג מה התרחש בהם, אבל אני רק יכול להגיד שאם לא היינו ביחד אז אני ממש מבואס בשביל הנמרוד האחר." הוא עונה בביטחון, ואז אני מבחינה שהוא רוכן קצת קדימה כדי לנשק אותי.
אני סוגרת את הפער בין שפתינו ומרגישה מין חמימות משפתיו שמתלפפות בתנועות עדינות סביב שפתיי. אך משהו חסר.. אני מרגישה שהדבר שחיכיתי וייחלתי שיתגשם במשך כל כך הרבה זמן, לא מרגש כמו שחשבתי שיירגש. אני מרגישה ששפתיי פועלות על אוטומט. כמו מכונה שהכשירו אותה לבצע את הפעולה הזאת במשך שנים. אני מרגישה שמישהו אחר שולט על פעולותיי, ואני פשוט תקועה באותו הגוף בלי יכולת להתנגד. כששפתינו ניתקות אני מרגישה הקלה.
אנחנו יושבים זה ליד זה, מביטים בשטח הירוק , על שני הילדים במרחק מה מאיתנו, שמתנדנדים על הנדנדות בתיאום, ועל לאקי שמתרוצץ ומתגלגל על הדשא.
נוכחתו של נמרוד מעיקה עליי כעת, ואני לא יודעת בדיוק למה. כשיצא לנו לשבת פעם ביחד בכיתה, רציתי רק שימשיך לשבת שם, וכל מגע הכי קטן היה בשבילי כברכה. אך כעת, אותו השולחן התרחק כאלף שנות אור מהספסל שישבנו עליו זה עתה.
"תקשיבי אני צריך לצאת לכמה סידורים. תלכי בינתיים עם לאקי הביתה ואני אחזור עוד מעט"
פתאום אני שמחה שיש לי קצת זמן לבד. כלומר, לא לבד, עם לאקי, שזה עוד יותר טוב מבחינתי.
תמיד התחברתי לבעלי חיים. הרגשתי שאני שלווה לידם, שאני לא צריכה תמיד לחשוב כל הזמן על מה לדבר איתם.
אני נכנסת הביתה ומתחילה ללטף את בטנו הלבנה של לאקי, שפעם לא הייתה יותר מצבע לבן על דף לבן. וחושבת על כמה זה קסום ומיוחד, שציור קטן הפך ליצור חי, נושם, משחק ואוהב.
מה שמוציא אותי לפתע מתוך מחשבותיי, זה קרקור הבטן שלי. אני ניגשת למקרר, ומוצאת בו בדיוק את מה שציפיתי למצוא: עשרות פירות מסוגים שונים, תבשילים חמים ומרקים, עוגת שוקולד ויוגורטים בטעמים שונים. אני חותכת חתיכה מעוגת השוקולד ומתיישבת לאכול בסלון. לפי המראה, ציפיתי לטעום גואש בפעם הראשונה בחיי, אך באופן מפתיע, יש לה את אותו טעם של עוגת השוקולד שאמא שלי נהגה להכין בילדותי. לפתע אני נתקפת געגועים הביתה, ותוהה לעצמי אם אי פעם אזכה לראות שוב את אמא שלי, או שהטעמים של בית ילדותי הם כל מה שנשאר לי ממנה. עד שדפיקה על הדלת מחזירה אותי לרגע הנוכחי.
"יש לי הפתעה קטנה.." נמרוד אומר כאשר הוא נכנס לדירה.
"איזו?"
"אם אגיד לך זאת כבר לא תהיה הפתעה.."
ופתאום אני מרגישה שסרט נכרך סביב עיניי, ומסך שחור אופף את שדה ראייתי. אני מרגישה קפואה במקומי. "מה.. מה קורה כאן?"
"אל תדאגי"
אני לא מאמינה שיש לו כוונות לפגוע בי, כי טכנית אנחנו בזוגיות כבר חמש שנים, אז אני לא מתנגדת, אך עדיין קשה לי לסמוך על בן אדם שאני מכירה בקושי חצי יום.
אני שומעת אותו לוקח את המפתחות ואז הוא מוביל אותי לאורך מספר רחובות. אני מרגישה את האווירה נהיית מתוחה יותר מצעד לצעד, מרגישה את ידו סביב ידי ונדמה לי שהיא רועדת מעט, מה שמגביר את החרדה שלי.
לפתע רעש מרוחק מתקרב עוד ועוד לטווח שמיעתי. אם אני לא טועה זהו רחש של מים. מים שמתאחדים יחד לגלים ומתנפצים כל אחד בתורו על שפת החוף.
ואז פתאום המסך השחור נעלם, והים הקטן מהמחברת פתאום נראה מולי בשיא תפארתו. השקעתי בציור שלו, הוא היה המקום הראשון שיצרתי בעולם החדש.
השמש השוקעת צובעת את השמיים בזוהר אדום. ואז אני מביטה אל החול, ולפתע אלפי נרות קטנים שמונחים בצורת לב מנצנצים אליי בצהוב בהיר, ואותם מקיפים וורדים שצועקים לעברי באדום כהה.
"וואו". המילה יוצאת מפי בהכי טבעיות, ואני באמת משתהה על המראה הנפלאה.
"אני שמח שאת אוהבת". פתאום אני קולטת שהעיניים שלו נעוצות בפניי, והם כנראה נחו שם הרבה לפני שהבחנתי בכך. וכך ההשתאות שלי הופכת שוב לפחד מהלא נודע.
"אז.. מה את אומרת?" הוא מתכופף ולפתע כורע ברך. הוא מוציא קופסא קטנה מכיסו וכשהוא פותח אותה משהו מנצנץ מתוכה.
"התינשאי לי, אליזבט?"
זה לא אמור להרגיש טוב? טבעי? אז למה כשאני שומעת את שמי בוקע מבין שפתיו אני מרגישה שאני לא איפה שאני אמורה להיות? שאני לא… ליד האדם שאני אמורה להיות לידו..?
ולפתע קנה הנשימה שלי מצטמצם ואני לא מסוגלת לנשום. אני מתרסקת על ברכיי ומסוגלת רק לבהות ברקיע האדום. אני מרגישה במהומהם את זרועותיו של נמרוד נכרכות סביבי אך מרגישה שכעת אני רק צופה מהצד. ופתאום אני מסוגלת לקלוט מספר עובדות במציאות הזאת:
הצבעים לא משתנים. והשמש נשארת באותו מקום בדיוק. כאילו נתקעה לנצח באותו שלב של שקיעה. ובמהלך כל אותו היום השמיים היו צבועים באותו צבע אדמדם ובשום שלב לא ראיתי את השמש זורחת מעליי. ועולה בדעתי שזה אולי הדבר היחיד שלא דאגתי לו בציורים שלי. תקעתי לנצח את השמש סנטימטר מעל פני המים.
אני לא אותו בן אדם. ואף פעם לא אהיה עצמי בעולם שבו השמש עומדת תמיד באותו מקום. אף פעם לא באמת זורחת ואף פעם לא מסיימת לשקוע.
האם אני אמורה לסרב לו ולשבור את ליבו רק בגלל שאני קצת לחוצה? האם אני אמורה להסכים ולהתחרט על כך במשך שארית החיים שלי? האם זה משנה בכלל מה אגיד?
אני מודעת פתאום למבט החולמני שתקוע לי על הפנים ולפי המעט פתוח, עדיין בכיוון השמש, כמו בן אדם משוגע שלא יכול להבין מה הוא רואה. וזה באמת מצבי. עם המבט החולמני, אני מסובבת את ראשי לעיניו חסרות האונים של נמרוד, ואומרת בקול אדיש "כן".
ואז הכל מתפרק. בהתחלה העולם המצויר נראה כמו דף מקומט. ובהמשך כמו דף קרוע. בהתחלה לשתי חתיכות, ולאט לאט לאלפי חתיכות שמתפזרות באוויר הדחוס.
ובדיוק כשאני מרגישה שהולכים לקרוע גם אותנו,
אני מוצאת את עצמי בחדר הקודם שלי, וכשאני מסובבת את ראשי ברחבי החדר, אני מרגישה הקלה כשאני מגלה שאני לבד, וששערי חזר לצבעו הכהה.
המחברת שלי נעלמה ממקומה על השולחן. ואיתה כל הזכרונות שלי מהילדות ומכל עולמי הגואש שנבנו בתוכה.
מעניין מה יקרה כשאפגוש בפניו של נמרוד כשהחופש הגדול ייגמר…