289 אלי בר־יהלום – אני רוצה לעוף

אני רוצה לעוף

א
הקינג'ירית האחרונה ניגשה בצעדים מהוססים לשידה, הנחיתה את המשקפיים מהמצח אל האף, שלפה ביד שמאל מחברת ריקה, החזירה את המשקפיים אל המצח, הסתובבה חזרה, במאמצים רבים ייצבה את עצמה מהסחרחורת שאחרי הסיבוב, צעדה לאט לאט אל שולחן הכתיבה, אחזה בכוח ביד ימין במשענת הכורסה, ובנפילה חופשית התרסקה אל תוך הרוך האורתופדי של הכריות.
הקינג'ירית האחרונה התנשפה, מתאוששת לאיטה מהמסע הקשה; אז שוב הסירה את המשקפיים, פתחה את המחברת וכתבה באותיות שאיש מלבדה לא זכר: "המלך חַ'אנְבּוֹ והאוצר שמעל לעננים. סיפור אגדה מקורי מאת אוֹשִירִיט".
במסמכים קראו לה אליזבת, כמובן, וכך כינו אותה הרופאים, האחיות, הנכדים… בעצם, היא חשבה, אף אחד מהנכדים כבר לא בחיים. הנינים, בני הנינים, נכדי הנינים. ניני הנינים. אליזבת. סבתא ליזה. אבל היא עוד זוכרת את השם שנשאה בילדותה, בנעוריה בגבעות קינג'אר: עם הארנבים ארוכי-הרגליים שניגשו להתלטף בין שיחי הטיגְ'עה סגולי-הפרח, היכן שסבא חַקְֿק'וֹ בנה לה נדנדה.
"בממלכה לא-נודעת חי לו מלך ושמו ח'אנבו, שאהב להביט בשמיים. לפעמים היה מסתכל בהם ובעינו צצה דמעה. אז כל היועצים וחכמי החצר, ובראשם שר השמחה, שהיה פקיד גבוה הממונה על כך שהמלך לעולם לא יהיה עצוב, היו באים אליו ואומרים: אדוני המלך! הרי אתה שולט על כל שבעה קצות האדמה, ואין בעולם שליט אדיר ממך. מדוע נפלו פניך, אדוני?"
זה לא סיפור עם קינג'ירי, באמת שזה לא. גם הממלכה, גם המלך, גם שר-השמחה – כל זה פרי דמיונה של אושיריט. גם העלילה, כשהיא סוף סוף תמציא אותה עד הסוף. אבל השפה – השפה היא קינג'ירית. שבעה קצות האדמה – כי כך אומרים אצלנו. ו"נפלו פניך" – מה שכתוב עכשיו על הדף הוא "דְּמֶן-סִי אֶדֶכּ", "הפנים שלך היכו שורש". כי כך אומרים אצלנו. היו אומרים.
היא כותבת בעט-טוש כחול שנועד לכתוב אנגלית וצרפתית וסינית, אבל האלף-בית שלה הוא מסולסל ומקושקש ועתיק ויש בו שבעים ותשע אותיות, כי אחרת איך נבדיל בין ק ל-קֿ ל-ק' ל-כּ ול-כּֿ. איש מלבדה לא מכיר יותר את הכתב הזה. הילדים לא רצו. הנכדים לא הספיקו. הנינים לא שאלו.
"טיפש שכמוך, שר-השמחה – כך ענה המלך ח'אנבו. – על האדמה אני שולט, ואילו השמיים רחוקים ממני ואין לי דרך להגיע לשם. שווה בנפשך, הו שר-השמחה, אלו אוצרות אדירים חבויים שם, בשמיים: הרי אפילו השמש עצמה עשויה זהב טהור!"
אושיריט נעצרה. שלושה קולות דיברו בתוכה.
את כותבת כבר חמש דקות, אושיריט, אמר הקול הראשון. הקשיבי לגב שלך – הוא עדיין לא כואב, אבל עוד רגע הכאב יהיה בלתי-נסבל. עינייך מתעייפות מהר. בואי למיטה. תמשיכי מחר. אם, כמובן, – – –
אַת הקינג'ירית האחרונה, אושיריט, אמר הקול השני. למי בדיוק את כותבת אגדות? לעצמך?
(לכי למיטה, הוסיף הקול הראשון. סיפורים לעצמך תוכלי לספר גם שם, והגב יכאב פחות).
מה יקרה הלאה עם המלך שלי, שאל הקול השלישי. לאן ילך.
אושיריט החליטה שהקול השלישי יהיה הקול שלה. ובכן…
"אדוני המלך! – הכריז שר-השמחה. ברשותך, נתפור כדור גדול מעורות של בהמות. אלף ומאתיים בהמות נשחוט היום, את בשרן נצלה ברצועות ארוכות ונגיש לארוחת הערב המלכותית, בקרניהן נקשט את גדר הארמון ומעורותיהן נתפור כדור גדול. במדורה גדולה נחמם את האוויר שבכדור ואז יוכל להתרומם אל השמיים, ואתה, אדוני המלך, תוכל לעוף איתו אל-על."
אושיריט נאנחה כשנזכרה ברצועות-הבקר הארוכות והדקות, טְעַלוֹק-אִין, שהיו הגדולים מכינים בימי החג הקיציים בגבעות קינג'אר, כשאפשר היה לאכול בשר בשפע. המלך וממלכתו הם פרי דמיונה, אך המאכלים שהם אוכלים הם מאכלי ילדותה הנעלמת.
"יהי כן, הסכים המלך. אותו ערב חגיגה גדולה הייתה לכל הממלכה, וגם העניים – לפחות אלה שהתמזל מזלם והיו ביום ההוא בעיר הבירה – יכלו לגשת אל שולחן המלך ולקבל מנת-בשר, אולי הראשונה בחייהם. ומעורותיהן של אלף ומאתיים בהמות נתפר כדור פורח לתפארת, ומדורה גדולה חיממה את האוויר בתוכו והפריחה אותו למרום.
חבל גדול חיבר בין הכדור לאחד מעמודי הארמון, כדי שלא יעוף לפני הזמן, וערסל יפה ומהודר נתלה מתחת לכדור, שיהיה למלך נוח לחפש בשמיים את האוצרות שעליהם חלם."
הקינג'ירית האחרונה לפתע הנידה את ראשה בחוסר שביעות רצון. כדור פורח! היא לא מספרת סיפור הסטורי על האחים מונגולפייה. מה לילדי קינג'יר ולכדורים פורחים? רטנה בטרם נזכרה שאין יותר ילדי קינג'יר, שגבעות קינג'אר ריקות מאדם ורק הארנבות ארוכות-הרגליים מקפצות עוד בין שיחי הטיג'עה סגולי-הפרח, והרוח מטלטלת לידם נדנדה ריקה.
גם אם אין לי קוראים, הספר צריך להיות אמיתי, אמרה. האגדה חייבת להיות אגדה. בקו אלכסוני ישר להפליא היא מחקה את הפסקאות האחרונות מכתב-היד, ואז שבה לכתוב.
"אדוני המלך! – הכריז שר-השמחה. כידוע לך, על ענפיו של עץ-הנפילים מקננת ציפור הגַ'מְס, שמוטת כנפיה יכולה לכסות את גג הארמון. ברשותך, נתפוס ציפור כזאת ונמסור לסייסי-הארמון, שילמדו אותה לעוף עם אוכף ורתמה כאחד הסוסים. אז, אם יהיה רצונך, תעוף על גבי הציפור ותמריא אל-על."
דרך החלון בחדר רואים רק את החצר הפנימית, ושם יתר הדיירים, רובם בכסאות גלגלים, כמעט כולם מעורפלי-הכרה, עם עובדים סיעודיים צמודים… היא חייכה: כמו שרי-שמחה פרטיים המוצמדים אליהם. כל אחד מלך. כל אחת מלכה.
" יהי כן, הסכים המלך. אותו ערב חגיגה גדולה הייתה לכל הממלכה: אלף ומאתיים בהמות נשחטו, וגם העניים – לפחות אלה שהתמזל מזלם והיו ביום ההוא בעיר הבירה – יכלו לגשת אל שולחן המלך ולקבל מנת-בשר, אולי הראשונה בחייהם. מעורותיהן של אלף ומאתיים הבהמות נתפרו שריונות חדשים לשומרי הממלכה, ואילו הקרביים נאספו בשקים מיוחדים – לשמש כפתיון עבור ציפור הג'מס הענקית. סמי-שינה עורבבו בין הקרביים, והפתיון הובא למרגלות עץ-הנפילים. כאשר ציפור הג'מס ירדה לנקר את הבשר, חדר לגופה סם-השינה והיא נרדמה. אז קפצו מן המארב אלף ומאתיים ציידים, עטפו את הציפור הרדומה בחבלים ורשתות והביאו אל אולם ענקי באורוות המלך."
לא הייתה באגדות הקינג'יריות ציפור ענקית בשם ג'מס, אושיריט המציאה אותה מלבה. היו ארנבי-ענק שקפצו מקצה העולם ועד קצהו, וכך בשבע קפיצות ביקרו בשבעה קצוות תבל. מי שרכב על גב הארנב יכול היה להגיע לאן שירצה. היה גם מִלְרַמְפּ, יצור בגודל של הר עם שתי רגלי אדם, ארבע ידי קוף וראש מטופש של צבוֹע: מי שהצליח לרמות אותו – וזה לא קשה – היה יכול לבקש ממנו שיזרוק אותו עד השמיים, והמִלְרַמְפּ, שתמיד מקיים הבטחות, היה מרים את הגיבור בכף היד ובלי מאמץ מקפיץ אותו למרום. הייתה גם נִיסָה-גוּעוּ, פיית-הנחל אוהבת-המשחקים. מי שהפסיד לה, היה מאבד עשרים חִ'יק' ממשקלו, ומי שניצח, היה מקבל עשרים. בגבעות קינג'אר הכבדים יותר זכו לכבוד רב יותר. אבל גיבור האגדה שסבתא סיפרה לאושיריט הפסיד לפייה בכוונה עשר פעמים, ועכשיו שָקַל פחות מכלום ויכול היה להמריא לשמיים כפי שחלם…
אושיריט, אמר לה קול פנימי (היא כבר הפסיקה לספור אותם). אם כבר אכפת לך מהשפה המתה שלך – למה שלא תרשמי את האגדות שסיפרו לך סבא וסבתא? את הרי יודעת שאף אחד חוץ ממך לא מכיר את הסיפור על שְכַּלְמִיט האמיצה, על סַבּרוֹח' הגאֶה ועל התאומים מֶמְסוֹ וסֶמְסוֹ! היית יכולה להציל את האגדות משיכחה, להשאיר אותן כמזכרת ממך ומעמך – אולי אפילו לתרגם אותן לשפה שבה מדברים ניני-נינייך; ואת מבזבזת את ימייך האחרונים על המצאת אגדות משלך – כאילו, את ברצינות חושבת שאת יודעת להמציא טוב יותר מכל דורות אבותייך?
שתוק, ענתה היא לקול. אלה לא ימיי האחרונים. אני לא אמות.
"כאשר התעוררה הציפור, אלף מאתיים סייסים ניסו לאלף אותה, אך היא לא נכנעה לאף אחד מהם. שמע המלך את קול ההמולה וחקר לפשר הדבר. כמה שרצה שר-השמחה לשמור על מצב-רוחו הטוב של אדוניו, לא העז לשקר לו. כך יצא שהמלך ציווה על כל הסייסים להסתלק ונכנס לבדו אל האולם שבו הייתה כלואה הציפור."
אושיריט העבירה עמוד. היה לה ברור שאם הציפור הענקית תיכנע למישהו, זה יהיה המלך. ואז, כשזה יקרה… אולי, שאלה את עצמה, אעשה דו-שיח בין המלך והציפור? הציפור תספר לו שאין שום אוצרות בשמיים, שהשמש לא עשויה מזהב אלא מאש בוערת ומסוכנת, שנוצות-הזנב שלה נשרפו כשהיא חלפה ליד השמש, שכדאי לו יותר להישאר בארמון ולשלוט על אוצרות אמיתיים ולא כאלה שבדה מליבו. ומה יענה לה המלך?
– גברתי, – אמר הרופא, – בקשר לאמא שלך…
– היא לא אמא, – אמרה האישה המבוגרת, נשענת על מקל. – היא סבתא-רבתא.
– באמת? – הרופא שלח בה מבט בוחן.
– היא ילדה את סבתא שלי כשהייתה בת שש-עשרה, סבתא ילדה את אמא כשהייתה בת שבע-עשרה ואמא ילדה אותי בגיל שמונה-עשרה, – אמרה האישה המבוגרת בזעף. – כך זה היה באותם הזמנים. – אני בת ששים ושמונה והיא… היא בת מאה ותשע עשרה.
– אני מבין, – הנהן הרופא, מגרש את המחשבה שהנינה נראית יותר מבוגרת מסבתא-רבתא שלה.
– אז מה רצית לשאול, דוקטור?
– להערכתנו היא צלולה לחלוטין וגם די עצמאית, אז אני די תוהה למה…
– עצמאית? – קטעה האישה המבוגרת את דבריו בלעג. – היא תלושה לחלוטין מהמציאות! תסתכל, תסתכל!
היא הראתה על המסך ששידר במעגל סגור. המצלמה קלטה בדיוק את המחברת הפתוחה, את עט-הטוש ביד המקומטת ואת הקו הארוך והמסולסל הנוצר ממש ברגע זה על הדף.
– אתה רואה את הקשקושים שלה?
– אבל, גברתי, – ענה הרופא בעדינות. – אליזבת מספרת לנו על זה הרבה. בילדותה, בקינג'יריה…
– נו באמת, דוקטור, – הפסיקה אותו האישה המבוגרת בקול מיואש. – לפחות תעיין במסמכים. סבתא ליזה נולדה כאן, בעיר הזאת. ואין כזה מקום בעולם – קינג'יריה. תלמד קצת גיאוגרפיה… דוקטור.
"הבנתי כל מה שאמרת, ענה המלך לציפור. אבל אני רוצה לעוף, כי אני רוצה לעוף."

ב
– אני מתכננת חתונה קינג'ירית, – סיפרה לוסי בדרך לחדר ההרצאות.
– רודולף הסכים? – הסתקרנה בֶלה.
– מה, בטח, – צחקה לוסי. – הוא הרבה יותר מתלהב ממני. הוא רוצה להחליף באופן רשמי את השם שלו.
– לְמה בדיוק? – שאל לואיס.
– ח'אנבו.
– הו-הו, המלך ח'אנבו והאוצר שמעבר לענן! – גיחכו בלה ולואיס.
– תצחקו-תצחקו, הוא אומר שאני האוצר, – הכריזה לוסי, ובקולה הייתה מידה של גאווה אמיתית.
– אבל איך זה יתבטא באופן מעשי? – התעניין לואיס. – כאילו, תלבשי סְג'וֹדִי, תרקדי עַמוֹ-עַמוֹ, מה?
– זה ברור, – הפטירה לוסי. – סג'ודי, עמו-עמו, רצועות טְעַלוֹק-אִין במנה העיקרית, פירורי קַ'חְד בתור קינוח, זה הכל בסיסי. אבל אני גם רוצה תכנים, נגיד, שנשחק טְרוֹקְנֶה.
– זה כשכולן מחליפות שמלות עם כולן? – שאלה בֶלה.
– בערך. זה הולך ככה: הכלה נכנסת למתחם בבגדים רגילים, יפים אבל רגילים.
– נָג'וֹ?
– למשל, נָג'וֹ. ואז לפני הטקס היא פושטת את הנג'ו ולובשת את הסְג'וֹדִי. אבל את הבגדים שהיו עליה, את הנָג'ו, הכלה מחביאה. אז מישהי מהחברות של הכלה צריכה מהר למצוא את בגדי הכלה, ללבוש אותם ולהשאיר במקום מוצנע את הבגדים המקוריים שלה. ואז כבר החברה הבאה תמצא את הבגדים האלה ותחליף, וכן הלאה וכן הלאה.
– מאיפה לקחת את זה? יש על זה טקסט? כאילו, של הגברת הזקנה? – התפלא לואיס.
– בטח! זה נקרא "איזו חתונה יפה הייתה שם". הסיפור השמיני בכרך ב'. הגברת הזקנה סיפרה, הדוקטור הטוב הקליט ורשם.
– ומה קורה עם האחרונה?
– איזו אחרונה?
– החברה האחרונה שמחליפה בגדים? היא מחביאה את הנָג'ו שלה, אבל אין מי ש…
-שקט! סטודנטים נכבדים, אני מפציר בכם: שקט עכשיו!
הפרופסור היה כל-כך להוט להשתיק את הכיתה, שנתקף צורך מיידי להטיח משהו בשולחן. כיוון שאגרופיו היו עדינים מדי, לקח את כרך ארבע מ"כתבי הקודש" – אוסף הטקסטים הקנוני – והשליך אותו ברעש מחריש אוזניים. בום!
– נְקִיט-גֶ'ה נֶטְכְּ, – פתח במבטא קינג'ירי מדוייק ואז עבר בכל זאת לשפה יותר מקובלת. – למקרה שלא הבינותם, פירושו: אני מתפלא מכולכם, או אולי מתבייש בכולכם, כי לפועל הזה יש שתי משמעויות בהתאם להקשר.
הוא לגם מכוס המים שעמדה על השולחן.
– הרי כולנו נמצאים כאן מתוך סיבה נכבדת אחת: אנו מאוחדים באהבה לשפה ולתרבות הקינג'ירית. כולנו מתלהבים יחדיו, סטודנטים נכבדים! אז מדוע להרעיש ולהפריע לשיעור עוד מראשיתו?
הכיתה מלמלה משהו. כיוון שכולם מלמלו בו-זמנית, לא ניתן היה להבין כלום. אולי היה שם "אנחנו לא מרעישים, זה מרוב התלהבות", "אנחנו מדברים רק על דברים קינג'יריים", "אנחנו מרעישים בקינג'ירית" (המשפט הזה, יש לציין, אכן נאמר בקינג'ירית) ועוד מיני תירוצים.
– נמצאת עמנו כאן היום כתבת מערוץ 4 הנכבד יחד עם צוות הצילום הנכבד שלה, שאתם יכולים לראות כאן, – המשיך הפרופסור. – היא החליטה לכבד את המחלקה שלנו בכתבת תחקיר המוקדשת לנו. כל מי שאינו רוצה שפניו יצולמו, נא לפנות לכתבת הנכבדת ולומר לה על כך.
אי לכך, ברשותכם האדיבה, השעה הראשונה אצלנו תוקדש לשאלותיה של האורחת הנכבדת שלנו, ואתם יכולים להיות בין העונים! בבקשה, גברתי.
העיתונאית דיברה. פניה כמעט לא נראו מבעד למשקפיים השחורים וכובע הקסקט, אך קולה נישא למרחוק.
– מדוע המחלקה ללשון ותרבות קינג'ירית נקראת על שם ד"ר מיכאל בק ולא על שם אליזבת לנג?
– איזו שאלה מקורית, – אמר הפרופסור בכנות. – מי מוכן לענות? לוסי?
לוסי השחרחורת קמה ופלטה במהירות:
– מאותה סיבה שהמחלקה לעברית לא קרויה על שם משה רבנו.
הפרופסור מחא כף.
– כל הכבוד, לוסי, – אמר. – גם המחלקה לספרות יוון לא נושאת את שם הומרוס! הגברת הזקנה, אושיריט, או אליזבת לנג, אם את מתעקשת – זאת דמות-אדירים, האחרונה שדיברה קינג'ירית כשפת-אם לפני תקופתנו, עכשיו כבר יש רבים, אבל זה משהו אחר… היא גם כתבה ספרות מקורית בשפה הזאת, היא המופת והדוגמה שלנו לסגנון נכון… היא גם הייתה ספרייה חיה של פולקלור והווי ומיתולוגיה ומה לא. לקרוא על שמה את המחלקה פירושו להקטין את זכרה ולא להאדיר אותו. לעומת זאת, הדוקטור הטוב, כמו שאנחנו קוראים לו, שרוב שנות חייו בכלל לא היה בלשן או חוקר-תרבות אלא רופא גריאטר שלגמרי במקרה נתקל ב…
– הבנתי, תודה, – הפסיק אותו קולה של העיתונאית מהפינה. לא היה ברור אם תשובתו בכלל עניינה אותה. – כמה דוברי קינג'ירית יש בעולם היום?
– לואיס, אתה רוצה לענות? – החווה הפרופסור.
הסטודנט כהה-העור חייך למצלמות.
– יש לפחות שלושת אלפים משפחות שמגדלות את הילדים שלהם בקינג'ירית כשפת אם, ויש כמה עשרות סופרים ומשוררים שכותבים קינג'ירית. אני, בין השאר, פרסמתי כבר שני ספרים תחת שם-העט…
– איך כל האנשים האלה למדו את השפה? – העיתונאית בבירור לא רצתה לדעת תחת איזה שם לואיס כותב שירה.
– מ"כתבי הקודש", – ענה לואיס ושוב חייך. – הסיפורים של הגברת הזקנה, ההקלטות שלה, הפירושים והתרגומים של הדוקטור הטוב. כמובן, גם ספרי הלימוד שהמחלקה שלנו מוציאה.
– "כתבי הקודש" זה רק סלנג, – העיר הפרופסור. – השם הרשמי הוא "קינג'יר-זֶקְֿרֶח", "הקנון הקינג'ירי". הוא מכיל…
– ועדיין, פרופסור, – נשמע קולה הצורם של הכתבת מהפינה. – אני שומעת "כתבי קודש", השוואות למשה רבנו… האם יש כאן במחלקה אלמנט של כת?
– לא, גברת נכבדת. לא כת ולא דת. אנחנו… רגע, בלה, את רוצה לענות? בבקשה.
הבלונדינית נמוכת-הקומה קמה והסתובבה כך שהמצלמה תקלוט אותה בזווית מחמיאה.
– עם כל הכבוד לתחקיר שלך, אני חושבת שאת מחפשת פרובוקציות, – הטיחה בעיתונאית. – כל מדע זז קדימה, כי יש אנשים כשרוניים ונלהבים שממש בא להם על איזה שהוא תחום. בלי זה לא היינו מגיעים לירח. את חושבת שפיזיקה של טילים זו כת? או שרפואת לב זו כת? להם יש כתבי קודש משלהם, תאמיני לי. תנוחי!
העיתונאית נשארה בשקט עד שבלה התיישבה. רק לאחר מכן התאוששה ושבה לדבר.
– טוב. שאלה אחרונה, פרופסור. כתבת-תחקיר שהושמעה לאחרונה בערוץ שלנו חושפת ראיות שלפיהן כל קינג'יריה היא לא יותר מפרי המצאתה של אליזבת לנג. שמעתי כמה פקידים רמי־דרג שטענו בעקבות הכתבה שיש לסגור את המחלקה שלכם לאלתר. מה תגובתך?
הפרופסור הסתכל עליה בתמיהה, כאילו ראה ארנב ארך־רגליים. לרגע אחד שקט מוחלט השתרר בכיתה.
– גברתי הנכבדת, – אמר בפליאה. – אבל…. אבל…. מה זה בכלל משנה?
והסטודנטים, אחד אחד, פרצו בצחוק מתגלגל.