דניאל ישב בחדר קטן, וחשוך. ידיו נצמדו לקירות, למרות שכל גופו היה מקובץ לכדור קטנטן, וגודלו היה קטן ממילא בגלל גילו. הילד בן ה10 רעד מקור ומפחד. הוא שהה בחדר הזה כבר זמן רב, שעות? ימים? הוא לא ידע. כל מה שידע היה שהלך לישון כרגיל כמו כל לילה בביתו אחרי נשיקת לילה טוב מאימו, וכרגיל נרדם למשמע המוסיקה הקבועה של צעקות הוריו וכשהתעורר היה בחדר הזה. אחרי כמה זמן נפתחה דלת ששפכה קרן אור בוהקת לתוך החדר. כשעיניו של דניאל שלא ראו אור כבר זמן רב הסתגלו הוא ראה אדם בודד עומד מולו, מושיט אליו יד.
דניאל לוקח את יד הגבר ונעזר בה כדי להתרומם. הוא טופח על ברכיו ומכנסיו בניסיון לנקות אותם כמיטב יכולתו מהרצפה המלוכלכת בחדר בו שהה וכשהוא מרים את ראשו הגבר נעלם. דניאל מתבונן סביב, מנסה למצוא את מושיעו אבל כל מה שהוא רואה זה רחוב ראשי מלא בגורדי שחקים שנישאים מעל דניאל כמו ענקים דוממים המביטים בנמלה. הרחוב שומם, בלי נפש חיה, מכונית או אוטובוס. דניאל מושיט יד אל כיסו כדי להוציא את הטלפון ואז הוא מגלה שהוא עדיין בפיג'מה. הוא נודד, חסר כיוון ברחבי הרחוב הריק. הוא לא מזהה דבר, שום פינה, או בנין, שום סימן או שלט, אפילו השפה על שלטי הרחובות זרה לו. דניאל ממשיך לשוטט בתקווה למצוא את האדם שהוציא אותו משביו אבל איש לא נמצא באופק.
דניאל יחשוב לעצמו שזה דווקא לא כל כך רע. השקט והשלווה דווקא מרגיעים והלילה יעטוף את העיר כזרועות אם המחבקת את ילדה. דניאל יתעייף מחפושיו וימצא ספסל לשבת עליו ולנוח. הוא יניח את ראשו בין כפותיו וישקע במחשבות. מחשבות על ביתו, על חבריו, על משפחתו. ראשו ישמט, גופו הקטן יקרוס על ספסל העץ וחלומות ימלאו את ראשו. בחלומו הוא יראה מראות משנים עברו, בהן היה פעוט, לא גדול מגיל חמש או שש. הוא ימצא את עצמו בגן משחקים יחד עם חברתו הטובה ליה. הוא וליה ישחקו בתופסת, הוא יהיה התופס וליה תברח ממנו. כל פעם הוא כמעט יתפוס אותה והיא תישמט מבין ידיו ברגע האחרון. "חכי לי ליה" הוא יזעק אבל ליה לא תקשיב. היא תברח רחוק יותר ויותר עד שתעזוב את הגן. הוא ימשיך לרדוף אחריה אל ביתה. דניאל ירדוף אחרי ליה אל תוך בית המגורים הקטן והציורי בעל הקירות הלבנים וגג הרעפים האדום. הבית יהיה ריק. שומם ללא נפש חיה, אדם או אחרת. ללא רהיט או חפץ מלבד קירות הבטון ודלת העץ אשר תיאנח במאמץ וכאב תחת הרוח החזקה. "מאיפה הרוח באה פתאום?" יחשוב דניאל אבל דחף עז לשוב לביתו ידחק את המחשבה מחוץ לראשו. הוא ירוץ, מתכופף כנגד הרוח שכמו לא תרצה שישוב לביתו. הוא יפרוץ מבעד לדלת בטריקה למראה אביו החובט באימו בכח. דניאל ירוץ להגן על אימו אך זו תדחוף אותו ותלחש שוב ושוב באוזנו: "אל תתערב, אל תתערב, אל תתערב." אבל דניאל לא יקשיב לה. הוא יעמוד איתן להגן עליה ויעופף באויר מסטירתו של אביו. גאה שהגן על היקר לו. גאה עד שאימו תפרוץ בצעקות עליו: "אמרתי לך לא להתערב! אמרתי או לא אמרתי?! עכשיו תראה מה קר–" דבריה יקטעו על ידי מכותיו של אביו ודניאל יקח את רגליו ויצמיד אותן על חזהו. הוא יתחוב את ראשו בין רגליו ויזמזם לעצמו בכל הכח, רק שכל הרוע וכל הכאב ישארו בחוץ. רק שישאר לבד. דניאל יתעורר מזיע ועם דמעות בעיניים על הספסל. הוא יתבונן מסביב על הבנינים והשלטים הבודדים שכבר התחבבו עליו, בדידות העיר תהדהד את בדידותו שלו והוא יחזור לישון, הפעם בלי חלומות.
דניאל התעורר למחרת בבוקר עמוק לתוך הצהריים. השמש זרחה גבוהה בשמים ונראה שהעיר התעוררה לחיים במידת מה. מעיר אפלה וריקה מכל צליל וכל חי היא נהפכה לעיר זוהרת, שמחה וצבעונית. הציפורים צייצו מרחבי הברושים שנינטעו ברחבי העיר כמקהלות עליזות, חתולים וכלבים שוטטו ברחובות ודבורים ופרפרים העבירו צוף מפרח לפרח. דניאל מתח את גפיו, שיפשף את עיניו והביט סביב. הוא לקח רגע לשאוף את כל היופי שהיה סביבו, קם והחל להסתובב בעיר.
דניאל משוטט לו בעיר, מביט על השמיים היפים ומקשיב למנגינת הציפורים המצייצות. בסופו של דבר הוא מגיע לשכונה חדשה בעיר. שכונה מלאה בבתי מגורים קטנים, אפלים, נטושים ומאיימים למראה. דניאל מחליט להסתובב. הוא לא מעוניין לגלות מה מסתתר במקום בעל חזות כה נוראה. לפתע, הוא שומע קול צעדים. היה זה הסימן הראשון לחיי אדם מאז שחולץ על ידי אותו אלמוני מהמרתף. הקול בהמשך אותו רחוב מאיים. דניאל עומד בקצה הרחוב הראשי ומסתובב להביט בגורדי השחקים. הוא בוהה קצת בעצים, בבתים, בשלטי הרחוב ובכל מה שמאחוריו, נושם עמוק ורץ לכיוון הקול אל תוך הרחוב הלא מוכר והמאיים. ציוץ הציפורים נשמע לדניאל לפתע כמנגינת מארש צבאי מאיים. הוא מתבונן טוב טוב על הבתים ברחוב, תר אחר מקור הצעדים המסתורי. החצרות מלאות בעשבים שוטים חומים ומתים והעצים ברחוב חסרי עלים, ערומים, כמעט כואבים מרוב כיעור. דניאל ממשיך לרוץ עד שבסוף הרחוב הוא רואה צללית אדם נכנסת בחופזה אל תוך אחד הבתים. דניאל טס אל הבית, פותח את הדלת ונכנס פנימה. הבית נטוש, קירותיו מלאים בחורים ורהיטיו העתיקים מכוסים בשכבת אבק בעלת מספר סנטימטרים. הבית קטן, דלת הבית מובילה אל סלון, מאחוריו ממוקם מטבח וחדר שינה מצדו הימני של הסלון עם גרם מדרגות המוביל לקומה שניה. דניאל מחפש ברחבי הבית אחר אותו איש מסתורי. כאשר הוא יוצא חזרה לסלון אחרי חיפושי שווא ברחבי המטבח וחדר השינה, הוא רואה רגל מכוסה במעיל חום יוצאת מהבית, ואת הדלת נסגרת. הוא מזנק אל היציאה, אבל לפני שהוא מספיק להגיע הדלת נסגרת וננעלת. דניאל רץ לפתוח את התריסים, אך אלו ישנים וחלודים. הם קורסים וחוסמים את מעט האור שעובר דרכם. משאירים את הסלון בחשכה מוחלטת. דניאל רץ אל הדלת, מטיל את עצמו עליה שוב ושוב, ושוב ושוב הדלת עומדת איתנה ולא זעה, היא אפילו לא רועדת מול מאמציו. בסופו של דבר דניאל המותש ומובס מתיישב על הקרקע עם גבו אל הדלת.
דניאל ישב ויבכה בחושך זמן רב, אך בסופו של דבר הדמעות יתייבשו והעצב יהפך לעייפות ודניאל שוב ירדם. בחלומו הוא שוב ימצא את עצמו בגן משחקים יחד עם חברתו הטובה ליה. הוא וליה ישחקו בתופסת, הוא יהיה התופס וליה תברח ממנו. כל פעם הוא כמעט יתפוס אותה והיא תישמט מבין ידיו ברגע האחרון. "חכי לי ליה" הוא יזעק אבל ליה לא תקשיב. היא תברח רחוק יותר ויותר עד שתעזוב את הגן. אבל הפעם דניאל לא יוותר. הוא לא יתן לליה לברוח ממנו עוד פעם. דניאל ירוץ מהר יותר ויותר ופתאום ליה תתחיל להתקרב. דניאל יתפוס את ליה בזרועותיו לחיבוק חזק רגע לפני שתגיע לביתה. "אל תלכי לי." הוא ילחש באוזנה. הרוח תיילל ברקע כאשר ליה תמחה דמעה מעיניו ותגיד:"אני חייבת." היא תחלץ בעדינות מבין ידיו. דניאל ירים את ראשו ולפתע הוא יהיה מול ביתו. ליה לא תהיה בשום מקום נראה לעין. דניאל ידע מה עומד לקרות. רעמים מילאו את אחר הצהריים האפל וברקים יבזיקו ברקע. דניאל יכין את עצמו. הוא ינשום עמוק, יביט בדלת ויפרוץ מבעדה בטריקה למראה אביו החובט באימו בכח. דניאל ירוץ להגן על אימו אך זו תדחוף אותו ותלחש שוב ושוב באוזנו: "אל תתערב, אל תתערב, אל תתערב." אבל דניאל לא יקשיב לה. הוא יעמוד איתן להגן עליה ויעופף באויר מסטירתו של אביו. גאה שהגן על היקר לו. אימו תפרוץ בצעקות עליו: "אמרתי לך לא להתערב! אמרתי או לא אמרתי?! עכשיו תראה מה קר–" דבריה יקטעו על ידי מכותיו של אביו. דניאל יקום, ינגב מעט דם מפיו ויסתער באגרופים שלופים על אביו. הוא יחבוט ויתעופף באויר, ואז יקום יחבוט באביו ויתעופף באויר. כך הוא יעשה שוב ושוב עד שאביו יעזוב את אימו ויעבור להכות אותו. דניאל יתקפל תחת המכות אך צליל לא יצא מפיו. הוא לא יכנע יותר לדבר. דניאל יתעורר עם חיוך על פניו. הוא יקום, יתרחק מעט מהדלת ויסתער עליה כמו שעשה מקודם. שוב ושוב הוא יעוט עליה ושוב ושוב היא תעמוד איתן אבל הפעם דניאל יתיישב מותש אך לא מובס. הוא ינוח מעט ויחזור להכות בדלת. ואז יתיישב לאחר כמה זמן, מותש שוב ויחזור להכות בדלת. כך הוא יעשה עד שתחושת הזמן תאבד לו, אבל הוא לא יתייאש לרגע ואחרי זמן מה הדלת תרעד, ואחרי עוד כמה זמן היא תזוז מעט בתוך ציריה, ובסופו של דבר הדלת תיפרץ ודניאל יצא אל חשכת הלילה.
דניאל רץ ברחבי העיר. היא כבר לא היתה זרה לו, הוא לפתע התחיל להבין את השלטים ולכן תהה למה לא יכל לעשות זאת קודם. חשכת הלילה היתה מנחמת ומרגיעה, מוכרת וחמה כחיבוק אימו. הוא המשיך לרוץ עם מטרה אחת בראש. למצוא את האיש שנעל אותו בבית הנטוש. הוא לא ידע למה אבל הוא היה חייב למצוא אותו. הוא כבר ניחש שאותו איש הוא הבחור שהוציא אותו משביו מכיוון שלא נתקל באדם בעיר הזאת מלבד בבית וכששוחרר. הוא החליט לחפש במרתף בו נכלא.
דניאל מגיע לרחוב הראשון אותו ראה בעיר וניגש לדלת ברצפה. הוא פותח אותה ומסתכל באותו צינוק, מחפש כל פרט קטן או רמז שיוביל אותו לאותו אלמוני מסתורי. הוא לא מוצא דבר. הוא יוצא שוב לרחוב ומביט סביב. איש לא נראה באופק. הוא מתיישב על אותו ספסל בו נרדם בעיר זו לראשונה ומניח את ראשו בין כפותיו. הוא חושב על היום שעבר עליו. הוא חושב על כך שלמרות מאמציו ולמרות שלא נכנע הוא עדיין לא מצא את האלמוני. הוא גמר אומר בליבו שלמחרת ימשיך בחיפושים אך בינתיים גופו נשמט על הספסל ותנומה נפלה עליו. בחלומו הוא שוב ימצא את עצמו בגן משחקים יחד עם חברתו הטובה ליה. הוא וליה ישחקו בתופסת, הוא יהיה התופס וליה תברח ממנו. כל פעם הוא כמעט יתפוס אותה והיא תישמט מבין ידיו ברגע האחרון. "חכי לי ליה" הוא יזעק אבל ליה לא תקשיב. היא תברח רחוק יותר ויותר עד שתעזוב את הגן. דניאל יעצור בקצה הגן. אין טעם להמשיך. ליה עזבה. היא לא תחזור. הוא התיישב ונשם עמוק, אז התרומם ועצם עיניים לכמה שניות, מכין את עצמו לבאות. הוא ידע לאן הוא צריך ללכת ומה עומד לקרות. הוא החל לצעוד לעבר ביתו. דניאל עצר מול דלת הבית. הוא יודע מה עומד לקרות. דניאל הכין את עצמו. הוא נשם עמוק, הביט בדלת וצעד מבעדה למראה אביו החובט באימו בכח. דניאל הולך להגן על אימו אך זו דוחפת אותו ולוחשת שוב ושוב באוזנו: "אל תתערב, אל תתערב, אל תתערב." אבל דניאל לא יקשיב לה. הוא יעמוד איתן להגן עליה ויעופף באויר מסטירתו של אביו. גאה שהגן על היקר לו. אימו פרצה בצעקות עליו: "אמרתי לך לא להתערב! אמרתי או לא אמרתי?! עכשיו תראה מה קר–" דבריה יקטעו על ידי מכותיו של אביו. דניאל התיישב בקצה החדר. הוא קיפל את רגליו אל גופו ויביט במתרחש בביתו. דבר שיעשה לא יכול לשנות זאת. הוא יתבונן באמו מתקפלת ובוכה ובאביו צועק בזעם ומרים ומוריד את ידו כמעט באדישות. בסופו של דבר אביו יתעייף ויעזוב את אימו. דניאל יתבונן באימו המתייפחת על רצפת ביתם. הוא ימצמץ ולפתע יתעורר למשמע הציפורים המצייצות בנועם, אך משהו חסם את השמש. האלמוני שאחריו רדף דניאל רכן מעליו. "יופי, אתה ער." הוא אמר.
דניאל מיד זינק לישיבה. מיליון שאלות התעופפו להן ברחבי ראשו, אבל אחת הייתה מעל כולן. "מי אתה?" שאל דניאל. "אני זה אתה." אמר האיש, "או שאתה זה אני? בכל מקרה אנחנו אותו דבר אבל אנחנו גם שונים לחלוטין אחד מהשני." "לא הבנתי." השיב דניאל. האלמוני היה אדם גבוה אך בעל גב כפוף כשל אדם זקן. הוא היה לבוש במעיל רוח חום בהיר שכיסה את כל גופו וכובע בעל חזות בלשית כיסה את שערותיו הלבנות כשלג, כשל אדם זקן, אך הצפופות, מבריקות ובריאות למראה. פניו היו חלקות וחסרות גיל ואכן דמו לפניו של דניאל. "אני אנסה להסביר בפשטות, אני הוא אתה, או במובן מסויים תמצית שלך על כל הפוטנציאל שלך. כל תפנית שחייך יכלו לקחת, כל עיקול ופנייה נמצאים בגופי, נפשי וזכרוני." דניאל עדיין היה מבולבל מאוד אבל החליט לעבור הלאה. "טוב, ואתה יודע איפה אנחנו?" "בראש שלך כמובן." השיב האלמוני. "מה כמו בחלום?" שאל דניאל. "לא, יותר כמו במוות." ענה האיש המסתורי. ליבו של דניאל הגביר את קצבו פי עשרה, קולו נסדק כשאמר: "מה זאת אומרת כמו במוות?" "מוות, מוות, כשהמוח מפסיק לפעול והגוף מפסיק לזוז, אתה יודע מוות." "אז אם המוח שלי לא עובד? איך אני עדיין חושב, ואם הגוף שלי לא עובד, איך אני עדיין זז?" דניאל נהיה מבולבל יותר ככל שהשיחה התקדמה. "אתה באמת חושב שהתנועה והמחשבה שלך מוגבלת לגוף הארצי שלך? אם זה היה נכון אז איך שני גופים שזהים בתוכנם הכימי יכולים להיות אחד מת ואחד חי? לא, התודעה שלנו אינה מוגבלת בדבר אלא ביכולת התפיסה והדימיון שלנו." הכריז האיש. דניאל המבולבל שאל: "טוב, אז מה אני עושה כאן" "זה החיים שלאחר המוות שלך." ענה הברנש המוזר. "אבל אמרת שזה בראש שלי." המשיך דניאל להקשות על טיעוניו של חברו שהתיישב עתה על הספסל. "הבט דניאל." הבחור אמר. "אפילו העולם הארצי הוא בתוך ראשך, חווייתך את העולם היא לחלוטין סובייקטיבית ושייכת אך ורק לתודעה שלך. אם נכנס לתוך מונחים מדעיים של העולם הגשמי, כל מה שראית סביבך בעולם החיים היה פרשנות של הראש שלך לזרמים חשמליים במוחך והפרשנויות האלו היו רלוונטיות לך ולך בלבד." "אוקיי" המשיך דניאל "אז למה בחיים שלאחר המוות שלי אני יכול לפעמים לקרוא את השפה בעיר ולפעמים לא? ולמה אני תמיד חולם את אותו חלום? ולמה הזמן פה כל כך מוזר, אני לא מצליח להבין מה קרה, מה קורה ומה יקרה?" "אוקיי תירגע אני אסביר הכל." הרגיע האיש את דניאל בקול רגוע ואיטי. "העולם שלאחר המוות שלך הוא כמובן תפיסה לחלוטין סובייקטיבית שלך את החיים והעולם ומערכת היחסים שלך איתם ומכיוון שהעולם הזה לא מוגבל על ידי גירויים חיצוניים הוא מעוצב לחלוטין על ידי התודעה שלך. כלומר חוסר ההיכרות עם השפה וחוסר ההבנה של הזמן נבעו מתחושת הזרות, והבדידות שלך. החלום היה הזיכרונות שהכי עיצבו אותך בעודך בחיים, וההתפתחות של העולם הזה והתפיסה שלך אותו היא לגמרי לגמרי לגמרי התפתחות וההשתנות של איך בחרת לתפוס את הקיום של העולם סביבך ושל העבר שלך ומערכת היחסים ביניהם." האיש קם ואמר "טוב, תפקידי תם. אני צריך ללכת אבל אני בטוח שתסתדר. להתראות." דניאל מצמץ והאיש לא היה שם.
דניאל יושב על הספסל. הוא מתבונן בבניינים המפוארים בעיר, בעצים המפוזרים ברחוב. הוא מקשיב לציוץ הציפורים ומנסה להבדיל בין הציוצים השונים ולזהות ציפורים שונות. דניאל מתענג על חום השמש, ולאט לאט עפעפיו נשמטים ותרדמה נופלת עליו והוא נרדם ושנתו נטולת חלומות.