שלב 4
שלב 1
הפסיכולוגית שלו כל הזמן אומרת לו שהוא חייב לנצח את העבר שלו. שאם הוא לא יהיה זה שינצח את העבר, העבר יהיה זה שינצח אותו. הוא לא ממש מבין מה זה אומר, אבל הוא נשאר להקשיב. באותו יום שוב נכנס לאפליקציה. שוב גולל תמונות של נשים. הוא לא אהב את זה, אבל בעולם שלו, לא נותרה לו ברירה אחרת. כשהתמונה שלה הופיעה, משהו תפס אותו. זמן רב עבר מאז שתמונה של מישהי הצליחה לתפוס אותו. הוא רצה ללחוץ על תמונתה כדי לצפות בזיכרון הראשון שלה, אבל חשש. הוא ידע שאם יצפה בזיכרונה, היא תורשה לצפות בזיכרונו.
למרות שתקנון האפליקציה היה דרקוני, אישר ונרשם. לא הייתה לו ברירה. אין ספור פעמים יגיד את זה לעצמו כמו מנטרה. השקט ברחוב הפחיד אותו. מלבד קריאות עורב וצפצופי הודעה נכנסת שקט גמור. מאז שהכול עבר דיגיטציה, איש לא דיבר עם רעהו. הבנקים, סניפי הדואר, הרשויות המקומיות, המסעדות, התחבורה הציבורית – כולם הפכו דיגיטליים. בבר השכונתי שלשל מטבעות אל מכונה כדי לקבל את המשקה. גם הוא, כמו יתר הלקוחות בבר, ישב שפוף ולא נשען על מסעד הכיסא כשהאור הכחול של צג הסלולארי זהר על פניו השוממות. במקום לשוחח עם נותן שירות, אנשים לחצו על מכונות, התכתבו עם אלגוריתמים. במקום להגיד שלום לנהג האוטובוס, שילמו באמצעות רב-קו. במקום להיפגש ולשוחח בבתי קפה, ישבו אחד מול השני ושוחחו באפליקציית מסרים. עובדים רבים נכנסו ויצאו מבניינים גבוהים רעולי חלונות סגורים הרמטיים שלא ניתן לפתוח. בתוך הבניינים, בין הקומות, ישבו שפופים מול מסכי המחשב ותקתקו. משכורות נכנסו באופן דיגיטלי, כספים נמשכו באופן דיגיטלי. רק הזקנים והכלבים נותרו חסרי כל; הזקנים זרקו פירורי לחם ליונים בכיכר בעוד הכלבים שוטטו ברחוב, מחפשים כדור לרוץ אחריו או יד נעימה שיוכלו להתחכך תחתה, לחוש נאהבים. אפילו ההפגנות שהיו בהתחלה – גוועו. במקום לצעוק אל מגפון ולהניף שלטים, אנשים נעמדו באמצע הכיכר, שלפו את הסלולארי, כתבו הודעות אותן העתיקו ושלחו. העתיקו ושלחו. כל מחוות השלום, מחוות הלהתראות, מחוות האהבה, כולן נכחדו מהעולם.
בדידותו כילתה את ימיו כמעט כמו שכילתה את לילותיו. בזמן האחרון תקפו אותו חלומות רבים בהם הוא עדיין בעולם הישן, טופח על שכם של חבר, צוחק בחברת אנשים. כשהיה מתעורר מהם מזיע, היה מסתכל אל הכרית הריקה ונאלם. כשאכל משהו טעים, כשצפה בתכנית מצחיקה, כששמע שיר ישן, חיפש מישהו לידו שאותו יוכל לשתף בחוויה. כל הראשים סביבו היו טמונים בתוך מסכים סלולאריים. מבטו לא פגש שום מבט של אחר. הוא ידע שפעולה שהייתה פעם טריוויאלית כמו לגשת אל בחורה ולהתחיל לשוחח איתה, הפכה כעת לבלתי אפשרית. אפילו היכולת שלו לתקשר באופן מילולי, הלכה ונעלמה. לכן לא הייתה לו ברירה אלא להירשם לאפליקציית ההיכרות הזאת. למרות שידע שההיכרות מותנת בכך שהבחורה תורשה לצפות בזיכרונותיו הפרטיים, נענה לחוקיה ונרשם. הוא קיווה שהאישה שתצפה בזיכרונותיו לא תיבהל. שתיתן לו צ'אנס.
אחרי התלבטות ממושכת, לחץ על תמונתה באצבע רועדת והמתין שהזיכרון הראשון שלה יעלה.
בזיכרון הופיעה ילדה בלונדינית שישבה למרגלות מדרגות לולייניות. סביבה היו מונחות המון מתנות. הוא הביט בשיני החלב שבצבצו מתוך חיוכה המתוק ותחושת חמימות הציפה את גופו. חיוך נמרח על פניו בלי משים. אל הסלון הגיע אדם מבוגר, כנראה אביה. הוא היה לבוש חליפה יקרה ולידו הייתה מזוודה. לידו היה גבר נוסף שהסתכל עליה בהערצה בזמן שבחרה את המתנה הירוקה והתכוונה לקרוע את העטיפה. היא הייתה מלאת חיים ושובבות. התחשק לו לעקור אותה מהזיכרון ולהרים אותה בזרועותיו. בדיוק אז הזיכרון נקטע. הוא החליק ימינה והמתין שתצפה בזיכרון שלו.
בדירה אחרת בעיר אחרת, אפר הסיגריה נפל על החול של אתר הבנייה כשהביטה בתמונתו. היא לחצה לחיצה ארוכה על התמונה והמתינה שהזיכרון יעלה.
בזיכרון שלו הופיע ילד בן שלוש-עשרה עם קוביות בשיניים, חמוש בכובע בייסבול אמריקאי. הוא אחז במקל גדול וקרא לחבריו. מקבץ ילדים נהר אחריו אל מה שנדמה כמחנה חובבני שבנו. מאחוריו התנופף דגל עשוי יוטה עליו היה כתוב: "הטורפים הצעירים". השם הילדותי שבחרו למחנה שלהם היה מלבב בעיניה. פניו הסבו אל האופק, מלאות פאתוס. כשנשמעה שריקה, כולם אחזו במקלות שלהם ויצאו לקרב. הליקופטר חצה את השמיים האדומים. יונה מתה שכבה על האדמה. הזיכרון נקטע. היא סגרה את האפליקציה וחזרה לעבודה, לא לפני שהחליקה ימינה. על המסך הופיעה המילה:
"התאמה"
גופו התמלא אדרנלין. עברה תקופה ארוכה מאז שהחליק ימינה וזמן רב עוד יותר מאז שקיבל "התאמה". בשלב 1 האפליקציה אפשרה להם לשוחח בצ'ט שלוש דקות בלבד. החוקים היו נוקשים אבל היה בהם משהו מנחם. השיחה הייתה הדבר המלחיץ ביותר בסיפור. הוא ידע שבעקבות השיחה, רק אם וכאשר תאשר – יורשו לעבור לשלב 2. הוא חשב מה לכתוב לה. איך עליו להתנסח. הוא חשש שתחשוב אותו לטיפש, או מתלהב חלילה. הוא הקליד נמרצות ומחק, הקליד ומחק. לנגד עינו הצליח לראות רק את הילדה החמודה שהייתה. עוד לא ראה אישה אמיתית בשר ודם. זה ריכך אותו. לבסוף כתב לה:
נו! אז מה קיבלת במתנה?
שלב 2
עד השעה 15:00 יפתח את האפליקציה עשר פעמים. רק בשעה 17:00 – שעה אחרי שיֵצא מהקליניקה של הפסיכולוגית שלו, לאחר סשן שבו תנסה בעיקשות לתמלל את חרדותיו בנוגע לשאלה באילו זיכרונות ילדות צפתה או לא צפתה האישה האנונימית מהאפליקציה – שמה יהפוך לכחול עם קו תחתון. אנחת רווחה ענקית תצא מריאותיו בלי משים. הוא ילחץ לחיצה ארוכה על תמונתה וימתין שהזיכרון השני שלה יעלה.
בזיכרון הזה היא תופיע בתור נערה יפה בת ארבע-עשרה בהופעת ג'ז (שורה ראשונה במרכז!). כשתרד מהבמה לקול מחיאות הכפיים של הקהל, יבחין שהיא נושמת בכבדות. שדיה הקטנים יעלו וירדו לאורך החזה שלה. סביבה יתגודדו חברות נרגשות. גם אביה יגיע וייתן לה נשיקה על המצח. כשתכנס לרכב בתום ההופעה, החבר של אביה – זה שהופיע בזיכרון הראשון – ישב לידו במושב הקדמי ויגניב לעברה מבטים. היא לא תאהב את זה ותסתכל על הנוף מהחלון. כשיגיעו לבית פרטי, יחנו את הרכב והזיכרון ייקטע.
הוא יחבב את זיכרונותיה. הם יהיו מלאי אור וצבע ויגרמו לו לחוש חלק מחייה. תחת זאת הוא ישאל את עצמו מדוע דווקא את הזיכרון הזה בחרה האפליקציה להציג בפניו מבין כל זיכרונותיה? האם זה מפני שהוא נחרט אצלה חזק או שהוא אמור לרמז על משהו? ומי זה החבר הזה של אביה שמופיע בכל זיכרונותיה? ואיפה אימה? והאם היא רוקדת גם היום? האם היום היא עדיין דומה לנערה הכריזמטית והנאה שהייתה?
בהפסקה ממשמרת הלילה הציתה סיגריה ופתחה את האפליקציה. כשהבחינה כי שמו הפך לכחול עם קו תחתון, הסתכלה לצדדים לראות שאיש לא משגיח במעשיה, לחצה לחיצה ארוכה על תמונתו והמתינה שהזיכרון השני שלו יעלה.
בזיכרון הזה הוא מופיע בתור חייל (שרמנטי יש לציין!) העומד בשלשה, כשמאחוריו מתנופף בגאון דגל ישראל. שוב, הוא מסתכל אל האופק, באותו מבט הרואי שכבר ראתה בעבר. התאורה הכחולה מאירה את פניו החתומות. כשהרמטכ"ל קורא בשמו הוא מצדיע, ניגש אליו באסרטיביות ולוחץ את ידו. אחרי שהוא מעניק לו את הצל"ש עבור פעולה חשאית שביצע במסגרת תפקידו כמפקד צוות ב-8200, לוחץ את ידיהם של המפקדים האחרים. כשהוא חוזר למקומו, כולו נרגש ודרוך, דמעה קטנה נתלשת מעינו. הזיכרון נקטע.
היא סוגרת את הסלולארי ומכניסה אותו לכיס החלוק שלה, לא לפני שהיא מחליקה ימינה.
בבוקר המחרת, ברגע שיפקח את עיניו יושיט ידו אל הסלולארי. כשיפתח את האפליקציה יראה שהם רשאים לשוחח עשר דקות שלמות. התרגשות אדירה תשטוף אותו. אחוז דיבוק ילך להתקלח, להתלבש ולאכול לפני שיפנה אליה בצ'ט. למרות אין ספור השאלות שגיבש בראשו, בסופו של דבר ייבחר לנהל שיחת חולין. הוא ירצה להציע לה להיפגש אבל יחשוש שזה מהר מדי. בכל זאת, שלב 2, ובתקנון האפליקציה רשום במפורש כי ניתן להיפגש רק אחרי שלב 7. לבסוף ברגע האחרון של השיחה וכנגד כל הציפיות, יאזור אומץ ויציע לה להיפגש. לפני שתספיק לענות, זמנם יגיע אל קיצו והשיחה תתנתק.
כל היום יתהלך בהרגשה רעה. האם תסכים לעלות איתו לשלב 3? את הפגישה הבאה בקליניקה יקדיש לתהיותיו. הפסיכולוגית שלו תבקש ממנו לתאר לה מה תהיה הרגשתו במקרה של דחייה. כשיתאר את ההרגשה, תרשום במחברתה כמה מהדברים שיאמר. שוב ושוב יעלה את האפשרות שראתה זיכרון שלא הייתה צריכה לראות. היא תעודד אותו לספר לה על הזיכרון ממנו הוא הכי חושש, ללא הצלחה. אחרי שיֵצא מהקליניקה, יפעיל שוב את הזיכרון האחרון שלה ויריץ אותו לסוף. כשיחנו את הרכב מול בית המגורים, ילחץ על "השהייה" ויגדיל את המסך. הוא יבחין שעל בית המגורים מצוינת כתובת:
החרמון 6.
הוא יעתיק את הכתובת למחברתו. בבוקר שלאחר מכן, כשיקום ויראה שטרם קיבל אישור לעבור לשלב 3 – יחליט לעשות מעשה. הוא יישאר במכוניתו מחוץ לבית המגורים ברחוב החרמון 6 וימתין בסבלנות. כשתצא מיחידת הדיור הצמודה לבית ותתחיל ללכת ברחוב, ליבו יהלום בחזהו. הוא יצא בשקט מהמכונית ויתחיל לעקוב אחריה. הוא יבחן את לבושה, את גופה, את שפת הגוף שלה. כשהרמזור של הולכי הרגל יתחלף לאדום, יתקרב אליה במהירות. היא תחצה באדום. כשיתכוון לחצות – רכב יגיע במהירות. הוא ייעצר. מרחוק יבחין שהיא מוציאה את הסלולארי ומתעסקת אתו תוך כדי הליכה. הוא יאט את צעדיו ויפתח את האפליקציה. כשיראה ששמה הפך לכחול עם קו תחתון, ירגיש דחף להתיישב ולצפות בזיכרון החדש שלה. תחת זאת ימשיך לעקוב אחריה מרחוק ורק אחרי שהיא תיכנס אל בית החולים, יתיישב על ספסל ברחוב, ילחץ לחיצה ארוכה על תמונתה וימתין שהזיכרון השלישי שלה יעלה.
שלב 3
בזיכרון הזה היא כבר בת שמונה-עשרה. פניה הבשילו לפנים של מבוגרת. הוא התעכב עליהן ככל האפשר. חיילת צעירה. תג יחידת מודיעין ענוד על כתפה. היא מניחה את הצ'ימידן הגדול על יד דלת הכניסה וניגשת למטבח, שם היא מוציאה קופסת אוכל קפואה מהפריזר ומחממת במיקרו. הבית עבר אי-אלו שינויים מאז זיכרון הילדות. חפצי נוי נעלמו. או שאולי גודלו התקבע בזיכרונה כבית רגיל מידות ולא בית ענקים, כפי שנשקף מזיכרון ילדותה. ללא כל הכנה מוקדמת נכנס לבית החבר של אביה, זה שהופיע בכל זיכרונותיה. מה הוא עושה שם? הוא מתקרב אליה ונוגע בכתפיה. היא לא אוהבת את המגע. אחר כך היא מסתובבת אליו במבט קר. הוא נושק לה על השפתיים. הרגשת בחילה עולה ומציפה אותו כשהוא צופה בכך. גשר ארוך מתמוטט לנגד עיניו. כדור ברזל אימתני מכה ומפיל בניין רב-קומות. היא מוציאה את האוכל מהמיקרו. הוא מסתכל עליה כשהיא אוכלת. כשהיא מסיימת, שוב ניגש ומתחיל לגעת בה. היא מבקשת ממנו להפסיק, אבל הוא מתעקש להפשיט אותה. אחרי שכבר לא תצליח להתנגד לו וכל גופו יהיה כנגד גופה, יתפוס את שערה וימשוך אותו לאחור בזמן שידחוף את לשונו אל פיה. זעם יתפשט באגרופיו הקמוצים. הוא יחוש את גופו בוער, רוצה בכל הכוח להיכנס אל תוך הזיכרון ולרוצץ את ראשו של הזקן בתוך שיש המטבח. הזקן ימשוך אותה בכוח בזרועה ויגרור אותה במדרגות. אחרי שייכנסו אל חדר השינה, יסגור אחריהם את הדלת. הזיכרון ייקטע. נשימתו תתקצר. גופו יתלהט.
לפני שתעלה למשמרת, תפתח את האפליקציה. כשהיא תבחין ששמו הפך כחול עם קו תחתון, תסתכל לצדדים לראות שאיש לא משגיח במעשיה ורק אז תלחץ לחיצה ארוכה על תמונתו ותמתין שהזיכרון השלישי שלו יעלה.
בזיכרון הזה הוא ישכב על האדמה לבוש מדים. בומים על-קוליים ירעמו מעליו. שובל של עשן ישתרך מפיצוץ בשמיים. בקשר יצעקו לו דברים לא ברורים. הוא יענה: "שלילי. חזור שנית" ויתקדם בזחילה. כמה לוחמים נוספים יתקדמו בעקבותיו. טיל ייפול בקרבתם ויתיז בוץ על פניהם המפוחדות. היא תיבהל. כל גופה יידרך. היא תסתכל שוב ושוב להביט שאיש לא משגיח במעשיה. הוא ינקה את פניו עם ידו ויצעק בקשר: "כאן 8200 – נמצאים תחת אש כבדה – מבצעים התקדמות לכיוון תשעים". רטט של פחד יתגנב אל קולו. הוא יורה לחייליו להמשיך להתקדם אל עבר השוחה. כשאחד מחייליו יקפא במקומו, יאחוז בו וישליך אותו הלאה. "תתקדם!" הוא יצעק אליו. היא תחזיק את הסלולארי בשתי ידיה ולא תזוז מילימטר. מרגע זה ואילך הזיכרון יתמקד בפניו בלבד. עשן סמיך יצבע את הרקע. רגעים ילכו ויתארכו. היא תחוש את הזיכרון עובר בגופה. תחושת מחנק נוראית תעלה בגרונה. טיל נוסף ייפול לידו. הוא יעוף אחורה מההדף. רק אחרי כמה רגעים יתחיל לזחול קדימה תוך שהוא צועק בקשר "כאן 8200 לכל הכוחות – זקוקים לחיפוי במיידי". הוא יצרח אל חייליו אבל איש לא יגיב. יגשש באפלה, יחפש אותם. משלא ימצא, ישלח יד קדימה למשש את האדמה. כשיחוש בטקסטורה של עצם בלתי מזוהה, יתקרב להביט מקרוב. כשיראה את הגולגולת הרצוצה של אחד מחייליו מוטלת ללא גוף מחובר אליה, זעקה חייתית תבקע מנבכי נפשו.
היא תפיל את הסלולארי על הרצפה וידה תידבק על פיה.
הפעם לא תחליק ימינה.
הוא יקום מהספסל וילך לעבר בית החולים. בדרך לשם ילך כסהרורי במטרה לארגן את מחשבותיו. מהרחוב יזהה את המוכר בחנות המכולת. זה יהיה הוא – החבר של האבא, זה שתקף אותה מינית. הוא ייכנס אל המכולת, עיניו יבערו מחמת הזעם. אגרופיו יהיו קפוצים. הוא יביט בו מסדר חבילות של טישו על מדף. הוא יחוש את הדם שלו רותח. הזיכרון שלה, בו היא מבקשת ממנו להפסיק והוא אינו נענה לבקשותיה, ליטוף השיער שלה, מבטי הזימה שלו מהמושב הקדמי של הרכב אחרי הופעת הג'ז, לטיפותיו את גופה, את שדיה, לחיצת גופו כנגד גופה, משיכת הזרוע שלה במעלה המדרגות, נעילת דלת חדר השינה אחריהם – כל אלה יעלו בראשו שוב ושוב כאילו היו זיכרונותיו שלו, עלבונו שלו, הפצע שלו. הוא יהיה על סף קריסה. הגוף שלו כמעט יתפוצץ.
הזקן יפסיק לסדר את חבילות הטישו ויביט בו. כשיבחין בזעמו, יתחיל לסגת לאחור. הוא יתקרב אליו, ישלח את ידו ויהלום בו אגרוף לתוך הפנים. הזקן ינסה לסגת, לברוח, אבל הוא לא ייתן לו, הוא יתפוס בו, ישליך אותו על הרצפה ויתחיל להלום ולהכות, לבעוט בו ולהטיח את ראשו על הקרקע שוב ושוב ושוב בכול הכוח.
רק אחרי שהגוף הזקן יוטל שם חסר רוח חיים, הוא ייבהל ויתחיל לברוח. הוא ירוץ ברחוב ויחפש מחסה. בסוף ייכנס לסמטה ושם יידבק אל הקיר במטרה לנסות להסדיר את נשימתו. ידיו יהיו מגואלות בדם. נשימתו תהיה קצרה מנשוא. הכול יציף אותו. הפיצוץ. הנפילה. האש. הקריאות בקשר. הוא יחוש סחרחורת וייפול על הארץ.
בבית החולים היא לא תחוש בטוב. גולגולת החייל מהזיכרון האחרון שלו תתגלגל אליה במורד מסדרון בית החולים. היא תיכנס לאפליקציה עשרות פעמים במטרה להחליק ימינה, ובכל פעם משהו אחר יעצור בעדה מלעשות כן. בסוף תאזור אומץ ועם אצבע רועדת, תחליק ימינה ותצפה בזיכרון הרביעי שלו.
שלב 4
הוא יהיה בשכונה שלה. היא תחשוב שזה מוזר. הוא ילבש בגדים מוזנחים. זיפי פניו ילבינו. תחושה לא טובה תתגנב אליה. הוא יצעד ברחוב שמוביל אל בית החולים. היא תיבהל. הוא יתצפת על מישהו מרחוק. היא תסתכל מקרוב על מי הוא מתצפת. היא תבחין שזאת.. היא… עליה הוא מתצפת. היא תלבש את הבגדים שהיא לבשה בבוקר בדרך אל העבודה. ליבה יהלום בחוזקה. היא תדבק לקיר ותמשיך לצפות בדיסקרטיות ובאדיקות. ידיה האוחזות בסלולארי ירעדו. הוא ייכנס אל מכולת, יתקרב אל מוכר מבוגר וייתן לו אגרוף. הוא ימשיך להכות אותו בלי שליטה, כמו חיה משוגעת. המוכר הישיש לא יצליח להגן על עצמו מפניו. אנשים סביבו יצעקו ויקראו ברחוב לעזרה. היא תעמוד חסרת אונים ותסתכל בבהלה לכל הכיוונים במטרה לחפש אחריו. היא לא תדע מה עליה לעשות. הוא יברח משם ויתחיל לרוץ ברחוב. הזיכרון ייקטע.
היא תלך לקחת את חפציה במטרה לברוח מבית החולים. היא תחוש שהיא בסכנה. שהיא נכנסה לסכנה אמתית שהיא לא יודעת איך לצאת ממנה. ביציאה מבית החולים תסתכל ימינה ושמאלה אלפי פעמים כמו אחוזת דיבוק, קוצר נשימה ייתן אותותיו. היא תלך ברחוב ותביט ימינה ושמאלה והתיק שלה יפגע בעוברים ושבים. בסוף תיעצר ברמזור אדום. רגע לפני שיתחלף הרמזור לירוק, תבחין בו יוצא מהסמטה. עיניו יפגשו בעיניה.
לעולם לא ייפגשו.