283 בן פרץ – אבדון בצל השכחה

אבדון בצל השכחה

קצת אחרי חצות. אריאל שרוע במיטתו, עיניו פעורות לרווחה, הוא חשב על כל ההחלטות הקטנות, הבחירות והטעויות שהובילו אותו למקצוע אליו הקדיש את חייו, וניסה למצוא עוד אשמה להאכיל את יצר ההרס העצמי שלו.
בדיוק כסיים לבכות, הזימונית התחילה לצפצף. על הצג הופיע קוד מטופל ולאיזו יחידה להגיע, אבל הוא כבר ידע, מזה שבועיים שהוא ישן עם נעליים.

כשהגיע לחניון בית החולים הבחין בכמה מסחריות לא מסומנות ותהה האם מדובר בתקשורת והוא יותקף על ידי כתבים. ההיפך לא היה יכול להיות נכון יותר, מבטים שקטים וצדם הפתוח של חלוקים קיבלו את פניו כל הדרך למחלקת אשפוז פסיכיאטרי.

כשעבר את דלפק הקבלה תפסה את מבטו האחות הראשית.

"חדר שבע-עשרה" היא ירתה ללא שהות.

"כמה אחים בחדר?" שאל בדאגה.

"רק אחד ד"ר אנקר" החזירה וקמצוף של סימפטיה נוסף לארשת פנייה העייפות.

אריאל החיש צעדיו לחדר. כשהגיע, זיהה מייד את המטופלת הצעירה ביותר שלו, מאיה.
בגיל 43, מאיה הייתה מקרה חריג של אלצהיימר, גם בשל ההתפרצות המוקדמת של המחלה וגם בשל התקדמותה, ולכן יותר מכל מטופל אחר של אריאל החלמתה המלאה הייתה הוכחה ליעילות התרופה שפיתח וגולת הכותרת של עבודת חייו. שנים של מחקר ללא לאות הניבו הצלחה חסרת תקדים, תרופת פלא שלא רק עוצרת את התקדמות המחלה, אלא מסוגלת לתקן בנוסף את הנזק שנגרם למח החולה, באינספור ניסויים על כל מודל וכל חיית ניסוי, זה היה אמור להיות רגע של ניצחון לאנושות כולה, אך עכשיו, מראה של מאיה, כבולה למיטה, פניה שרוטות ועיניה מכוסות, היה עדות רק לכשלון של אדם אחד. אריאל שאל את האח אילו סמי הרגעה ניתנו לה וביקש ממנו לעזוב. כשהתקרב למיטתה צעד בכבדות על מנת שלא תופתע מנוכחתו, הוא הביט אל ידייה האזוקות לצדי המיטה ושמח לראות שאין סימני מאבק, ושמח אף יותר לראות מטפחת פרחונית ששימשה לכסות את פניה ולא תחבושת, משמע שלא עקרה את עיניה.

"אני רק רוצה שתדע" היא התחילה להגיד ואריאל עצר במקום

"שאני מודה לך שהחזרת לי את חיי, גם אם רק כדי שאוכל להיפרד מכולם כהלכה"

"אני מצט..אני" התחיל וכבדה לשונו מבושה.

"זה בסדר" הרגיעה
"אנחנו נמצא שילוב טוב יותר של תרופות אנטי-פסיכוטיות, אני יודע שתופעות הלוואי נוראיות אבל זה רק פתרון זמני. למה הפסקת לקחת את התרופות?" שאל אריאל

"כי אני יודעת שאני לא משוגעת, רציתי לראות, רציתי שאתה תראה"

"לראות מה מאיה" חזר בקול מודאג.

"הם בכל מקום, ידעתי שלא דמיינתי, התרופות גורמות לי לשכוח"

"מאיה, בבקשה, אני מנסה להבין"

"בכיס הקדמי בארנק שלי, אני לא יודעת היכן שמו אותו, בתוך כוס שתן" הפצירה בו מאיה.

"הצלחתי"

"את חייבת להבטיח לי שלא תעשי דבר כזה שוב, ואני אבטיח-"

"תבטיח לי שתבדוק את התכולה של הכלי"

"מאיה"

"תבטיח"

"אני מבטיח" שיקר

"אני אדע אם אתה משקר"

"אני יודע, אבל את חייבת למלא את הצד שלך בעסקה, אני לא חושב שאוכל לסבול לראות אותך כך שוב"

"תודה, ידעתי שלא תאכזב אותי" אריאל התנחם בחיוך החם שעל פניה ועזב.

מחוץ לחדר הטיפול, חצי מצוות הרופאים הבכירים עמד בשילוב ידיים, אחד מהם העז לדבר.

"מה הדיאגנוזה"

"כמו בשאר המטופלים. פרסיטוזיס שגיוני ודיווח על פורמיקציה חריפה"

"הטיפול המונע לא עזר כלל?"

"התרופות עבדו, היא כנראה עשתה טעות במינון וחזרה להזות, ואז הפסיקה לקחת אותן לחלוטין. יש לדאוג שלא כולם ינטלו את התרופות ביחד ולוודא שהם מקבלים את המינון הנכון" גער אל כולם ואף אחד בו זמנית.

רגע לפני שיצא מהבניין אחזה בו המחשבה ששכח משהו. הוא עצר וחשב, ועם ראשו בידיו מלמל כמה גסויות תוך שהסתובב וחזר על צעדיו עד למבואה, הרים את הטלפון בדלפק המרכזי וחייג כמה ספרות.

"מעבדה שלום" ענה קול של בחור צעיר.

"מדבר ד"ר אנקר, אני צריך פרופיל דנ"א לדגימת עור של חולה".

חודש מאוחר יותר, אריאל ממשיך לעבוד ללא לאות על תרופה לשגעון המאיים על חיי מטופליו, אך בהדרגה קטן שדה הכח שדוחה אנשים מסביבו וחלקם אף עושים את המאמץ לחייך ולהגיד לו שהרבה מחקרים קליניים נגמרים בכשלון וזאת לא אשמתו. שום דבר לא השתנה, אך גם לא החמיר והדברים החלו להרגיש אפילו שגרתיים, השמיים כבר לא נופלים, הם סיימו ליפול ועכשיו הם פשוט חלק מהקרקע.

אריאל בדיוק סיים לשרוך את נעליו והתכונן לצאת מביתו כשלפתע שמע נקישות על דלתו. הוא תהה מי יכול לבקר בשעה כזאת, בראשו עברו מחשבות על בן משפחה כועס או אולי אפילו מטופל, אבל שום דבר לא יכל להכין אותו למה שיעבור באותו היום.

כשפתח את הדלת הופתע לראות פרצוף מוכר.

"אדם? מה אתה עושה פה?" הפעם האחרונה שראה אותו הייתה כששירתו ביחד בחיל הרפואה, אריאל בתור רופא צוות ואדם בתור מתכנת, עד שקיבל קידום ועבר לחיל האוויר צוות באיזו כנף בצפון. הוא עמד מולו במדים ייצוגיים של חיל האוויר, או יצוגיים ככל האפשר שכן אפילו במידה הקטנה ביותר הם עדיין ישבו עליו כמו שק.

"אתה עדיין נוהג בפורד פוקוס, באותה פורד פוקוס!" הטיח בו בזלזול, או בצחוק, קשה היה לדעת איתו.

"אדם, אני מצטער אבל זה לא זמן טוב, אני בדיוק בדרך-"

"אני יודע" אמר ופניו הרצינו לרגע "זה לא ביקור חברתי. אני חושש שעליי לבקש ממך להתלוות אליי בחזרה לרכב, זה עניין של בטחון מדיני"

"אני חייב לשאול במה מדובר אדם, אלא אם כן אני תחת איזשהוא מעצר"

אדם שתק לרגע, לקח נשימה קלה וחזר להיראות ידידותי

"לא, וודאי שלא. יירטנו בדיקת מעבדה של חומר מסווג ביותר. הבדיקה נחתמה על ידך"

"אני לא מבין"

"אני יודע" חזר אדם "עכשיו אתה מוכן לבוא איתי כדי שאוכל להסביר?"

שניהם התחילו ללכת לאורך דרך הגישה מביתו של אריאל לכיוון הרחוב ומיד הבחין אריאל ברכב צבאי גדול עם חלונות מושחרים החונה לצד המדרכה.

"אתה מתכוון לדגימת עור ששלחתי?" זרק אריאל "אתה בוודאי מתבדח"

"התוצאות נמצאות ברכב, תראה בעצמך"

"מדובר באי הבנה, זה היה ממצא גפרורים של מטופלת פסיכיאטרית"

"ממצא גפרורים?"

"זה מונח בפסיכיאטריה. חולים בפרסיטוזיס שגיוני, כלומר חולים המאמינים בשוגג שגופם שורץ בטפילים, בהרבה ממקרים מנסים לאסוף ראיות ולהציגם לרופא המטפל, לרוב בכלי קטן כמו קופסת גפרורים, מכאן השם. בכל מקרה מדובר תמיד בפיסות וקילופים של עור מת או מוך שהצטבר או בא במגע עם העור"

"אני רואה, ובכן לא מדובר בממצא גפרורים"

"אתה מוכן להגיד לי אז על מה כן מדובר? ולמה לערב אותי?"

"אם לומר את האמת הכוונה בהתחלה הייתה לסמן אותך" אמר עם חיוך קל וגירד מעט את עורפו "אך הודות לחברך משכבר הימים שהתערב בדיוק בזמן הקצונה הבכירה השתכנעה שתהיה מועיל הרבה יותר בתור בעל ברית, שכן עלית בעצמך על משהו שלקח לנו שנים לפענח"

אריאל מעולם לא רצה לדעת יותר האם אדם מתבדח, אך הופתע לגלות בעצמו שהיצר המושל ברוחו כעת לא היה זה של הישרדות אלא של סקרנות. הוא הפנה מבטו מאדם והיישירו לכיוון הרכב, צעדיו נמהרים יותר. "מה לעזאזל קורה פה" מלמל.

אריאל נכנס לרכב ראשון ואדם מיד אחריו, פנים הרכב לא דמה לשום רכב צבאי שהכיר אלא יותר לפנים של לימוזינה, הנהג חבש כובע שכיסה את תווי פניו לבד מסנטרו וחלק מהפה, והיו שלושה מושבים בצד הנוסעים כשבמושב המרכזי ערימה של תיקיות.

"ובכן בוא ונראה מה הסיפור הגד-" התחיל לומר אריאל והרים כמה מהתיקיות אך עצר כשידו של אדם נפתחה מולו כאילו להשתיקו. אדם סובב את ראשו לכיוון הנהג. "סגור את מסך ההפרדה" פקד בנוקשות.

מסך שחור ירד בין צד הנוסעים לצד הנהג. לרגע היה חושך ושקט מוחלט ואז בבת אחת שורות של נורות קטנות בכל צד נדלקו ורחש של מיזוג אוויר מילא את החלל.

אריאל בהה באדם וחיכה לתגובה, הוא התחיל לתהות אם הוא אכן מכיר את האדם היושב לצידו.

"מצטער על כל החשאיות, אני שמח שבחרת לשתף פעולה" אמר ושם את ידו הקרובה על כתפו של אריאל "התפקיד שלי בחיל האוויר הוא מפקד מטה טכנולוגיה מבצעית, כל מה שתשמע היום הוא סודי בהחלט. זאת ההזמדנות האחרונה שלך לצאת" "תתחיל לקרוא ואני אתדרך אותך. הכל ישמע מבלבל בהתחלה אבל תשאר איתי ו..ובכן אני לא מבטיח שיהיה מבלבל פחות, אבל זאת בדיוק הסיבה שאתה כאן"

"הגיע הזמן" השיב אריאל והרים את התיקייה הראשונה בראש הערימה. על התיקיה היה כתוב בפשטות "שינג'יאנג 4-1-7". אריאל פתח את התיקיה בעמוד הראשון, להפתעתו הדפוס היה כולו בסינית ובתחתית העמוד שני תמונות. אדם הצביע על אחת התמונות.

"זו מפה של מחוז שינג'יאנג בסין" הסביר, "הרשויות בסין רואות במיעוט האויגורי המוסלמי באזור גיס חמישי החותר נגד השלטון כבר מאות שנים. עקב גדילת הכלכלה בסין בעשור האחרון הממשלה החליטה להשקיע סכומים נכבדים על מנת לפתוח מחנות עיצור, או מרכזי 'חינוך מחדש' כפי שהם קוראים להם, על מנת לבקר ולשלוט בנעשה שם. בחלק מהקומות יש מרכז כזה כל כמה מאות מטרים" אדם העביר אצבעו לתמונה השנייה, בה נראה בניין ריבועי צנוע למראה, אם לא היה מוקף כולו גדר תיל.

אדם העביר כמה עמודים קדימה והמשיך "פה אתה רואה את הכניסה למתקן", אצבעו עברה לתמונה נוספת. "בנקודת העצירה הזו מותקן כל חיישן שאתה יכול לדמיין על מנת לבנות מאגר ביומטרי של האוכלוסייה, וכאמצעי אבטחה לפני הכניסה"

"העניין הוא, שלא בכל מתקן כזה אפשר או משתלם להעמיד את המערכת, והמרכזים בהם מתגלה שהיא לא קיימת מהווים מוקדים לפיגועים"

"הפתרון של ממשלת סין הוא לנצל את ההתקדמות חסרת התקדים בשנים האחרונות בתחום בינה מלאכותית, הם הסיקו שבעזרת אלגוריתם למידה בשילוב מצלמות באיכות גבוהה יוכלו לחלץ את רוב הנתונים שהם צריכים מוידאו בלי הצורך בגלאים יקרים, ולשם כך הוציאה מכרז"

"איך זה קש-" התחיל אריאל לשאול

"תשאר איתי" קטע אותו אדם.

"אנחנו עוזרים להם?"

"זכינו במכרז"

"הבעיה התחילה כשהצוות שלנו עבד על תת-רוטינה שתוכל לזהות עצמים שונים מתחת לבגדים של העצירים לפי תנועת הבד"

"התכנית הייתה שבשלב הראשון האלגוריתם ילמד לזהות כל דבר שיכול להיחשב כעצם זר עם מידות מוגדרות, לבנות מודל ממוחשב שלו ולהעביר לביקורת אנושית במרכז שם יחליטו אם אחד מהעצמים מצריך בדיקה נוספת. בשלב השני האלגוריתם ילמד מהמידע הנאסף מה הוא עצם חשוד ומה הוא עצם טריוויאלי ובהדרגה תקוצץ התערבות אנושית"

"הבעיה, היא שהמערכת הייתה רגישה מדי, היא זיהתה כל עצם בפרמטרים שהוגדרו לה בשלב המבחן אך זיהתה גם עצמים רבים מיותרים, גם כשאחד המהנסים ברגע של תסכול החליט להתפשט כליל ולעמוד מול המצלמה"

"אני עדיין לא מבין איך-" אך לפני שסיים לשאול אדם דפדף לעמוד האחרון בתיקייה

"הנה" הצביע על התיקייה אך עיניו לא סרו מפניו של אריאל. אריאל הסתכל למטה ולפתע תקף אותו כאב ראש חד, והרגשה שהוא שוגר מהצד השני של העולם לתוך המכונית עם אדם ולא בטוח בדיוק איפה הוא היה. ההרגשה היחידה הדומה לכך שיכל להשוותה הייתה בתור נער כשמרפק תועה של אחיו התרסק אל פרצופו בעת ששיחקו כדורסל והוא כמעט איבד הכרה אך מיד חזר לעצמו.

"מה לעזאזל עכשיו קרה לי" קרא והחזיק את מצחו בידו.

"זה בדיוק מה שאנו מנסים לברר" אמר אדם וסגר את התיקייה "מה ראית כשהסתכלת על הדף"

"שום דבר, פשוט דף לבן"

אדם חיפש בערמת התיקיות ושלף אחת. הוא פתח אותה ועבר על העמודים "מה עם זה?"

אריאל היסס אך ראה שאדם הביט כבר בעצמו והנמיך מבטו למסמך.
"נראה כמו תמונה של שני דפים ירוקים אחד על גבי השני כשהעליון קצת מחוץ לפוקוס"

"טעות" הצהיר אדם וכיסה בידו את החלק התחתון של התמונה "מה עם עכשיו?"

"עכשיו זה נראה פשוט כמו דף ירוק, איזו מין אשליה אופטית זו?"

"זו לא, זה אותו עצם על גבי רקעים בניגודיות שונה"

"בכל פעם שאנחנו מוציאים מודל של העצמים הללו, זה מה שקורה למי שמסתכל עליהם, וככל שהמודל מפורט יותר, או הניגודיות שלו ביחס לרקע גבוהה יותר, ההשפעה ניכרת יותר."

"כמובן שבשלב הזה נטשנו את הפרוייקט בשביל הסינים והתחלנו לעבוד בחשאי על זיהוי מה שסברנו תחילה הוא סוג של נשק ביולוגי שהופעל כלפי סין והדביק את המהנדסים שלנו, אמנם המערכת זיהתה את אותם עצמים גם בתמונות אקראיות שנלקחו מהרשת" אדם הוסיף בהתלהמות.

"שינינו את האלגוריתם כדי שילמד לתאר את העצמים במקום להציג אותם, והתיאור הכי טוב שקיבלנו הוא חי, דמוי תולע, שקוף, בעל זרועות מרובות. נשמע מוכר?"

"מה?" התפרץ אריאל "ממך למדתי את המושג ממדעי המחשב של "זבל בפנים, זבל בחוץ", כתבת תוכנה גרועה ואתה מופתע שהיא נותנת תוצאות גרועות? אתה לא באמת חושב שהמטופלים שלי דוברי אמת, למען השם, הם קיבלו תרופה שמשנה את הרכב המח וכתוצאה הם לוקים במוחם, זה הכל"

"זה לא הכל" השיב בארשת פנים כבדה. "כמו שאמרתי..היו תקריות אלימות…התכנה לא מזהה את העצמים בתמונות אחרי המוות"

אריאל תקע מבט ואדם ותהה האם כשיושיט ידו אל הדלת היא תהיה נעולה ויקרה לו משהו, הוא החליט שהוא ינהג בשוויון נפש אבל יברח בהזדמנות הראשונה.

אדם ניצל את השינוי בגישתו של אריאל והמשיך.

"אחד המהנדסים שם לב שמיד לאחר המוות בנקודת העצירה, משקל העציר משתנה, בממוצע בעשרים ואחד גרם. בנוסף לשאר הראיות, זה שכנע את המטה לחפש דרך להשתמש באלגוריתם לכוון מכשיר ביופסיה ולקחת ד-"

"רגע" עצר אותו אריאל "אמרת שהמשקל השתנה בעשרים ואחד גרם?"

"כן" ענה בחיוב "אני מבין שהכמות קטנה אבל…המדגם היה משמעותי"

אדם שקל האם הוא מעוניין להזין את מה שנראה כמו פרנויה שנגפה את כלל הצבא, אבל החליט שזה יחזק את מראית שיתוף הפעולה שלו, ואם היה כנה אם עצמו, חלק ממנו התחיל לחשוב שאולי יש משהו בדבריו.

"בבית הספר לרפואה אחד מקורסי הבחירה שלקחתי עסק בהיסטוריה של הרפואה ובתפתחות המדע. אחד מהניסויים המפורסמים, או יותר נכון הידועים לשמצה, נערך על ידי רופא אמריקאי בתחילת המאה העשרים ומטרתו הייתה לברר אם לנשמה יש משקל. בניסוי נבחרו ששה מועמדים על סף המוות וכשנראו קרובים מספיק מיטתם הועברה למשקל תעשייתי שמדד את מסתם לפני ומיד אחרי המוות…"

אדם המשיך לשתוק מה שאילץ את אריאל לסכם בחוסר רצון.

"אני מאמין…שהמשקל שמצאו היה 21.3 גרם"

אדם זינק מייד "אתה מבקר את שיטות הניסוי שלנו אבל נתמך במחקר פסודו מדעי על ששה פרטים"

אריאל, בהרגשת בלבול שתלך ותגבר במהלך היום, עיקם את אפו לנוכח מה שנראה כתגובה לא צינית מצד אדם.

"אני לא יודע איך נגיע לשורש העניין הזה אבל בסוף היום אני מתכוון להציג את הממצאים לאלוף חיל האוויר לפני וועדת התקציב מחר וזה בהחלט לא משהו שאני רוצה להסתמך עליו"

"אתה צודק" הסכים אריאל "אז מה הסברה הנוכחית שלכם?"

"מקווה שתעריך עכשיו את כל ההקדמה, אבל בהסתמך על ראיות אלו וראיות נוספות אנחנו מאמינים שכדור הארץ נמצא תחת פלישה של אורגניזמים חוץ ארציים"

"פלישת חייזרים? זה מה שאתה מתכוון להציג למפקד חיל האוויר? אתה בטח מתלוצץ, מהן הראיות הנוספות?"

"אני מצטער אבל אני לא יכול לחלוק את המידע הזה כרגע, גוייסת כדי להוסיף מה שביכולתך מהמחקר שלך בנוגע למהות האורגניזמים עצמם, ותו לו."

"אתה רציני" קבע אריאל. אדם אהב אמנם להתלוצץ, אבל הוא לא היה טיפש, ולא היה פתי.

אדם החל לנבור בערימת המסמכים תוך שאריאל החל לעכל חלק ממה שעבר עליו. התיאור של האורגניזמים אמנם תאם לזה של מטופליו אך התיאורים הנלווים לפרזיטוזיס מגוונים ויכול להיות שהמטופלים השפיעו אחד על השני דרך סוגסטיה לחזור על אותו סיפור כדי לחזק את האמונה המשותפת שלהם, תסמונת הידועה בשם Folie à deux. מה שהפתיע את אריאל היה דווקא שהתסמינים החריפים יותר של ורטיגו קיצוני ומיגרנות, שלא אופיניים לפרסיטוזיס וכנראה פחות עסיסיים לתקשורת מאשר הזיות של תמנונים השוחים מתחת לעור ולכן לא דווחו ולא הייתה לאדם דרך לדעת עליהם, אך שהיוו את עיקר סבלם של מטופליו, היו זהים לאלו שאריאל עצמו חש לפני רגע כשהביט באובייקט המסתורי.

אדם הניח תיקייה נוספת בידו של אריאל שעדיין הרגיש מעט סחרחר.

"אלו התוצאות של הדגימה ששלחת למעבדה" אמר אדם ופתח את התיקייה בחיקו של אריאל "כפי שהתחלתי לומר מקודם, הרצנו בדיקה דומה אך התוצאות לא היו חד משמעיות, החלטנו לחפש רצפים זהים מהדנ"א שחילצנו ובמקרה נתקלנו בהרצה האחרונה שלך"

"כן…רציתי להשוות דגימת עור למידע הקיים על המטופלת שלי"

"אני לא מבין" החל לומר אדם "נדמה שאתה יודע פחות אפילו מאיתנו בנושא, איך חשדת שממצא גפרורים של חולה יכול לספק עדות אמיתית למחלה?"

"לא חשדתי, מאיה, אחת המטופלות שלי, היא התעקשה"

"עכשיו אתה הוא זה שמתלוצץ" הביט בו אדם בתדהמה

"ממש לא, אתה צריך להכיר אותה, עקשנית כמו פרד. סיכנה אובדן שפיות והשחתה עצמית כדי לראות את הדברים הללו מספיק זמן כדי להוציא דגימה"

המכונית עצרה, אדם מיהר לצאת מהדלת ואור היום פגע בעיני אריאל כמו טון לבנים. "מהר, יש לך עד שבע…עוד שש וחצי שעות, לעבור על תוצאות הבדיקה לפני שעלינו לרדת לאולם הכנסים ולהציג את התוצאות"

"אי אפשר לדחות פשוט את הוועדה? בכל זאת מדובר בפלישת חייזרים" שאל אריאל חצי בצחוק, אבל חצי גדול יותר ברצינות.

"לא אם לא נוכיח שזה המקרה קודם לאלוף, קדימה אריאל" שניהם החלו לפסוע בקצב הולך וגובר על המדשאה בדרך לבסיס קטן יותר משציפה אריאל ונדמה שממוקם באמצע שום מקום.

אדם הוביל את אריאל לבניין הכי גבוה שעמד במרכז הבסיס, הם נכנסו לקומה הראשונה בעזרת טביעת אצבעו של אדם, לאחר מכן נכנסו למסדרון שפתח בעזרת מפתח, ולבסוף לדלת בקצה שנפתחה על ידי קודן.

הדלת נפתחה למשרד גדול. אדם ביקש מאריאל לשבת על כסא מנהלים בשולחן מנהלים "ברוכים הבאים למשרד שלי" הכריז. "דרך הטרמינל יש לך גישה לכל ארכיון שתוכל לעלות בדעתך, אמר ופנה לעזוב.

"רגע, לאן אתה הולך?" שאל בתמיהה

"עכשיו שתודרכת ואתה יודע את משימתך, יש לי עסקים משלי. אני אחזור בחמישה לשבע, תהיה כאן בזמן. אני רציני אריאל, ההשלכות לאיחור בחייך מעולם לא היו גדולות יותר" אמר בחוסר ציניות מעורר דאגה.

אריאל החל להביט בממצאים, הוא הופתע לגלות שרוב החומר הגנטי היה בצורת רנ"א, היום היה מלא בהפתעות וזה היה אישור של אחת התאוריות המובילות לחיים חוצניים. הוא ישב בכיסא והסתכל מעלה, מדמיין את הכוכבים דרך התקרה, ואז התחילה לנקר בו הרגשה, הרגשה של כעס. פתאום התחוור לו שהתרופה היא לא הסיבה לכל הסבל והאובדן של מטופליו, אלא העובדה איכשהוא חשפה את היצור לפונדקאים שלו. בראשו עברו השמות והפנים, שלעולם יהיו מצולקים מנסיונות לחפור דרך העור, הוא חשב על מאיה, שהאומץ שלה בשילוב ציפורניים כסוסות היה מקור הדלק העיקרי שלו באינספור לילות לבנים כל פעם שעלתה התקדמות מבטיחה במחקר, וכל פעם שהיה צריך לפתור בעיה לא פתירה. כל עוד יש לו את המשאבים הוא ימצא דרך לעזור להם בצורה היחידה שהכיר, להבין את האוייב, אלצהיימר או פולש מכוכב אחר. הוא המשיך לחפור ומצא התאמה בין הדנ"א הזר לזאת של מאיה, יכול להיות שמדובר בזיהום של פיסה אמיתית מעורה. הוא הריץ בדיקה להשוות את הרנ"א ומצא שום התאמה בינו לרנ"א או דנ"א משלים אצל מאיה, כצפוי בחומר גנטי ממקור זר. הוא החליט לירות באפילה ולמצוא התאמה בין הרנ"א הזר לדנ"א של אנשים שונים וכמעט נתקף חרדה. כל רצפי הרנ"א התאימו לדנ"א משלים באנשים אקראיים, מאיה הייתה יוצאת הדופן. כשהתעמק עוד יותר מצא גם למה, הרצפים קודדו למולקולת רנ"א מיוחדת שפועלת כמו אנזים ולא רק כמקור מידע גנטי, מכונה קטנה שיכולה לבצע פעולות בתא. הדבר האחרון שעשה היה לבדוק את הגנים בדנ"א המשלים שמצא באוכלוסייה אך לא במאיה, האזור היה מוכר לו, בדיקה העלתה שהאזור משוייך לגנים ששולטים בזכרון.

"לעזאזל" חשב. "נכשלתי מאיה"

בחמישה לשבע בדיוק הופיע אדם, נמרץ מהרגיל.

"אני מכיר את המבט הזה, מצאת משהו" חייך והצדיע.

"לא מדובר בשום חייזר" קבע

"מה? אני לא מבין…כלומר…אני לא רופא אבל הצצתי בעצמי וזה לא מוזר שרוב החומר הגנטי הוא רנ"א"

"נכון…אבל הוא גם לא מקודד לאינפורמציה גנטית, הוא משמש כעורך גנים בפונדקאי"
"תצטרך להסביר יותר מזה" אמר ופניו הפכו רציניות במהירות מלחיצה

"מדובר בסוג של פרזיט, הוא נושא מטען גנטי ולמרות שאמרת שיש לי גישה לכל ארכיון לא הצלחתי להתאים את הרצפים המעטים שלו כדי לקבוע היכן ממוקם בעץ החיים, אמנם אני משוכנע שהוא נטיבי לכדור הארץ"

"הגנים שהרעל שלו תוקף אחראים על זכרון, בעבר חשבנו שזכרון הוא תופעה מורכבת שכוללת תבניות תאי מוח מורכבות, אמנם בשנים האחרונות התגלה שתאי מוח בודדים יכולים לקבוע זכרון של אובייקט, בדרך שלא ידועה עדיין. איכשהוא…" עצר ולקח נשימה "הפרזיט יודע בדיוק איזה גן לתקוף באיזה תא מוח כדי לשתק אותו, ואני כמעט בטוח שלא מדובר בתא מקרי אלא בתא שייעודו לזהות את הפרזיט בעצמו"

"אני לא מבין, הוא מוחק את הזכרונות שלנו ממנו?"

"זה עניין מורכב יותר, אם הנגיף היה תוקף את המוח ומעלים כל זכרון שלו עדיין היית מגיב למראה שלו רגעית, וזה בדיוק מה שעוברים המטופלים שלי, הם רואים מחזה מפחיד ושוכחים מיד מה קרה, מוחם מנסה לפצות על הדיסוננס הקוגנטיבי שנוצר עקב כך וזה מה שיוצר את התסמינים הקשים של מחלתם. הסיבה שאנחנו לא חווים אותו דבר אלא אם כן מסתכלים ישירות על עצם כמו בתיקיות שהראית לי אל מול רקע נקי, היא שאנחנו נולדים בלי היכולת לזכור אותם.

"זה מתחיל להישמע משוגע יותר מחייזרים" העיר אדם ודאגה ניכרת בפניו

"אה אבל זה ארכיון שכן הייתה לי גישה אליו, בנק הזרע"

"על מה אתה מדבר?"

הרצף הטפילי נמצא בכל תא זרע שבדקתי, ומן הסתם הטפיל לא הדביק אותם. אתה מבין, כנראה שהם נמצאים ביחסי טפיל-פונדקאי איתנו במשך מאות אלפי שנים, מדי פעם הרעל שהם מפרישים חודר לתא זרע או ביצית ובמרוצת השנים מוטמע כחלק מהגנום האנושי.כנראה שעוד בתור תינוקות כשהמוח גמיש יותר הוא מפתח אגנוזיה- עיוורון מעשי, למראה הנגיף, באותה צורה שמתפתחת לנקודה העיוורת שלנו או לאף שלנו בשדה הראייה"

"חשבתי שאוכל להציל את המטופלים שלי, אך דנתי אותם לגורל אכזר ממות"

"לא יכלת לעצור פשוט ברנ"א הא? אני באמת חייב לפגוש את המאיה הזאת" אמר וצחק, הוא התנהג בצורה חשודה כל השיחה.

אדם הוליך את אריאל מחוץ לחדר במורד המדרגות לקומה התחתונה ביותר בבניין, ושם ירדו במעלית שש קומות נוספות. כשיצאו מהדלת אריאל הופתע לגלות חדר מבצעים שוקק חיים והד בטון מזמזם ליווה עשרות צלצולי טלפון מכל פינה.

"מכאן" הוביל אדם את אריאל לאחד המסדרונות הארוכים היוצאים מהחדר הראשי העגול. הם הלכו עד סוף המסדרון ואדם הושיט ידו לפתוח את הדלת "אני מקווה שהעולם מוכן" העיר אריאל בדאגה מובהקת "בסוף לא תהיה לו ברירה" החזיר אדם, אריאל הניד בהסכמה אף שלא הקשיב מפאת הריכוז כשהדלת נפתחה.

כשנכנסו לחדר הישיבות, הייתה המולה גדולה משציפה לה אריאל. הייתה אווירה של התרגשות באוויר וחלק מהאנשים נראו כעסוקים מדי בשיחת חולין עם אחרים בהתחשב שהגיעו לעסוק בסוגיית פלישת חייזרים לכדור-הארץ, האם ייתכן והם כבר יודעים? ייתכן בהחלט. לפתע הגיח קול ממסך ענק בצד השני של החדר אליו רוב הכסאות היו מופנים. "שקט בבקשה רבותיי" היו מילותיו של מפקד חיל האוויר, אלוף דניאל חרוב. כל הנוכחים הסתובבו בכסאותיהם והביטו בשניים. "בדיוק בזמן" המשיך "אנא, קחו כיסא". אריאל ואדם ישבו זה לצד זה בשני כיסאות קרובים אליהם שהיו ריקים. "ראש מט"ס, מהם ממצאי החקירה?"

"ממצאים שליליים" ענה אדם באסרטיביות וסידר מעט את המיקרופון. "מדובר באורגניזם ילידי לכדור הארץ". הרחשים בחדר פסקו בן רגע. הקול היחידי שנשמע היה רעש סטטי מרוחק ממערכת השמע בתקרה "זהו טפיל לא מזיק ברובו המלווה את האנושות לפחות כמה מאות אלפי שנים. הוא מסתווה על ידי הזרקת חומר שמונע מאיתנו ליצור זכרונות שלו, ובדומה לנקודה העיוורת והאף שלנו המוח לומד להסיר אותו מהשדה האופטי כנראה שעוד בשלב הינקות על מנת למנוע דיסוננס קוגנטיבי.

"אני רואה", אמר האלוף דרך שפתיים חשוקות תוך שהניד באיטיות את ראשו בחיוב ובהה במרחק.

"אבולוציה, הא?" פניו הנפולות התחלפו בחיוך מאומץ "וובכן, נראה שאפשר להמשיך בשגרה רבותיי, זה הכל להיום" רעם של כיסאות מילא את החדר עת שכל הסובבים קמו בבת אחת ועשו שעליהם לדלת בפנים נפולות. אריאל המשיך לשבת ולבהות במסך בבלבול מוחלט "דנה, תזרקי לפה איזה עתודאי שיסדר את המצגת ליום משפחות" העיר האלוף תוך כדי שהוא מחפש את השלט לכבות את מערכת הכנסים שעדיין משדרת אותו. לפתע הרגיש יד נוחתת בכבדות על כתפו ונרתע

"בוא אריאל, רבותיי זה גם אנחנו"

מבולבל מתמיד, אריאל נסג למצב כמעט פעוטי בו חזר להסתמך רק על האינסטינקטיים הבסיסיים ביותר, והאינסטינקטים הבסיסיים ביותר אמרו לו להקשיב לאדם שנראה מצדו די מרוצה מעצמו. אריאל קם וצעד כסהרורי בלי לומר מילה בחזרה למעלית.

"אני מצטער" אמר אדם לפני שנכנסו למעלית "הייתי חבר נוראי"

"מה יקרה עכשיו?" שאל אריאל בתמימות

"עכשיו אני אמור לתדרך אותך ולעמוד על כל הדרכים שאתה ומי שאתה אוהב יעונו אם משהו מהחקירה הזה יצא אי פעם לאור" אמר בגיחוך קל ואצבע מושטת לכיוון אריאל "אבל נראה לי שאנחנו בסדר. מה שכן, הייתי ממליץ להרחיב את האופקים המוזיקליים שלך לעתיד הקרוב, בייחוד כשאתה משוחח בטלפון"

"למה אמרת שאתה חבר גרוע?" שאל אריאל. השניים נכנסו לרכבו של אדם, הוא לקח את זמנו בהתנעת הרכב.

"מכיוון שזו כנראה הפעם האחרונה שנתראה, אני אדבר בכנות"

אדם סידר קלות את המראה הקדמית והמשיך.

"האלוף שיחק את הקלף הפוליטי האחרון שלו עם ראש הממשלה אחרי פרשיית השוחד בה היה מעורב שנה שעברה. כשנודע לימ"ט על היתכנות פלישת חייזרים, אתה מבין, במקרה של פלישת חייזרים הסמכות הפיקודית למשבר הגדול ביותר בהיסטוריה הייתה ניתנת לו, ולכן ראה בכך את הזדמנות פז ואולי גם היחידה שלו לדלג על פני סגן הרמטכ"ל ישירות לכיסא הגדול"

"בסוף לא רק-" אמר ופרץ קצר של צחוק עצר אותו "לא רק שניפצנו את החזון שלו להפוך ללוק סקיווקר ולפקד על חיל חלל חדש ומתוקצב" אדם עצר שוב, הפעם לא ניסה לעצור את הצחוק המתגלגל "בסוף מסתבר שמדובר במשבר בריאות ציבורי, כלומר אם היה נודע הדבר הסמכות הייתה עוברת לגמרי מהצבא לרשות הממשלה וישירות לידי כל האויבים הפוליטיים שלו"

"למען השם אדם…" פלט אריאל ומבט של גועל פטאליסטי על פניו.

"אז כל העניין יקבר? פשוט ככה?"

"אמרתי לך, בסוף לא תהיה ברירה. מתישהוא, כשיתאים יותר פוליטית "

"לא ענית על השאלה"

"אה..נכון"

"הטיעון המרכזי שלי כששכנעתי את האלוף לגייס אותך הייתה שבמקרה ואיכשהוא לא מדובר בפלישה של חייזרים אתה תהיה תכנית ב'. אני הוא זה שחסם אותך מלגשת לארכיון שחיפשת, לא ידעתי שיש בכלל ארכיון גנים לבנק הזרע. רציתי להוביל אותך לממצאים שייתכן ומדובר בגורם חוץ ארצי, ואם יתברר שלא, אתה תהיה השעיר לעזאזל.

"ומה עכשיו? האלוף לא יאשים אותך במבוכה שנגרמה לו?"

"הוא יאשים, ואני אשא באחריות. אל תדאג לי, אני שוחה בעולם שלי כפי שאתה בשלך"

"ומה העולם שלי"

"להציל חיים"

"מה גרם לך לשנות את דעתך?"

"לא רציתי לאכזב את מאיה"

"מאיה" אמר אריאל וגנח "אין שום דבר שביכולתי לעשות בשבילה"

"תמצא את התרופה אריאל" חייך אדם.

"אתה היחידי בעולם שיכול"