זכרונה לברכה
"סבתא, אני רוצה לבוא. שתספרי לי משהו".
"בוא יא איבני, אתה רעב. אני אכין לך משהו"
אני מרגיש כאילו אכלתי הרגע, למרות שזה לא מדויק.
"אני לא רעב. אני רוצה לבוא אליך עם המכונה".
זו היתה שנת בחירות.
כל הדרך לבית של סבתא היתה מלאה בשלטים: "זו התקופה הכי טובה בהיסטוריה". הזמנתי לה פרחים מהדרך. הפרחים היו על השולחן כשהגעתי. אני כמעט יכול להריח אותם.
חיבוקים. נשיקות.
הנחתי את המכונה שלי על השיש הורוד. התחשק לה שיש ורוד במטבח. מטבח שכבר לא קיים. קיים רק זיכרון.
"הבנתי. זה בשביל המכונה שלך. אתה רוצה להקליט את הזכרון שלי. אתה חושב שאני לא מבינה? אתמול היתה פה הנכדה של דודה צ'ונה -".
"זכרונה לברכה" אני אומר.
היא עוצרת כדי לתקן אותי. "אומרים זיכרה לברכה. לא זיכרון אלא זכר, קיצור, הנכדה של דודה צ'ונה הביאה לי קלטת של האוורסט. עמדתי על האוורסט והרוח העיפה לי את השיער. סינמה. כל הכבוד מה שאנשים ממציאים היום."
"סבתא, אני יכול לשים פה את המכשיר שלי ואת תספרי לי שוב את הסיפור המצחיק על הסירים?"
"יא איבני, איזה סירים? אתה רעב? בוא כפרה".
"לא, סבתא, תודה, אכלתי הרגע. את זוכרת שסיפרת לי ששמת סירים ריקים עם מים בתנור?"
"מה פתאום בתנור? מי שם מים בתנור?" היא צחקה והיופי שלה היה מסנוור כשצחקה. "שלא תשים לי סיר מים בתנור. תשתמש בראש שלך. סירים על האש. למה נזכרת בזה היום?"
"אני רוצה שתספרי לי כל מה שאת זוכרת מאותו יום. אם את יכולה. למה את מסתכלת עלי ככה. זה סיפור טוב. הוא מצחיק, יש לו מוסר השכל, והוא אופטימי".
"שו אופטימי? אבא שלך היה יומיים בבית חולים." אפילו עכשיו, עלו לה דמעות בעיניים. "מסכן. כל הגב שלו היה כוויות. עטפתי אותו בסדין ולקחתי אותו על הגב שלי ברגל עד בית חולים איכילוב".
"סליחה סבתא, את לא חייבת". הרגשתי רע על כך שגרמתי לה להיזכר, למרות שזה בדיוק מה שביקשתי.
"לא קרה כלום, מה שהיה היה. אבא בסדר. נשאר הסיפור" היא מחתה דמעה. "אתה בטוח שאתה לא רעב?"
"לא רעב. את זוכרת את הסיפור?"
"כן, בשביל האורחים. כן, באו החברים של המשפחה מבאר שבע, ולא היה הרבה אוכל, אז שמתי סירים עם מים על האש, כדי שלא ידעו שאין הרבה אוכל בבית, וירגישו בנוח".
היא מספרת לי איך מילאה את הסירים במים ושמה אותם על האש, ואני מדמיין את עצמי נזכר.
פעם לאנשים לא היה הרבה אוכל. הכנסת אורחים היתה מצווה חשובה. לחלוק עם מישהו את האוכל שלך היה מעשה שהיתה לו משמעות והיו לו השלכות. אנשים היו מתכננים איך לאכול ולא רק מה לאכול. כשהאורחים יבואו, הם יאכלו מה שהוגש לשולחן. השולחן היה עמוס בכל טוב, כלומר בכל מה שהיה בבית. שום דבר לא נשמר. אם האורחים היו חושבים שאין מספיק אוכל, הם לא היו אוכלים, וסבתא רצתה שהם יאכלו.
תוך כדי השיחה אני מסיט את הראש באיטיות ורואה את הכיריים באמצע השיש הורוד, סירים עמוסים ומהבילים. כל החלונות פתוחים. האור והריח ממלאים את החדר. ממלאים את הבית כולו. ידעתי שסיפור כזה לא יכול לקרות היום. אנשים לא ישימו סירים ריקים על האש. זה עידן שעבר. אני אומר לה.
"יא איבני, טוב שזה עבר, אבל אנשים תמיד יפחדו מיום שלא יהיה להם אוכל".
היא מספרת לי איך שמה את הכל בערימות קטנות, שייראה הרבה. איך היתה גאה בבנות שלה שהבינו הכל והתנהגו למופת. את כל האוכל שלהן היא שמה על השולחן בשביל האורחים, והן תתאפקנה גם עד מחר עם צריך. לא נורא. היא קיוותה שסבא יבוא עם פרנסה טובה למחרת. קצת קיוותה אפילו שהאורחים ישאירו משהו לבנות. היא ידעה שהבנות שלה יאכלו, אבל למראית עין. ההיא לא רעבה, וההיא תגיד שבדיוק חזרה ממסעדה, אבל כל אחת תיקח משהו קטן, בשביל הטעם ובשביל שהאורחים ירגישו בנוח. הבנות יתנהגו כמו שחינכו אותן.
יכולתי לראות בעיני רוחי את כל הבנות עומדות בשורה. שמלות נקיות נקיות. שיער אסוף. שבע ילדות טובות. הרגשתי עמוק בפנים את תחושת הביטחון הזו, שכל אחת מהבנות מלאה במשהו שחשוב יותר מאוכל. תחושת הגאווה של הורה שיודע שהילד שלו יכול להתאפק. שהוא מספיק חזק בכדי לצום. מספיק ישר כדי לחשוב על אחרים.
"ואז בא אבא שלך, הבנדיט". קודם בכתה, עכשיו היא צוחקת. "בא רעב. התלהב מכל הסירים והחגיגה – ".
הצחוק מרעיד אותה ומפריע לה לדבר, אבל למכונה זה לא מפריע. היא מקליטה הכל, גם את הצחוק. אני מרגיש קצת כאילו אני זה שצוחק.
היא מספרת לי איך אבא מתהפך עם הסירים, וכמה רעש, והמים הרותחים על הגב שלו, וכל הרצפה מים וכולם מחליקים בניסיון לתת לו יד. היא יודעת לספר סיפור. יש לה הרבה ניסיון. ככה היו מעבירים פעם אינפורמציה: עם חיוך, בנחת ובמילים שקטות, בלי הפסקות דרמטיות. המציאות עולה על כל דמיון.
אני מדמיין את סבתא מדמיינת את אבא, כנער צעיר שמטפס על השיש כדי לטעום איזה מנה לפני שהאורחים מגיעים. לא כל יום יש שפע כזה. ולא רק שהוא פותח את הסיר ומגלה רק מים חמים בפנים, הוא גם נופל מהשיש עם כל הסירים. כואב לו, והוא צועק לעזרה וצוחק על עצמו בו זמנית, בזמן שכל המשפחה, הבנות והאורחים רצים לראות על מה כל הרעש. איזה בושות. העיניים שלה סוקרות את המקום שבו זה קרה על הרצפה, ואז היא מטילה את הראש אחורה וצוחקת, והכל נראה כאילו הזיכרון משתלט לה על הגוף וגורם לה לחוות את אותו רגע שוב.
אני זוכר את הסוף: כשסבא הגיע למחרת הוא הוציא מהארון ערימות של אוכל שהשאיר לסבתא לפני שנסע, בשביל הסעודה. היא לא מצאה את האוכל בגלל שלא רצתה להפריע לחתולה שהמליטה בארון, אבל זה כבר סיפור אחר, והוא יסופר בפעם אחרת.
בזמן שאבא נפל עם המים הרותחים, הארון בעצם היה מלא במטעמים וממתקים שסבא השאיר וסבתא לא מצאה.
למרות שעד עכשיו התאפקתי אני מתחיל לצחוק בעצמי, ואז אני חושב על מי שינגן את הזיכרון הזה לעצמו, ואל תוך הזיכרון שסבתא מקליטה ישתרבב לו הצחוק של הנכד ששומע את הסיפור בפעם העשירית, שלושים שנה אחר כך, וצוחק עוד יותר כשהוא חושב על כמה לא הגיונית העובדה שהסיפור עדיין מעורר בו צחוק. לא הגיוני ונהדר שכך.
שנינו נרגעים בסוף, כמו בסיפור. בסוף הכל נגמר יפה. כולם צחקו. כולם ריחמו על אבא, אבל הוא היה בסדר. שירת בגולני. ובאמת בסוף הוא התחתן עם הבת של החברים מבאר שבע, ועד אז העניינים כבר הסתדרו יפה ולא היה חסר כלום.
לאט לאט הצחוק נרגע. מדי פעם אחד מאיתנו מחרחר. אחת לכמה חרחורים מתעורר עוד גל צחוק. אנחנו יושבים במטבח והשיש ורוד כאילו אין מחר.
בסוף היא מביטה בי ברצינות. "זה הסיפור שרצית להקליט? זה לא האוורסט. זה לא ביקור במגדל אזאדי לפני שפוצצנו אותו".
אני מסביר לה. כולם קונים זכרונות של חוויות מיוחדות, אבל אני עובד על משהו אחר. אני לא מחפש סיפורים קשים וכואבים סתם. אף אחד לא רוצה כאלה. הסיפור שאתה מספר לעצמך הוא העיקר, לא כמה כאב לך באותו רגע. חצי עולם כבר היה באוורסט. זה אפילו מופיע בדמו שמגיע עם המכונה.
אפשר לאהוב את זה, אבל זה לא מעניין אותי כמו פעם, להקליט את רגעי השיא של אנשים אחרים. לנקות מתוכם את כל מה שלא מושלם. ניצחתי באליפות העולם בכל דבר. היה נחמד. אתה יודע שזה לא אתה, אבל נעים לך לחלוק את הרגע מנקודת מבטו של האלוף. נסעתי למקומות שבלתי אפשרי להגיע אליהם וראיתי נופים מרהיבים. העין איננה שבעה לעולם.
אני מחפש משהו אחר. יש סיפור ששווה יותר. סיפור על איך היה לנו פעם פחות טוב והיום יותר טוב לנו. לא להשתתף בזכרונות של אליפות ושפע של אחרים, אלא לזכור את השיפור. זה מה שגורם לנו להרגיש טוב. התחושה של טיפוס איטי ומתמיד, שיפור הולך ומתגבר במתינות. סיפור טוב, עם קצת דרמה, קצת רקע, דמויות מקסימות, כמו בחיים האמיתיים.
אני מסביר לה שאני לא מחפש זיכרון של חופשה על הירח או הופעה מול אלפי אנשים. זה נחמד ויש לזה ביקוש. אבל אני מחפש זיכרון של רגליים עייפות מהליכה וראש עמוס בדאגה. כזה שאחריו אתה מרגיש כאילו אתה הולך על אוויר ושום דבר בעולם לא יכול לערער אותך. לזכור מה שלא היה לנו כדי שנעריך את מה שיש לנו.
היא שואלת מי נתן לי את הרעיון הזה.
"את".
אני מזכיר לה שסיפרה לי פעם שבטריפולי היו מעליות בזמן שבכל מקום אחר בקושי היו מדרגות. בזכות האיטלקים. כשהיא באה לארץ שמה לב שאחרים מתלהבים ממעליות כאילו ראו קסם, ודווקא היא לא מתרגשת ממשהו שכבר ראתה פעם. אז חשבתי לעצמי שאולי כדאי לי להקליט זכרונות של דברים שהיו חסרים, ובמקום לתת לאנשים זיכרון של משהו מדהים שקרה למישהו אחר, אפשר לתת להם זיכרון של מה שלא היה להם, שיעזור להם להעריך את מה שיש להם היום.
אנחנו חיים בתקופה הטובה ביותר בהיסטוריה, אבל אנחנו מתרגלים מהר מדי. כשנולדנו רוב המידע שהיתה לנו גישה אליו היה בן עשרים שנה. עכשיו אנחנו יכולים לגשת למידע ישן בהרבה. אנחנו לא צריכים ללכת ברגל, לכן אין לנו הערכה אמיתית למקום ישיבה או לצל.
"אם יש לנו זיכרון של איך זה ללכת בשמש עם מישהו על הידיים לרופא, אז ישיבה, במיוחד בצל של יום חם במיוחד, הופכת לבעלת ערך רב. בעיני זה חשוב יותר מלבקר על האוורסט, וזה הופך את מה שקורה בכל רגע למרגש יותר במקום להפוך את מה שקורה כרגע למרגש קצת פחות.
היא קמה בלי לשאול אותי. היא ממלאת לי צלחת בבישולים שלה. קוסקוס ומפרום. הצלחת לא משמיעה כמעט צליל כשהיא מניחה אותה מולי בנחת, בעדינות. שמתי לב לכך אחרי פעמים רבות. כל הפעולות שלה עדינות ומסוגננות. היא גברת אמיתית.
אני אוכל בכפיות טובה. המבט שלה מלווה את היד שלי מהצלחת לפה. קמטים קטנים מתרפים בפינות עיניה הצוחקות ככל שאני מתמלא באוכל החם. אני מרגיש שאהבה עוטפת אותי מבחוץ וממלאת אותי מבפנים.
סבתא מביטה בי והרוח הנעימה שממלאת את המטבח מעיפה אותי למחוזות אחרים.
זו הקלטת האהובה עלי. היו תקופות שבהן ניגנתי אותה כמה פעמים ביום. הרבה פעמים אני מנגן אותה פעמיים ברצף.
עד היום אני מרגיש כאילו זו היתה הסבתא שלי.
פרס עינתפרס עינת