288 יאיר הדס – דורסמאג' חונביש

היה זה לילה אפל במיוחד. עננים כבדים כיסו את השמיים ומנעו מאורות הירח והכוכבים להגיע אל הארץ. גשם הצליף ורוח קרה, חותכת כלהבים נשבה על פנינו. הסוסים זעו בחוסר מנוחה, צונפים בעצבנות.
אוֹקְטָאי התרומם מכריעתו לאחר שסיים לבחון את הגופה. "בדיוק כמו שטוּרְגֵן אמר, נראה שהחבר'ה האלה מתים כבר זמן רב. חודש לפחות."
"ברברים ארורים, טפו!" אמר טורגן וירק על האדמה, נועץ באוקטאי מבט זועם. משב רוח גרם לו להדק את כובע הבוקרים אל ראשו. למעט טורגן, כולנו לבשנו מדי צבא.
גָנְבָּטַר ירד מסוסו, וכיוון שהוא ירד ירדתי גם אני. מייג'ור אַלְף, קצין המודיעין שנשלחנו לאבטח, היה האחרון שנשאר על הסוס. הוא היסס לרגע, ולבסוף ירד ממנו באי רצון והתקרב אלינו. גופתו של השומר עברה התעללות קשה מאוד – חתכים עמוקים נחרצו לאורכה, כאילו ניסו לבתרו בחרב. ידו השמאלית נחה לצידו, קרועה מהגוף, אך הדבר המזוויע ביותר היה העובדה שקרקפתו נוסרה, חושפת את פנים גולגולתו הריקה. במקום שבו היה פעם מוחו נשאר רק חלל אדום אפל ורקוב. חלקה העליון של הגולגלת היה זרוק לצד הגופה, וצחנת ריקבון כה עזה עלתה ממנה עד שפחדתי שאקיא את ארוחת הצהריים. בצידו השני של פתח המערה שכבה גופת שומר נוסף, אך מי שרצח אותו הסתפק בכדור רובה לחזהו.
אוקטאי נעץ מבט באלף, שגירד מאחורי עורפו בזמן שבחן את זירת הרצח. "לא נראה לי שמכשפים עשו את זה, טורגן. הם לא נוהגים להתעלל בגופות המתים."
"הרובים שלהם עדיין מוטלים פה על הקרקע. מכשפים לא משתמשים ברובים, זה ידוע, אז מי עוד ירצח שומר ולא יקח את נשקו כשלל?"
"זה לא נכון שמכשפים לא משתמשים בנשק חם" אמר גנבטר והביט אל נרתיק אקדחו של אוקטאי, "אולי זה אחד מן השבטים?"
"השבט הכי קרוב לכאן נמצא במרחק שבעה ימי רכיבה," אמר אלף, "לא סביר להניח שיצליח להגיע לכאן, ויותר מכך, שיצליח להביס בעצמו שני גדודים מאומנים וחמושים היטב".
"אולי המכשפים עזרו להם, לך תדע. אומרים שיש קשרי דם ביניהם" זעף טורגן.
אלף העביר יד עצבנית בשערו האפור. "זה בכלל לא משנה מי תקף, העובדה היא שאיחרנו להגיע, שאיבדנו את הקריסטל המגן… אחד החשובים שבהם! יהיו לכך השלכות איומות, שאלוהים יעזור לנו…"
"אתה מניח שהתוקפים לקחו את הקריסטל" אמר גנבטר.
אלף נעץ בו מבט. "איזו עוד סיבה יכולה להיות למישהו לתקוף את המקום שכוח האל הזה?"
"אין לי מושג, אבל ברור שההתקפה הזו חריגה. יכול להיות שאלו המכשפים, אבל אם זה נכון מדוע לא בזזו את המקום? ייתכן שהקריסטל עדיין כאן, ואם זה נכון עלינו להגיע אליו."
"זה נכון," אמרתי, "כדאי שנחזור לסָנְט-אַרְיוּן במהירות, נוכל לעדכן אותם ואז לחזור לפה אם תגבורת."
גנבטר הרים גבה. "זה יהיה בזבוז זמן נוראי, כריסטופר, והקריסטל הזה יכול להכריע את המלחמה. לדעתי עלינו לסרוק את המקום כעת."
היה לי ברור שהוא יגיב כך, וגם ידעתי שהוא צודק, אבל רציתי לנסות לעורר התנגדות מצד האחרים לפני שהוא ינסה להוביל אותנו לעוד אחת ממשימות ההתאבדות שלו. סָרְנַאי מחכה לי הרה בבית, ולא היה לי שום רצון למות כאן.
"אתה רוצה שניכנס לשם?" אמר טורגן כלא מאמין.
"כמובן. זה הדבר ההגיוני ביותר לעשות." אמר גנבטר, מופתע מעט.
טורגן צבט את שפמו השחור בכעס. "על גופתי המתה שאני נכנס, מי יודע מה נמצא שם? מה, אני צריך לגמור כמוהו?" הוא הצביע על הגופה מנוסרת הראש.
"ייתכן שהמקום ממולכד" הצעתי.
אלף הביט בגנבטר בחשש. "אני מבין כמובן את החשיבות במציאת הקריסטל, קפטן גנבטר, אבל… בכל זאת, אנחנו רק חמישה אנשים. אם יש מארב במערה, או מלכודת…"
"האם יצאתם מדעתכם?!" כעס גנבטר כשסבלנותו פקעה, "העתיד של מוּג'-אוּלְסִין מונח על הכף! לו היו עדיין אנשים במקום הזה טורגן היה רואה שומרים בכניסה, או מבחין בעקבות טריות! ומה אתה חושב שיגידו, מייג'ור, אם תחזור לעיר ותספר להם שאולי הפקרת את הקריסטל המגן ללא שום הגנה?"
אלף זע באי נוחות במקומו, ולבסוף נאנח. "אני מניח שאתה צודק, קפטן."
לעזאזל, חשבתי. "מה אתה אומר, אוקטאי?" פניתי למכשף.
כולם נעצו בו מבט והוא גירד בזקנו הכתום במבוכה. הוא הביט בי בעיניו הירוקות. "ובכן… אני חושב שגנבטר צודק. קריסטלי הכוח אוצרים בתוכם עוצמה אדירה, ובידיים של מכשף הם עלולים להיות קטלניים אף יותר. זו עלולה להיות מכה אנושה למדינתנו אם הוא יתגלגל לידיים רעות. אם הוא כאן, אז… באמת מוטב שנגיע אליו עכשיו."
"ממש פטריוט אמיתי." אמר טורגן בבוז.
"נראה שיש רוב לקול ההיגיון." אמר גנבטר ונעץ בי את עיניו הכחולות.
"אני לא נכנס לשם." אמר טורגן.
"אתה נכנס, בפקודה." אמר גנבטר בטון שהבהיר שאין מקום לויכוח.
נאנחתי בשקט. "מה אם המקום ממולכד?" ניסיתי בפעם האחרונה.
"ובכן, בשביל זה יש לנו גשש." אמר גנבטר בחיוך. טורגן סינן קללה מתחת לשפמו.

****************************************************************************************************

רק אור הלפידים האיר את פרוזדור המערה, אך הוא חשף יותר ממה שרציתי לראות. בכל מקום היו מוטלות גופות של חיילים, הבעות אימה ופחד על פניהם. רובם היו מנוסרי קרקפת, ונראה היה שמוחם נשלף מהגולגולת. ככל שהתקדמנו עוד ועוד גופות מרוטשות הגיחו מן האפלה שלפנינו, ובמקביל המתים שפגשנו נבלעו בחשכה מאחורינו. צחנת המוות המבחילה אפפה את המערה, וכאב הראש שהתחלתי לחוש לא הקל עלי. אקדחינו היו טעונים, אצבע דרוכה אלי הדק.
"בשם האֶתֶר הקדוש…" מלמל אוקטאי, עיניו פעורות.
"מי בשם כל השדים היה מסוגל לטבח כזה?" שאל גנבטר בהלם, הבעה שכמעט ולא ראיתי על פניו.
אלף עיסה את רקותיו. "אני… לא יודע… מעולם לא נתקלתי בדבר כזה…" הוא מלמל, "אולי טורגן צודק… השבטים ברברים מספיק בכדי לעשות דברים כאלה, אך לא היו מנצחים לבדם את חיל המצב פה…"
ככל שהעמקנו אל בטן המערה כך הלך וגבר הכאב בראשי, ונראה היה שהלכנו שעות. לא האמנתי שנמצא כאן משהו ולא הבנתי למה המייג'ור הזקן מתעקש לגרור אותנו למה שנראה כמו מעמקי השאול. הוא עלה לי על העצבים. מבטי נעצר לרגע על אחת הגופות. הלסת הייתה תלויה על רצועת עור דקה, כאילו החייל ניסה לצרוח כה חזק עד שהיא נקרעה מהמקום. ראשו היה חלול, אחת מעיניו הייתה חסרה, והשניה לא הייתה אלא גוש בשר חום אדמדם. שתי רגליו נקטעו מעל קו הברך. לא יכולתי לסבול את זה עוד.
נראה היה שטורגן חש כמוני. הוא שפשף את עיניו באצבעות ידו. "בשביל מה הכנסת אותנו לגיהנום הזה, מייג'ור? רק צרות יהיו לנו אם נשאר כאן." אמר בכעס.
"מה?…" שמעתי את קולו של אלף. הוא נשמע מבולבל.
"כמה זמן עוד אצטרך להסתכל בטבח הזה? בואו נצא מפה, אני אומר."
"אנחנו לא יכולים לעזוב עדיין…" אמר גנבטר בקול מהוסס.
"למה לא? מה יש לנו לחפש כאן?!"
"אני… אני לא יודע…" אמר אלף.
"אתה עושה צחוק, מייג'ור?!" הסתובבתי אליו בכעס והופתעתי לראות אדם מבוגר שאיני מכיר. הוא נראה בגילו של המייג'ור, שיערו היה אפור ועיניו היו כחולות כמו של המייג'ור… אבל זה לא היה אלף. "מי אתה לעזעזל?"
האיש הסתכל עלי בבלבול. "אני מייג'ור אלף."
"מה?…" האם הוא חושב שאני אידיוט גמור? פניתי אל גנבטר. "אתה מזהה את האיש הזה?"
"אני… אני חושב שזה מייג'ור אלף… אבל אני לא מבין מה אנחנו לעזאזל עושים פה…"
טורגן הביט בנו בזעף. "השתגעתם לגמרי?". אוקטאי הביט סביבו בחרדה.
לא הבנתי מה לעזאזל קורה. לא ייתכן שגנבטר שכח למה אנחנו כאן, וגם לא ייתכן שהאיש שאני רואה מולי הוא אלף… הרי אני יודע איך הוא נראה.
"בואו ננסה לחשוב בהגיון," אמר גנבטר. "האם מישהו יודע מה אנחנו עושים כאן?"
רק אני ואוקטאי הרמנו יד. גנבטר, טורגן והאיש הביטו זה בזה בבלבול. "נו, למה אתם מחכים? תספרו לנו!" אמר טורגן בכעס.
"רגע אחד," אמרתי. "האם כולם מזהים את האיש הזה?"
"אני מייג'ור אלף!" אמר האיש בכעס.
התעלמתי ממנו, מביט באחרים. "ברור שזה המייג'ור, אתה עושה צחוק?" שאל טורגן.
"אני גם מזהה שזה הוא." אמר אוקטאי, גבותיו מכווצות.
הבטתי בגנבטר. הוא היסס לרגע, אך כשדיבר ענה לי נחרצות. "זה מייג'ור אלף."
זה לא ייתכן. לא יכול להיות שזה המייג'ור. הרי אני יודע…
ופתאום גיליתי שאני לא זוכר איך אלף נראה.
חשתי חרדה מזדחלת אל ליבי, אך לא התכוונתי לתת לה להשתלט עלי. "יש לך הוכחה שאתה מייג'ור אלף?"
האיש פשפש בכיס המדים שעל חזהו, שלף משם תעודה והושיט לי אותה. בחנתי אותה. ידעתי לזהות תעודות מזויפות היטב, וזו לא הייתה אחת. לא היה ספק שזה מייג'ור אלף. "אבל… איך זה ייתכן…" מלמלתי.
האיש… אלף… בחן את המקום סביבו. הוא כרע ליד גופה ערופת ראש, נזהר לא ללכלך את מדיו בשלולית הדם הקרוש, ובחן את מדיה. "זה התג של חטיבה מאתיים תשעים ושלוש… והסיכה הזאת ייחודית לגדוד ארבעים וארבע… שמוצב…" הוא הרים את לפידו והאיר את קיר המערה, בוחן מפה וכמה מסמכים התלויים עליה. "בשם אלוהים, אנחנו במאורה תשע עשרה!". אלף נראה כאילו התעורר לפתע, וחיפש בכיסיו בידיים רועדות עד שלבסוף שלף מחברת קטנה וכמה מסמכים. הוא בחן אותם, הבעת תדהמה ופחד על פניו. "אנחנו כאן כדי להעביר את קריסטל שבע להוּבֶדְסְטָט! אבל… לא יכול להיות שהייתי שוכח דבר כזה…"
עיניו של גנבטר נפערו, כאילו גם הוא התעורר.
"זה נכון," אמרתי, "איך לכל הרוחות יכולתם לשכוח את זה?"
"דּוּרְסְמַג' חוּנְבִּיש…" לחש אוקטאי, הצבע אוזל מפניו.
"מה אתה מלחשש שם?!" כעס טורגן.
"הו לא… האם גם לכם כואב הראש?"
"לי כן" אמרתי.
"מה זה קשור?" אמר טורגן.
אלף הנהן בשקט.
"הו, שאלוהים יעזור לנו…" אוקטאי הסתכל עלינו, אימה מוטלת על פניו. "הקשיבו לי היטב, התרכזו בדבריי, אנחנו בסכנה איומה… אתם חייבים להתרכז כדי לא לשכוח." הוא החל לדבר בבהילות. "ישנן אגדות במיתולוגיה של הקסם על יצור עתיק ביותר, דורסמג' חונביש, שד מהמעמקים השחורים ביותר של הֵלְוְטֶה… איש לא ראה אותו כבר מאות שנים, אבל זה לא מפתיע בהתחשב ש-"
"שד? על מה לעזאזל אתה מדבר?" קטע אותו גנבטר בכעס, "האם יצאת מדעתך?"
אוקטאי נעץ בו מבט פעור. "הקשב עד הסוף, אל תקטע אותי, התרכז בדבריי! דורסמג' חונביש הוא שד הניזון מזכרונות!"
שתיקה נפלה בזמן שאוקטאי העביר את מבטו המפוחד בינינו. לכסנתי את עיניי ופגשתי במבטו של גנבטר. היה לי ברור מה הוא חושב.
"אתם המכשפים מביאים רק צרות!" אמר טורגן, מתרחק מאוקטאי כאילו היה מצורע.
"שד… שאוכל זכרונות?" אמר אלף בבלבול, "הרי זה מטורף לגמרי."
"אתה מרגיש טוב, אוקטאי?" שאלתי.
"לא! אנא, הקשיבו לי!" הוא כמעט צווח, "אני יודע שזה נשמע מטורף, אני גם לא רוצה להאמין, אבל כל הסימנים מצביעים על כך שזה זה! הסיפורים… הם מספרים על קורבנות שמוחם נעקר מהם, כאבי ראש, איבוד זיכרון… בשם אלוהים, כמעט שכחתם למה אנחנו כאן! זה יהיה אסון להניח שזה צירוף מקרים!"
"אוקטאי, תירגע," אמר אלף, "נניח שבאמת ה…שד הזה נמצא כאן. איך ניתן לחסל אותו?"
"אני לא יודע."
"ואיך הוא יכול לאכול לנו את המחשבות בלי להוציא את המוח שלנו?" שאל טורגן בפחד.
"ולמה הוא לא פשוט גורם לנו לשכוח הכל ומחסל אותנו?" שאלתי.
"אני לא יודע! כמה אתם חושבים שזכרו או אפילו שרדו את הפגישה איתו?!" אוקטאי לקח נשימה עמוקה, מנסה להתעשת. "הדרך היחידה שהאגדות מתארות כדי לשרוד היא שחייבים להתרכז במה שלא רוצים לשכוח! לכן אתם חייבים לזכור שיש שד שמנסה למחוק את זכרונותיכם!"
"אני מסתלק מפה" אמר טורגן.
"אתה לא הולך לשום מקום" פקד גנבטר.
טורגן הביט בו בזעם ותדהמה. "לא שמעת מה הוא אמר? יש פה שד!"
"אין פה שום שד!" צעק גנבטר, "אתם חיילים או נמושות?! ארצנו בסכנה, משפחותינו בסכנה, ואתם מוצאים לכם זמן לפחד מצ'יזבטים?!"
"ז-זה לא צ'יזבט…" לחש אוקטאי.
"לא אכפת לי אם זה צ'יזבט או סיפור סבתא! יש לנו משימה אחת פשוטה – למצוא את הקריסטל ולהביא אותו בשלום להובדסטט! אם אתם רוצים להתרכז במשהו, תתרכזו בזה!" ובזאת הסתובב גנבטר והמשיך ללכת למעמקי המערה. אלף הביט בו בתדהמה ואז מיהר אחריו, ואחרי אלף הלכתי אני. טורגן נגרר אחרינו, מקלל בזעם, ואוקטאי המשיך להזכיר ללא הרף את קיומו של דורסמאג' חונביש.

****************************************************************************************************

"כמה זמן עוד יקח לנו להגיע?" שאלתי, מעסה את רקותיי. כאב הראש כבר גרם לי לבחילה.
"אני לא יודע" אמר גנבטר, מתרכז במפה שבידיו.
"כולם זוכרים למה אנחנו כאן?" שאל אוקטאי, כפי שעשה שוב ושוב כל כמה רגעים מאז התקף השכחה הארור ההוא.
"כדי למצוא את קריסטל שבע…" אמר אלף ונראה חרד.
"ואתם זוכרים ש-"
"כן כן, מִישְמַש בּוֹבּוֹ או איך שלא קוראים לשד הזה שלך… אולי תפסיק כבר לקדוח לנו בראש?" קטע אותו גנבטר.
"איפה פֵּטֶר?" שאל לפתע טורגן באימה.
"מי?" לא זכרתי שהיה איתנו עוד מישהו.
"מי זה פטר?" שאל גנבטר בהרמת גבה.
"אל תעשה לי את הפרצוף הזה! פטר! הוא היה איתנו לפני שניה!"
"טורגן, תירגע בבקשה" אמר אלף.
"אל תגיד לי להירגע! איפה פטר?!"
"בשם האתר, יכול להיות ששכחנו מישהו? דורסמג' חונביש…"
"תפסיק עם זה כבר!" אמרתי בכעס.
"אנחנו חייבים לחזור למצוא אותו, אולי קרה לו משהו!"
"אנחנו ממשיכים קדימה" אמר גנבטר בכעס.
"זה אח שלי, חתיכת בן זונה!"
"לא היה איתנו שום פטר!"
טורגן הסתובב והחל לרוץ, נבלע באפלה.
"מהר! עצרו אותו!" קרא אלף והחל לרוץ אחריו.
"אנחנו חייבים להמשיך, מייג'ור!" צעק גנבטר.
"זה חייל שלי!" צעק המייג'ור מבלי לעצור.
גנבטר קילל והחל לרוץ אחריהם, אוקטאי ואני אחריו. המאמץ ומלמוליו הבלתי פוסקים של המכשף גרמו לכאב הראש שלי לגבור, ולרגע לא זכרתי למה אנחנו רצים. צרחה מקפיאת דם נשמעה, צרחת כאב וייסורים שלא שמעתי מימי. גנבטר הגביר את מהירותו, מתנשף, ולפתע נעצר בבת אחת. במהרה גם ראיתי למה. מייג'ור אלף היה מוטל על הקרקע בתוך שלולית דם, מפרכס. בטנו הייתה פתוחה והוא החזיק את מעיו בידיו. הדם זרם ממנו בקצב מסחרר. "בשם אלוהים…" מלמלתי.
אוקטאי הביט במייג'ור באימה… ואז פנה להמשיך לרוץ אחרי טורגן.
"מה אתה עושה?!" צעק גנבטר.
"חייבים להמשיך!" אמר אוקטאי, "אנחנו עלולים לשכוח את טורגן!"
"החלקת על השכל?! תרפא את המייג'ור, בפקודה!"
אוקטאי נראה כאילו סטרו לו. הוא הניח את הלפיד על הקרקע וכרע לצד המייג'ור, מוציא ביד רועדת שקיק קטן מחגורתו. אלף בהה בנקודה לא ברורה באוויר, האור בעיניו נמוג. אוקטאי הזיז בזהירות את ידיו של אלף והניח אותן לצידי גופו. לאחר מכן הוציא חופן אבק ירקרק מהשקיק, נשף אותו על בטנו הפעורה של אלף, מיקם את ידיו מעל הפצע והתחיל למלמל בשפה לא מובנת. אור אדום וזוהר נגה מבטנו של אלף, ולאט לאט קרביו הזדחלו חזרה לתוכו, כמו תולעים אדומות, גדולות ומבחילות. אפילו דמו שנשפך החל להיספג חזרה לגופו. עורו התאחה ונסגר, וכשהסתיים הכישוף נראה אלף כאילו לא נפצע מעולם. המייג'ור שאף אוויר בבת אחת, כאילו הגיח מאגם, ואז החל להתנשף, מבוהל. "הרגע, המפקד…" אמר אוקטאי, זיעה מבצבצת על מצחו. הוא סייע לו להתרומם לישיבה ולהשען בגבו אל קיר המערה. "אתם זוכרים למה אנחנו כאן?" שאל המכשף.
"מספיק עם הקשקוש הזה," כעס גנבטר, "איך אתה מרגיש, מייג'ור?"
"הו, בשם אלוהים…"
"אתה זוכר מה קרה לך?"
"אני… לא, אני לא…"
"אתה מסוגל להמשיך?"
"בשם אלוהים, גנבטר, הבנאדם כמעט נהרג!" אמרתי בכעס.
"מה שתקף אותו עדיין נמצא כאן, וייתכן שאינו לבד. ייתכן שהוא הלך להביא תגבורת. אנחנו חייבים להגיע לקריסטל מהר ככל האפשר ולצאת מפה. אין לנו זמן לבזבז."
"אני בסדר, כריסטופר…" מלמל אלף. הוא נעזר באוקטאי ובמאמץ קם על רגליו. "תודה לך…"
"נסה לעמוד בקצב, אלף, אתה מסוגל. אני יודע שאתה בוודאי בהלם אבל ריפוי באמצעות קסם משיב לך את כוחך מיד, גם אם זה לא מרגיש כך."
גנבטר הסתובב והחל ללכת לאפלה, כאילו לחייו של טורגן אין שום חשיבות. "לאן אתה הולך?" שאלתי בכעס.
"למקום בו נמצא הקריסטל" ענה מבלי להסתובב.
"מה עם טורגן?"
גנבטר סובב אלי את ראשו והרים גבה. "מי?"
"מה זאת אומרת מי?"
גם אלף נראה מבולבל. "מי זה טורגן?"
חשתי את ליבי הולם בחזי. "טורגן! הגשש שליווה אותנו בחודשיים האחרונים!"
אוקטאי הביט בי בפחד. "דורסמג' חונביש… הסיפורים אומרים שהוא יכול לשנות זכרונות…"
"אולי תפסיק כבר עם השטות הזו?!" אמרתי בכעס.
"כריסטופר, בבקשה תירגע" אמר אלף בלאות.
גנבטר הביט בי בדאגה. "כריס, לא היה איתנו שום גשש בשם טורגן. היינו רק ארבעתנו לאורך כל הדרך."
הסתכלתי עליו בתדהמה. "אתה צוחק עלי?"
דאגתו של גנבטר התחלפה בכעס. הוא ניגש אלי, תפס בצווארון מדי והצמיד את פני לפניו. "אני לא יודע מה עובר עליך אבל אין לנו זמן לזה, אתה מבין? ראית מה קרה עכשיו, אנחנו חייבים להתקדם במהירות. רק מי שנמצא כאן קיים, לא אף אחד אחר. האם זה ברור לך?"
זה לא היה ברור לי. אני יודע שטורגן קיים, אני יודע שהוא נמצא שם איפשהו ואני יודע שאנחנו הולכים להפקיר אותו בשטח. אבל גם ידעתי שגנבטר צודק, ויותר מכך, פחדתי שבאמת לא נצליח לצאת מהגיהנום הזה בחיים.
הנהנתי לעברו.
הוא הנהן אלי קצרות והרפה ממני. "נמשיך ללכת." הוא הסתובב וחזר לגרור אותנו למעמקי האפלה.

****************************************************************************************************

מתי שהוא הגופות נעלמו, אך הסירחון עוד נשאר עומד באוויר הכבד והטחוב. אור הלפידים החל לדעוך, נכנע לחשכה הסוגרת עלינו… מדי פעם חשבתי שראיתי כתמי דם, אך אולי לא היו אלא תעלולי הצללים. ראשי הוסיף לכאוב ואיבדתי את תחושת הזמן. מחשבותיי נדדו שוב אל טורגן. זכרונו היה כה מוחשי במוחי, ועם זאת האחרים התנהגו כאילו לא ראו אותו מימיהם. האם אני משתגע? או אולי אני אמור להאמין למעשיות המגוחכות של אוקטאי? ואם זה נכון, האם השד מחק את טורגן ממוחות חבריי… או ברא אותו במוחי שלי?
סילקתי בכעס את המחשבה הזו. שד או לא, טורגן קיים. ואם אלוהים אוהב אותו, אולי הוא מחכה לנו מחוץ למערה הארורה.
"אתם זוכרים למה אנחנו כאן?" שאל המכשף.
איש מאיתנו לא ענה. אלף עיסה את רקותיו ביד אחת ונראה טרוד. "מדוע ניסינו לחזור לאחור?" הוא שאל לפתע.
"חזרנו כדי לחלץ אותך" אמר גנבטר מבלי להרים עיניו מהמפה.
"כן, אבל מדוע אני חזרתי אחורה?"
הבטתי באלף, ליבי הולם. האם הוא ייזכר?
"אנחנו… רדפנו אחרי משהו…" מלמל גנבטר.
"מה אנחנו מחפשים כאן, בעצם?" שאל אלף.
הו לא. חשבתי. גם גנבטר נראה מודאג.
"אתה לא זוכר?" אוקטאי החוויר, "אנחנו מחפשים את קריסטל שבע!"
"קריסטל… שבע? מה זה?"
"אין לנו זמן לזה," זעף גנבטר.
אלף התעלם ממנו. "תוכל להסביר לי מה זה קריסטל שבע, אוקטאי?"
אוקטאי הביט בו בדאגה. "מייג'ור… זה הוא אחד מתשעת קריסטלי הכוח המגנים על מוג' אולדין. הוא נקרא גם 'הקריסטל המגן'… אתה לא זוכר?".
אלף נעץ בו את עיניו הכחולות. "איך אתה יודע את זה?"
"כולם יודעים על קריסטלי הכוח, בזכותם ניצחנו בכל מלחמה עד היום."
"כולם יודעים על שבעה קריסטלי כוח." אלף שלף את אקדחו מנרתיקו ומתח את הפטיש, מכוון אותו אל אוקטאי ביד רועדת. "קיומם של שתי הקריסטלים האחרים הוא הסוד השמור ביותר במדינה."
המכשף החוויר. "המפקד, אתה באמת לא זוכר? סיפרת לנו שיש תשעה קריסטלים כשנזכרנו למה באנו הנה!"
"אני לא זוכר שום דבר כזה, וזה נראה לי בלתי סביר בעליל שאחשוף סוד כזה שלא לצורך… ועוד בפני מכשף."
אוקטאי הביט בנו בחרדה, הצבע אוזל מפניו. "כריסטופר, ג-גנבטר, אתם זוכרים, נכון?… נכון?! אתם זוכרים שהוא אמר לנו!"
הבטתי לעבר גנבטר, שהחזיר לי מבט זועף. "אני לא זוכר שום דבר כזה" הוא אמר.
סנטרו של המכשף רעד. "ד-ד-דורסמג' חונביש… זה ה-"
"מספיק עם השקר הזה," קטע אותו אלף בכעס, "אין שום שד אוכל זכרונות. אתה זה שמשחק לנו בראש. המפלצת היחידה במערה הזו היא אתה!"
"לא!" הוא צווח באימה.
"זה יכול להסביר למה הוא ניסה להימנע מלרפא את אלף…" מלמל גנבטר.
"א-אנא ממכם…"
הבטתי באוקטאי, בהבעת האימה על פניו, ולא האמנתי שהוא משקר. "מה אם באמת יש שד?"
אלף לא הסיר מבטו ממנו. "בין האפשרויות שאנו מותקפים על ידי שד מיתולוגי עתיק או שמכשף בוגדני הצליח להסתנן לשורותינו, מה נראה לך יותר סביר, כריסטופר?"
"יותר מדי דברים מוזרים קורים פה, מייג'ור. כל אחד מאיתנו זוכר דבר אחר, טורגן נעלם לנו-"
"אין שום טורגן!"
"זה בגלל שאתם לא זוכרים אותו!" אמרתי בכעס, "אני לא חושב שאנחנו יכולים לשלול את האפשרות הזו! אם יש שד אנחנו צריכים את כל הכוח העומד לרשותנו! וחמור מזה, אתה תהרוג אדם חף מפשע!"
הבטתי בגנבטר. אני מכיר אותו שנים, וידעתי מה הוא עומד לומר. "כריס צודק… יהיה מסוכן לשלול את האופציה הזו. הוא גם החובש היחיד בצוות, נזדקק לו אם נפגע מאיומים נוספים. ואל תשכח, מייג'ור, שבסופו של דבר הוא הציל את חייך."
"ועם כל זה," המשיך גנבטר, "יהיה גם מסוכן לשלול את האפשרות שמדובר בבוגד."
אלף שתק, חיוור ומזיע. "זה מגוחך לגמרי להאמין לסיפורים שלו. בחנתי אותו והוא נכשל. אני יודע שהוא משקר!"
"בשם אלוהים, אני לא בוגד…" ייבב אוקטאי.
"מה אם באמת אמרת לנו שיש תשעה קריסטלים?" שאלתי.
"זה לא סביר בעליל, לא הייתי מספר לכם את זה. וחוץ מזה, אף אחד מאיתנו לא זוכר שזה קרה."
"אוקטאי זוכר."
"כמה נוח שדווקא הוא היחיד שזוכר!"
"אני היחיד שזוכר את טורגן!" חשתי את ליבי הולם, את כאב הראש שלי מתגבר. "אוקטאי אמר שהמפלצת יכולה לשנות זכרונות. מה אם זיכרון השיחה שהוא מדבר עליה הושתל בראשו?"
עיניו של אוקטאי התרחבו. "כ-כן! זה… יכול להיות שז-זה מה שקרה!"
ידו של אלף רעדה. "מה אתם מציעים לעשות?"
גנבטר עיווה את פניו, שפתו משוכה כלפי מטה. זיהיתי את ההבעה הזו. כך הוא נראה כשהוא עמד לומר דבר מה שאינו שלם איתו.
"אפשר לקשור אותו ולהשאיר אותו כאן," מיהרתי לומר, "אחרי שנאסוף את הקריסטל נוכל לחזור לקחת אותו ולהעמיד אותו למשפט."
"אי אפשר לכסות את כל האפשרויות," אמר גנבטר, "אם הוא מכשף רב עוצמה מספיק בכדי לשחק במוחותינו יהיה מסוכן להשאיר אותו בחיים. אך אם השד הזה באמת קיים, תהייה זו טעות חמורה להרוג אותו."
אלף קפא במקומו, הרעד בגופו גובר. "אני… אני לא יכול לסמוך על האיש הזה…"
עיניו של אוקטאי התרוצצו בחוריהן. הוא לחש, מתחנן, "בבקשה, בבקשה… אתם חייבים להאמין לי… זה השד… זה דורסמג' חונביש…"
"אני… מצטער…"
ובאותו רגע כאב כה חזק פילח את ראשי, עד שצעקתי ונפלתי על ברכיי. בזווית עיני ראיתי את גנבטר ומייג'ור אלף נופלים על הקרקע, מחזיקים את ראשם בידם.
אוקטאי הסתובב והחל ללכת לכיוון ממנו באנו, נעלם לאט בעלטה. אז זה היה הוא, אחרי הכל…
קול נפץ נשמע מאחורי, ואוקטאי נפל על הארץ. כאב הראש הנוראי נחלש בבת אחת, ומצאתי את עצמי מתנשף, דמעות יורדות מעיניי ופי מרייר ללא שליטה. הסתכלתי לאחור. גנבטר החזיק את אקדחו, עשן עולה מן הקנה.
"אמרתי לכם… אמרתי לכם שהוא בוגד…" התנשף אלף.
גנבטר התנשם, הבעת כאב על פניו והוא מעסה את רקותיו. "אני לא חושב שזה היה הוא," הוא אמר, "גם הוא החזיק את ראשו."
אלף הביט בו, תערובת של בלבול וסבל על פניו. "אז למה עשית את זה?"
נזכרתי איך לפני כמה שנים ביקרתי אותו בבית החולים, אחרי שנפצע במבצע החילוץ של גנרל אוּכְסֵן. הקשר עם צוותו נותק, הוא ניסה להוביל את הפריצה על דעת עצמו ואוכסן נהרג. הנהלים ברורים, אמרתי לו. למה לא חיכית לפקודה?
הוא בהה אל מחוץ לחלון חדרו. "לפעמים צריך להגיע להחלטה."
האמת היא שעכשיו אני לא בטוח אם הזיכרון הזה באמת קרה.

****************************************************************************************************

"זה אמור להיות כאן" לחש גנבטר.
הדלת שמולנו הייתה מרוסקת, נוטה על צידה. הלפיד האחרון שנשאר לנו עמד לדעוך, להיעלם ולהשאיר אותנו בעלטה מוחלטת. רגליי הרועדות איימו לשתק אותי, וראשי הכואב מילא את ליבי באימה. גנבטר העיף לעברנו מבט ואז נכנס בפתח. במאמץ רב נכנסתי אחריו, ואלף מיהר אחרי.
הצחנה במקום הייתה מחרידה, אך לא הייתה זו צחנה של גופות אדם מרקיבות. היה זה ריח אחר, חזק ומבחיל, כאילו המערה הייתה מלאה בראשי דגים וביצים סרוחות ומקולקלות. אור הלפיד לא הספיק כדי להאיר את כל החלל, והאפלה עטפה אותנו כמעט מכל עבר. מקור האור היחיד עמד במרחק מאיתנו, בצדו הרחוק של האולם. שם, על מעין מעמד גבוה, היה מוצב הקריסטל המגן. אור זוהר, ירוק כאזמרגד, נגה מהקריסטל בפעימות קצובות ואיטיות, כאילו היה זה לב חי. האור הירוק הבליח ונעלם, מאיר את המערה לרגע, דועך ונותן לאפלה להתפשט ואז שב ומאיר אותה מחדש. ובכל פעימת אור כזו נחשף מחדש מראה מחריד כל כך, שלא נראה לי שאשכח אותו לעולם.
בהתחלה לא הבנתי מה אני רואה. קיר המערה מאחורי הקריסטל היה מכוסה במאות בועות ריריות ושקופות, כמו זיעה קרה המכסה את מצחו של הנידון למוות. צורתם לא הייתה בדיוק כדורית, משהו בה היה מעוות, ובכל בועה כזו צף מוח אנושי טרי, מכוסה בדם, נראה כמעט חי. לחלק מהמוחות עוד היו מחוברות עיניים.
"בשם אלוהים…" מלמל אלף, מוכה אימה. אפילו גנבטר נראה מפוחד. "בואו ניקח את הקריסטל ונסתלק מפה" הוא אמר והחל לצעוד לכיוונו. מיהרתי אחריו. לא רציתי לדעת איזה יצור ביעותים מסוגל לעשות דבר שכזה.
ואז שמעתי דפיקות.
צעדים מהירים, זריזים, כמו מרבה רגליים ענקי השועט לכיווננו, ולפני שאפילו הספקתי להסתובב שמעתי את אלף צורח באימה, ואז בייסורים כשמשהו פילח את בשרו. כשהסתובבתי לראות ידעתי שלא אהייה שפוי שוב לעולם.
הלפיד נשמט מידו על הרצפה, מרצד בהבהובי אור אחרונים. מעליו לאורו הכתמתם ריחף מייג'ור אלף, ידיו שמוטות לצידי גופו, פיו פעור וראשו שמוט לאחור, פניו קפואות באימה, עיניו כבויות. משהו שנראה כמו חרב ארוכה וגדולה הגיח מהעלטה, פילח את חזהו ויצא דרך גבו. יד גדולה אחזה בו, מרימה אותו באוויר. פעימת אור ירוקה הגיחה, חושפת את הזוועה הנוראה ביותר שראיתי בחיי. המפלצת הייתה ענקית, גדולה פי שלוש מבן אדם. ראשה היה דומה לראשו של זבוב, עיניה אדומות וענקיות. קרקפתה הייתה מעין בועה שקופה, ובתוכה נראה מוח ענקי בעל אונות רבות. מתוך גפת הפה של היצור יצאו עשרות לשונות בשרניות, כמו תולעים אדומות, ובקצותיהן ניבים משוננים. גופה היה ארוך ואפרורי, בעל שמונה זרועות. שתי הזרועות הקדמיות היו ארוכות במיוחד והסתיימו במעין מסורים, משוננים ומגואלים בדם. שש הזרועות האחרות נראו כזרועות אנושיות, חסונות, אצבעותיהן מסתיימות בטופרים שחורים ומעוקלים. היא עמדה על ארבע הזרועות האחוריות, וגופה הסתיים בזנב ארוך, עוקץ בקצהו, כזנבו של עקרב. על בטנה התחתונה היו ארבעה פיות עגולים מלאים בשיניים חדות, טורפות, ריר שקוף זב מהן. המפלצת השליכה בתנועה חדה את גופתו של אלף, האור נמוג והיא נעלמה בעלטה עוד לפני ששמעתי הגוף פוגע בקרקע.
"ברח!" צעק גנבטר.
התחלתי לרוץ לכיוון הקריסטל, מקור האור היחיד שראיתי. הדפיקות מאחורי הלכו והתקרבו, ליבי פעם במהירות מטורפת שלא ידעתי שאפשרית. אור שוב בקע מהקריסטל, וראיתי מולי את גנבטר, מחזיק באקדחו מכוון אלי. מתוך אינסטינקט שיניתי כיוון, וגנבטר לחץ על ההדק. צווחה מחרידה נשמעה מאחורי, והאור כבה שוב, משאיר אותי בחשכה. שלפתי את אקדחי תוך כדי תנועה, שמעתי את גנבטר רץ במרחק ממני, אך לא שמעתי עוד את צעדיו המחרידים של היצור. הקריסטל נעלם פתאום, כאילו כבה, מותיר אותי בחושך המוחלט, הקדום מכל בריאה. "גנבטר?…" פעימת אור ירוק מילאה את המערה, אך כל מה שראיתי היה צילה הענקי של המפלצת שעמדה מולי. שאגה מחרידה ובלתי ניתנת לתיאור בקעה ממנה, והיא תפסה אותי בזרועותיה, טופריה ננעצים בבשרי. צרחתי ללא שליטה, האימה ממלאת אותי, נקלטת בכל חושיי ומחלחלת לכל תא עצב בגופי. לשונותיה התלפפו סביבי, הניבים שבקצותיהן ננעצים בראשי, ובבת אחת צללתי אל האפלה.
"….כן… נהדר… כמה נהדר!…. הזכרונות שלכם ישביעו אותי במשך מאות שנים!"
לא… ניסיתי להתנגד, לבעוט ברגליי, אך לא הצלחתי להגיע אליהן. צחוקה המבחיל של המפלצת הדהד במוחי. "אתה אפילו לא תולעת בשבילי, יצור עלוב. אין ליישות נחותה כמוך שום ערך… מלבד מזון עבורי…"
תחושה מוזרה מילאה אותי, כאילו אני… מתרוקן. זה הסוף… וברגעיי האחרונים ניסיתי לחזור אל סרנאי אהובתי, ואל בננו שעוד לא נולד. יכולתי לראות אותו בעיניי רוחי, שערו חום כשלי ועיניו חומות כשלה. ראיתי אותו הולך בפעם הראשונה, צוחק, קורא לי אבא… גדל להיות ילד יפה כל כך. זה היה כמעט אמיתי.
"זה לא אמיתי. הפסק עם זה!"
חשתי את אחיזתו בי נחלשת, את עצמוּתי חוזרת למלא אותי. חייבים להתרכז במה שלא רוצים לשכוח! קולו של אוקטאי הדהד בי. צללתי אל העתיד, מתמקד בו, נאחז בו, הופך אותו לכל עולמי. ראיתי את שלושתינו הולכים לפארק השעשועים, חוגגים את השנה החדשה. וכל זה היה אמיתי.
"זה לא אמיתי!!!"
זה כן אמיתי! זה מי שאני!!!
ופתאום נפלתי באוויר ונחבטתי בקרקע, גל כאב חולף דרך כתפי. מעלי גהר היצור, צורח בייסורים שהדהדו בכל רחבי המערה. שמעתי קול נפץ מאחורי, ואחת מעיניו האדומות של היצור התפוצצה, תוכנה צונח עלי.
"תחזור לגיהנום ממנו באת, יצור ארור!" צרח גנבטר. הוא ירה פעם נוספת, והכדור פילח את מוחו של השד, מפוצץ את הבועה הרירית שעטפה אותו. דורסמג' חונביש צווח בפעם האחרונה, והתמוטט צעדים ספורים ממני.
התרוממתי לישיבה, מתנשף בהלם. לא האמנתי שאני בחיים. גנבטר הופיע לצידי וטפח על כתפי. הוא הוציא מימייה והושיט לי אותה. "אני לא יודע מה עשית שם, אבל זה עבד."
פתחתי את המימיה בידיים רועדות. "מ… מה קרה?"
"קיוויתי שאתה תגיד לי. ראיתי את היצור לוכד אותך, מקרב אותך אל פיו ונעלם בעלטה. הוא היה מהיר, הייתי בטוח שאתה גמור. אבל כשהקריסטל האיר שוב ראיתי שהוא פשוט עומד במקום ורועד."
גל קור שטף את גופי. רציתי לשכוח את שעבר עלי.
"טוב. הגיע הזמן לסיים את זה." האור הירוק נגה, וראיתי את גנבטר מכוון את אקדחו אל הקריסטל המגן. הוא מתח את פטיש האקדח.
"לא!" גייסתי את כל כוחותיי והדפתי אותו במשקל גופי. הכדור נפלט מהאקדח בקול נפץ, וכשגנבטר נפל האקדח התעופף הרחק מידו. הוא ניסה לזחול אליו אך אחזתי בשתי רגליו.
"השתגעת?!" הוא צעק, מביט בי בהלם.
"מה אתה עושה?!" צעקתי.
גנבטר בעט בחזי והדף אותי הצידה, מתקדם לאקדחו. כשהתגלגלתי ממנו ידי פגעה במשהו. האקדח שלי. "אל תזוז!" צרחתי ויריתי באוויר מעל ראשו.
גנבטר נעצר והסתובב. הוא לא הספיק להגיע לאקדח.
"למה אתה מנסה להרוס את הקריסטל המגן?" שאלתי.
"הקריסטל המגן?…" עיניו של גנבטר התרחבו באימה. "זה… זה לא קריסטל מגן. האזמרגד הזה הוא ליבה הפועם של המפלצת. אם לא נשמיד אותו היא תחזור. אלוהים, בשביל זה באנו הנה…"
"על מה אתה מדבר, גנבטר?…" חשתי את ליבי מחסיר פעימה. זה לא ייתכן… זה פשוט לא ייתכן…
"אני לא יודע מה היצור הזה שתל בראש שלך, אבל אתה חייב לצאת מזה, אתה מבין?"
ידי רעדה ללא שליטה. "גנבטר… בלי הקריסטל הזה אנחנו נפסיד במלחמה…"
"אין שום מלחמה! זה הכל זכרונות שקריים שהוא שתל במוח שלך!"
התחלתי לאבד תחושה בכל עורי. מה שהוא אומר זה… זה פשוט לא סביר.
"אתה חייב להאמין לי, אוּלְגַן!"
הבטתי אל תוך עיניו, אימה קרה חולפת בי. "קוראים לי כריסטופר…"
גנבטר נעץ בי מבט, עיניו רחבות. "אאאאאאאאאאאאאאאאאאהההההההההרררררררררררר!!!!"
צרחתו שיתקה אותי לשבריר שניה, והוא ניצל זאת. הוא התגלגל על צדו והחל לרוץ לכיוון הקריסטל.
"גנבטר, עצור!" צרחתי. אך הוא לא עצר. כיוונתי אליו את האקדח.
קול נפץ נשמע, וגנבטר צנח על הארץ. שקט מחריד נפל במערה.
קמתי ודידתי לכיוונו. הוא היה במרחק צעדים ספורים מלהשלים את מה שחשב למשימתו. הורדתי את הקריסטל המגן מהמעמד והחזקתי אותו בידיים רועדות, פעימותיו עוד מאירות את המערה. הבטתי מטה. גנבטר היה חברי הטוב ביותר, אך גורלה של מוג'-אולסין היה מונח על הכף. אני יודע שעשיתי את הדבר הנכון.