מותו של הרוצח
הרוצח שכב על מיטתו, מתהפך מצד לצד. את החדר הצפוף והמבולגן, שריח מחלה עמד בו, חיממה רק האח המופעלת בנפט, שבהעדר מנורה אמיתית כמו ניכסה לעצמה את תפקידה של הנפקדת, והאירה את החדר באור כתמתם וחמים. הרוצח שכב מתחת לשכבה עבה של שמיכות, עצמותיו אחוזות בצינה שהאח לא הצליחה לגרש, וצווארו הזיע מחום שלא האש יצרה.
אולם האדם הזקן, שגרונו ניחר על אף הנוזלים הרבים ששתה, ושראשו הלם על אף התחבושת הקרה שעליו, הוסיף לזוע בחוסר נחת הולך וגובר, ממלמל משפטים שאמר כבר פעמים רבות, וכאלו שהיה צריך לומר כבר מזמן אולם לא העז. סיוטים וזיכרונות רדפו אותו, גרועים באותה המידה, אבל הרוצח היה עודו מודע במידת מה לכך שיהיה עליו לדאוג לאח, פן תכבה. לדאוג לאח…
…
פטישו של השופט הכה כמעדר על סלע עקשן, ואחר דמם בית הדין. הרוצח ישב על דוכן הנאשמים, לבדו. כמו במשפטו הראשון, לא נאות איש להיות לו לסנגור, ורק חולצתו כיסתה את פניו ואת בושתו, מגינה עליו ממבטי השנאה של העדים והשופט. אלו בינתיים חדלו מצעקות הבוז והגידופים שבהם קיבלו את פניו כשנכנס, אזוק ומושפל, לאולם בית המשפט.
הוא ידע שהם שנאו אותו שנאה שמעבר למוות, ובכל זאת, הוא היה אחוז להט עז להשתחרר, לפגוש בה שוב…
הוא ידע שהוא חייב לערער. ומשעשה כן, ידע גם שזה יהיה יום מותו. הוא ידע לזהות את ניחוח המוות- אחרי הכל, הוא היה רוצח.
השופט כחכח בגרונו ואחר פתח- "התכנסנו כאן היום לדון בערעורו של רוצח." אמר, כמו לא היה הרוצח איתו באולם "בתום תקופת הצינון, ניתנה לך ארכה אחרונה לבטל את גזר הדין שנקבע לך במשפטך הראשון, בו נמצאת אשם בכל הסעיפים מלבד אחד, כולל תכנון וביצוע של רצח בנסיבות מחמירות, ניסיון לגזל ירושה, וכן במתן עדות שקר ובניסיון לפגיעה בהליכי המשפט. האם אתה מודה באלו?" הרוצח הרים את ראשו, אך לא חשף ולו טפח מפניו מכוסי החולצה.
"מודה" אמר הרוצח. אין טעם להתכחש לאמת, הוא כבר שיקר מספיק בחייו.
השופט שתק לרגע, אולי נושך את שפתו. התגובה הקרה הכעיסה אותו. "בנוסף," המשיך בניסיון לחזור לקולו היציב "החוק תובע ממני ליידע אותך שהתביעה מאשימה אותך בסעיף קשה נוסף בו לא הורשעת במשפטך הקודם בשל מחסור בראיות. כפי שידוע לך, הרשעה שכזו תוביל להחמרת עונשך וביצועו המיידי, ולביטול זכותך לערער." הרוצח הנהן באיטיות.
הוא ידע שלעולם לא יוותרו על ההאשמה הזו, והוא ידע מה תהיה תוצאתה הוודאית-מותו. אבל הוא לא פחד. אישה קנאית מחכה לו עוד מאז ריקודם הראשון, אישה שהוא היה מוכן להרוג עבורה. הוא השתוקק אליה כל-כך, לרגע דימה שהריח את ריחה. האם היא כבר הגיעה?האם היא פה באולם? היא הבטיחה לו שבבוא העת תגיע. הנה, הוא שומע את אוושות שמלותיה! קרובה, קרובה כל-כך…
הוא חייב לה עוד פעם אחת, אחרונה. זו הדרך היחידה להשתחרר מהתשוקה ההרסנית הזו, להיגאל.
הוא הזדקף, ולחש בדממה יחד עם השופט את דבריו "התביעה מבקשת להעניש את הנאשם," אמרו כגופה אחת "על פשעים כנגד האנושות"
…
מכרה הזהב השחור החל מתרוקן, ואיתו החלה האש באח להתעמעם-עודנה בוערת היטב, ואם זאת נראה כאילו תחת להאיר החלה מטילה צללים בכל החדר, מרקידה אותם בקצב להבותיה. על המיטה, הרוצח התכווץ בציפייה דרוכה, עודנו מתהפך, אולם חדל ממלמוליו. רק נשימותיו הרועדות הפרו את הדממה, ובקצה לשונו היבשה התנודדו שם ותחינה…
…
פעם נוספת הכה הפטיש, כמו זעקת קינה, והמשפט החל. התביעה העלתה את עדיה. הם כולם היו משפחה, ידע הרוצח, משפחתו של הנרצח. וכדרכו של עולם, הם ראו עצמם כקורבנותיו העיקריים של הרצח, ונחישותם לעשות צדק התגמדה רק לעומת זו של השופט.
ראשון עלה האב, ושטח את סיפור המעשה. הוא לא היה עד אמת, רק שני אנשים באולם נכחו בעת הרצח, והרוצח היה אחד מהם. ובכל זאת, היו דבריו אמת. הוא היה זה שמצא את הגופה, הוא זה שראה את הרוצח נמלט מזירת הפשע. הוא היה האדם האחרון במשפחה שדיבר אל הרוצח, והיו אלו מילות שנאה ואבל, שפצעו את ליבו של הרוצח כפי שמעולם לא ניפצע לב אדם קודם.
אולם הרוצח כבר שמע את המילים הללו, ולליבו המאובן והאבל, הן היו כמו רוח קרה, והם חלפו מעליו בדממה. רוח, אמר לעצמו, רק רוח.
האב ירד, ואחריו עלתה האם. גם היא לא הייתה עדת אמת. היא ביכתה את בנה, היא גינתה את הרוצח. היא לא חידשה דבר, אמר לעצמו הרוצח, אולם הוא לא היה אותו האדם. דמעות של אם חודרות עמוק, ובחלומותיו הן שחקו את ליבו המאובן לעפר. הרוצח התאמץ שלא לשקוע בזיכרונות. רק רוח, אמר לעצמו, רק רוח. אבל לב האבן שלו היה ואיננו, נותרה במקומו רק תהום, והרוח עברה מעליה, מעוררת בה הדים וקולות…
הוא זכר את הימים ההם, כשהיה צעיר, כשהיה תם, כשליבו היה חופשי מתשוקה כובלת. הוא זכר איך פגש בה לראשונה, איך התגרתה בו האישה שטרם ידע את שמה או את סכנותיה. הוא זכר עמק בתולי וריב גורלי, הוא זכר איך חזר כל יום אל זו שהבינה אותו טוב כל-כך, את דברי הפיתוי שלחשה באוזניו. הוא זכר ריקוד סוער, את הלמות ליבו ואת מחול איבריו, את התיאום המושלם, את האדרנלין שגעש בדמו…
והוא זכר את הדם הניגר על הרצפה, את אחיו הנופל מת, את נעוריו שתמו. הוא זכר איך זעק ובכה ביגונו, ביום בו גילה מה דרוש כדי לדעת את אהבתו…
הוא נתמלא חלחלה, אולם ליבו החסיר פעימה למחשבה שיפגוש בה שוב…
האם סיימה את דבריה וירדה מהדוכן. דמעה עמדה בעינו של הרוצח, אולם הוא עצר עצמו מלהגיב. על אף שחולצתו הסתירה אותה ממנו, שמע הרוצח את צעדיה, וידע שאימו כלל לא טרחה להביט בו בלכתה.
…
האש החלה דועכת, והחדר המחשיך החל מתקרר. רוח קרה נשבה מהחלון וטלטלה את הלהבה שכבר לא היה בה האון לעמוד זקוף. הרוצח התכווץ מקור תחת שמיכותיו, קפוץ כולו. צלקותיו ומפרקיו כאבו, שריריו וגידיו הזקנים מתוחים.
היא המתינה לו מעבר לפינה, הוא ידע, רובצת לפתחו, הוא רק צריך להצליח לצאת ממיטתו ויוכל לדעתה…הוא פחד ממנה והשתוקק אליה כמו שרק נערים וזקנים יכולים…
…
הבן עלה לדוכן המאשימים. הוא היה עד השקר הגדול מכולם, טרם נולד בעת הרצח. לו רצו הוריו, אזי לא ידע כלל שאי-פעם היו לו אחים, רוצחים או כבשים כאחד. אולם כדרכו של עולם בחרו הוריו ללמד אותו שנאה והוא בחר ללמוד, והוא היה התובע בסעיף הנורא מכולם.
והשופט רצה בניצחונו.
"בן-אדם זה שלפניכם" פתח האח "לא רצח רק את אחי. החלאה שלפניכם אחראי למות המונים, לדם וכאב, למלחמה ולרצח עם. במו ידיו נטל חיי אדם ותום, הכתים את ההיסטוריה ברשע. גבירותיי ורבותיי המושבעים, אני מאשים את האיש בפשעים כנגד האנושות. בשם כל משפחת האדם, בשם הקורבנות ויקיריהם, בשם אחי שנבצר ממנו להעיד כאן, אני מתחנן בפניכם, אל תבגדו בנרצח, אל תפרו את רצונו, אל תשחררו את הרוצח!"
המילים כאבו לרוצח, כאבו, כי הייתה זו האמת. אולם לא הייתה לילד הזה הזכות לדבר כך על אחיו. בשנאה, בנקמנות. הוא לא הבין. אף אחד לא הבין. לרגע, לא יכל עוד לעצרו בעצמו.
"השומר אחי אתה?" הוא הטיח, שובר את הדממה. המושבעים הופתעו. "את הירושה קיבלת, את אהבת הוריי שאהבוני לפניך. ילדיך חיים ונקברים באדמה שנועדה לילדיי, וילדיי מנודים ושנואים. מדוע בשם נקמה לא לך תוסיף לרדפני? הרי רק דבר אחד אני מבקש, להשתחרר מכבליי, נזק כבר לא אוכל לגרום. מי אתה שתחפש נקמה עבור אחי, שלא הכרתהו?אני הכרתיהו! את הכבש התם, את המטפל האוהב, נקמה לא הייתה דרכו…"
מילותיו דעכו בפיו, הוא פחד שהרחיק לכת. אבל הרצון להשתחרר מכלאו בער בו. כל כך הרבה זמן כלוא, כלוא בביתו שלו, והיא? היא תמיד על מפתן דלתו, קוראת לו, מפתה, לוחשת לו לשלוח יד ולברוח. אבל הוא חיכה, ועכשיו…עכשיו יחלץ.
כעס היה כעת בקולו של הבן. "באיזו זכות תדבר, רוצח?הצדק לצידי. התוכל להכחיש שאתה הוא האחראי למותם של אינספור?שאתה הוא ראש וראשון לרוצחים והצוררים?התוכל להכחיש שאתה בושה לכל משפחות האדם?". הלחשושים גברו, אולם עוצמתם פחתה. הקהל היה שרוי בבלבול ניכר. לרגע אחז ספק בלב הרוצח, אולם הכעס הציף אותו, דוחק את ההיגיון הצידה, כמו אז, כשהעבירה אותו התשוקה על דעתו. זה עכשיו או לעולם הוא ידע, לוקח נשימה עמוקה. כעת זיהה את ריח הבושם בברור.
"לא, אחי. לא תוסיף לדבר על אשר לא תבין. דיברתם מספיק, שונאיי, ועכשיו אדבר אני. כל אשר אמרתם אמת הוא. את אחי רצחתי, הבאתי מוות בכל אשר הלכתי, הולדתי שנאה לעולם. אולם גלות נצח הטלתם עליי, ולא בזכות. דם רב זרם תחת הגשר מאז אותו היום, ואני איני הרוצח שהייתי בעבר. אתם מאשימים אותי האשמות קשות, אך המוסר והצדק לצידי כעת. כבוד השופט, אומנם פשעים ביצעתי, אך אני עודני בן אדם, ויש לי זכות לומר להגנתי. כבודו, אני דורש לעלות לדוכן העדים".
ואז שקט. דממה קצרה השתררה באולם, ארוכה ברגע אחד ,קריטי, מהצפוי. ואז, בקול התנשפות דקה, לחש השופט כמי שקפאו השד "אני מזמן לדוכן הנאשמים" אמר, וקולו נסדק "את קין בן אדם".
…
חיי האח הלכו והתקרבו לקיצם. רק להבה קטנה נותרה לבעור, מידי פעם מצליחה לעזור כוח ולגדול מעט, ואחר שבה ומתכווצת עוד יותר, מתקרבת לקיצה. רוח פרצים נשבה כעת, קולה השורק ממלא את החדר ומחניק את גסיסת האח. קצוות השמיכות זעו ברוח, ומתחת לכל אלו רעד קין, דמעות מאיימות לזלוג מעיניו. הוא חשב על האח. למרות שרק שמץ של אור וחום נותר, זה כל שהיה דרוש. האח חשב הרוצח רק ניצוץ של חום…
…
פטישו של השופט הרעים שלוש פעמים, כמו לחי חמור על גולגולת. הרוצח צעד לדוכן העדים, יודע את הדרך גם בלי לראותה. כעת זה מתחיל, אמר לעצמו, כל שדרוש הוא ניצוץ. הוא הגיע לראש המדרגות, כעת ידע שהשופט נמצא משמאלו. הוא הריח אותה, הריח אותה בחוזקה. השופט ידע אותה פעם, הוא ידע. השופט היה זה שלקח את בתוליה של אהבתו. זה כאב לו, אבל הוא לא נטר טינה. הוא כבר השאיר את הקנאה מאחור.
קין נעמד מאחורי הדוכן, מניח ידיו על המקום בו הניחן במשפטו הקודם, מגואלות בדם אחיו. זה הרגע, הוא ידע, היא צופה בו. אם יצליח, יתמסר בעוד זמן קצר לזרועותיה הקרות, לנשיקתה המכאיבה מרוב תשוקה.
מסביבו, האולם געש בדממה של מתח, הנפשות נעות בחוסר נחת, קרועות בין מחאה לציות. משעלה על הדוכן השתהה לרגע, פיו פתוח אך המילים טרם זורמות, ואחר פתח ואמר "אמת דיברתם, רוצח אני, אבי השנאה, מביא המוות לעולם." מלמולי הסכמה עברו בקהל, אולם נראה שהשופט המתוח היה חסר סבלנות לחלוטין, ומכה פראית יחידה של הפטיש השתיקה את הקהל שוב. "משפחת האדם, אני הוא קין, בנכם הבוגד, המנודה, הראשון לעבוד את האדמה והראשון להרוג אדם" קריאות בוז עלו מהנוכחים, והשופט הרעים בקולו המת "שקט, דממת מוות בבית הדין!".
קין לא השתהה והמשיך בדבריו. רגליו רעדו, שריריו התכווצו, קור אחז בעצמותיו.
"אני הוא קין שפתח מסורת של רצח, שהסיט את בני האדם זה כנגד זה. אני הוא קין שהפך אדמה לסיבה להרג, אני הוא אביה של השנאה." "גלות נצח!נידוי!" זעקו הנפשות מהקהל, כל עינוי שהוא מלבד אחד. מלבד מוות.
"אין לי אלא להודות, הקנאה שלטה בי, משפחתי היקרה, עשיתי את הנוראה בטעויות" אמר, דמעות מתחילות לנבוע בעיניו המכוסות. "כל חיי שילמתי על הקנאה, על הטעות. נידוי, התכחשות, אהבתי שאבדה לי. שילמתי על הרצח, על השקרים." הקהל החל משתתק, מקשיב לרוצח המתוודה, שמץ של סיפוק מהשפלתו העצמית החל לחלחל לליבם.
"באין דרך להענישני מספיק, גזרתם עליי את הקללה הנוראה מכולן-גלות נצח, לא לפגוש לעולם עוד את משפחתי, את אחי." ליבו פעם כעת לאט ובחוזקה, מלא פחד וכעס ואהבה אבודה. "גזלתם ממני" אמר, הבכי התגנב לקולו ואחר חנק אותו בהפתעה. "את אהבתי, את היכולת להתייחד עם משפחתי לאחר המוות. גזלתם ממני את קץ העינוי….את המוות, את המחילה" הוא פרץ בבכי, והקהל שותק, לא יודע כיצד להגיב לאנושיות שבאויב, אף-על פי שמי כמוהם ידע שבן אדם הוא.
רגע אחד נמשכה המבוכה, ואחר הספיג דמעותיו בחולצתו.
"וזה הגיע לי, הכאב והסבל, היה זה נחוץ. לא די היה בגלות לו ידעתי שהמוות מחכה לי, לו ידעתי שאוכל לקחת את נפשי ולמות מוות טרגי, כמו גיבור בסיפורים. לא כך הייתי לומד." הקהל השתתק כעת, מרותק לסיפור, ורק קול דק, חרישי, של נשימות כאובות, נשמע ברקע-השופט, ואוושת השמלות.
"וכך עברתי בעולם, זועם, כואב. מנותק מאהבתי, קרוב, נוגע, אך לא שם, נע ונד על פניה. תחילה חלמתי על נקמה, טרם נרפאתי מהקנאה. אבל השנים חלפו, וסביבי הופיעו דודניי, ובני דודניי ובניהם. תחילה, אני מוכרח להודות, זממתי לנקום דרכם, קינאה חדשה מילאני. אולם השנים חלפו, ואני ראיתי את השלכות מעשי, והבנתי שכבר פגעתי בהם. השנאה שהבאתי לא פגה. דור אחר דור, משפחה אחר משפחה, גוי אחר גוי. הנקמה, השנאה, התשוקה למוות, לכוח להשיב אל העפר. ונתייסרתי. הבנתי איזה נזק עשיתי, ובכל פעם שכמעט סלחתי לעצמי מת חף מפשע נוסף, ושלח אותי לגיהנום חדש של ייסורי מצפון." בקהל, נשמעו לחישות הסכמה. "כולכם חוויתם זאת. אחרי הכל, כולכם כבר מתים. כולכם ביליתם ימים ולילות של פחד מהקץ, ולבסוף הוא הגיע. האם היה המוות כל-כך מפחיד לבני האדם לולא ידעו שהמוות הראשון היה נורא כל-כך? האם לא הפכתי כל מוות לרצח? אולי. יש צדק בטענתכם, פושע מלחמה אני, נגד האנושות פשעתי. אך באתי לכאן כדי לשנות.
דווקא הרוצח, דווקא קין, זה שלא ידע את המוות. דורות נדדתי, זקן ושפוף קומה, דועך אבל חי. ייעצתי במסתרים לאנשים לסלוח. לחשתי לאוזניהם שלום, אהבה, שכחה. אולם הם הוסיפו לזכור, הוסיפו לפחד מהמוות. וכך הבנתי שישנה רק דרך אחת לגאול את העולם- לגאול אותי- להתחיל מההתחלה…לבקש מחילה".
השופט פלט נשימה, ואז התנפצה הדממה. לא בידי הקהל, שדמעות אחזוהו, אלא בידי הרוצח, שהסתובב באחת לשמאלו, קורע את חולצתו מעל עיניו. ואז, בפעם הראשונה זה דורות, נפגשו עיני הניצים. "כל שאתה אומר" אמר השופט "הוא הבל". "הבל…" אמר הרוצח, והביט בעיני אחיו.
…
האש שבאח נפחה נפשה, וכעת נותר בחדר רק אח אחד, מתייסר, ואל מול עיניו הישועה.
…
פטישו של השופט נפל מידו, מרעים בדממה על הקרקע. המת הראשון, שופט המתים, הביט באחיו בכעס ובלבול, דומע.
"איני רוצה לשמוע אותך" אמר הקורבן "לעולם לא אשכח". קין הביט בו, ועל אף שעתה נחשפו לעיניו האולם הקודר והשחור של המוות, הנרצחים, כל נשמות אימו ומשפחתו, לא משו עיניו מהגופה החיוורת שלמולו.
דמעות עלו בעיניו של הרוצח "גם אני לא" אמר קין "רצח אינו הבל, הוא אינו חולף ונעלם. אבל המוות, הבל, המוות לא חייב להיות כך. ארור אני משום שיצרתי רצח אינסופי, מתמשך. אולם לא כך היה אמור להיות. הבל, דורות אני מתייפח עליך. וסביבי, בנינו משחזרים שוב ושוב את הטרגדיה שלנו, הנוראה מכולן. האין הם כולם אחים הבל? כולם משפחה?".
"הם כולם משפחה" אמר הבל "ואתה הוא שהורשת להם את הקללה הזו, אתה שהשחיתם! אני הייתי רק קורבן, רק כבש!", ניכר היה ששופט המתים מאבד את עשתונותיו.
"הצדק עימך, אחי. ועם זאת, בחרו הם ובניהם, בחרנו אנו ומשפחתנו, שלא להראות להם את הדרך החוצה. את המחילה, את השכחה. היש זמן טוב לסלוח מין המוות? האם משנחזור כולנו לעפר, לא נשוב להיות שווים?תן לי למות הבל! תן לי לשוב אליך! ואם סוף סוף תגמר השנאה הראשונה, אולי לבסוף ישכחו גם האחרות! אולי לפחות בעולמך, הבל, תצליח ליצור עולם שלא יסבול משעשיתי לעולמי".
אולם בעיניו של שופט המתים בער זעם. "עולמי זה היה אמור להיות, ואתה גזלתהו!את חיי גזלת, גזלת הכל!" צעק השופט, עיניו דומעות, רק נער, נער רצוח.
יד נשלחה לפטיש, ואחרת לפתה את קין. נשמת הנוכחים נעצרה, והפטיש הונף לעבר גולגולת "אני דן אותך…" זעק השופט, אולם אז הביט בעיני אחיו, וספק הציף את עיניו. מבט מבין עבר אז בין האחים. "לא, לא! הנה היא שוב, הנקמה…לא , לא אוכל להשחית כך את העולם…"
הפטיש נפל, מהדהד כמו פור, והבל איתו, בוכה. קין ירד על ברכיו וחיבקו. "מחל לי, אחי, מחל לי על שהרגתיך" אמרו השניים יחדיו, כמו בראשית המשפט, כמו בראשית, "אני מוחל ושוכח" אמרו שוב יחד, התחבקו והתייפחו כילדים. מסביב, בכו איתם כל הנשמות.
…
האח שבקיר כבתה, וכמוהה זה שעל מיטתו. במקום אחר, שני אחים צעדו יחדיו.
בבוקר, מצאו הקברנים את הגופה האלמונית, ובלא צוואה, קברו אותה בפשטות, באדמה. "מעפר ובאת ולעפר תשוב", אמרו בטרם הלכו ושכחו.
הם לא ידעו שהם מימשו את אהבתו של רוצח.
…
כל הזכויות שמורות ל[שם המחבר צונזר ע"י בר], מקווה שנהנתם