יום בחירות
שמונה אנשים עמדו לפניו. חמישה אחרים מאחוריו. הם עמדו בטור ישר ומסודר מול דלת הכיתה וחיכו.
ביום רגיל, יום לימודים, אלן היה מצפה לראות המוני ילדים מתרוצצים במסדרונות, משחקים במחבואים או בתופסת, אולי מתרגלים את יכולות הקסם שלהם. אבל לא היום. היום הוא הרי יום מיוחד. יום בחירות.
אלן הביט במסדרון, שהיה ריק מלבדו ומלבד שלושה-עשר האנשים שאיתו, ונאנח בצער. הוא התגעגע לימים בהם למד בבית הספר הזה בדיוק, התרוצץ עם חבריו הטובים ושיחק איתם. הוא היה אז חופשי וחסר דאגות. הוא היה ילד קטן, תמים. הוא היה… הוא היה מאושר.
מאושר? הוא לא זכר את התחושה. הוא ניסה ללחוש את המילה בשקט: "מאושר." האישה שעמדה מלפניו הסתובבה אליו בהבעה זעופה, כמתרגזת עליו על כך שהפר את הדממה. אלן סגר את פיו מיד והניד בראשו לאות התנצלות. האישה כיווצה את גבותיה בתסכול קל, אך סובבה את ראשה בחזרה והניחה לאלן להמשיך לחשוב על האושר.
הוא ניסה להיזכר מתי בפעם האחרונה הוא באמת היה מאושר. זה כנראה קרה בסביבות גיל תשע עשרה, לפני שלמד את האמת על העולם סביבו. על האנשים ששולטים בחייו ובחייהם של כולם. הם מעמידים פנים שיש לכולם בחירה, שיש להם חופש כלשהו, והרוב באמת מאמינים. אבל לא אלן.
הוא לא היה מאושר מאז שגילה את האמת. הוא היה אז בן תשע עשרה. היום הוא בן ארבעים ושלוש.
האיש שעמד מאחוריו נגע קלות בכתפו וסימן לו להתקדם. אלן הציץ מעל ראשיהם של העומדים לפניו וגילה שנותרו רק שבעה. כנראה שכבר פתחו את הקלפי, הוא חשב לעצמו. יום הבחירות התחיל.
אחרי חמש מערכות בחירות בהן הצביע, הוא ידע בדיוק איך העניין עומד להתנהל. הוא ידע שאף פתק שיכניס למעטפה ואף מעטפה שישלשל אל תוך הקלפי לא ישפיעו על שום דבר. אבל הוא בכל זאת בא. למה? הוא לא באמת ידע. אולי כדי להרגיש שיש לו קצת ערך. לרמות את עצמו שהוא יכול להשפיע, לשנות דברים במדינה. או שאולי זה בגלל חובתו כאזרח טוב, חובתו האזרחית לבוא ולהצביע כדי שקולו יישמע בישיבות המועצה. רק אולי.
דלת הכיתה נפתחה ויצא מתוכה האדם שהיה הראשון בטור. חיוך התפרש על פניו, והוא נראה היה כאדם ששמח למלא את חובתו למדינה. אלן, שבאופן אוטומטי התקדם צעד אחד קדימה כאשר הבא בתור נכנס לחדר, לא ידע אם הוא בז לו או מרחם עליו. הוא הגיע למסקנה שכנראה שניהם.
לפתע עלה במוחו זיכרון רחוק. זיכרון של שיחה שניהל לפני עשרים ואחת שנים עם אמו, שהייתה – ועדיין – חברת מועצה. "תגידי," הוא שאל אותה, את האישה שהביאה אותו לעולם הזה ולא ידעה עדיין שהוא בוגד בה ובכל מה שהיא מייצגת, "למה אתם לא פשוט שולטים במחשבות של כולם? גורמים להם לחשוב ולעשות כל מה שתרצו? אני בטוח שזה ייקל עליכם ויבטיח שתישארו כולכם בשלטון." לפני השיחה הוא יצר בועת זיכרון, כזו שתקלוט את דבריה של אמו – בתקווה שהדברים שתאמר יחשפו את כוונותיה הרעות של המועצה – ותאפשר לו להשמיע את הדברים לכל מי שרק יוכל על מנת להפיל את חברי המועצה. הרעיון נכשל, כמובן, ואלן עצמו נשלח לכלא, אך את תשובתה של אמו הוא עדיין זוכר במדויק: "ליצור קסם שישלוט במוחות של כל תושבי המדינה? זה מסובך מדי. הרבה יותר קל ונוח ליצור אשליה שתשנה את מה שמסביבם במקום את המוח שלהם. לתת לסביבה לגרום להם לחשוב שיש להם בחירה, שהם מאושרים, במקום לעשות את זה בעצמנו. בנוסף, זה אפילו מוסרי, מנקודת מבט מסוימת – אחרי הכל, הם שמחים. טוב להם. זה לא משנה שהם לא בחרו בכך."
אלן לא דיבר עם אמו מאז. היא התכחשה אליו והוא התכחש אליה. אך אותן מילים רדפו אותו מאז ולא הרפו. האם המועצה באמת מזיקה? אחרי הכל, אנשים באמת מאושרים. או לפחות חושבים שהם כאלה. מי הוא שיהרוס להם את זה?
בסופו של דבר, אחרי התחבטות ארוכת שנים ולבטים מוסריים רבים, הוא החליט שחופש הבחירה חשוב יותר. לאנשים יש את הזכות לבחור אם להיות מאושרים, את הזכות לקבוע בעצמם איך ייראו חייהם. אך הספקות עדיין כרסמו בו מפעם לפעם. הוא השתדל להתעלם מהם. לרוב הוא אפילו הצליח.
הדלת נפתחה, והאדם שהיה בתוך הכיתה יצא החוצה. האישה שעמדה כעת בראש הטור נכנסה פנימה, ואלן התקדם צעד אחד קדימה מבלי לחשוב.
הוא נזכר בשיחה נוספת שהייתה לו עם אמו, באותה תקופה רחוקה שבה היא עדיין לא התכחשה לקשר הדם ביניהם, לפני כל כך הרבה שנים: "אם כולם בכל מקרה בוחרים בכם כחברי מועצה, למה לקיים בחירות דמוקרטיות? למה זה משנה?" הוא שאל אותה. זה קרה קצת לפני מערכת הבחירות הראשונה שבה יכול היה להצביע, כשהיה בן תשע עשרה. את השאלה הזאת הוא שאל מתוך סקרנות אמיתית ומידיעה ברורה שחברי המועצה רוצים רק להועיל למדינה ולתושבים. התשובה של אמו רק סיפקה לו הוכחה לכך: "אנשים שמחים יותר כשהם מאמינים שיש להם כוח ושליטה על החיים שלהם. חוץ מזה, זאת הדרך שלנו לבנות יחסים טובים עם מדינות אחרות – הרבה מדינות מעדיפות לכונן קשרים עם מדינות דמוקרטיות." הנה, המועצה גם דואגת לתחושתם הטובה של האזרחים וגם מחזקת את קשרי החוץ של המדינה, והכל בחבילה אחת קטנה ומסודרת.
פחות משבוע חלף עד שהבין עד כמה זה לא בסדר. עד שהבין שלחברי המועצה לא אכפת מהמדינה או מהאנשים שהם שולטים בהם, אלא מעצמם. אכפת להם רק מכוח, כסף וכבוד, ולא אכפת להם לשחק לאומה שלמה במוח בשביל להשיג את זה.
באותו שבוע הוא פגש את "הבוגדים". כך, לפחות, הוא חשב עליהם עד אותו היום. הוא האמין שהם טרוריסטים שרוצים להרוס את המדינה, אנרכיסטים שבוערת בהם שנאה אישית כלפי חברי המועצה התמימים שלא עשו כל רע. כך הוא חונך להאמין. הוא היה בטוח שיום אחד הם יפרצו לביתו וינסו להרוג את אמו.
אלן פגש אותם דרך אחד מחבריו מהתיכון. הוא הזמין אותו למפגש עימם, שאותו הגדיר כ"דיון פתוח על סוגיות חברתיות כדי לאתגר את התפיסות הקיימות. נו, בוא, מה אכפת לך? יהיה כיף. יהיה אוכל."
בסופו של דבר, הוא בא בשביל האוכל. אבל הוא גם הקשיב. הוא הקשיב לנאומים חוצבי להבות של צעירים בגילו על כך שהם רוצים את החופש לבחור בעצמם. הוא הקשיב לנערה, בקושי בת שש עשרה, שדיברה על חוסר המוסריות שביצירת אשליות למטרת שליטה במחשבותיהם של אנשים. הוא הקשיב לקשיש שדיבר ממרום גילו על התקופה בה יכול היה לבחור בעצמו: "אמרו לנו שאנחנו צריכים לטעות. מי שלא טועה, לא לומד. ומי שלא נותנים לו לחשוב בעצמו, מי שלא נותנים לו לבחור, לא טועה. המדינה שלנו לא יכולה להרשות לעצמה לא לטעות."
בפעם הראשונה בחייו, הוא באמת חשב. הוא ניסה להבין. למען האמת, הוא ניסה לשכנע את עצמו שהכל שטויות. אחרי הכל, במשך תשע עשרה שנים הוא האמין במשהו, זה לא הגיוני שעכשיו הוא יגלה שהכל היה שקר אחד גדול.
הוא ניסה, אך ככל שחשב על זה יותר, הבין שדרכי הפעולה של המועצה לא הגיוניות. הוא הכיר את אותם "בוגדים" – שהעדיפו להשתמש בכינוי "לוחמי חופש" – מהם חשש כל חייו, וגילה שרובם שוחרי שלום, וגם אם לעתים חלקם חולמים בלילות להרוג מישהו מחברי המועצה, אף אחד לא קם ועושה את זה.
חוץ מהמקרה של סיימון ריבר. אבל לא מדברים על המקרה של סיימון ריבר. הוא מת מזמן. חוץ מזה, הוא לא באמת הרג אף אחד, אז זה לא נחשב.
הוא חזר הביתה באותו יום והסתכל על אמא שלו. עד אותו היום הוא ראה אותה כאדם טוב, אדם שכל מטרתו היא לעזור לאנשים ולהפוך את המדינה לטובה יותר עבור התושבים. הוא מעולם לא חשב עליה ככזו שוב.
ביום למחרת הוא חזר לאותו מפגש, שהתרחש בבית גדול שבו רבים מלוחמי החופש חיו ביחד, כמו בקומונה. והוא חזר גם ביום שאחריו, אפילו שלא היה אוכל.
כשסיפר לאמו שהוא עובר לגור בדירת שותפים עם חבר, הוא לא גילה לה שהחבר הוא בעצם חברים, ושאף אחד מהם לא מחבב אותה במיוחד.
רוב הפעילות שלהם עסקה בהעלאת מודעות: תלו פוסטרים (שהוסרו כעבור כמה שעות), חילקו עלונים (בפנים מכוסות, כמובן, ורק אנשים, כמו אלן, שהיו מסוגלים לנוע בטלפורטציה. אחרת זה פשוט היה מסוכן מדי), ובעיקר העבירו מפה לאוזן את השמועה על לוחמי החופש. לרוב זה לא עבד – רובם המכריע של האנשים היו שבויים תחת האשליות שיצרו חברי המועצה – אך לפעמים הצטרפו אליהם כמה אנשים. אלן עצמו, מכיוון שהיה כל כך מקורב לאחת מחברות המועצה, נשלח לעתים קרובות לאסוף מידע מאמו לגבי אופן הפעילות של המועצה, בתקווה שיצליח לגלות משהו שיוכל להפיל אותם אחת ולתמיד. עשרים וארבע שנים עברו, וזה עדיין לא קרה. אבל אסור להפסיק לקוות, אפילו שהוא כנראה לא ידבר שוב עם אמו לעולם. כלומר, זאת בעיה לדבר עם מישהו שמתעלם מעצם הקיום שלך. אין לו בעיה עם זה, כמובן – גם הוא היה מעדיף שלא להיוולד לחברת מועצה, אבל זה לא כאילו הייתה לו ברירה. לא הייתה לו שום אפשרות בחירה בנושא.
פעם הוא שאל את אותו חבר שהכיר לו את לוחמי החופש איך הוא הצליח להשתחרר מהאשליה שחברי המועצה, קוסמים חזקים מאוד, הצליחו לטוות? איך הוא הצליח להיות יותר חזק מהם ומהשקרים שלהם? החבר ענה שזה אף פעם לא הסתדר לו. כמו שהוא אמר, "אם הכל כל הזמן מושלם, סימן שמשהו ממש לא בסדר." באותו יום אלן הבטיח לעצמו שיום אחד הכל יהיה בסדר. יום אחד הכל יהיה בסדר, והוא יהיה שם בשביל לראות את זה.
פתאום הוא שם לב שהוא עומד בראש הטור. כנראה שמבלי לשים לב, כל מי שעמדו לפניו נכנסו פנימה והוא התקדם, צעד אחר צעד. הוא שמע קולות קלושים של משהו מכה בקצב מהיר על רצפה, וגילה שרגלו מטופפת על מרצפות המסדרון. הוא התנשם קלות וידיו רעדו מעט. הוא לא רצה להיכנס, הוא לא רצה לעמוד מאחורי הפרגוד ולבחור את מה שמורים לו לבחור. הוא לא רצה להכניס את הפתקים האלו למעטפה, הוא לא רצה שום דבר מכל זה.
אצבעותיו שיחקו בטבעת הכסופה שענד מסביב לאצבע המורה בידו השמאלית. הטבעת הייתה מקור הכוח שלו, והיא זהרה באור כחלחל כשעשה בה שימוש. המסדרון היה שקט מדי, וזה הלחיץ אותו. הוא השתמש בטבעת והשמיע מוזיקה מרגיעה באוזניו. הוא ידע שאף אחד אחר במסדרון לא שומע את המוזיקה – הלחש שהטיל היה דומה במהותו להאזנה למוזיקה עם אוזניות.
המוזיקה סחפה אותו שש עשרה שנים אחורה, לשיחה האחרונה שלו עם אמו. הוא בדיוק השתחרר מהכלא, אחרי חמש שנים בהן ישב בתא עם עוד אחד מחבריו באשמת ניסיונות לפיגועי טרור, הסתה למרד ועוד אישומים רבים שהוא מעולם לא טרח לזכור. הוא נכנס לבית הוריו, ואמו עמדה עם הגב לדלת. היא לא הסתובבה כשנכנס. היא לא הראתה סימן לכך שהיא שמה לב לכניסתו. הייתה דממה מעיקה בחדר, ועם כמה שאלן תיעב את הרעיון של לשוחח עם אמו, הוא היה חייב. פעם אחת אחרונה.
"אז מה אתם עומדים לעשות איתי עכשיו?" הוא שאל. "אתם עומדים להרוג אותי? לשלוח אותי לכלא מבודד בקצה השני של העולם? למחוק לי את הזיכרון? לענות אותי?"
גם ממרחק השנים, הוא עדיין זכר במדויק את התשובה המוזרה של אמו: "אנחנו ניתן לך לחיות. ואתה תחיה כמו אדם רגיל, אדם מאושר ללא דאגות. אתה לא תנסה להרוס את הדבר היפה שהצלחנו לבנות כאן. אתה תיתן לנו לנהל את חייך, ואולי יום אחד תהיה מאושר."
הוא עזב את הקומונה של לוחמי החופש מאז. הוא עזב אותם, אך מעולם לא הפסיק להיות אחד מהם בלבו.
הדלת נפתחה והוא הבין שהגיע תורו להיכנס. כשהדלת נסגרה מאחוריו, אדם לבוש מדים הופיע מולו – אלן הניח שהוא היה בלתי נראה עד עכשיו – והושיט את ידו. "אתה מכיר את הכללים, אדוני," הוא אמר. לוחם החופש לשעבר נאנח והסיר את הטבעת מידו. בבת אחת המוזיקה נפסקה, ודממה מחרידה השתררה בחדר. הוא מסר לשומר את התעודה המזהה שהביא איתו, ולאחר שקיבל אישור לכך, הוא הלך אל מאחורי הפרגוד.
הוא ידע איך זה עובד: עליו לבחור שבעה פתקים בשביל שבעה חברי מועצה, להכניס אותם למעטפה ולשלשל לקלפי. פשוט. פשוט מאוד אפילו, במיוחד כשיש רק שבע אפשרויות בחירה.
ופתק לבן, כמובן. תמיד יש פתק לבן. הוא עשה מה שעשה בכל אחת ממערכות הבחירות בהן הצביע – שבעה פתקים לבנים במעטפה. זה לא שינה שום דבר, אבל הוא רצה להרגיש שהוא לא משתף פעולה עם המערכת. שהוא מביע התנגדות. גם אם זה רק בשביל להרגיש טוב.
כשסיים, הוא קיבל את הטבעת שלו בחזרה ויצא מהחדר. ביציאה מבניין בית הספר הוא נשם שוב אוויר צח, והבטיח לעצמו שמערכת הבחירות הבאה תהיה אחת חופשית, שבה כל אחד יוכל לבחור את מי שהוא רוצה. שבה יהיה ייצוג אמיתי, ואנשים באמת יהיו מאושרים ולא רק יחשבו שהם כאלה.
בדיוק כפי שהבטיח לעצמו בחמש מערכות הבחירות האחרונות.