101 השביל

רשיר היה ילד צנום וחום שיער שמשפחתו מתה במגפה לפני שנים כך שהוא נאלץ לפרנס את עצמו לבד. לא היה בילד הזה שום דבר אצילי, הוא גנב למען עצמו בלבד, מבלי לשים לב ממי הוא גונב ובמי הוא פוגע. אפילו בתור גנב רשיר לא היה טוב, הגנבים והפושעים האחרים צחקו לו והתערבו ביניהם מי יהיה זה שיתפוס אותו קודם – המשטרה או השוק השחור של הכפר…

הכל השתנה כשיום אחד רשיר בן השתים עשרה התעורר למשמע קולות מחוץ לחבית שבה נהג לישון.

"שלום ילד." אמר קול מחוייך, אך תקיף. "יש לך משהו לקחת איתך?"

רשיר הרים את עיניו וראה אישה זקנה, גבוהה וזקופה מביטה בו.

"מה זאת אומרת?" הוא שאל בקול רועד.

"אתה עובר לגור איתי."

שמה היה אזומינה, אבל בשביל לעצבן אותה הוא קרא לה אזו. היא הייתה הקוסמת החזקה ביותר בעולם כבר מאתיים שנה. חכמה ומעשית עד אימה, אבל גם האדם הראשון שדאג לו ואהב אותו מאז שהוריו מתו. במשך שנה היא לימדה אותו יותר ממה שרוב האנשים לומדים במהלך כל חייהם – קרוא וכתוב, מדעים, חשבון, שפות, ואת אחד הדברים שהוא חשב שהיא לא התברכה בו כלל – קסם אישי. מובן מאליו שחלק מכל ההשכלה הזאת הייתה גם לימודי כישוף. קסם היה כל חייה של אזו, ורשיר ניחש שזאת גם הייתה הסיבה לזה שהיא חיפשה אותו מלכתחילה.

כשכמעט מלאו לו 13 אזו חלתה בפתאומיות והייתה מרותקת למיטתה. רק אז היא הסכימה לגלות לרשיר מה הייתה הסיבה לכך שלקחה אותו:

"אתה יודע, כישוף זה דבר שאפשר ללמוד, אבל יש דבר אחד שאף אחד לא יכול לרכוש."

"מה זה?"

"כישרון קסום." היא לחשה. "לך ולי יש אחד. הוא מאוד נדיר – בתנאים המתאימים אנחנו יכולים לראות מעבר. אני יודעת שיום אחד הממלכה הזאת תצטרך אותך ואת הכישרון שלך."

הוא לא טרח לשאול מה הכוונה ב'לראות מעבר', הוא הניח שזה מסוג הדברים שמבינים לבד עם הניסיון. "איך את יודעת?"

"ראיתי." ענתה בקול שהביע שהשאלה שלו הייתה מאוד טיפשית.

"את תלמדי אותי?" שאל, למרות שהייתה לו הרגשה רעה שהוא כבר יודע את התשובה. ואכן, היא הסתכלה עליו כאילו משהו לא בסדר בראש שלו. "אני גוססת ילד, איך מתים יכולים ללמד?"

רשיר לא ערער על עובדת מותה, אזו שנאה פיטפוטים מיותרים.

"אז איך אלמד?"

"יש לי ידיד. הוא עצמו לא רואה, אבל יש לו את מה שצריך כדי ללמד אותך."

רשיר הינהן, ומאז השתדל לא להזכיר את העניין שוב. הוא לא התכוון להודות בזה, אבל הוא פחד. מה אם ברגע שאזו תמות הוא פשוט יחזור להיות גנב שישן בחבית ברחוב? מה אם אזו טועה לגביו?

ומה אם היא צודקת?

לאחר שאזו מתה, רשיר נשאר בבית וסידר אותו במשך שבוע. גם לעצמו הוא לא ידע להסביר אם זה חלק משלב האבל או תירוץ נוסף לא ללכת לידיד הזה של אזו. אבל לאחר שסיים להבריק את הבית נגמרו התירוצים והוא יצא לדרך.

עברו שנתיים מאז. שנתיים שבהם הוא הספיק להכיר מורה שהוא שנא, להתחיל ללמוד לראות, לחזור להיות גנב, לשמוע על סכנה שגרמה לו לחזור ללמוד, ולהתרגל לקסם ולראיה מחדש.

עכשיו הוא עומד בקצה הצוק, מסתכל לעבר הסערה. מה שהוא יראה עכשיו יחרוץ את גורל הממלכה, ולכן הוא מביט עמוק לתוך הסופה ומסתכל חזק יותר משהסתכל אי פעם.

"את!" הוא צעק. "תפסיקי להיתמם, אני רואה שאת שם. מה שזה לא יהיה שאת מתכננת, כדאי מאוד שתוותרי על הרעיון הזה." הוא שתק לרגע, ממשיך להביט עמוק לתוך הסופה. "תעני לי כבר!" הוא קרא בכעס. "אני רואה אותך, תוותרי על העמדת פני בלתי נראית. כל זה באשמתך, נכון? את זו שהרגת את כולם וסיבכת אותי בצרות האלה." הוא המשיך לצעוק.

"מתי תביני שאני רואה אותך? תעני כבר!" הוא המשיך לצעוק בתסכול.

רגע אחד, זה לא מה שתכננתי שהוא יראה, יתכן שהוא…

"כן, אני רואה אותך. תזדהי. מה את?"

אני בת אדם כמוך, אני מניחה… עניתי בהיסוס, לא מאמינה שהוא באמת רואה אותי.

"יופי, לפחות הפסקת להתעלם ממני." אמר בקול שקט יותר, אבל לא פחות זועם. "איך יכול להיות שאת רק בת אדם? את שולטת בכל מה שקורה וקרה פה. את הרגת את אזו, נכון?"

אני זו שיצרה אותה מלכתחילה, הצדקתי את עצמי, הרי לא עשיתי שום דבר רע. זה פשע להשתמש בדמיון שלי? ונכון, אני מודה שיש לי שליטה כמעט מוחלטת על מה שקורה אצלך, אבל אני נשבעת שאני אדם רגיל וחסר כל כוחות על טבעיים. זה לא שאני מיוחדת, זה העולם שלך.

"מה הבעיה עם העולם שלי?"

אממ… אין בו שום בעיה, הוא פשוט דמיוני.

אולי הייתי צריכה להסביר את זה בעדינות, אבל אני מכירה את רשיר יותר מכל אחד אחר – הוא יעדיף לשמוע את האמת הפשוטה מאשר לנסות להבין אותה מתוך רמזים אלגנטים.

"דמיוני… כלומר כל זה לא אמיתי? את שולטת בכל מה שקורה כאן?"

אני מניחה שבתור הסופרת זה דיי נכון.

"אז אין לי בחירה חופשית? הכל בשליטתך? גם הזמן שבו חזרתי להיות גנב? כל העליות והנפילות שלי היו בעצם תיאטרון הבובות שלך?"

זה כבר לא מדויק ומאוד ממעיט בערך עצמך. דמויות הם חתיכת סיוט לפעמים.

"מה זאת אומרת 'חתיכת'?" הוא שאל בבלבול.

סליחה, שכחתי שאתה חי בעולם ימי ביניימי. התכוונתי להגיד שלמרות שאתם דמיוניים, אתם עדין לא תמיד עושים את מה שאני רוצה שתעשו.

"ומה את רוצה שאני אעשה? אני חושב שאת מבינה בעצמך שהעבר הזה שהמצאת לי היה נורא. מה בנוגע לעתיד שלי?"

תכננתי לך עתיד מזהיר, אתה תציל את העולם.

"ומה יקרה לי אז?" רשיר שאל בחשדנות.

האמת שבהתחלה רציתי שתמות בצורה דרמטית והעולם יזכור אותך לנצח בתור גיבור. הודיתי בכנות.

 אבל עכשיו כשאנחנו מדברים אתה מרגיש לי קצת אמיתי מכדי להרוג אותך, אז אני מוכנה לסדר לך איזה סוף שמח שאתה רוצה. לא נורא אם זה יצא קצת קלישאתי, זה בסך הכל סיפור בשביל איזו תחרות סיפורים קצרים.

אני בן אדם תחרותי מטבעי, אז כן היה לי קצת קשה עם המחשבה לוותר על סיפור מושלם לתחרות, אבל הוא דמות שהמצאתי ומודעת אלי באמת. מגיע לו סוף טוב, באמת המצאתי לו חיים קשים.

"אני צריך זמן לחשוב על זה ולעכל את העניין. את מוכנה לדאוג לסופה כזאת מחר כדי שאוכל לראות ולענות לך?"

לא הבנתי על מה בדיוק הוא צריך לענות לי, הרי לא שאלתי אותו כלום – אבל הסכמתי, אדבר איתו מחר.

לא ידעתי אם הוא יכול לראות אותי כשאני מדמיינת אותו או שהוא צריך שאעשה משהו בפועל, אז הייתי צריכה לחכות עד שאחותי הגדולה תפנה את המחשב. ברגע שהיא סיימה, פתחתי את הקובץ של הסיפור והתחלתי לכתוב.

כעבור יום, רשיר עמד על אותו צוק והביט עמוק לתוך סערה חדשה שהסופרת המסתורית זימנה עבורו.

עצרתי והסתכלתי על המילים שוב, "מסתורית"? אני באמת כזאת? טוב, לא משנה. אם כבר אני דמות בסיפור של עצמי, אז לפחות אהיה דמות מגניבה. המשכתי בתיאור:

שיערו השתולל ברוח, ועיניו הירוקות הביטו בסופרת בהערצה-

לא, הוא ממש לא מסתכל עלי בהערצה, סיכמתי עם עצמי.

"את חושבת על איך שאני מסתכל עליך, נכון?" הוא שאל.

כן… כפי שאמרתי לך אתמול, אין לי שליטה מוחלטת על הדמויות שלי.

"אז איך זה עובד?" הוא שאל בסקרנות, "אנחנו בתוך הראש שלך. איך זה יכול להיות שדמות לא מתנהגת כרצונך?"

אממ… חשבתי על זה רגע, תיקח את אזו כדוגמה.

הוא קפא למשמע שמה של אזו, וידעתי שהוא כועס על האדישות שבה אני מזכירה את שמה. אני מניחה שזה באמת לא הוגן, בראש שלי אין הבדל ממשי בין הזמן שבו היא "חיה" לבין הזמן שבו היא הייתה "מתה", אבל בשבילו היא אדם שפעם היה חי.

אה, סליחה. אני יודעת שזה נושא רגיש עבורך… אתן דוגמה על דמויות בסיפור אחר. היו לי שתי דמויות שנועדו להיות אויבות, אבל ברגע שהן ניפגשו איכשהו האישיות של האחת התאימה לאישיות של השניה, והן הפכו לחברות.

"אז היית צריכה לשנות את הסיפור שלך?"

הייתי יכולה להחליט לשנות אותו, אבל החלק של היריבות ביניהן היה יותר מידי חשוב לעלילה – אז דאגתי לריב שפוצץ את הקשר ביניהן. הסברתי ונזכרתי בריב ההוא בשביעות רצון, הקטע הזה היה כתוב טוב. אני מניחה שרשיר לא יעריך את זה במיוחד.

"אז זה לא באמת משנה אם הדמויות עושות צרות, כי את תמיד יכולה להכניס גורם שיתקן את ההתנהגות שלהן." הוא ניסה להבין.

משהו כזה. זה כאילו יש בשביל של הסיפור כל מיני פיצולים שהדמויות יכולות לבחור בהן, אבל בסוף – השביל תמיד יתאחד לנקודות השיא שאני תכננתי. הסברתי בחיוך, המטפורה של השביל מצאה חן בעיניי, מעניין אם אוכל למצוא דרך להכניס אותה לאיזשהו סיפור.

הוא הסתכל עלי בהיסוס, כאילו הוא רוצה לומר משהו אבל גם קצת מפחד. "התחלת לדבר קודם על אזו," הוא פתח.

כן?

"את יכולה להחיות אותה?" שאל בהיסוס. רשיר בטח נאבק עם עצמו כדי לשאול את זה. הוא שונא להזדקק לעזרתם של אחרים, הוא מאוד עצמאי.

לא ידעתי איך לענות. ברור שאני יכולה להחיות אותה, הרי עבורי היא מעולם לא באמת מתה בדיוק כמו שמעולם היא לא בדיוק הייתה חיה, אבל אין סיכוי שאחזיר אותה לחיים. עצוב לי על רשיר, אבל המוות של אזו הכרחי בשביל ההתפתחות שלו כדמות. גם ככה אזו הייתה זקנה, זמנה הגיע. הבעיה היא שאני לא יכולה להגיד את כל הדברים האלה לרשיר.

אני מניחה שאני יכולה לעשות את זה. פתחתי בהיסוס, אבל אני לא חושבת שזה מה שאזו הייתה רוצה. היא לקחה אותך אליה בגלל שהיא ידעה שזמנה קרוב. הסברתי.

רשיר הסתכל עלי כמה דקות בשתיקה. זה היה מוזר בשבילי, הוא דמות שהמצאתי מתחילתה עד סופה, ובכל זאת לא יכולתי לנחש מה הוא חושב כרגע. איך מגיבים לידיעה הזאת, שאתה דמות בדיונית?

"היא לא באמת אמיתית מבחינתך, נכון?" הוא לחש. הקול שלו היה כל כך חלש שאם הייתי שם כנראה שלא הייתי מצליחה לשמוע אותו, במיוחד על רקע הסערה.

נעלבתי מדבריו. אזו היא כמו הבת שלי, אני המצאתי אותה!

בטח שהיא אמיתית בשבילי! בכיתי כשכתבתי את הקטע שהיא מתה, ואני מכירה אותה בכל כך הרבה מובנים שאתה אפילו לא מדמיין! כתבתי בעודי לוחצת על מקשי המקלדת קצת יותר מידי בחוזקה.

אתה יודע משהו על העבר של אזו? לא! אתה לא יודע איך היא הרגישה אחרי שהמורה שלה לקסם מת, אתה לא יודע על ההפלה שהייתה לה, אתה לא יודע כלום.

"את טועה." הוא אמר וקפץ את ידיו לאגרופים. "את אולי יודעת עליה דברים שאני לא, אבל היא לא אמיתית בשבילך. את יודעת שהיא שנאה דיבורים מיותרים, אבל אני הרגשתי את זה. בשבילך האופי שלה והחוויות שהיא עברה בחייה הם רק חלק מדף שסיכמת בו תיאורים על דמות, אבל בשבילי היא אדם אמיתי שפעם היה חי ונושם. שום ידע שלך עליה או על העבר שלה לא יוכל לפצות על זה."

רכנתי על המקלדת בלי לטרוח להגיב לדבריו, פשוט כתבתי שהסערה חדלה בפתאומיות וניתקתי את הקשר.

אני לא רוצה להודות בזה בפני רשיר, אבל דבריו הטרידו אותי – כנראה כי יש בהם יותר מקמצוץ של אמת.

עברו שבועיים שבהם ניסיתי לכתוב סיפורים אחרים, אבל כל פעם דבריו הדהדו בראשי. יתכן שאני לא באמת מכירה את הדמויות שלי? שהן לא אמיתיות בשבילי? איך זה יכול להיות? הרי אני כל כך אוהבת אותן.

בסוף מצאתי את עצמי שוב מול המחשב, נכנסת לקובץ של הסיפור של רשיר. נשמתי עמוק והתחלתי להקליד.

הסופה שוב סערה סביבו, והוא שוב עמד מולה, מסתכל עמוק לתוך עיניה של הסופרת.

"חשבתי הרבה על מה שאמרת."

גם אני.

"יופי, לא אכפת לי." אמר בעויינות. "חשבתי על מה שאמרת, בנוגע לשביל ובנוגע לזה שאת מוכנה לתת לי סוף טוב, אבל הבנתי שיש אופציה נוספת." אמר בקול ערמומי, "אני פורש מהסיפור שלך." הוא הכריז.

חכה, אתה מבין מה המשמעות של זה? אף אחד מעולם לא עשה את זה, מה אם תעלם?

"אזו לימדה אותי על בחירה חופשית, ועל זה שגורלי נתון בידי. עכשיו אני יודע שאם אמשיך ללכת בשביל של הסיפור שלך אז בלי קשר לדרך שאבחר – תמיד אגיע לאותה נקודה, למקום שאת רוצה שהסיפור יגיע אליו. אז אני מצטער, תצטרכי למצוא לך גיבור אחר."

נאנחתי. חכה, גם לי יש משהו להגיד. אמרתי, והוא הסתכל עלי בסקרנות זהירה.

אני חושבת שאתה צודק. שקעתי כל כך בתוך האומנות של הכתיבה ושכחתי חלק מהרגש שאמור לבוא איתה. הסתכלתי עליכם כעל בידיון כמו שקוראת מסתכלת, ולא כעל מציאות כמו כותבת. אני לא אפסיק לגרום לדברים רעים לקרות, כי זו אחת מהמשמעויות של סיפור, אבל… היססתי, לא בטוחה איך להסביר את זה.

החלטתי לנסות להסתכל עליכם אחרת, ולהאמין שאם הדמות שלי מחליטה לפעול אחרת אז לנסות לזרום איתה כמה שרק אפשר. זה שהדמות שלי מתחילה לפעול על דעת עצמה זו זכות שמוכיחה שיצרתי דמות טובה ואמיתית, לנסות להוביל אותה לאותו מקום זה חוסר התחשבות והערכה כלפי מי שהיא הפכה להיות. סיימתי את דברי, ולרגע השתררה ביננו שתיקה. ואז למרבה הפתעתי – רשיר חייך, זאת הייתה הפעם הראשונה שהוא חייך אלי חיוך אמיתי. הוא הרים את ידו לשלום, ירד מהשביל ועזב אותי לפתוח סיפור חדש.