103 הטוב, הרע והלא נודע

הטוב, הרע, והלא נודע

"היה היה פעם, לפני חמש-מאות שנים…" אמרה איימי לאחיה מארק, "חיו כאן חייזרים, הם שלטו על העולם, הם היו גבוהים, ירוקים, עם שש זרועות, ושלוש עיניים שחורות לגמרי".

"נו באמת, את מתארת את החייזר שמצויר על הכרית הזאת!" מארק הצביע על הכרית וחבט באיימי בעזרתה. "טוב, בסדר, עלית עליי!" צחקה איימי. "אתה רוצה לדעת מה באמת היה לפני מאתיים שנה?" שאלה בכל הרצינות והסתכלה למארק בעיניים. "כן. מאוד." ענה לה באותה רצינות.

"טוב, אבל אתה צריך לדעת שזה לא מה שמספרים בבית הספר. הכול שקר, והם אפילו לא יודעים את זה." מארק לא היה בטוח אם הוא צריך להאמין לה. איימי הייתה רק בת שש-עשרה, אבל היא המציאה וסיפרה לו עשרות סיפורים יפים, שנשמעו אמתיים לחלוטין כשסופרו על ידה. מגיל עשר, בשלוש השנים האחרונות, הוא הקשיב לסיפוריה.

"הסיפור הזה סופר במשפחה שלנו מאז אותה תקופה, סופר מאב לבן, מאם לבת, עבר מדור לדור. את הסיפור הזה אימא סיפרה לי כשהייתי בגילך, ואמרה שזה תפקידי לספר לך אותו כשתהיה בגילי. אתה בטוח שאתה מוכן? זה ישנה לך את החיים ואת כל מה שידעת עד עכשיו. "כן!" מארק כבר הסתקרן מהסיפור.

"טוב, אני אספר לך.

"היה היה פעם, לפני חמש-מאות שנים…

"היו שני עולמות, עולם הטוב ועולם הרע, ואלו שנאו את אלו, אבל האחד לא היה יכול להתקיים בלי האחר. לשם האיזון, היו מחתנים אחד מעולם הטוב עם אחד מעולם הרע, והילד שלהם צריך לבחור לאיזה עולם הוא משתייך.

העולמות האלו התקיימו מאות שנים, ואפילו אלפים, מאז שזקן האנשים זוכר את עצמו, הם היו קיימים מאז ומתמיד.

אבל לפני מאתיים שנים, נולדה ילדה מיוחדת, לאב מעולם הרע ואם מעולם הטוב. שמה היה לִילָה – יופי אפל, כי הוריה לא התפשרו על השם, כל אחד רצה שם מעולמו, שם רע או שם טוב, אבל לבסוף הצליחו להגיע להסכמה, שם מעורב משני העולמות – וכשמה כן היא, יפה מאוד. הם התגוררו בעולם של האב, כנהוג, אז ביופייה נשזר מעט משהו סמכותי ואפל, אבל גם מידותיה הטובות של אימה שכנו בתוכה."

"תפסיקי לספר ככה!" אמר מארק.

"איך ככה?" שאלה איימי וצחקה.

 "במין שפה גבוהה כזאת, שאת מדברת בה בסיפורים".

"אני לא שולטת בזה, זה פשוט בא לי באופן טבעי, כי יותר מגניב לספר ככה סיפור, כאילו אנחנו חלק מהספר. טוב, אני אמשיך.

"סיפורינו מתחיל כשלילה הגיעה לגיל שש-עשרה, גיל הבחירה. כל אחד מהוריה לקח אותה לביקור בעולמו, אימה הראתה לה את עולם הטוב ודיברה איתה על כמה שהיא נהנתה שם בילדותה, וכמה יהיה לה טוב שם, ולילה העמידה פנים שהיא מקשיבה, וככה גם אביה, שערך לה סיור בעולם שהכירה מילדותה, ודיבר איתה על שליטה וכוח, וכשהיא תהיה גדולה היא תוכל להיות החזקה ביותר ולשלוט על כולם, אבל שום דבר מזה לא עניין אותה.

היא כבר מגיל חמש-עשרה ניסתה להתחיל לחשוב איפה היא רוצה להיות, אבל היא כבר הבינה שאף אחד מהדברים לא מתאים לה, אבל היא בכל זאת תיאלץ לבחור במה שנשמע לה הכי פחות נורא.

כמה שבועות לפני היא דיברה עם חברתה קלובר. אימה של קלובר גדלה בעולם הטוב יחד עם אימה והן היו חברות, וככה לילה הכירה את ביתה, קלובר. אימה של קלובר ניצחה בוויכוח על השם, וקלובר זכתה לשמה – עלה תלתן, שמביא מזל, אך לרוע המזל, אימה מתה כשקלובר הייתה בת 10, והורישה לה שרשרת שתמיד ענדה על צווארה, שרשרת דקה ועדינה עם תליון של משולש מוזהב, עם פס מעוגל במרכזו שיוצא מתחומי המשולש.

"את כבר בחרת לאיזה עולם תעברי?" שאלה לילה את קלובר.

"לא," אמרה קלובר בעצב, "אני לא מצליחה להחליט. אבל יש בן ממש חמוד מעולם הטוב, אבל אם אני אעבור לעולם הרע אולי ישדכו לי אותו."

"לפי זה את מחליטה? לפי בן?" צחקה עליה לילה.

"ברור. לפי מה אני אחליט? לפי הקשקושים של ההורים על שליטה או רוגע ונעימות?" גלגלה קלובר את עיניה. "חוץ מזה, אם הבנים יימשכו למישהי, זאת את. יש לך שיער שחור מהמם ועיניים כחולות מושלמות!"

"אני? אני נמוכה ולא ממש יפה, ואת גבוהה ובלונדינית! מי לא ירצה אותך?! חוץ מזה, אני לא אוהבת את השיער שלי. הוא יותר מדי ארוך לטעמי." אמרה לילה.

"ארוך מדי? הלוואי שהיה לי שיער כמו שלך. שלי לא צומח כבר שנים! והשילוב של השיער הזה והעיניים החומות ממש לא מסתדר!" אמרה קלובר בעצב.

בעצם, לילה אהבה את השיער שלה, שהיה ארוך וגלי בדיוק במידה שעושה אותו יפה, אבל היא לא רצתה לומר את זה לקלובר, שגם ככה הייתה מבואסת.

"אולי נעשה טיול בשני העולמות כדי שזה יעזור לנו להחליט?" שינתה לילה את הנושא.

"כן! אולי אני אפגוש שם את כריס!"

"כריסטופר? זה הבן שאת חושבת שהוא חמוד?"

"ברור! את לא?" הרימה קלובר את גבותיה.

"ממש לא! הוא חנפן ונדבק."

"טוב, אליי הוא לא חנפן ונדבק, ואני חושבת שהוא חמוד." שילבה קלובר את ידיה.

"בסדר! לא צריך לריב על זה." צחקה לילה.

"אממ, איימי, איך את זוכרת שהן דיברו על בנים חמודים ואפילו זוכרת את השם שלהם? זה היה לפני חמש מאות שנה!"

"ששש!" נופפה איימי בידה כדי להשתיק אותו.

לאט לאט מארק התחיל לחשוד שהיא מוסיפה פרטים כדי להעניק נפח לסיפור וצחק על זה בליבו. זה היה כל כך מתאים לאחותו.

"בכל אופן, איפה היינו? אה, עם כריסטופר. אוקיי.

"למחרת יצאו לילה וקלובר לטיול בעולם הטוב. הן חלפו בדרכן על אולם קולנוע ונעצרו. "אין אולמות קולנוע באולם הרע", אמרה קלובר. "כן, בעניין הזה זה נותן יתרון רציני לעולם הטוב," אמרה לילה בציניות, "שזה בעצם אומר לעבור לעולם הרע כדי להינשא למישהו מעולם הטוב. אוף, אני שונאת את החוקים של העולמות האלה!"

"לעולמות האלה קוראים האיזון, ואם מישהו ממועצת האיזון יישמע אותך מדברת עליהם רע, המועצה תוכל לסלק אותך משטח האיזון!" לחשה קלובר. 

"חשבת פעם מה יש מעבר לאיזון? מה אם הכול שם טוב יותר? מה אם אין שם חוקים מטורפים כמו פה?"

"מה אם אין שם כלום? מה אם יש שם מפלצות טורפות אדם? את לא יכולה לדעת!" החזירה לה קלובר. "החוקים של המועצה מגוננים עלינו ושומרים עלינו בטוחים ומאוזנים,"

"כי האחד לא שורד בלי האחר" אמרו שתיהן ביחד.

"מה זה המבט הזה שלך? יש לך אותו כל פעם שאת אומרת את החוק הראשי של המועצה"

"דבר ראשון, זה לא חוק, זה משפט שמכריחים אותנו לומר, ודבר שני, זה מבט של נמאס! נמאס מהמשפט המטופש הזה ונמאס מהחוקים המטופשים האלה!" אמרה לילה בכעס.

"אם תמצאי מקום בלי הדברים האלה, תגידי לי," אמרה קלובר, "כי בניגוד אלייך, אני רוצה להישאר בחיים ולראות את המשפחה שלי! או, היי, כריס!" בבת אחת כל ההתנהגות של קלובר השתנתה.

לילה צחקה בליבה. היא עדיין כעסה, אבל היה משהו מרגיע בלראות את קלובר הופכת לקפיץ מתוח כל פעם שכריס עובר בסביבה.

היא הקשיבה לשיחה שלהם בחצי אוזן וחשבה לעצמה על הפעם שאימה ניסתה לשדך לה בנים שתתחתן איתם בעתיד.

לילה נשפה בכעס. למה פתאום כולם מתחילים לדבר על בנים? הם חושבים שהיא תעשה את הבחירה שלה לפי מי היא רוצה להתחתן?

אבל היא הבינה את החשיבה של אימה. ככה היא תמיד תדע שלילה בידיים בטוחות ודואגות.

קלובר ניערה לה את הכתפיים בהתרגשות. "הוא הזמין אותי לדייט!" היא צעקה.

"מה?!" איך פספסתי את זה? חשבה לעצמה לילה.

"טוב, לא בדיוק דייט. אנחנו הולכים לגלידה…"

"כן?"

"..עם אח שלו הקטן"

לילה התנשפה באכזבה.

"ידעתי שלא תהיי מרוצה! אבל למה זה כל כך מעצבן אותך? זה בסך הכול אח שלו".

"הוא במקרה אמר שאמא שלו ביקשה ממנו לעשות עליו בייביסיטר?"

"כן."

"נו באמת, קלוב, זה כל כך ברור שהוא ניצל אותך!"

"טוב, לי לא אכפת, אם לפחות אני אתו. אולי לך יהיה מישהו כזה בעתיד."

"אני בחיים לא אתן לבנים לנצל אותי ככה." היא ניסתה להיראות אדישה, אבל לחייה בגדו בה והסמיקו, וקלובר הכירה אותה טוב מדי.

"ליל, למה את מסמיקה?"

"אממ, אולי לפני שנתיים בערך כריס עשה את אותו הדבר לי רק שהוא שכנע אותי לעשות לו את כל הכביסה ולסדר לו את החדר" הודתה לילה ואמרה את המילים במהירות.

חיוך גדול כיסה את פניה של קלובר. "אז כן היית דלוקה עליו! אפילו יותר ממני! בגלל זה אמרת שהוא מעצבן!"

"טוב, כן. אל תהיי שמחה כל כך." אמרה לילה בזעף ומבוכה.

"ליל, זה מעולה! עכשיו כל פעם שתגידי שאני אובססיבית כלפי בנים, אני אזכיר לך שאת יותר!"

לילה כמעט קברה את עצמה ממבוכה והתחרטה שסיפרה לה את זה.

"טוב, הגיעה הזמן לטיול בעולם הרע," שינתה מהר נושא.

השתיים לקחו כנפי מתכת מעמדת הכנפיים וטסו לגבול. משם הן לקחו את אופנועי הזעם, כלי התחבורה בעולם הרע, וחשבו איפה להתחיל.

"בואי נלך למרוצי האופנוע," אמרה לילה.

"אין לי כוח לזה עכשיו," אמרה קלובר.

"אז אולי לבר השתייה?" ניסתה לילה.

"ממש לא בא לי לשכר את עצמי למוות עכשיו".

"אז אולי להופעת גיטרה חשמלית באולם ההופעות?"

קלובר נאנחה והשלימה עם גורלה, לאחר שהבינה שזה הדבר הכי פחות גרוע שתוכל לעשות עכשיו.

"קלוב, איך את רוצה לבחור בעולם הרע? את שונאת את כל הדברים שיש כאן".

"אני יודעת, אבל זה רק לארבע שנים, עד שאני אנשא," חיוך חולמני  עלה על פניה.

הן נסעו לאולם ההופעות ובדרך חלפו על פני ברי השתייה הריקים ועל מרוצי האופנוע הנטושים.

"איפה כולם? בדרך כלל ממש הומה כאן," אמרה לילה.

הן הבינו את התשובה כשהגיעו לאולם ההופעות. ליד הכניסה נתלו עשרות שלטים עליהם היה כתוב: 'רק הפעם, בהופעה מיוחדת, איידן בונפייר!'

ליד הכניסה עמדו מאות מעריצים צורחים שהחזיקו שלטים שעל רובם היו כתוב משהו בסגנון 'אנחנו אוהבים אותך, איידן בונפייר!', ורק מעטים החזיקו שלטים של 'אתה גרוע! לא אוהבים אותך!'

הן נדחקו על פני האנשים ועקפו את התור. "שמות." אמר בזעף השומר.

"אני קלובר ויליישן, וזאת לילה בלוסום."

השומר החוויר. "ויליישן? את במקרה הבת של מרקוס ויליישן?"

"נכון מאוד". קלובר חייכה ונהנתה מתשומת הלב.

"אז קדימה, תיכנסו." השומר מילמל בעצבנות.

קלובר ולילה נכנסו, ולילה אמרה, "טוב, זה לא מזיק שאבא שלךָ במועצת האיזון".

"ראית? ככה עושים את זה".

"עושים מה? עוקפים תור שלם של אנשים שחיכו פה שעות לפנינו?"

"בדיוק".

לילה התכוונה להחזיר לקלובר תשובה, אבל הן נכנסו לאולם ההופעות, וברגע שראתה את האיש ששר וניגן על הבמה  נעתקו המילים מפיה.

קלובר ראתה את המבט שלה ואמרה: "מה, הוא חתיך מדי בשבילך? מושלם מדי?"

"זה.. זה איידן בונפייר?" התעלמה מקלובר.

"ברור. אף פעם לא ראית תמונה שלו או משהו בשלטים שתלויים ברחוב?"

"הוא תמיד עם מסיכה בתמונות", מלמלה ולא הקשיבה לתשובתה של קלובר.

היא חשבה על אותה פעם, לפני כמה חודשים, שראתה אותו.

היא בדיוק נסעה באופנוע הזעם שהיא קיבלה לפני כמה שבועות, ופתאום נסע מולה במהירות אופנוע אחר וכמעט התנגש בה.

"היי!" היא צעקה והאופנוע נעצר. הרוכב ירד ממנו והוריד את הקסדה. "מצטער," אמר, וזה הפליא אותה, כי בעולם הרע אף אחד לא מתנצל.

הרוכב סובב את פניו לעברה ונשימתה נעתקה. היה לו שיער קצר בצבע בלונדיני כהה, עם קווצות שנופלות על עיניו, ועיניים כחולות-ירוקות מהממות, שהיא רצתה לטבוע בתוכן. הוא חייך אליה חיוך מתנצל ואמר: "סליחה, זה באשמתי. איך אני יכול לפצות אותך?"

"א-אתה ממש לא צריך," גמגמה.

"אני ממש כן צריך," אמר. "אולי את רוצה כרטיס להופעה של איידן בונפייר? יש לי שניים ואין לי מה לעשות עם השני".

"אני לא ממש אוהבת אותו. בעצם, אף פעם לא שמעתי את השירים שלו. אבל באמת, אתה ממש לא חייב לי שום דבר," התעקשה.

"טוב, יש פעם ראשונה לכל דבר, נכון? חוץ מזה, אף פעם לא שמעתי מישהו מעולם הרע לא רוצה לקבל משהו שמציעים לו," חייך.

"טוב, יש פעם ראשונה לכל דבר, נכון?" החזירה לו וחייכה גם היא.

"הנה, בכל זאת קחי כרטיס," הוא הושיט לה פיסת נייר.

על צד אחד של הנייר היה רשום 'כרטיס חינם: הופעה של איידן בונפייר'.

"מאיפה יש לך כרטיס חינם?" שאלה אותו.

"סיפור ארוך."

לילה הפכה את הכרטיס וגילתה שעל צידו השני רשום מספר טלפון.

"זה…" שאלה אותו במבוכה.

"כן. אם תרצי לדבר מתישהו, או להיפגש, אני כאן," קרץ לה.

היא הביטה בו עולה בחזרה על האופנוע, מחייך אליה פעם אחרונה, ונוסע משם.

אחרי לכתו, מיהרה לילה לנער את ראשה כאילו כדי להיפטר מהמחשבה עליו. אני לא אתן לבנים להשפיע עליי ככה, החליטה. אני לא אסמיק ואגמגם אחרי כל בן חתיך שמתנהג נחמד.

היא נסעה לביתה, ועמדה ליד הפח בכוונה לקרוע את הכרטיס, אבל בסוף נעצרה. זה נחמד שיש מישהו שחושב עליך, הרהרה. או שאם אני אצטרך מישהו כדי לא להיות לבד, אני יודעת שיש לי אותו. אבל בכל זאת, היא טמנה את הכרטיס במגירה בכוונה לא להשתמש בו לעולם.

"לילה!" צעקה לה קלובר באוזן.

"אה? מה?" קפצה לילה.

"את פשוט עמדת כאן והבטת על הבמה כמו איזה זומבי." אמרה קלובר.

"אה, זה סתם. פשוט נזכרתי במשהו."

הן פילסו להן דרך לבמה, התעלמו מאנשים שצעקו עליהן ודרכו על הרגליים של ילדות קטנות.

"אני לא מאמינה שאני סוף סוף אראה אותו פנים אל פנים!" צעקה קלובר בהתרגשות.

"כן." לילה עדיין הייתה המומה מזה שאיידן בונפייר – איידן בונפייר – פלירטט איתה.

"תני לי לנחש," אמר מארק. "את תראי לי את הגיטרה שלו כהוכחה לזה שכל הסיפור הזה אמיתי וכל הדברים האלה."

"לא בדיוק," חייכה איימי, "אבל אתה בכיוון.

לילה הישירה מבט לבמה, וראתה שבדיוק באותו הרגע, גם הוא הביט לכיוונה, ופיו נפער כשזיהה אותה. היא התחילה להרגיש כעס, על כך שלא אמר לה באמת מי הוא. היא צעדה לכיוון היציאה, בעוד קלובר רודפת אחריה, לא מבינה למה היא הולכת ומשדלת אותה לחזור. היא לא הסכימה, אבל בכל מקרה כולם התחילו לצאת מהאולם. היא אמרה לקלובר ללכת הביתה, כי יש לה משהו לעשות. היא נכנסה לתוך האולם והלכה לכיוון חדרי ההלבשה, התעלמה מהשומר שאמר לה לצאת ונכנסה לחדר ההלבשה שעליו רשום איימארק.

"יש לך מה להסביר?" שאלה.

איידן נראה נבוך. "מצטער. פשוט אין הרבה אנשים שיודעים שלא יודעים מי אני, ונעים לשמוע לשם שינוי דעה שהיא לא של מעריצה שמסכימה עם כל מילה שאני אומר. רציתי למצוא חן בעיני מישהי באמת בתור עצמי לשם שינוי, ואת באמת מצאת חן בעיני."

לילה הסמיקה, ואז אמרה לעצמה לצאת מזה. היא לא תיפול שוב בפח של בנים שמדברים בחנופה.

"בכל מקרה, אני באמת רוצה שניפגש, עדיף במקום בלי הרבה אנשים. מה דעתך על הבר 'רשעים ונהנים'?"

לילה שמעה על המקום הזה. זה היה בר מוזנח שלא הגיעו אליו אנשים. "טוב, מילא. שום דבר רע לא יצא מזה." הסכימה.

הגיע היום, והיא נסעה לבר. המקום היה בקתה רעועה, עשויה מעץ מתקלף, כמעט נופלת על צידה. היא נכנסה בזהירות, וראתה שם בסביבות עשרה בריונים מגודלים שוכנים במקום, ואת איידן ממתין לה בשולחן צדדי, עם שתי כוסות מונחות על השולחן.

"מה זה?" שאלה והתיישבה לידו.

"זה יין ערפד. קוראים לזה ככה כי הוא כל כך אדום, עד שנראה כמו דם," הוא משך בכתפיו וחייך. "אבל לא באנו לכאן בשביל זה. אני צריך להראות לך משהו."

הוא חיכה שתסיים את היין, שדי מצא חן בעיניה, ומשך אותה לכיוון היציאה.

"תיסעי אחריי!" הוא קרא לה ועלה על האופנוע שלו. הם נסעו בסביבות השעה, עד שלבסוף נעצרו.

"בואי אחריי. את הדרך הזאת אי אפשר לעשות ברכב." הוא הוביל אותה דרך יער, עם אדמה יבשה ועצים שנראו שעומדים למות, עד שלבסוף היער פשוט הסתיים, ואחריו לא היה כלום. פשוט חושך.

"חשבת פעם מה נמצא מעבר לאיזון?" שאל אותה איידן.

"המון פעמים!" השיבה בהתלהבות.

הוא צעד איתה עוד קצת, עד שהגיעו לסוף האדמה, והראה לה שאם הוא שם את רגלו בחושך, אין לה על מה לעמוד. האדמה פשוט נגמרת.

"אני לא יכול להגיד לך יותר מזה עכשיו, אבל תפגשי אותי בבר, בעוד שבוע."

הם נסעו חזרה ונפרדו קרוב לביתה. היא מיד נסעה אל קלובר, והחליטה לספר לה עליו בלי להרחיב בפרטים.

"תקשיבי, יש בן אחד, בעולם הרע. אני חושבת שאני מעדיפה את עולם הטוב על פני עולם הרע, אבל בעצם אני לא ממש מעדיפה אף אחד משניהם. מה שאני מתכוונת זה, האם אני צריכה לבחור בעולם הטוב כדי שעוד כמה שנים אני אולי אהיה אתו, למרות שאני מעדיפה לגור בהתחלה בעולם הרע כדי בסופו של דבר לעבור לעולם הטוב?"

זאת בעצם השאלה, חשבה לעצמה. האם אני אתן לבן להחליט לאן אני אעבור? האם אני אעשה את הבחירה שלי על פיו?

"אמרתי לך שיהיה לך בן כזה!" אמרה לה קלובר. "אבל זה ממש מה שאת מחליטה. האם את מחבבת את הבן הזה מספיק כדי לעשות את הבחירה שלך לפיו?"

"אני ממש לא יודעת." אמרה לילה באנחה.

עבר שבוע, ולילה נסעה לבר. הוא שוב חיכה לה עם יין ערפד, והיא חשבה לעצמה בבדיחות הדעת, אולי נהפוך את זה למסורת.

הוא הביט בה בפרצוף רציני. "תלכי איתי."

"מה?"

"תלכי איתי מעבר ללא נודע. לסוף. לחשכה."

"אתה בכלל לא יודע מה יש שם!"

"אם לא ננסה, לעולם לא נדע, נכון?"

"אף אחד אף פעם לא הלך לשם!"

"תמיד יש פעם ראשונה לכל דבר, נכון?" אמר את המשפט הקבוע שלהם. "חוץ מזה, את לא יודעת אם אף אחד לא עשה את זה. אולי הוא לא חזר."

לאחר שכנועים והפצרות, התחילה לילה לחשוב שאולי זאת דווקא תוכנית טובה. היא לא מוצאת את מקומה כאן, אבל אולי היא תמצא את מקומה שם?

"בתנאי אחד," אמרה לו.

"כמובן."

"שקלובר תבוא איתנו.

"אם היא תסכים", הוסיפה במהירות.

הוא נראה קצת מוטרד, אבל לבסוף הסכים.

לילה סיפרה לקלובר את כל מה שאמר לה. "בבקשה תבואי איתנו," התחננה.

"אני לא יודעת," היססה קלובר. "אני לא רוצה לאבד את המשפחה שלי"

"טוב, אם תסכימי, ביום הבחירה בדיוק, לכי לעץ בקצה יער הרע, בשעה שתיים, ושם נחכה לך. אם לא תבואי, לפחות תשאירי סימן, שנדע מה החלטת."

ביום המיועד, יום הבחירה, שעה שכל משפחות האיזון התכנסו כדי לשמוע את החלטות ילדיהם, לילה הלכה אל העץ עם התרמיל הארוז שהיא הכינה. איידן עדין לא הגיע. כבר מרחוק, היא ראתה שקלובר לא שם, אבל הבחינה בדבר מה אחר. על הקרקע הייתה מונחת קופסה, ומעליה מפית שבה היה כתוב: 'שתזכרי אותי. סליחה שלא באתי. אני לא מסוגלת. באהבה, קלובר. נ.ב: לא היה לי משהו אחר בהישג יד לכתוב עליו.'

"אני יודע!" אמר מארק. "את תראי לי את המפית הזאת כהוכחה!"

"תפסיק לנחש, מארק!" צחקה איימי. "אתה תגלה בסוף!

"לילה פתחה את הקופסה. בתוכה הייתה השרשרת של אימה של קלובר, עם תליון משולש מוזהב ועליו פס מעוגל. "אני לא מאמינה שהיא נתנה לי את השרשרת הזאת!" לילה כמעט בכתה מהתרגשות. "היא הייתה כל כך חשובה לה!" היא ענדה את השרשרת, שהתאימה לה בדיוק.

היא חיכתה כמה דקות לאיידן, דקות שהפכו לשעה, שהפכו לשעתיים. אחרי שלוש שעות, היא הבינה שהוא לא יבוא. שוב נתתי לבן לנצל אותי! חשבה לעצמה בכעס. אבל מי צריך אותו. אני אעשה את זה לבדי. היא פסעה לעבר החושך בפסיעות קטנות, כופפה את שתי רגליה, ו.. קפצה.

"טוב, זמן לארוחת צהריים!" אמרה איימי.

"מה? עכשיו? לא!" צעק מארק.

"תירגע, אני סתם צוחקת, כדי לגרום לך מתח.

"לילה ראתה רק חושך מסביבה, היא לא שמעה כלום ולא הרגישה כלום. היא לא ידעה כמה זמן היא נופלת, אבל זה הרגיש לה כמו שעות ארוכות, אף שוודאי זה היה רק שניות ספורות. לבסוף, היא נחתה על משהו רך. "אההה!" היא שמעה צעקה ולא הבינה מאיפה היא מגיעה, כי לא ראתה מסביבה נפש חיה.

היא קמה על רגליה בזהירות וראתה שהדבר שנחתה עליו היה אישה, והתחילה לצרוח בעצמה. לאחר ששתיהן נרגעו, שאלה את האישה: "איפה אני?"

"את בניו יורק, כמובן." השיבה האישה. "רגע, תראי לי את הצוואר שלך."

"מה?" התבלבלה לילה.

האישה אחזה בצווארה ושלפה משם את השרשרת. שנייה אחר כך היא שלפה מתוך חולצתה שרשרת זהה.

"זאת את!" קראה. "בואי איתי!"

"מה זאת אומרת זאת אני?" שאלה לילה.

"אמרו לי שנערה או כמה אמורות לבוא ליער הזה, ויהיה עליהן שרשרת כזאת."

"מי אמר לך?" שאלה לילה, אבל האישה לא ענתה.

"אני מרילין, דרך אגב," הוסיפה.

"אני לילה."

"שם יפה. את יפה כמו שמך, אני רואה."

לילה הסמיקה ממבוכה מאחוריה.

הן צעדו במשך שעה ביער ולבסוף יצאו ממנו. מרילין פנתה לכיוון רכב גדול, מהסוג שיש רק אחרי גיל שלושים, ונכנסה לתוכו. לילה נכנסה אחריה ומרילין התחילה לנסוע.

אחרי כמה דקות נסיעה הן הגיעו לבית אבן גדול של שלוש קומות.

"אני אביא אותך למנהיג המועצה." אמרה מרילין.

מועצה? חשבה לעצמה לילה. אולי יש כמה מטות של מועצת האיזון, ואחת מהן היא במקום הזה, ניו יורק.

מרילין הובילה אותה במעלה המדרגות לקומה הראשונה, והן נכנסו לחדר האורחים. מי שישב על הספה הגדולה הסתובב, ורק אז לילה ראתה אותו. שיער בלונדיני כהה עם קווצות שנופלות על העיניים, עיניים כחולות ירוקות.. לילה פערה את פיה. "אתה!" אמרה בזעם.

"תקשיבי, אני יכול להסביר," אמר במהירות. "אולי את לא תאמיני לי, כי אני שיקרתי לך כבר פעמיים, אבל אני צריך שתקשיבי לי."

ואז הוא התחיל לספר את הסיפור הכי משונה ששמעה אי פעם.

"מאז שעולם האיזון היה קיים, היה קיים עוד עולם, מעבר ללא נודע. בעולם הזה חיו בני אדם שהיו לא טובים ולא רעים, אבל בכל זאת שניהם. הם היו עולם אחד משותף. אבל פעם אחת, נפלו ביער שהייתן בו שני אנשים, אחד מעולם הטוב ואחד מעולם הרע. הם פגשו את מי שהיה סבא רבא שלי, והתחילו לספר לו את כל הסיפור שלהם. סבא רבא שלי היה מדען, מהסוג שלא יאמין לכל דבר שיספרו לו, אבל במקרה הוא בדיוק התחיל לחקור את היער הזה, ומצא שאיפה שהם נפלו, הייתה קרחת יער, שמעליה תמיד היה חושך, והתחיל להאמין לסיפור שלהם, וניסה לעזור להם לחזור. הוא ניסה לספר על זה לעוד אנשים, אבל הם לא האמינו להם. הוא חשב על החוקים של מועצת האיזון שלכם, והגיע להסכמה שצריך לשנות אותם, ולחיות במקום טוב יותר. יחד עם עוד שני מדענים שהאמינו לו, ועם שני האנשים מהאיזון, הוא הקים את מועצת האמת, שתגרום לשינוי בעולמות, תגרום למקום טוב יותר. ידעת, לילה, שאחרי שאנשים מהעולמות שלכם מתים, הם עוברים להשגיח על העולם שלנו? שומרים עליו? גם סבא-רבא שלי לא ידע, אבל האנשים מהאיזון אמרו לו. הם אמרו לו שיום אחד הם פשוט נפלו, וראו רק חושך, ונחתו ביער הזה. נכון הנחיתה הרגישה לך ארוכה? את לא מרגישה את זה, אבל הגוף שלך מתנגד לרדת לעולם הזה. הוא נמשך חזרה לעולמות שלכם."

למען האמת, לילה לא ידעה שום דבר מכל זה, ורותקה לסיפור.

"הם גם גילו שיום אחד, כששני האנשים מהעולם שלך חזרו לקרחת, הם פשוט נמשכו, מעלה, לעולם שלכם בחזרה. כעבור כמה ימים הם חזרו, עם עוד אנשים, אבל שעדיין חיו. הם עשו סמל, ושמו אותו על שרשרת. מי שהיה לו את השרשרת היה שייך למועצת האמת. כל פעם הם עלו וחזרו עם עוד אנשים, והמועצה התרחבה. עוד אנשים שחשבו שצריך לשנות את החוקים, לאחד את העולמות."

לילה התנשפה מהגילוי. זה אומר שאמא של קלובר הייתה במועצת האמת!

"אבל היו מתנגדים. איכשהו, מועצת האיזון גילתה את זה, וניסתה להפסיק את זה, כדי להחזיר לעצמה שליטה. הם התחילו להרוג אנשים ממועצת האמת."

אז ככה אמא של קלובר מתה! חשבה לעצמה קלובר.

"אז אתה בעצם מהעולם הזה? עולם לא של טוב ולא של רע? אז איך פגשתי אותך שם?"

"עוד לא סיימתי. היו כמה אנשים מיוחדים, ואני ביניהם, שכשעמדו בקרחת, הצליחו גם לעלות לאיזון. אנחנו משערים שזה בגלל שאחד מאבותינו התחתן עם מישהו מהעולם שלך. חשבת פעם למה בתמונות אני תמיד עם מסיכה? בגלל שזה לא אני. אני מופיע מעט מאוד פעמים, כדי שלא יזהו אותי. מועצת האיזון תזהה אותי.

"ועכשיו, כשהעבירו לך את השרשרת, למרות שלא ביודעין, את הצטרפת למועצת האמת, ותעשי הכול כדי לעזור לעולמות להתאחד."

"רגע," הפסיקה אותו לילה. "איך ידעת שקלובר תביא לי את השרשרת? כשמרילין פגשה אותי ביער היא אמרה שהיא תפגוש נערה עם שרשרת עליה, אבל איך ידעת?"

איידן חייך במבוכה. "אולי זה בגלל שאני ביקשתי ממנה. את יודעת, איידן בונפייר הגדול, מבקש ממך משהו, משהו קטן כמו להביא את השרשרת האהובה עלייך שקיבלת מאימיך המנוחה בירושה לחברתך הטובה."

"אני לא מאמינה שביקשת ממנה את זה! ידעת שהיא לא תסרב לך!"

"אני יודע, ואני מצטער. אבל הייתי זקוק לך."

"אבל למה?" שאלה אותו את השאלה שהעסיקה אותה מהרגע שגילתה שהנער שפגשה היה איידן בונפייר. "למה, מכל הנערות בעולם שלנו, התעניינת דווקא בי?"

פניו הרצינו. "את האמת, חיכיתי שתשאלי את השאלה הזאת. התשובה מסקרנת, ואנחנו אפילו לא יודעים למה זה נכון. זה פשוט ככה.

"האנשים הראשונים מהעולם שלך שהגיעו, אלו שכבר מתו, סיפרו לנו מה שהם ידעו. שמה שאומרים, זה שתהיה נערה מהאיזון, שתהיה שייכת לא לטוב ולא לרע, אבל גם לשניהם. ומרגע שפגשתי אותך, ידעתי שזו תהיה את. הנערה הזאת, תעזור לאחד את העולמות, ותגרום לשלום בין שניהם."

לילה הייתה המומה. "אני? אבל למה אני כל כך מיוחדת?"

"מי יודע? ככה עובד הקסם," חייך איידן.

"קסם? נו, באמת."

"תתפלאי או לא, אבל איך הגעת לכאן בלי הקסם? איך אנשים נחתו ביער ולא ריסקו את כל העצמות שלהם? "

"אני נחתי על מרילין," ציינה לילה.

"אוקיי, חוץ ממך," צחק.

"אוקיי, אז מה אני צריכה לעשות?" שאלה לילה ופכרה את ידיה בעצבנות.

"אני לא יודע. זה תלוי בך. פשוט תרגישי את הקסם בתוכך."

לילה עצמה את עיניה וחשבה על המשפחה שלה, על אביה ואמה, על החברות שלה, על קלובר, על איידן, וכמה היא רוצה שכולם יהיו פה איתה. יהיו בעולם הזה, שכולם פה לא טובים ולא רעים, אבל בכל זאת שניהם. ואז היא הרגישה את זה, את הקסם הזה שזורם לה בגוף, את האנרגיה החזקה הזאת שלא הייתה רוצה להחליף תמורת שום דבר. היא התרכזה וחשבה על העולמות מתאחדים, על האמת, על שיהיה שלום. ואז נהיה ניצוץ חזק, שגדל וגדל, עד שפתחה את עיניה, אבל גילתה שזה לא רק בתוך ראשה. הניצוץ התחזק עש שהיא לא ראתה כלום חוץ מלבן, ואז הוא נעלם. כולם מיצמצו וניסו להבין מה הם ראו.

"לא קרה שום דבר," אמרה לילה.

אבל מרילין, שעמדה ליד החלון, צעקה: "תראו!" והצביעה החוצה. לילה ואיידן יצאו מהבית ולילה נדהמה למראה עיניה. זה נראה כאילו עולמה עבר בשלמותו לעולם הזה. כל הבתים שהכירה, המקומות שהכירה, היו מולה. היא ראתה את קלובר יוצאת מולה ומחייכת. היא ראתה את הוריה יוצאים מהבית שלהם וצועקים לקראתה: "עשית את זה!" ומראים לה את שרשראותיהם, שהיו מוחבאות מתחת לבגדיהם. היא ראתה את כל חבריה יוצאים מהבתים ומסתכלים סביבם על העולם החדש והלא מוכר.

"אני יודעת במה אני בוחרת," אמרה לאיידן. "אני לא בוחרת בטוב ואני לא בוחרת ברע. אני בוחרת בשניהם."

"הסוף!" אמרה איימי וחייכה למארק חיוך גדול. ואם אתה לא תאמין, באמת יש לי פה הוכחה, היית ממש קרוב. היא הוציאה מהמגירה שלה קופסה ופתחה אותה. בתוך הקופסה הייתה שרשרת עדינה עם תליון משולש מוזהב, ובמרכזו פס מעוגל היוצא מתחומי המשולש.

"השרשרת של מועצת האמת!" אמר מארק בהתרגשות. "אבל איך כל זה קשור אלינו?"

"אתה לא יכול לנחש?" חייכה איימי. "לילה היא סבתא רבתא רבתא רבתא רבתא, והסיפור  עובר במשפחה שלנו מדור לדור, עד היום, שנדע מה באמת התרחש בעבר. אבל אנחנו צריכים לדעת, שלמרות שהעולמות התאחדו, למרות שאנחנו לא צריכים לבחור בין הטוב לרע, בעצם אנחנו בוחרים כל יום מהחיים שלנו בטוב או ברע, אנחנו משפיעים על חיינו כל יום, והבחירה אם לבחור בטוב או ברע נמצאת בידינו בלבד.

"ובנימה זאת, אתה אף פעם לא תדע אם הסיפור אמיתי או שהמצאתי אותו עכשיו וקניתי סתם שרשרת." חייכה איימי חיוך גדול, למרות שהיה מעט מרושע, ומבט שובב בעיניה.

"איימי! את לא כזאת מרשעת עד שתספרי לי סיפור כזה ובסוף תגידי שהמצאת אותו!"

"מי יודע?" צחקה איימי. "וחוץ מזה, אם זה כל כך חשוב לך, אתה תמיד יכול לשאול את אימא. היא תגיד כן." לחשה לדן ושניהם פרצו בצחוק.

"ועכשיו אני רעבה. אז בוא נלך אל הלא נודע של האוכל שיש במטבח."

בחיוך, פסעו שניהם מעבר לדלת ויצאו אל הלא נודע.