שואבת הזיכרונות
כשדלת המסעדה נפתחה והנערה נכנסה פנימה, צביה בלחנס הרימה את הראש מערימת התפריטים וכמעט צהלה בהתרגשות. לא דרך בפינת שמיים לקוח שאינו בן הקהילה כבר חודשיים, מה שאומר שאספקת החירום שלה התחילה להיגמר ובקרוב היא תאלץ לצאת ממצפה רמון אם היא רוצה לספק את הסחורה בזמן.
או גרוע מכך, היא תאלץ להתחיל לשאוב כאן בתוך העיר.
צביה בלחנס שירתה את הקהילה כבר קרוב לעשרים ושש שנים. היא ירשה את התפקיד מאמה, שירשה אותו בזמנה מסבתה. אומרים שהתפקיד עובר במשפחת בלחנס מאז ימים ימימה, כשקהילת מצפה רמון הכילה שתי משפחות ועדר גמלים. זה לא היה תפקיד נחשק, אבל בנות בלחנס מילאו אותו בהתמדה ובנחישות. הייתה להן אחריות גדולה על הכתפיים, ואחידות הקהילה הייתה תלויה בהן.
ואם יש משהו שצביה שנאה, זה לפרק משפחות בגלל בצורת. לפעמים אין ברירה, זמני בצורת קשים כמו זה הנוכחי מביאים אותך על סף החלטות קשות.
לכן, כשהדלת נסגרה והנערה התייצבה בפתח המסעדה ורעדה כמו ג'לי של בית חולים, צביה התמוגגה מאושר.
הילדה נראתה מורעבת. הלחיים שלה היו שקועות, שערה הקצר גזור בצורה לא אחידה סביב ראשה ונראה היה שהוא צבוע, שכן גוון הזפת שלו לא תאם לגבותיה הבהירות. היא לבשה ג'ינס מלוכלך וחולצה גדולה מידי בשתי מידות. כל זה היה מאוד מעודד, אבל מה ששימח את צביה יותר מכל היה המבט הרדוף בעיניים התכולות הגדולות. צביה בלחנס ראתה הרבה מאוד מבטים רדופים בחיים והם תמיד מילאו אותה בהקלה.
היא תוכל להרוות את צימאונו בקרוב, די ומספיק לתקופת היובש הארורה.
"שלום", צביה מיהרה לצאת מאחורי הבר, "ברוכה הבאה לפינת שמיים. רוצה לשבת?" היא הצביעה על אחד השולחנות הריקים, צמוד לכמה בני הקהילה הזקנים שאכלו את הטוסט הקבוע שלהם וניסו לא לנעוץ מבטים. כולם בקהילה ידעו מה המשמעות של פנים חדשות.
"האמת שבאתי לחפש עבודה", הנערה שלפה גזיר עיתון מהכיס והושיטה לעבר צביה ביד רועדת. "אתם עדיין מחפשים מלצרים?"
לבית קפה ואכסניית פינת שמיים במצפה רמון דרושים מלצרים מיומנים. מגורים במקום.
העיניים הדהויות של צביה נפערו לשני פנסים גדולים וידה התרוממה לתמוך בבית החזה. תודה לאלת המזל על כל הטוב שהיא מעריפה עליהם. "הו, תודה לאל! כבר חשבתי שזה היה בזבוז אחד גדול של כסף".
"ברוכה הבאה לפינת שמיים, אני צביה", היא החוותה על המסעדה ולא הצליחה לעצור את החיוך שנמרח על פניה כמו מרגרינה. "אנחנו זקוקים נואשות לידיים נוספות. אני לא עומדת בכל העומס".
המבט של הנערה גלש אל המסעדה הריקה יחסית והיא מיהרה להחזיר את עיניה אל צביה בהתנצלות. אבל זה כמובן בסדר, כי הרי הקהילה לא צריכה יותר מאורחת אחת קטנטנה כדי להתקיים. ובכל זאת, יש לשחק את המשחק. "לא עכשיו, כמובן. אבל יש פה ימים עמוסים מאוד, גברת. עמוסים מאוד".
"אני בטוחה", הנערה השיבה בנדיבות והושיטה את ידה. "אני רותם, דרך אגב".
היא עפעפה במהירות, כמו לסלק את השם מעליה, וצביה חייכה בסובלנות. הנערה יכולה לקרוא לעצמה באיזה שם שתבחר, היא יכולה להסתיר את סודותיה, אבל זה פשוט עניין של זמן.
"ולרותם יש שם משפחה?"
"כהן. אני רותם כהן". שוב העפעוף הזה.
"טוב, רותם כהן, מתי את יכולה להתחיל לעבוד?"
ברגע שנפלטה השאלה מפיה, צביה התחרטה. אולי זה מוקדם מידי? אולי היא מלחיצה אותה? היא הייתה חייבת להיות עדינה עם האורחת היחידה שלה. היא לא יכלה לתת לנערה הזאת לברוח לה מבין האצבעות.
אבל נדמה שהנערה צצה פה כדי להישאר. עיניי התכלת נצצו בחיוך אמיתי. "עכשיו?"
הללויה.
"מעולה", צביה צהלה בהתרגשות אמיתית ולכסנה מבט אל הזקנים, שהרימו לה אגודלים מעודדים. "השכר הוא שלושים לשעה, אם יש טיפים הם שלך. את יכולה לגור בחדר למעלה, אבל יקוזז לך מאה שקל מהשכר בשבוע".
"אני אקח את זה", הנערה קטעה אותה ואז חייכה בהתנצלות.
"אני לא מאמינה על המזל שלנו", צביה אמרה ובאמת לא האמינה. היא הסתובבה אל המטבח וצעקה לקארל, הטבח שלהם. צעקה עמומה נשמעה בתגובה והפנים השמנמנות שלו הופיעו בחלון ההזמנות. קארל הצטרף לקהילה אחרי שלא מצא משמעות בחיים הקודמים שלו בלואיזיאנה. אחרי שצביה עזרה לו עם כמה זיכרונות מציקים, הוא החליט להצטרף לקהילה.
"זה קארל, הטבח שלנו. קארל, זאת רותם, המלצרית החדשה", צביה צדה את מבטו החביב של קארל והוא הנהן כדי לסמן שהבין. היה לו תפקיד חשוב, והיא סמכה עליו בעיניים עצומות.
"היי דובשנית", קארל בירך את רותם במבטא הכבד שלו ונופף לה ביד עטויה כפפת ניילון. "ברוכה הבאה למשפחה. את רעבה?"
הפה של המסכנה נפתח ונסגר פעמיים לפני שהיא הצליחה להניד בראשה בכוח ולסרב.
"שטויות", צביה הזעיפה פנים ודחפה אותה לעבר אחד מכיסאות הבר. הנערה עמדה להתעלף מרוב רעב, וצביה לא התכוונה לשלוח אותה ככה לישון. אנשים רעבים לא נרדמים בקלות.
"שבי. את הולכת לאכול ארוחת ערב טובה ואז לנוח. מחר בבוקר אני צריכה אותך במשמרת".
"מה את אוהבת לאכול, דובשנית?" קארל גיחך בנעימות, "המבורגר וצ'יפס? אני מכין פנקייקים מעולים. אולי פסטה ונקניקיות? משום מה את לא נראית כמו בחורה של סלט".
"המבורגר וצ'יפס בבקשה", הנערה ענתה בביישנות והחיוך של קארל התרחב. הם היו צריכים שהיא תכניס את הבונסרין לגוף איכשהו דרך נוזל, אבל צביה סמכה על קארל שיפתור את הבעיה.
"בדרך אלייך", הוא הכריז והסתובב. קולות קרקוש נשמעו ותוך פחות מרבע שעה הונחה לפניה צלחת ענקית עמוסה בפלחי צ'יפס פריכים ולחמניית המבורגר גדולה. קארל החליק לעברה כוס לימונדה גדולה וקרץ. "תשתי הכול, טוב? לפעמים חם פה בטירוף, שלא תתייבשי בלילה".
הנערה בלסה את הכריך עד הפירור האחרון, וכשהכוס התרוקנה לגמרי, צביה חייכה בסיפוק וסימנה לנערה לקום.
"אני אראה לך את החדר, תוכלי לנוח עד מחר". הקומה השנייה של המבנה הייתה בעצם מסדרון ארוך משובץ דלתות. על הרצפה היה פרוש שטיח פרסי בלוי שבלע את הצעדים שלהן.
"אלה חדרי האורחים שלנו. את יכולה לקבל את החדר הזה", צביה נעצרה מול אחת הדלתות. "יש כאן כל מה שצריך, אבל אם חסר לך משהו רק תגידי. נתראה מחר בבוקר".
והיא שחררה את הנערה לישון. הכיף הרי תמיד מתחיל בלילה.
כשהשעות חלפו והחשיכה השתלטה על המכתש, צביה חיכתה בסבלנות בקומת המסעדה. עמד באוויר אותו ריח של טיגון וקינמון שכל כך אפיין את המקום, גם אחרי שאחרון הלקוחות עזב. רצפת העץ השחוקה ושולחנות העץ העגולים תמיד גרמו לה להרגיש בבית.
בשתיים לפנות בוקר, הדלת נפתחה סוף סוף. החריקה גרמה לצביה להזדקף במושבה והיא צמצמה את עיניה כדי לבחון את הדמות בכניסה.
"אפשר להיכנס?" שאל הקול שהזכיר לה עכברושים מכרסמים חתיכת עץ.
"אתה מוזמן בכל צורה ובכל עת", ענתה צביה. היא הכירה את ההליך בעל פה, הרי הם ביצעו אותו כמעט כל ערב.
הדמות נכנסה פנימה וצביה הדליקה את אחת המנורות.
"התלבשת יפה", היא העירה ובחנה את האישה הצעירה שמולה. שיער זהוב גולש עד המותניים, שמלת ערב שחורה ונעלי עקב שלא היו מביישים את הדוגמניות של ווג.
"חשבתי שככה יהיה יותר קל", השד ענה והד המכרסמים העמיד את שערות העורף של צביה.
"זה בהחלט יותר קל", צביה חייכה בנימוס. "שנתחיל?"
הפנים הנעימות עטו הבעה מטרידה של רעב והשד הנהן.
בקומה השנייה, מעבר לדלת, הם שמעו צווחה ואז התנשפות. בדיוק בזמן.
צביה פתחה את הדלת לאט והדליקה את האור. הנערה המסכנה ישבה במיטה, השמיכות משוכות עד החזה והעיניים שלה מלאות בדמעות.
"אוי מתוקה", צביה קראה ונכנסה פנימה בסערה, "הכול בסדר? שמעתי אותך צועקת".
הנערה מצמצה ואז טלטלה את השערות הקצרות. "לא, לא… אני בסדר. זה היה רק סיוט".
"סיוט, מתוקה?" צביה רכנה לפנים והתיישבה על קצה המיטה, "כי זה לא נשמע לי כמו סיוט. את בטוחה שלא קרה כלום?"
עיני האיילה הגדולות נפערו והיא מיהרה לטלטל את ראשה. "רק סיוט", היא הבטיחה. צביה נשפה אוויר בתסכול. עם סיוטים לא הולכים למכולת.
לא, היא לא חשבה שמדובר בסיוט. לא עם המבט הרדוף הזה בעיניים.
היא החליטה לנסות בדרך אחרת. "את יודעת מה, למה שלא תיתני לי לטפל בך. אני יכולה להעלים את הסיוטים האלו שלך".
הנערה מרימה גבה.
"כן, כן. באמת" צביה הנהנה בהתלהבות וקיוותה שהשד יישאר מחוץ לחדר הארור עד שתורה לו אחרת. תמיד צריך את רשותם של האורחים, אי אפשר לקחת בכוח כלום. זאת בדיוק הבעיה עם זיכרונות. "זה מה שאני עושה, את יודעת, חוץ מהמסעדה. אני עוזרת לאנשים לשכוח דברים שהם לא רוצים לזכור".
"זה היה רק סיוט", הנערה התעקשה, אבל העפעוף הופיע כבמטה קסם.
"מותק, אל תיעלבי. אבל אני יודעת לזהות סיוטים, ושלך לא נשמע ככה. אני לא יודעת מה קרה לך, אבל אני יכולה לעזור".
"האמת שאני לא חושבת שאת יכולה", הנערה השפילה מבט בעצב.
צביה הידקה את הפה בהתעקשות. "שטויות. לא ניסית אותי עדיין. ומה אכפת לך, אם זה לא יעזור אז לא נורא".
הנערה התלבטה לרגע ואז הנהנה בהסכמה. תודה לאלים.
"אז רק תשכבי לאחור ותעצמי עיניים", צביה לחשה והניחה יד על מצחה של הנערה. כשעיניי התכלת נעצמו לגמרי, השד נכנס פנימה.
הוא חייך חיוך גדול מרוח באודם והניח יד דקיקה מעל ידה של צביה. זה היה החלק השנוא על צביה בתפקיד, המגע הקריר והיבש הזה, שתמיד העביר בה צמרמורת.
כשהמבט הרעב הופיע שוב על פניו של השד, צביה עצמה את העיניים ונתנה לזיכרונות לעבור דרכה כמו צינור חלול.
"לא. בבקשה תפסיק! לא עשיתי כלום! זאת לא אני", אני מייבבת ומתקפלת על הרצפה המבריקה. הכי קטן שרק אפשר, שלא יראה אותי.
אבא'לה רוכן מעליי עם תרווד מתכת ביד ותופס אותי בעורף. "לא את? את חושבת שאני טיפש?" הוא אומר ומצמיד את הראש שלי לרצפה, אל הפירורים הבלתי נראים. "אז מי עשה את זה? מי לכלך, אה? אולי הגנבים?"
האצבעות העבות לוחצות לי על הגרון ואני נאבקת לנשום כשהאף שלי נצמד למרצפות הקרירות. הפה שלי נפתח ואני שואבת את האוויר פנימה בבהלה.
"תעני לי!" הוא מנער אותי והראש שלי מוטח באבן. "מי אכל עוגייה בתוך הבית הזה?"
הדרך היחידה היא לתת לו את מה שהוא רוצה. "א – אני. אני אכלתי עוגייה" אני מגמגמת ועוצמת עיניים באימה כשהיד עוזבת אותי והתרווד מונף.
"ילדה טובה".
צביה פקחה עיניים ומצמצה בהפתעה. אבא אלים תמיד היה ממתק עבור השד, אבל אבא סדיסט חולה ניקיון? הם עוד לא פגשו כזה, לפחות לא בכהונה שלה.
"עוד", השד לחש והמבט הרעב על פניו מתח את העור ועיוות את העצמות מתחתיו. הוא כבר לא נראה כמו אישה צעירה וזה הפך לצביה את הבטן. אם הנערה תפתח פתאום את העיניים, היא עלולה להיבהל. ואם היא תמשוך חזרה את הזיכרון, צביה תמצא את עצמה מאכילה את השד לבד.
"תן לה לנוח, אנחנו רוצים שהיא תספק לנו זיכרונות טובים גם בהמשך".
המבט השחור של השד תפס את צביה בגרון, מאלץ אותה לוותר.
"בסדר, אחרון ואז אנחנו מפסיקים", היא התרתה ועצמה את העיניים.
דלת המחסן פתוחה לרווחה. אני אוחזת בידית הדלת ומחבקת עם הרגליים את העץ. אבא'לה עומד מעליי בידיים שלובות. עוד רגע והוא יתלוש אותי בכוח ויזרוק אותי פנימה. אולי הפעם הוא יתלוש כל כך חזק, עד שהדלת תיעקר גם היא מהצירים. כך הוא לא יוכל לסגור אותי פה.
אני מהדקת את האחיזה ומצמידה את הפנים אל המנעול.
"חשבתי שדיברנו על זה", המפלצת אומר בקול יבש, "את לא הולכת לחברות וחברות שלך לא באות לפה".
אני לא עונה לו. אני יודעת מה קורה כשעונים, עדיף לשתוק ולחכות שהוא יסיים.
"אז תסבירי לי למה אני מגיע הביתה ויש כאן ילדה אחרת בסלון שלי?" אבא'לה שואל. כשאני לא עונה הרגל שלו מוטחת ישר בבטן שלי. אני מתקפלת ומייבבת. זה כואב כל כך, אני בקושי מצליחה לנשום.
"תעני לי", אבא'לה לוחש ומושך את השיער שלי כך שהראש מתנתק מהדלת.
"זה היה רעיון של מירי", אני נשברת והדמעות שורפות בדרכן מטה אל הלחיים שלי. "היא חשבה שזה יהיה נחמד להביא את שירי לפה".
"מירי, את אומרת?"
"כ – כן" אני מגמגמת והלב שלי נשבר. מירי המסכנה.
ידיים כבדות מושכות אותי מהדלת ומשליכות אותי באוויר. לא! אבל אמרתי את האמת! אני נוחתת בחבטה מחליאה על הבטון, היד שלי מקופלת תחתיי ושולחת זרמים של כאב אל כל גופי.
הדלת נסגרת וחושך מוחלט משתרר במחסן.
לא. לא שוב! "תוציא אותי מכאן", אני צורחת ומתיישבת במהירות. "תוציא אותי!"
יש כאן עכברושים. הם יאכלו אותי. אני עומדת למות –
צביה פקחה את העיניים, בחילה עומדת בגרונה, והציצה אל הנערה שמתחתיה. גלגלי העיניים מתחת לעפעפיים זזו ימינה ושמאלה בטירוף, חווים את הזיכרון מחדש כאילו התרחש ברגעים אלו ממש. גופה היה רפה, משותק. חוץ מתנועות העיניים המהירות, היא לא זזה בכלל. כלואה בתוך הזיכרון עד שצביה תשחרר אותה ותיתן לה לנוח.
"מספיק עכשיו", צביה דרשה, מנסה למשוך את ידה מתחת לידו של השד. "היא לא תשרוד אם תמשיך".
"היית צריכה לספק לי מזון כבר לפני שבועות, צביה בלחנס", העכברושים כרסמו עצמות וחפרו במוחה. "אבל לא סיפקת. עכשיו תתני לי את מה שמגיע לי".
"עדיף שנחכה למחר, אתן לך את מה שנשאר".
"לא!"
גל של כאב זרם בגופה כמו מתח חשמלי וצביה נרתעה לאחור. השד לא השתמש בכוח שלו פעמים רבות, ואם הוא עשה את זה, סימן שנגמרה לו הסבלנות. צביה למדה טוב מאוד מה קורה כשנגמרת לו הסבלנות. ואם כדי להימנע מזה צריך להקריב נערה אחת אלמונית, צביה תעשה את זה בשמחה.
היא עצמה את העיניים ונתנה לזיכרונות להמשיך לשטוף דרכה.
אני כבר לא יכולה. אני לא יכולה להמשיך ככה. אני חייבת, וגם הוא חייב ללמוד איך זה להיות שם לבד בחושך. אני לא מתכוונת שזה יקרה. הוא נופל, מתגלגל במדרגות והחבטות המחליאות של ראשו הפוגע במדרגות האבן גורמות לבטן שלי להתהפך. דם מרוח על האבן, מסמן את הדרך לתוך המחסן.
הגוף הגדול שוכב בלי לזוז, שלולית דם נקוות מתחתיו ומתחילה לזרום אל שולי המחסן החשוך. קום! תתעורר! אבל בפעם הראשונה אבא'לה לא קם כשאני מעצבנת אותו. אני שומעת את רעש הציפורניים הקטנות על האבן והשפמים הקטנים מופיעים בשלולית האור. העכברושים מטפסים על הגופה ושיניהן הקטנות ננעצות בבשר –
צביה פקחה עיניים בבהלה והביטה מטה אל הנערה. היא רצחה אותו! זה בהחלט מתכון לזיכרון מצוין.
"עוד", השד דרש בלחשוש ועיניו הטורפות נוצצות באושר, "עוד!"
עוד אם כן.
העכברושים נוגסים בבשר. סוף סוף אבא'לה מקבל את מה שמגיע לו.
"לא", השד זועק, אבל צביה לא יכלה לפקוח את העיניים. הזיכרון לא נגמר.
המפלצת לא תפגע בי יותר. הוא יירקב במחסן הארור עד שיישארו ממנו רק עצמות. זאת הנקמה שלי על כל השנים. תחושת האושר והסיפוק מציפות אותי בגלים, ממלאות את החזה שלי באוויר –
"תפסיקי! זה זיכרון טוב!" השד צרח וניסה למשוך את ידו מתחת לידה של צביה, אבל אי אפשר להפסיק זיכרון באמצע.
האושר ניגר מכל נקבובית של העור שלי. המפלצת מתה, ואני ניצחתי. אני סוגרת את דלת המחסן ונועלת אחריי. אני לא חוזרת לכאן יותר.
צביה פקחה עיניים בבהלה. השד נעלם. ריח צמיגי שרוף עמד באוויר וגב כף ידה צרב. הנערה מתחתיה פקחה עיניים ומצמצה.
"איפה אני?" היא שאלה בבלבול.
צביה משכה את ידה ועיניה סרקו את החדר במהירות. שום סימן לשד. הוא נעלם, נשאב לתוך הזיכרון הטוב.
אבל היא הייתה חייבת לבדוק. "מה את זוכרת?"
הנערה חייכה וניצחון נצנץ בעיניה. "שום דבר מפחיד".
פרס עינתפרס עינת