"המלאך" במגפיים
לוק ישב על ענן וחשב על לטבוע. הוא זכר את ההרגשה של המלט מתקשה מסביב לרגליים, הקור הבלתי מתפשר של המים עוטפים אותו אליהם מהזריקה פנימה והמשיכה האיטית אל קרקעית האגם. הוא גם זכר את הלגימה האחרונה של האוויר, זו שעוד הייתה בראותיו דקות ארוכות לפני שהמוח ויתר על הגוף ובשום תכלית פתח את פיו בשנית בניסיון לשאוף עוד אוויר- רק בכדי להכניס את כל המים שאפפו אותו פנימה אל ריאותיו. הוא זכר את הצריבה, זו שמורגשת רק כאשר אזורים בגוף שמעולם לא נועדו שיגיעו אליהם מים נפגשים בהם לראשונה, ואז את הבחילה, הסחרחור, ולבסוף, את השקט.
הענן שעליו בחר לשבת היה מהסוג המנופח והצחור. מסוג העננים שאנשים נשכבים בשבילם על כר של דשא ומביטים למעלה. היה בזה משהו יפה שהוא נמצא כאן למעלה ומביט עליהם למטה, הוא חשב. הוא כמובן ישב על רגליו המקופלות, עם מגפיו נוגעות בענן ומספקות את הדחיפה שהייתה זקוקה לו בכדי להשאר באוויר. אבל אם יכל, היה מדלדל את כפות הרגליים מקצה הענן כמו נערה שמחכה לאהובה על גשר, בציפייה מלאת הנאה לרגע הבא בו יפגשו.
הוא שמע מלאך אחר מתקרב אליו, המגפיים שלו נוחתות ברכות על הענן ויוצרות שלוליות קטנות בשמיים עם כל צעד מתקרב "מה קורה לוק?" שאל המלאך החדש בענן.
לוק לקח נשימה ארוכה לריאות-הלא-טבועות שלו, מעריך את האוויר הצלול והיבש "הכל נפלא יסנאן" ענה לו "מה מעשייך ביום נפלא שכזה?"
יסנאן קיפל את רגליו תחתיו להתיישב לצידו של לוק, נאנח מעט עם כל כיפוף של ברכיים. הוא לא היה אדם צעיר כאשר נבחר לעלות לשמיים ולהפוך למלאך, ולמרות שמצבו הפיזי היה ללא דופי כפי שמעניק המקצוע, נראה היה שאנחות הרווחה כבר הפכו להיות חלק מהאישיות שלו יותר מאמירה על כושר גופו. "או, אתה יודע" יסנאן אמר בחיוך "קצת פה, קצת שם" הוא פרס את ידיו להמתח ופיהק "היום אני מחזיר ילד שברח מהבית לחיק משפחתו" הסביר, והחווה בידו על נקודה קטנה כנמלה שהתקדמה בנחישות על אחד השבילים איי שם מתחתיהם. כאשר צמצם את עיניו, לוק הצליח לראות במעורפל את השובל שהשאירו אופניו של נער בחולות הדרך. המלאך השני שתק ולוק פזל אליו במבטו- נראה היה שיסנאן בוהה בו ומחכה לתגובה כלשהי.
"נחמד" לוק מלמל לבסוף. יסנאן הנהן בחשיבות עצמית "בהחלט. אין ספק שהיום בערב המשפחה הזו תודה לי, והילד הזה לעד יזכור את מה שאמרתי לו. מילים שיאירו לו את הדרך הנכונה להיות אדם הגון" יסנאן הטה את ראשו לצד ומתח אותו עם ידו, בניסיון לשחרר את הצוואר. לוק ניצל את הרגע לגלגל את עיניו לעצמו, אבל בקול רם הצליח לאמר מבלי להשמע סרקסטי "מרשים".
"ממהממ" יסנאן נהם בשנית בהסכמה, עובר לנסות לשחרר את צידו השני של הצוואר. נראה שלאיש לא הייתה מודעת מלאה לכך שגופו של מלאך נשאר במצב אופטימלי ולא זקוק לתחזוקים הללו "אני יודע מה שאומרים על חדשים כמוני" יסנאן השוויץ "שאנחנו לא חייבים לעשות מעשה טוב בכל יום בכדי להשאר ויש מי שיזכור איך הייתי עוד כשהייתי בחיים, וכמובן שכבר הצטברו לי מספר רב של חושבים שמכירים אותי כמלאך ונזכרים בי מפעם לפעם. אבל אני אומר- למה לא לעשות ניסים כשאפשר" סיכם.
נס פרטי קרה ללוק באותו הרגע, כאשר הנער על האופניים נעצר לאיטו בצומת דרכים במורד הדרך, והחליט לקחת ימינה לכיוון היערות במקום לעבר הכפר הקרוב. "הוא אמור לפנות לשם?" היה כל מה שהיה צריך לאמר בטרם יסנאן פלט "אוי ואבוי! הוא טועה בדרך!" וזינק מהענן, רץ על מגפיו מטה לכיוון צומת הדרכים בצניחות קטנות ומגושמות.
לוק חייך לעצמו על השקט ששב לו וחזר להביט מבטה אל הארץ. הענן שט לאיטו על גבי יערות ושבילים, חולש על גבעות ירוקות ושדות רחבים. השעה הייתה שעת בין ערביים, ואנשים בכפרים שמתחתיו התרוצצו לסידורים אחרונים לפני שהיום מפנה את מקומו אל הלילה. היו אלה כפרים במחוז יחסית מבודד, מרחק מה מן הערים הגדולות הבאות, והאורות המלאכותייים מעבר לעששית של שמן ולגחליליות לכודות עוד לא הגיעו למחוזתיהם. מה שלא יספיקו עכשיו, יאלץ לחכות ליום שאחרי.
כפר אחד ספציפי תפס את עינו, הגדול ביותר במחוז- תיאמונס. תיאמונס היה כה גדול בימים אלו שהיו מי שהחלו להתחיל לכנות אותו עיר- אותם אנשים שמעולם לא ראו עיר אמיתית, כמובן. הכפר המגודל הכיל כמעט אלפיים אנשים, וביחד עם שטחי המרעה והחקלאות שסביבו תפס שטח של דונמים רבים. מבנהו היה משונה – הכפר נראה כשם נבנה מקצה אחד לאחר, במקום מן המרכז החוצה כמו שנהוג; מספר מבנים התמרו לגובה של שלוש קומות, בקצהו המזרחי, ובינם ואליהם זרמו שבילי משא משובצי חלוקי נחל אפרפרים. במרכז בניינים אלו, עמד בניין שהיה שונה מהשאר. מתנשא לגובה של ארבע קומות מהודרות, המבנה כלל גרם מדרגות מתרחב שהשתפל ממנו אל הארץ, חצר גדולה וגידור שהקיף אותו. צלליות ארוכות נמתחו בחצר מפסלים שונים שפוזרו בה, וערוגות של פרחים בשלל צבעים נשטפו באדמומיות של תחילת השקיעה. אחד מצילי הפסלים נראה מהזווית בה לוק הביט כתיאור של אדם עומד על במה קטנה ומחכה עם ידיו קשורות מאחורי הגב. הוא נזכר בלהתלות- את ההליכה בצוואר מורם עם ידיו קשורות מאחורי גבו כאשר הקהל נאלם דום במתח. את התליין שמוביל אותו לעבר הריבוע הקטן על הבמה, מסמן לו להעמד עם פניו אל כל העיניים החרדות שמביטות בו. הוא זכר את החבל הגס מקיף את צווארו ומדגדגו מבלי היכולת לגרד ואת פסק הדין מוקרא לו ממרגלות הבמה. הוא זכר את המשפט האחרון שבחר לקרוא לכולם, אותו אחד ששינן לכבוד המאורע ותרגל עשרות פעמים מראש. ואז, הוא זכר את הקרקע נשמטת מתחתיו, את החבל נמתח מסביב לגרונו ואת הערפול המהיר לצליליי קריאות זעזוע ובכי.
במבט שני הפסל ככל הנראה היה של אדם שעומד על במה ומביט בסיפוק על הגינה שלו, קלשון חציר מאחורי גבו. לוק התנער מהמחשבות ופנה לרדת מהענן למטה אל עבר תיאמונס. הוא הניח רגל ממוגפת אחת לפני השנייה, יורד כמו במדרגות בלתי נראות לעבר הקרקע. מלאכים מתחילים כמו יסנאן תמיד עושים זאת בנפילות גדולות ומגושמות נראים למלאך שמסתכל מהצד כמו ילד שמנסה לרוץ בשדה תלול, ידיהם מתנופפות בדרמטיות. היה זה פלא של ממש שבני החיים לא יכלו לראות מלאכים עד שהם נוקשים במגפיים- שכן איזה מן אדם שמכבד את עצמו יוכל לקחת עצה ממי שנצפה זה עתה מתגלגל מהשמיים כשם שכח איך לעצור?
לוק היה כבר מלאך זמן רב, רב יותר מכמעט כל המלאכים שנשארו בשמיים מאז שעלה, והוא כבר ידע איך לרדת באלנגטיות. הסוד, הוא גילה, היה להחליט מראש כמה גדולות המדרגות. אם חושבים על מדרגה בגודל מסויים ושומרים על קצב קבוע, הירידה הופכת אלגנטית ומלאת ייראה. הוא אפילו בחר לרדת מספר פעמים אחרי הנקישה שמגלה אותו לחיים- בכדי לקבל את האפקט השמיימי בקרב הצופים מלמטה. היום לא היה יום כזה.
הוא ירד בפאתי העיר היישר לתוך החצר רחבת הידיים של הבניין המפואר, והחל ללכת בעצלתיים לעבר הכניסה למבנה. מדרגות היציאה אל החצר מהבניין היו רחבות ומפוארות, בוהקות בלבן של שיש נקי ומצוחצח. לוק לא עלה אליהן. במקום זאת, הוא עקף את המדרגות וצעד ימינה לאורך הקירות והחלונות המעוצבים שהשקיפו מהטרקלין והספרייה על החצר, עד שהגיע לפינת הבניין היכן שהחלנות היפים עצרו והקיר נשאר חשוף. שם, מוחבאות מאחורי שיח בגוניות, ירדו אל תוך הרצפה מדרגות ובסופן דלת עץ, מובילות לקומת המרתף. הדלת עמדה פתוחה לרווחה, משחררת אל החצר ריח משכר של לחם טרי ובשר. בראשית המדרגות, משקיף אל החצר, עמד שומר של האחוזה ועישן סיגריה, מנצל את הפסקתו עד תומה.
לוק עבר ממש לפניו, ירד במדרגות ונכנס אל המטבח. הוא דאג לפסוע בזהירות הצידה מפני צוות הבישול והמלצור שהתרוצצו בתוכו אנה ואנה, נושאים על מגשים וסירים את הבישולים שעליהם סיפר הריח.
"צריך עוד רוטב! איפה המלצר של הרוטב?!" התפרץ מלצר מתוך דלת אחרת של המטבח וצעק, כמעט מטיח את הדלת המתנופפת בשומר אחר שעמד בכניסתה. השומר הגן על פניו בידו ונתן מבט זועף, אליו המלצר נענה במידי באלפי סליחות והתרפסות. מישהו עם סינר מיהר להצילו על ידי כך שהגיש לו קערה מוארכת- והמלצר נסוג החוצה מהמטבח בחיפזון. לאורכו של המטבח הילכה טבחית מבוגרת וחילקה פקודות לעבר עוזרים לחוצים "חסר מלח בתבשיל!" אמרה והצביעה על מישהו אחד, היא רחרחה את האוויר "צריך להוציא את הלחמניות מהתנור!" אמרה לאחרת "ואתם כבר אמורים לפנות את הכלים של המנות פתיחה!!!" זעמה על קומץ מלצרים והבריחה אותם החוצה, כל אחד מהם דואג שהדלת לא תטרק בשנית על השומר. לוק התכופף כאשר הונף לעבר ראשו מגש של אחד המלצרים הנסים על נפשם והתגנב אל מאחורי הטבחית. שם, באזור השקט ביותר במטבח החלו להערם הכלים ששבו ממנת הפתיחה בסעודת השליטים. הכלים נערמו לצידם של מחבתות וסירים שסיימו את תרומתם להערב, נוטפים שאריות. בין כל הכלים והסירים, מפנה הר על מחבתות לעבר הכיור המוצף, עמדה פאלה.
פאלה הייתה נערה כחושה וגבוהה בשנות העשרה המאוחרות לחייה. הבחירה האידאילית. היא רכנה מעל הכיור והייתה בעיצומו של קרב עיקש מול כתם על אחד המחבתות, מקרצפת אותו בנחישות. לוק תמיד נדהם מהיכולת של חלק מהאנשים שאין להם דבר לעמוד מול כל הדברים שבעולם ולא חמוד. השאריות שנטפו מהסירים יכלו להאכיל את משפחה של פאלה למשך שלושה ימים, אך היא אפילו לא נתנה בהם מבט. כמו כל חבריי המטבח מלבד השומר, פאלה ענדה גאלטן- זוג שרשראות ירוקות שחוברו כעגילים לאזניה וכנזם לנחיריים. מלבד הגלאטן, שמלה אפורה פשוטה וסנדלים מרופטות היו כל פרטי הלבוש שפאלה לבשה.
לוק התקרב להעמד ממש מאחוריה "שלום פאלה" לחש "מה שלום האחיין שלך?".
פאלהקפצה במקומה וזרקה מבטה ימינה ושמאלה במהירות לשווא, מבלי לראות מי מדבר. "ישמרו האלים את המאמין מפני רוחות השחור שמנסים לקחתהו…" הנערה הזדקפה במקומה והחלה ממלמלת תפילה נפוצה "…יגנו האלים הרחומים על כל מאמיניהם מפני אלו הבאים להפרידם מהאנוש…"
זו לא הייתה הפעם הראשונה שלוק דיבר אליה, כמובן. הוא עקב אחרי הנערה כבר מספר שבועות, מלווה בדריכות את ההתרחשויות בעולמה. לבינתיים, הסתפק הערב בלהגיד שלום, והתרחק מן העמדה של שוטפת הכלים לעבר פינת המטבח, להתיישב על פיסת שיש פנויה לצד ארגזיי מצרכים פרוקים. הוא המתין בסבלנות שתגמר המשמרת, מעביר את זמנו בבחינה של עובדיי המטבח, השומר, וכל מה שיכל למשוך את העין. לקח לו מספר דקות לזהות כי הארגזים הפרוקים שחלקו עימו את השיש רופדו בשאריות עיתונים- זה היה משונה, בסך הכל, לראות עיתונים בחדר שבו איש מלבד השומר והטבחית לא קיבלו השכלה מספקת בכדי ללמוד קרוא וכתוב– אך הוא שכח שלעיתונים יכולים להיות שימושים נוספים. הוא השיב אותם לשימושם המקורי על ידי קריאה עם ראשו נטוי בהתאם לזווית הטקסט, מעביר את הזמן בלמידה על ענייני השליטים. היה משהו מאוד מצחיק בעובדה שמי שידע קרוא וכתוב ברחבי הכפרים היו דווקא אלה שאין להם למעשה שום ידיעה ששווה להעלות על כתב. לשליטים לא היה צרות, לא היו אתגרים. עיקר העיתון דן ברכילויות של אהבות, הצהרות על מסיבות ראוותניות ומשחקים, ופיסות של חצאיי אמת על העולם שסביבם. הצחיקה אותו במיוחד כתבה שנכתבה בנימה קונספרטיבית אודות גופת אישה שנמצאה ללא גלאטן ואפילו ללא ניקוב המרמז על היותה שייכת למעמד הגלאטן, יחפה לחלוטין בלשהי אחד היערות בסביבה. הכתבה הצהירה כי הגופה נראתה כמי שנפלה מגובה, אולי מאחד העצים באזור, ושלא הייתה מוכרת לשליטים. בוודאי הייתה שייכת לרוכלת נודדת, שיערה הכתבה, או אולי מדובר באצילה מארץ זרה שנסה לחיים ביער כדי לברוח מאצילים עימה הייתה מסוכסכת- זה היה מסביר למה היא הייתה על העץ כשנפלה.
לוק ניסה להבין מהתיאור של הגופה מי הייתה המלאכית שאזלו חושביה ונפלה מן השמיים, מגפיה נעלמים מרגליה וחוזרים אל האלים לבחירה חדשה. אך התיאור לא היה מפורט מספיק- רק שהאישה הייתה מבוגרת, וככל הנראה לא נראתה זרה מספיק בכדי שצבע עורה או מראה שיערה יהיה שווה תיאור. אולי אנגס? תהה לעצמו. הוא יצטרך לבדוק כשיחזור לשמיים אם מישהו שמע משהו.
הכתבה מתחת לכתבה על ה"גופה המסתורית" דנה בפסטיבל מתקרב כלשהו שסבב ריקודים מעגליים סביב מדורות. אולם מכיוון שלוק לא רצה להזכר בפעם שנשרף הוא הסית מבטו מהעיתונים בהחלטיות. פאלה הייתה בערימת הכלים האחרונה, ונראה שהמטבח התרוקן ברובו מאנשי צוות מלבד מספר גלאטנים שניקו את השיש והשומר המשגיח. לפתע, דלת המטבח משאר הבית נפתחה לרווחה וגלאטן מבוגר נכנס פנימה, ידיו מורמות מאחוריי ראשו ושומר שני הולך בעקבותיו. השומר של המטבח קישת אליו את גבותיו בשאלה "נתפס מנסה להכניס שאריות מהארוחה לכיסים" נבח השומר החדש אל שומר המטבח "מבקש רשות להלכאותו בחצר, המפקד"
השומר של המטבח בחן את הגלאטן המפוחד ונד קידה קצרה לעבר חברו לתפקיד. מציג בידו את הדרך לדלת החצר ממנה לוק נכנס. הגלאטן הוצעד החוצה מבלי שאיש מחברי צוות המטבח הרים את מבטו אליו, וצלילי כת האקדח הולמת בו ונאוקתיו החנוקות הדהדו אל המטבח מעבר לדלת החצר שלוודאי הושארה פתוחה בכוונה למען יראו וייראו.
'מושלם' חשב לוק.
צוות המטבח שלא היה בר מזל כמו פאלה עדיין להחזיק בחלקתו כמה צלחות לשטיפה החל לחפש בנואשות דרך כלשהי להראות עסוק, וחלקם החלו להשחיז סכינים או למלא מחדש מלחיות. השומר נתן להם להשאר כל עוד הם היו עסוקים, ולבסוף נאקות הכאב נמוגו. כאשר אלו פסקו, הצוות עדיין לא היה שש לזוז לדרכו, ולוק החליט שהגיעה שעת פעולה. הוא שב לעמוד לצידה של פאלה "אל תתני להם להראות שאת מפוחדת כשאת יוצאת" אמר בשקט ושוב ראה את עיניה נבהלות למשמע קולו, אך תנועותיה לא הסגירו דבר. היא ניגבה את ידיה מהצלחת האחרונה במגבת מרופטת שנחה על השיש ויצאה מן המטבח לעיניי הצופים, עולה במדרגות לעבר החצר לסוף יום העבודה.
למרבה ההקלה, לא הגלאטן המוכה ולא השומר נראו בסביבה כאשר הגיחה אל אחוריה של החצר. למרות זאת, היה ניכר כי פאלה לא שכחה את המעשה, וידיה הארוכות נקפצו לצידי גופה כאשר צעדה בנחישות החוצה משטח האחוזה לעבר הרחובות של תיאמונס. הם הלכו בדממה זמן מה בין הרחובות הנקיים שסמכו לאחוזת השליט, פאלה מוארת למחצה מאורות של מנורות שקובעו אל הקיר ולוק הבלתי נראה בעקבותיה- צילם של הבניינים עוברים ישירות דרכו. פאלה זרקה מספר מבטים מאחוריי כתפיה אבל כמובן שלא ראתה דבר.
"מדוע אתה רודף אותי, רוח?" שאלה בכל זאת את האוויר הפתוח. נימת קולה נשמעה כמעט נוזפת אלמלא היה כה לא יציבה וחששנית. לוק נעצר במקומו בהפתעה, אבל במהירות התעשת- הוא שכח שזה שהמגפיים מקנות לו בלתי נראות לא אומר שהוא בלתי מורגש. 'היא בוודא שמעה את הצעדים שלי'. בצעד קטן כלפיי מעלה הפסיק לפסוע על הרצפה כאחד האדם והחל להלך מרחק מה מעל הקרקע, מחריש את התקדמותו. הוא בחר שלא לענות לשאלה בשלב זה.
נראה היה שהשקט הלחיץ את הנערה אף יותר שכן לפתע היא פתחה בהליכה מהירה, חולפת ללא הסטת מבט על גביי החנויות ואזורי המסחר של הכפר. היא המשיכה ללכת עד שהרחובות התחילו לקבל גוון אפרפר ומלוכלך ומנורות השמן הלכו ודעו במספרן- עד שלבסוף לא נראו יותר. במקומן, בכדי להאיר את הלילה והדרכים, עמוד דק עמד בקצה השכונה, ווים מזדקרים ממנו בזוויות משונות. על חלק מן הווים היו תלויות עששיות עשויות פח ורשת, כולאות בתוכן גחליליות צהובות ומהבהבות. פאלה לקחה עששית אחת מן הווים הגבוהים ופסעה במהירות הלאה אל תוך החשיכה והלכלוך של שכונות הגלאנטים. אורן של הגחליליות לא היה חזק דיו להאיר את הרצפה בשכונת הגלאנטים בפני עצמם, ועל כן האזורים העניים עוטרו בד סורתני- בד מיוחד שידע להחזיר את אור החרקים. הלבן של הבד הסוריתני עיטר את כל רצפת הקירות של הבקתות שמסביב לשביל, ובחלקם גם את החלונות או הדלתות. הוא החזיר את אורן של הגחליליות ממש כפי שהגחליליות זהרו זו מאורן של זו, וכך הרחוב כולו היה שזור באור נוגה שהבהיר היכן הבניינים ומהו השביל. גלאטנים שלא שפר עליהם מזלם להחזיק עבודה שתוכל להקנות להם בית או לא היו בעלי משפחה שיכולה לכלכל אותם שרעו ברחוב לצידי המבנים. חלקם מבקשים נדבה מהעוברים ושבים ואחרים פשוט ישנים או מעבירים את זמנם. ילדים גלאנטים שהיו קטנים מכדי לדאוג אבל גדולים מכדי שיוכרחו לישון התרוצצו בינהם, משחקים אלה עם אלה. פאלה חצתה אותם מבלי לתת בהם מבט, ממשיכה במורד השביל עד אשר הגיע לבקתה קטנה עם חלון רחב ועגול מעוטר בד סורתני שהחזיר אליה אור צהבהב המשקף את הגחליליות. הבקתה הייתה עלובה למראית אפילו יותר משאר המבנים ברחוב המלוכלך, אבל הבד בכל זאת עטף אותה בעושר רב, שכבותיו הרבות והנקיות מחזירות את האור בעוצמה יותר מרשימה משאר הרחוב. מעל החלון הרחב והפתוח נכתב בשפת הארץ "כאן מוכרים סורתני" .
פאלה נעמדה מול הדלת לרגע בהרהור, זרקה שוב מבט בוחן מסביבה, ואז פתחה את הדלת נכנסה וסגרה אותה אחריה במהירות בניסיון למנוע מהרוח להכנס בעקבותיה. לוק גלגל את העיניים שלו לעצמו ונכנס בהליכה על האוויר מתוך חלון המכירה.
בתוך הבקתה הקטנה, שיכלה בקלות להכנס בחצי מהמטבח באחוזה, אביזרים רבים הצטופפו. מזרון יחיד שמולא בקש הונח על הרצפה לצד שני שרפרפי עץ ושולחן קטן שעל גביו הונחו קערות, סכין מטבח, כוסות מעט סדוקות ועשישית גחליליות יחידה. גיגית מים ששימשה לשטיפת הכלים וגם את חבריי הבקתה הונחה בצמוד לשולחן מצידו השני, מפרידה בינו לבין שידה עמוסה בד סורתני בשלבי תפירה ידנית ומאחוריה עוד גלילי בד מגולגלים ושעונים על הקירות. בצידה השני של הבקתה מוקמה על הרצפה פינת אש קטנה בה בערה להבה נמוכה ששימשה גם לחימום הבקתה וגם לבישול, ובצמוד, במרחק שהיה בטוח דיו אבל הכי מחומם בבקתה, עמדה עריסה קטנה עשויה קש ועטופה בד סורתני. במרכז חדרה היחיד של הבקתה, היכן שהיה ניתן בדוחק להתהלך צעד הלוך וצעד חזור מבין כל הרהיטים, התהלכה אישה בשנות העשרים לחייה הלוך ושוב. היא הייתה לבושה סחבה דומה לשל פאלה מלבד שקושטה בשזירה של בד סורתני מחזיר אור ברוך, בכדי שכולם יוכלו לזהות את מוכרת הבדים. בידיה, היא ערסלה את מה שלשתי הנשים בבקתה נראה הדבר החשוב ביותר בעולם כולו- האחיין של פאלה.
"שהאלים יגנו עלייך, פאלה" בירכה אותה אחותה כשנכנסה, מבלי להתיק מבט מן התינוק. "ואותך, אחות" ענתה לה. אחותה של פאלה העדיפה לקבל הזמנות משאר עובדי הכפר במהלך שעות הערב כאשר אלו חזור מעבודתיהם ולעבוד על עבודות התפירה שלה בשעות הלילה. זה הסתדר היטב עם עבודתה של פאלה במטבח בשעות היום, וכך הן יכלו לחלוק את המיטה היחידה לסירוגין. העולל מלמל בשקט לעצמו והאחיות תלו בו מבט אוהב "סיכמתי עם האופה שאביא לו בד להאיר את המאפייה בתמורה לקצת מאפים למחר בערב" האחות סיפרה ברוך, מנדנדת את התינוק בידיה "כבר סיימתי את האהיל-סורתני שלו ואביא לו אותו הערב. זה נפלא, לא?" שאלה, עדיין מבלי להסתכל על אחותה.
פיה של פאלה נמתח לקו דק שלא דמה לחיוך. היא ידע מה קורה מחר כמובן- בירח שלם ללידתו יתבצע הניקוב של אחיינה הצעיר, האירוע שבו יתלו מאוזניו את הגלאטן בכדי לסמנו כרכוש, והשליט המבקר ייתן לאחיינה שם. הגלאטנים התייחסו ליום זה כיום של חגיגה על פי הוראות השליט, בשל הכבוד המעורב בנוכחותו בין הגלאטנים. אך ליבה של פאלה לא יכל שלא להחמץ מלחשוב על הניקוב- גם באירוע חגיגי זה שבו אחותה עבדה מחוץ לשעות בכדי להשיג קצת כיבוד, יהיה פחות מרבע מן המאפים שיצאו ממטבח האחוזה בערב זה בשביל השליטים- ולהם היה ביום ככל הימים. "אני אעביר לו את האהיל בשמך" מיהרה להגיד לה "שתוכלי להשכיב את הקטן לישון ללא הפרעה" הציעה.
האחות הסכימה לסיוע בשמחה והנחתה את פאלה למציאת האהיל על השידה היחידה בבקתה. פאלה איתרה את האהיל מתחת לחבל בד סוריתאני שזור (לוק ניסה שלא להזכר בתלייה מחדש) ונישקה את האחיין בטרם יצאה בחזרה אל הרחוב. הפעם היא סגרה את הדלת ללא חיפזון מופגן, אך לוק העדיף לצאת מחלון המכירה בכל זאת.
בקתתו של האופה שימשה גם כמאפייה ועל כן הוצבה בקצה השכונה, בכדי להקל על ייבוא החיטה מן השדה. על כן פאלה התחילה לצעוד הרחק ממרכז השכונה, חוצה בשנית עניים וילדים עד שבהדרגה הדלדלו האוכלוסיות שחיפשו חברה ובעיקר היא נשארה ברחוב. היא, וכמובן המלאך שהילך אחריה. כשהיו באמת לבד, לוק החליט לחזור לדבר
"את יודעת שאת לא רוצה שהוא יעבור את הניקוב"
פאלה תפסה בחזה בבהלה ושוב הסתובבה להסתכל לכל עבר. לוק עדיין עמד מאחוריה בבלתי נראות "הוא לא חייב לחיות את אותם חיים שאת חיה" המשיך.
פאלה התחילה להאיץ צעדיה ומלמלה בשנית את התפילה לקריאה לשמירת האלים. לוק גלגל שוב את עיניו- הרי גם אם אחד האלים מקשיב לתפילת הגנה, רוב הסיכויים שמה שיטרח לעשות יהיה לשלוח מלאך לעזרתה, והוא הרי כבר כאן. תמיד היה תמוהה בעיניו כמה מעט בני חיים מבינים על ההליכים השמיימיים ובכל זאת הנה הם ממשיכים לדבר עליהם ולהרוג בשמם כאילו היו כתובים באופן מסודר בספר.
"האלים רוצים בטובתך, פאלה" קולו של לוק אמר מן האוויר "זה למה אני כאן" הסביר.
פאלה עיקמה את אפה "למה שהאלים שרוצים בטובתי יביאו רוח שמתחקרת אותי על האחיין שלי?"
"אני לא רוח, אני מלאך -"
"אם אתה מלאך אז הראה את עצמך. איפה ההילה והכנפיים שלך?" פאלה הסתובבה בבחינה לכיוון קולו, ידיה שלובות בשפיטה.
זה תמיד הגיע לשאלה הזו. "הכנפיים שלך"…
"יש המון… הנחות שגויות בנוגע למלאכים" לוק טען "אני נשאר בלתי נראה מרצון כדי לא להתבלט בשטח". הפעם היה תורו להסתכל מסביב, הוא בחן לעומק כי אכן הרחוב היה ריק מאדם. בחלקים מרוחקים אלה של השכונה גם בד הסורתיני שהיה סביב היה בלוי ומלוכלך ועל כן האור שהופץ ממנו היה חלש ונוגה. לוק נקש במגפיו, ובן רגע הפך לפתע נראה. הם עמדו להם יחד ברחוב לרגע קט- פאלה גבוהה לגילה, רזה וגמלונית, כל גופה נוקשה וכפות ידיה מכוסות בעור עבה של מי שעבדה עבודת כפיים. לוק בגובה זהה לשלה, שיערו הכסוף ובגדיו הלבנים מצווארון ועד מגף זוהרים ברוך על טבעי. הוא לקח צעד במעלה האוויר כשם הייתה מדרגה ונעמד עליה "ההילה של מלאכים לא נמצאת מעל ראשם, אלא סביב כל גופם, החזרה מהשמש כמו הירח בלילה" הסביר "ואנחנו לא צריכים כנפיים כדי לעוף" הוסיף, אך השמיט כי למעשה מדובר ביכולות המגפיים שהושאלו לו מהאלים. פאלה בהתה בו בפה פעור. בכדי להסתיר את יכולות נעליו, לוק נקש באצבע צרדה ובו בזמן הצמיד מגף למגף ושב להעלם.
"בכל אופן, כמו שאמרתי" החזיר את השיחה לתלם "האלים רוצים בטובתך .הם רוצים בטובת כולכם, למעשה, אבל אי אפשר ללוות את כולם. במקרה שלך, אני כאן כדי לעזור לך לעשות החלטה בנוגע למשהו שאכפת לך ממנו" אמר "משהו שיושב לך על הלב" כיוון.
פאלה ידע מידית על מה הוא מדבר "הניקוב" השלימה בשקט, עדיין מופתעת מן העומד מולה.
לוק הנהן לפני שנזכר שהיא לא רואה אותו. הוא דיבר אליה בקול רך יותר הפעם, מנסה לגלות הבנה "כן, הניקוב" הסכים "אני צופה בך כבר זמן מה בעבודתך במטבח האחוזה ובדרכך ברחובות. את יודעת שיש חיים יותר טובים איי שם בעולם, את יודעת שיש פה אי צדק"
"בכל מקום יש אי צדק" פאלה טענה בחזרה כלפיי האוויר במקום בו לוק עמד קודם לכן "ככה העולם עובד, בלי אי צדק דברים לא היו זזים"
"אולי יש בכך אמת," לוק הודה "אבל זה לא אומר שהעולל חייב להוולד לגורל שכתוב לו מראש. יש אלטרנטיבה"
"איזו אלטרנטיבה יש לגלאטן?" פאלה קראה לאוויר, משהו בין שאלה לדרישה "אם נצא מן הכפר לא נספיק להתרחק הרבה עד שיימצאו אותנו ויחזירו לשליט שלנו. גם אם נגיע לכפרים אחרים ויחליפו לנו את הגלאטן לצבע שונה, רק מדובר בהחלפה של שליט ולא בחופש אמיתי-"
"-יש מחוזות אחרים, ארצות שבהם אין מערכת של שליטי כפר." לוק קטע אותה, הפעם מדבר מחלקת אוויר קרובה אליה "מקומות שבהם אדם יכול להתקדם בחיים בהתאם ליכולות שלו"
"לא גלאטנים." פאלה התנגדה "תמיד יזהו אותנו. תמיד יחזירו חזרה-"
"-אלא אם מעולם לא הייתם גלאטנים…" קולו של לוק השלים אותה. המשפט נאמר כמעט בלחישה, ממש צמוד לאזנה של פאלה.
עיניה נפערו לרווחה. היא מעולם לא חשבה על האפשרות הזו.
"אחותי תאלץ לנוס איתו" אמרה לעצמה בעצב "לא אראה אותה שוב"
"אוכל לסייע לה לברוח מרודפים" לוק הבטיח "היא תצליח להגיע עימו לגבול ותמסור אותו לחיים אחרים, חיים טובים יותר" אם היה עדיין יצור נושם, בוודאי הייתה יכולה להרגיש את נשימתו על צווארה מרוב שעמד בקרבה "שתנוס עטופה מכף רגל ועד ראש בבד סוריתני. תני להם לראות. היא תוכל לעבוד באחד הכפרים שצמודים לגבול ובבוא היום לחשוף בפניו את עברו. הוא יוכל לחזור מבחוץ, חזק יותר מכל גלאטן ולשנות את אי הצדק."
פאלה הרהרה במחשבה רק שניות בודדות בטרם המשיכה בדרכה לעבר בית האופה והמאפייה. האופה ראה את האור של האהיל עימה הגיעה מרחוק, רוך של זוהר משתקף בו מכלוב הגחליליות שנתלה בכניסה לביתו, ובירך אותה לשלום מחלון המאפייה שלו. הוא קיבל את האהיל בשמחה והביא לפאלה כשישה מאפים קטנים שנאפו באותו הבוקר בתמורה. במעמד הניקוב בדרך כלל יש לפחות כעשרים אנשים- חברים, קרובים ומי שבא לחזות בשליט- אך היה ידוע כי מרבית הגלאטנים לא יכלו להאכיל כמות כזו של אנשים ועל כן היה מקובל כי רק הקרובים ביותר, המנקב עצמו וכמובן השליטים יאכלו מן הכיבוד. האופה קיווה למאפה גם הוא. היא הודתה לו בשם אחותה ושבה על צעדיה בנחישות חדשה, הליכתה מעט זקופה יותר. היא לא דיברה אל לוק לאורך כל הדרך חזרה לבקתה והוא ראה בכך סימן כי עבודתו לבינתיים הסתיימה. לאחר שסגרה את דלת הבקתה, טיפס במעלה האוויר אל עבר גג הקש של אחת הבקתות הסמוכות ונשכב עליה, ידיו מאחורי ראשו, לחכות להמשך התכנית.
האור הרך של בד הסוריתני המשיך להאיר מחלון המכירה של הבקתה של משפחתה של פאלה עד אור הבוקר, מוזז לעיתים ומשרה צורות שונות על הקירות בשל עבודת אחותה בתפירות נוספות. כשהגיעו הקרניים הראשונות של השמש, פאלה כבר יצאה מן הבית בחזרה אל מטבח האחוזה, אבל לא לפני שהביאה לאחותה חיבוק ארוך ואוהב, ונשקה את התינוק לשלום. כמקובל, אחותה של פאלה הוציאה את השולחן הקטן שהיה ברשותם אל מחוץ לבית עם תחילת השקיעה, והמוזמנים הצטפפו סביבו כשהתקרבה שעת הגעת נציג השליטים. פאלה חזרה בדיוק בזמן שבו אחותה הודיעה שהיא לוקחת את העולל להתנקות בצינור המים השכונתי לכבוד השליט והן חלפו זו על פני זו ברוגע, פאלה מסיימת את הכנות השולחן בשם אחותה.
כאשר נציגת השליטים טרחה והגיעה פאלה כבר עמדה לצד שולחן ערוך המציג את המאפים השמורים למיועדים להם, בד סוריתני מעטר את השולחן. סביב פאלה עמד קהל מבולבל והמתין, נדהם מחוסר הנימוס שמפגינה אחותה של פאלה כאשר אינה עומדת בראשם עם התינוק. נציגת השליטים נישאה לעברם על אפיריון הנסחב על ידי שני גלאטנים חסונים, ומאחוריהם פסע המנקב, לבוש בבגד המסורתי, הנקב בחיקו וכסא תינוקות המשמש לקיבוע העולל תלוי על גבו.
לוק התבונן ממקומו על גג הקש הסמוך כאשר האיפריון הונח ברוב חשיבות והקהל פינה נתיב מנציגת השליטים של השולחן. הנציגה שנבחרה הייתה צעירה יחסית, עלמה שיכלה להיות נאה אלמלא מבט הבוז המפוגן שהיה בפניה לכל הסובב אותה. היא צעדה לעבר השולחן ופאלה שעמדה לצידו, אחד מהסבלים במהירות בעקבותיה.
השליטה הרימה גבה, אך לא אמרה דבר.
"היכן העולל?" שאל נושא-השליטה.
"אינו עוד" ענתה פאלה, מבלי להתיק מבט מהשליטה עצמה. הקהל הקטן שהוזמן התמלא קולות תדהמה.
"והאם?" שאל הנשא
"גם היא" אמרה פאלה, מבלי למצמץ "הרגתי את שניהם."
"מדוע???" התפרץ בשאלה האופה, מבין המוזמנים. השליטה סובבה את ראשה מבלי להגיד מילה אל הגלאטן שדיבר מחוץ לתורו, והמנקב מיהר להניח את הנקב מאמתחתו על השולחן בכדי לסתור לאופה על החוצפה שלו.
"עדיף להיות מת מאשר מנוקב ולא חופשי" קראה פאלה. בקול רם מספיק בכדי שישמע אותה כל הקהל.
שתיקה מוחלטת נפלה על הרחוב כאשר כל העיניים נישאו אל נציגת השליטים. היא לא נראתה מופתעת או כעוסה, פשוט אדישה למתרחש לחלוטין. אך היא כן פצתה פה לדבר
"מחר בשקיעה. מוות מכיתת יורים בשדה החיטה." הכריעה, ופנתה ללכת חזרה לאפיריון שלה. היא לחשה דבר מה לנקב בחולפה וזה מיהר ללכת ולשחרר את אחד סבילי האפיריון ממקומו ולהחליפו. הנשא ששוחרר מתפקידו הילך ונעמד ליד פאלה, ידיו העצומות שלובות זו בזו "אימרו לכולם שיגיעו. ננקב אותה מספיק בכדי לפצות על החוסר במשפחתה" השליטה קראה ממקומוה על האפיריון המורם, ונופפה ידה שיסיעו אותה חזרה אל מרכז העיר.
באותו הלילה נשא האפיריון השגיח על פאלה כשישנה בבקתה. הנשא היה מאותו המעמד של השומר באחוזה, ועל כן פאלה לא טרחה כלל לנהל עימו שיחה. היא רק האזינה בבוקר למחרת כשהצעיד אותה בפעם האחרונה למטבח לקולות הריכולים שמסביב. כולם דיברו בצורה זו או אחרת על מה שעומד לקרות, ההוצאה להורג בשדה, אבל חלק מן האנשים ליחששו על משהו נוסף – דמות עטופה מכף רגל ועד ראש בבד סוריתני שחלפה בחלונם בלילה, נראתה מתרחקת מתאימונס ליערות.
כאשר פאלה הגיעה לשטוף את הכלים במטבח, היא קיבלה בעיקר מבטים של ההערכה ורחמים. השומרים והנשא-השומר האישי שלה הבינו מן מההתלחששויות כי ככל הנראה פאלה חיפתה על בריחת אחותה ולמעשה לא רצחה אותה- אך האחות כבר הייתה רחוקה מכדי שתתפס במהירות, וחלק מהשומרים נשלחו לחפשה בכפרים השכנים והדרכים אליהם.
פאלה הוצאה מהמבטח על ידי השומר האישי שלה מוקדם יותר מסוף היום והוצעדה בחזרה לבקתתה בכדי לנקות אותה ולהכין אותה למסירה לדיירים אחרים.
"אבקש ברשותך לחליף בגדים למשהו יותר מכובד לכבוד הארוע" היה הדבר הראשון שאמרה אל השומר אחרי שצפה בה מסדרת את הבקתה, והוא הנהן ויצא מן החדר היחיד להמתין לה בחוץ.
בלב פועם בחוזקה, פאלה חיפשה בחדר את ברדס הסוריתני שאחותה השאירה לה. היא מצאה אותו ובאה ללבושו כאשר שמה לב לפתע כי מכשיר הניקוב של המנקב הונח בעריסה הריקה בפינת החדר.
מבולבלת, פאלה פסעה להביט מקרוב יותר על המכשיר, אך לא הספיקה להגיע לשם בטרם סכין מטבח דקרה דרך בטנה ביעילות.
היא קרסה לרצפה, מדממת בשקט ובהלם ומתה במהרה.
לוק נקש במגפיו והופיע בבקתה, מניח את הסכין בעדינות על הרצפה לצד הגופה ומרים את הנקב. הוא התעטף בברדס הסוריתני שאחותה של פאלה הכינה וכיסה את ראשו, מסתיר את הנקב מתחת לגוף הברדס.
בלי מילים, הוא פסע אחר השומר שהוביל אותו לשדה, היכן שהתאספו בהוראה כל תושבי הכפר לצפות בלקח של מי שינסה להתנגד לשליטים. ברדס הסוריתני שלו זוהר באור מאות גחליליות שהוחזקו בכלובים בכדי לספר ראייה טובה גם אחרי שירד החושך.
הוא נעמד על הבמה שהוקמה בשדה החיטה אל מול חמישה שומרים עם רובים באמתחתם והאזין לשליטה מאמש מגוללת בפני הקהל את האירועים. הוא הקשיב כשסיפרה איך פשעים כאלה לא יתקבלו בתיאמונס, וכיצד אם מדובר בניסיון מילוט, הפליטים יומתו בכל כפר אחר אליו ינסו לברוח. הוא הקשיב איך שטחה בפני הגלאטנים בפעם המאה את חשיבות השיטה של שליטים וגלאטנים, וכיצד חייהם טובים יותר בזכות השליטים. לבסוף, הוא הקשיב כיצד הורתה לכיתת היורים להרים נשק ולכוון לעברו, בחושבם שמדובר בנערה גלאטנית מרדנית.
בתנועה חלקה ומהירה, לוק שלף בשני ידיים את הנקב מתחת לברדס והרימו מעל הראש, מציג אותו לקהל.
לוק לבוש הברדס משך את שני ידיו לצדדים אל מול הקהל, שובר לעינהם הנדהמות את הנקב לשני חצאים.
הוא שמע צהלות מעל קולות הירי של חמשת הרובים. הוא גם ראה כמה אנשים קוראים בשמה של פאלה, אך רבים לא ידעו את שמה וסתם הניפו אגרופיהם, ומראית האגרופים היה החלק האחרון שראה בטרם הכאב החד והרותח הגיע למוחו מחמישה מוקדים שונים כאשר קרס אל הרצפה.
המוות מכיתת יורים התגלה כמאוד קצר. הוא יצטרך לזכור זאת לפעם הבאה.
לוק התעורר על ענן, מגפיו הלבנים צפים על גביי הר אפרורי ואוורירי. הוא ניער את ראשו מהזכרון של היריות והחל ללכת לכיוון השמיים מעל כפר תיאמונס. שם, על ענן אפור של גשם, ישב לו יסנאן יחד עם אגנס, שמסתבר שעוד לא נעלמו מגפיה.
"מה קורה לוק?" שאל אותו שוב המלאך הצעיר בימיו אך לא במראהו.
"הכל נפלא, יסנאן" ענה לו לוק "על מה כולם מסתכלים?"
"נראה שבתיאמונס התחילה הפיכה" אנגס סיפרה בהתלהבות "מספרים שמי שהציתה את זה הייתה נערה בבד סוריתני זוהר שהצילה את הילד שלה או משהו מניקוב שיסמן אותו כעבד"
"-אני חושבת שזה היה אחיינה, או אולי אחיה" תיקן יסנאן
"על כל פנים" אנגס חטפה בחזרה את הנרטיב "היא נורתה למוות בכיתת יורים. הכעס שבא לאחר מכן גרם לכל זה לקרות." החוותה מטה "אם יהיה שם מרד זה יהיה משמעותי לכל המחוז- תיאמונס הכפר הכי גדול, אתה מבין".
לוק הנהן בהבנה, הוא לקח צעד קדימה והביט למטה – שם, מתחת לענני הגשם והטיפות שהחלו לרדת, האחוזה הגדולה עם חצר הפסלים בערה. אורה מרצד בכתום ואדום, וצרחות וקולות חזקים בחלקם נישאו אפילו עד לענן עליו עמדה החבורה.
"אם היא באמת תתחיל מהפכה לשחרור העבדים, זה הרי מעשה גדול" אנגס הסבירה "בטח אפשר יהיה לצפות לראות אותה כאן בימים הקרובים, מלאכית של מעשה מעונה" אמרה בהתרגשות.
יסנאן הנהן "בוודאי יהיו לה 'חושבים' שיזכרו בה שנים קדימה, אולי אפילו תהפוך לאגדה אם המהפכה תצלח. היא תהיה מלאכית עם חיים של שקט" אמר בקנאה.
"כן" הסכים לוק "אבל הרוב לא הכיר אותה, לא? תיאמונס גדולה"
"לא נורא" יסנאן הסביר "הם היו בהוצאה להורג. הסיפור על ברדס הסוריתני ייזכר שנים קדימה"
"מצוין" אמר לוק, וקיווה לא להצטרך למות שוב קרוב.