106 המימד הבחיר

1

וויליאם צ'וייס טייל ברחובות מנצ'סטר מהרהר לעצמו. הוא ידע שהוא יכול לעבוד מהבית שלו או לקחת מונית, אבל וויליאם העדיף ללכת ברגל. זה לא יצר הרבה בחירות והתלבטויות.

וויליאם נאנח בשקט והמשיך בדרכו, מקשיב לקול המכוניות שעל ידו. הגניבות והפריצות לבנק שלו הטרידו את מנוחתו. הבנק שלו היה ידוע בהצלחותיו ובשגשוגו. אומנם כמה פריצות לא יהרסו לגמרי את הבנק, אבל בהחלט יפגעו במוניטין המוצלח שלו. וויליאם יצטרך לטפל בזה בעזרת ה… בחירה הנכונה.

וויליאם עקף אבן קטנה למולו והמשיך בדרכו. לפתע ראייתו התעמעמה. וויליאם נעצר במקומו והביט באבן הקטנה. האבן שוכפלה והטשטשה בצורה שגרמה לוויליאם להתנודד. וויליאם נעצר במקום, כועס על עצמו, ואז ראייתו התחדדה. וויליאם ראה בעיני רוחו שני מקרים, אחד חד והשני צל. באחד מהם איש גבוה ובלונדיני שעבר שם במקרה נתקל באבן ונפל ובשני, שהתחדד כאשר וויליאם התמקד בו, וויליאם תפס את האיש והאיש נעצר לפני האבן. לפי פקודתו הדוממת של וויליאם, שני המקרים התאחדו, והוא תפס את האיש הבלונדיני הגבוה לפני שזה מעד. וויליאם הנהן אל האיש שהרעיף עליו את תודתו, והמשיך בדרכו, מוטרד. בזמן האחרון, התחושה המוזרה הזאת, הרצון לפצל את המימדים עוד ועוד, התחזקה. וויליאם נענע את ראשו, מתמקד בדרכו. הוא כמעט טעה בפנייה הבאה, מה שגרם לו להתעשת ולהתפקס מיד.

לאחר כמה דקות של הליכה, וויליאם נכנס למשרדו המכובד והתיישב על כסאו המרופד. הוא מיהר להסתובב אל המחשב, ולחשב את הצעד הבא שלו. וויליאם הרהר זמן מה ולבסוף נאנח בכבדות, ונשען אחורנית בכיסאו. הוא עצם את עיניו, שולח את תודעתו אל המקום שבו אף אחד אחר מעולם לא ביקר. האל-מימד, כך קרא לו וויליאם, היה מקום שלא היה בתוך שום מימד. סביבו היו אלפי שערים המובילים לתוך מימדים שונים, שוויליאם יצר כאשר הוא התלבט או היה צריך לבחור. לרוע מזלו, וויליאם נמצא ברגע כזה כעת. וויליאם עצם את עיניו ובן רגע שני שערים ענקיים בצורת קלף גדול התנוססו מעליו, כל אחד מהם מוביל אותו לבחירה אחרת. וויליאם הביט בשניהם שנייה ארוכה, והתחיל לנקוש על השער הימני. זה היה השער של מה שיקרה אם לא יבצע את הרעיון המסוכן שלו. וויליאם צפה כמה רגעים בבנק קורס תחת חובות, והוא עצמו פושט את הרגל בייאוש. וויליאם הניד בראשו ופנה אל שער הקלף השני. הוא נקש על הקלף וראה את ההימור שלו מצליח ומציל את הבנק.

ללא היסוס פנה וויליאם אל המימד השני, רואה בעיני רוחו את הניצחון.

2

"זה היה הימור מאוד מסוכן, מיסטר צ'וייס." אמרה הפקידה בעלת השיער הזהוב. וויליאם הנהן והיא המשיכה.

"עצם זה שחתמת על הסכם עם משרד הביטחון והענקת להם כמה מתאי הכסף היה רעיון קשה, ומאוד מאוד מסוכן"

"אבל זה הצליח, לא?" ענה וויליאם, מביט בעיני הענבר של הפקידה. הפקידה הנהנה במבוכה ויצאה מהמשרד, משאירה את וויליאם לבדו. הוא פנה אל המחשב, מביט בכל הכתבות שהיללו את שמו ואמרו כמה הוא מצליח. וויליאם נאנח. משהו בכל זה גרם לו אי נוחות. החיים שלו התנהלו בצורה מושלמת, ללא טעויות כלל. בכל התלבטות גדולה הוא נכנס לאל-מימד והכל הסתדר. למען האמת, הוא מעולם לא היה איש עסקים מצליח, הוא פשוט ידע תמיד מה הבחירה הנכונה.

'זאת קצת רמאות, לא?' חשב לעצמו. זאת יכולת שניתנה לו והוא היה צריך לנצל אותה כראוי. אבל אם זה ככה, אז הוא צריך להשתמש בזה בכל בחירה שלו, כל הזמן, כדי שלא יעשה טעויות. הוא לא יכול לסמוך על עצמו. הוא בן אדם, ובני אדם עושים טעויות. הוא חייב למנוע זאת מעצמו. וויליאם נשען לאחור בכיסאו, מרוצה מהחלטתו.

———————————

וויליאם קם בבוקר והתחיל להתארגן. מחשבות התרוצצו במוחו. האם ללכת לאל-מימד כדי לבדוק אם צריך בכלל לקום? האם לבדוק איזה משחת שיניים למרוח על המברשת? האם לקנות את משחת השיניים מהפרסומת ולראות אם היא תעבוד כראוי? ומה בנוגע לקפה שלו? אולי יש מתכון אחר שיהפוך את הקפה להרבה יותר טעים? קול קטן במוחו אמר לו להירגע, קול קטנטן שלחש לו לשאול. מי יודע איזה טעויות הוא יעשה? הוא חייב לבדוק! ככל שעבר הזמן, וויליאם מצא את עצמו נכנס שוב ושוב לאל-מימד, בודק אפשרויות, משווה עניינים פעוטים ולבסוף יוצא, עד לפעם הבאה.

'אולי עדיף לי בכלל ללכת להמר? ככה אוכל להשיג הרבה יותר כסף מעבודת בנק פשוטה!' וויליאם נחרד מהמחשבה. הוא יצא מהדלת מבולבל לחלוטין.

——————————————

בדרכו לעבודה וויליאם חשב.

'אולי כדאי לי ללכת בדרך אחרת? אולי עדיף שאדרוך שם, במדרכה ממול? יכול להיות שהאישה שעל פניה עברתי היא בכלל מישהי חשובה וכדאי שאעצור לשוחח איתה?' כל כך הרבה דברים קטנים הפכו להיות בעיה של עולם ומלואו. כל העולם התערפל לנגד עיניו. מיליון אפשרויות לגבי הדרך התרוצצו במוחו, קראו לו. וויליאם נעמד במקומו, גורר אחריו קללות של האנשים מאחוריו.

'כל כך הרבה אפשרויות…' חשב וויליאם בחלק ממוחו שעדיין תפקד. אתה בן אדם… אמר הקול החלש. אתה תעשה טעויות… בשאגה אחת גדולה נעלם וויליאם וכרע על הלא-כלום שמתחתיו בתוך האל-מימד.

3

וויליאם נשם עמוק מנסה להירגע.

"מה אני צריך לעשות?" שאל וויליאם את האוויר בשאגה. הוא נעמד, בוחן את סביבתו. המקום היה זרוע באלפי או מיליוני שערים זוהרים בצורת קלף גדול, כל אחד מהם מראה התלבטות שהייתה לו בחייו. כמה מהשערים היו טיפשיים, כמו, האם לשים בקפה כפית סוכר אחת או שתיים, רובם היו חדשים. השערים החדשים היו קרובים יותר, נוצצים יותר וגדולים יותר.

וויליאם בחן את אלפי השערים, הקרובים והרחוקים. הוא הבחין בנקודה עמומה ורחוקה, הנקודה הכי ישנה. לפתע הנקודה התקרבה והפכה לשער קלף גדול שוויליאם היה יכול לעבור דרכו. וויליאם נבהל. האם הוא באמת יכול לחזור לכולם? וויליאם התמקד בשער אחר, וגם הוא גדל והתייצב על יד השער הקודם. וויליאם מעד. כל האפשרויות הקודמות נראו לו מזעריות כאשר גילה זאת. האם הוא באמת שאל את עצמו איפה לדרוך? הוא היה יכול להגיע לכל מימד ולבחון את כל התוצאות… מיליון אפשרויות נוספות צצו במוחו כאשר בחן את השער הראשון. וזה היה רק מימד אחד. וויליאם היסס קלות וצעד לתוך המימד הישן.

הוא נכנס לביתו. או יותר נכון הבית של וויליאם צ'וייס מהמימד הזה. וויליאם בחן את סביבתו, שוכח מדאגותיו בעודו מנסה להבחין בהבדל. איזה בחירה הוא עשה במימד הזה? ואיך זה השפיע עליו? היה משהו שונה בבית הזה, הוא היה מסודר קצת אחרת… וויליאם צחקק כשהבין במה מדובר. ארון הספרים שלו במימד הזה היה מלא בספרים שונים מהרגיל. הבחירה הזאת נעשתה כשהיה בן 12, לפני 19 שנה, כאשר הוא התלבט איזה ספר לקרוא. הוא התלבט בין שני סופרים, ובסוף בחר במימד שבו הוא ראה את עצמו קורא ומחייך, לאחר שבחר באחד מהסופרים. ארון הספרים במימד הנוכחי היה מלא בספרים של הסופר השני אבל… בשער הזה הוא ראה בבירור שהוא לא נהנה מספרים האלה. הוא עבר על הארון, קורא את שמו של הסופר השני בכל פעם, מופתע. הוא חשב לרגע שיפגוש את וויליאם צ'וייס מהמימד הזה אך הוא הבין די מהר שהוא החליף את מקומו של וויליאם מהמימד הזה, כמו מה שקורה כשהוא בוחר במימד מסוים.

וויליאם בחן את ארון הספרים פעם נוספת ולבסוף נאנח קלות, מבין איזו טיפשית הייתה השאלה הזאת. כל העניין הזה היה מטופש. אבל באמת, איך אפשר לדעת מתי הוא יעשה טעות? הוא לא יכול לסמוך על עצמו. הוא חייב להמשיך לשאול ולבחור, אחרת הוא יהרוס הכל. וויליאם פנה לחזור, עוזב את ארון הספרים, מצפה לשער הקודם. הוא נאנח בשקט והניד בראשו, חוזר לאל-מימד. הוא ראה קלף גדול של המציאות שלו ופנה לחזור אך נעצר.

'לא כדאי שאלך למימד אחר? אולי שם יותר טוב?' חשב לעצמו, מביט באלפי השערים הנוצצים שקוראים אליו.

'אבל איך אדע לאיזה מימד לחזור?' חשב לעצמו וויליאם בוחן את כל שערי הקלף הרחוקים.

באופן כמעט בלתי מודע, אוטומטי, וויליאם הכפיל את כל המימדים, אחד אם ייכנס לשם ואחד אם לא. שכפול האורות הפתאומי הימם את וויליאם והוא התעלף.

4

נטלי צ'וייס-בייק הסתובבה ברחובות לונדון הרועשים. היא חייבת לגלות מאיפה התחילו כל השמועות על אחיה. היא ידעה שהוא נעדר אבל היא הייתה צריכה לברר זאת בעצמה. נטלי צעדה במהירות אל המונית הקרובה, שתיקח אותה אל מנצ'סטר.

'פול יהרוג אותי' חשבה לעצמה נטלי כאשר נכנסה אל הרכב. נטלי ידעה היטב מה יהיו התוצאות של מעשיה. היא השאירה את פול, בעלה, עם מייסן, ילדתם בת החמש, ואם יזעיקו אותו לעבודתו כשוטר, מייסן תישאר לבד בבית ונטלי בהחלט לא רצתה שכך יקרה. בנוסף על כך, נטלי תחזור מאוחר לביתה ויהיה לה קשה ללמד למחרת. כל הבעיות האלה התגמדו לעומת הדאגה העזה של נטלי לאחיה, וויליאם, או איך שהיא קראה לו, וויל. כבר עבר שבוע מאז שוויל נעלם, ונטלי לא יכלה לשבת עוד בחיבוק ידיים. היא הייתה חייבת לראות זאת בעיניה, לזהות את מקור הבעיה או יותר נכון לראות את מה שחסר.

'אי אפשר לראות דבר חסר. אפשר לראות שהוא חסר, אבל לא לראות אותו' חשבה לעצמה נטלי, מתחכמת כהרגלה.

'אין זמן עכשיו להתחכמויות!' גערה בעצמה נטלי, מביטה במכוניות החולפות על פניה.

'הו! יכול להיות שיראיינו אותי בתור אחותו של הנעדר!' חשב חלק מתלהב במוחה. כל שאר החלקים נחרדו.

'ראיון? אוי לא! אני חייבת לקחת הסוואה! חשבה נטלי בבהלה. נטלי הכריחה את עצמה להירגע. היא תוכל להגיד למראיינים שהיא לא רוצה להתראיין. אין סיבה לדאגה. כלומר, יש, אחיה נעדר אבל חוץ מזה-

צלצול של פלאפון קטע את מחשבותיה ונטלי שלחה את ידה לתיקה, מוציאה את הנייד שלה.

"פול?" שאלה נטלי בחיוך.

"איפה את? מייסן אמרה שהלכת פתאום." נשמע קולו הנעים של פול.

"אני בדרך למנצ'סטר." ענתה נטלי חרש.

"מנצ'סטר? מה יש לך- הו, נכון." נטלי צחקקה קלות.

"אני אחזור מאוחר." הזהירה.

"יש לי משהו לעשות נגד זה?" התמרמר פול בשקט. נטלי חייכה לעצמה.

"אוהבת אותך, תמסור לילה טוב למייסן." אמרה נטלי.

"אוהב אותך בחזרה אבל- מייסן! מייסן! אמא רוצה לדבר איתך!" נטלי נשענה אחורה בכיסאה, מחכה לקול בתה.

"לילה טוב, אמא!" אמר קול מתוק מצדו השני של הקו.

"לילה טוב, מייסן. אני הכי אוהבת אותך בעולם." ענתה נטלי, מביטה בתקרת המונית מחויכת.

"אני אוהבת אותך יותר!" ענתה מייסן בקופצניות וניתקה. נטלי הורידה את הנייד מאוזנה, מחייכת ומעודדת הרבה יותר.

————————————————

נטלי הגיעה למנצ'סטר באחת עשרה בלילה. היא ירדה מהמונית והתחילה ללכת לביתו של אחיה. היא כבר ידעה את הדרך בעל-פה. נטלי התקרבה אל הבית מפהקת קלות. לאחר כמה דקות היא הגיעה. הבית התמלא בעיתונאים, שוטרים ובלשים, וקהל אנשים התאסף בחוץ. נטלי קפאה במקומה נזכרת בפעם האחרונה שוויל נעדר. הוא נעדר ליומיים וחזר מעוצבן מאוד. הוא חזר מהאל-מימד הזה, בגלל היכולת המוזרה שלו שסיפר רק לאחותו. הוא כנראה הלך לשם שוב, נעלם ליותר זמן הפעם. נטלי הסתובבה ונכנסה לבית מלון כדי לשכור לעצמה חדר. היא שלחה הודעה לפול כדי שיבוא להצטרף אליה. נטלי ידעה שאם הניחוש שלה נכון היא חייבת להיות שם כשוויל יחזור לפני שיקרה משהו רע.

5

וויליאם התעורר ונבהל. כמה זמן הוא היה כאן? מה קרה פתאום? אני חייב לחזור! בפעם הקודמת שוויליאם נעלם ליומיים הוא נכנס לכאן ובטעות נרדם. הזמן בכל המימדים עבר מהר ולכן הוא יצא כועס, מרגיש שבקושי ישן. עכשיו וויליאם רק הרגיש עייף, מותש ומאוד מבולבל. כמה זמן הוא היה מעולף כאן? האם העולם בחוץ שם לב לכך? וויליאם כשל לעבר השער של -מה שהוא חשב- המימד הרגיל שלו. הוא כשל דרכו ושמע קולות של עיתונאים, שוטרים וחוקרים סביבו. כולם נעצרו בבת אחת. עיתונאים רצו לכל מקום, מצלמים ומתעדים כל שנייה, מציפים אותו בשאלות. התשישות תפסה אותו והוא הפסיק לחשוב על השלכות מעשיו.

"מר צ'וייס, לאן נעלמת לכל כך הרבה זמן?" שאל אחד העיתונאים.

"כן, האם חטפו אותך?"

"איך הצלחת לחזור?"

שאלות הציפו את וויליאם מכל עבר ואיימו להטביע אותו במילים.

"אז מה קרה, מר צ'וייס?" שאל עיתונאי אחד וכולם השתתקו כדי לשמוע את התשובה. וויליאם, מעורפל מעט ענה בכנות בפעם הראשונה בחייו.

"הלכתי לאל-מימד והתעלפתי שם" מלמל וויליאם והתכרבל על הספה שלו, מתעלם לחלוטין מנימוס.

"היכן זה אל-מימד?" שאל איש אחר, מכחכח בגרונו באי נוחות.

"מקום שהוא לא בשום מימד." ענה וויליאם, עייף מכדי להסביר. העיתונאים החליפו מבטים בשקט.

"למה הכוונה?" שאל אחר.

"מה קשה להבין 'מקום שהוא לא בשום מימד'?" שאל וויליאם בכעס, זועם על ההפרעה.

"מה הכוונה 'מימד'?" תיקן את עצמו האיש. לפתע וויליאם נזכר היכן הוא ועיניו נפערו מול כמות האנשים שהקשיבו לשטויות שאמר.

"אני אממ… חזור על שאלתך?" אמר וויליאם, משנה לתנוחה מעט יותר נאותה.

"אמרת 'מקום שהוא לא בשום מימד'." אמר העיתונאי, קורא מהדף.

"אם ציטטתי נכון, אז למה התכוונת כשאמרת 'מימד'?"

כל רגשותיו של וויליאם, כתוצאה מזמן כה רב של הסתרת סודות, עמדו לפרוץ וסבלנותו פקעה.

"מימד זה כמו צל של העולם אם הייתי בוחר אחרת!" צעק וויליאם בתסכול. העיתונאים החליפו ביניהם מבטים, ולבסוף נאנחו ופינו דרך לשוטרים. השוטרים התקרבו ולקחו את וויליאם אל הניידת הכחולה שחיכתה בחוץ.

"מה אתם עושים?" כעס וויליאם.

"לוקחים אותך לבית משוגעים, שיבדקו שהכל בסדר איתך." ענה אחד השוטרים ודחף אותו למושבים האחוריים של הניידת. וויליאם התחיל להשתולל.

"אני בסדר גמור! אני לא משוגע! פעם ראשונה בחיים שלי שאני אומר אמת ואף אחד לא מקשיב!" צעק וויליאם. השוטר ירה בו מבט מלא ספק כאשר התניע.

"אני אחזור לאל-מימד ואלך למימד אחר שבו מקשיבים לי. אני אזרוק את המימד הזה לעזאזל ואצפה בכולם-" וויליאם קטע את מלמולו הרוטן כאשר הבחין בפרצוף מודאג ומוכר בין כל הקהל שהתאסף בחוץ.

"נטלי?" לחש. המכונית נסעה משם במהירות חולפת על פני אחותו המבולבלת. לעת-עתה וויליאם לא יעבור מימד. הוא התחיל לפחד מכל התהליך הזה.

6

וויליאם ישב בחדר המרכזי של בית המשוגעים, מהורהר. עברו עשרה ימים מאז נכנס לבית המשוגעים. עשרה ימים ללא אל-מימד. עשרה ימים שהוא נאלץ לבחור. וזה היה קשה. איך הוא יכול לבחור מיטה מסוימת אם הוא צריך להסיק לבד מה יהיו התוצאות? הוא בן אדם ובני אדם…. טועים. הוא לא יודע איך זה מרגיש בכלל. הוא תמיד קרא למה שעשה עם המימדים "לבחור", אבל זה אפילו לא דומה לתחושת הבורות, חוסר הידיעה מה יהיו התוצאות, בה חשים אנשים רגילים. הוא מעולם לא בחר באמת. אז מה הוא יכול לעשות במצבים כאלה? הוא הרגיש כמו קוף שהוכנס לאולם ריקודים. הוא לעולם לא יצליח לרקוד. הלא כך זה עם בחירות? איך הוא, אדם שכל הפתרונות להתלבטויות שלו הוגשו לו על מגש של כסף, יוכל לבחור באופן עצמאי?

'איך תינוק לומד ללכת?' חשב לעצמו וויליאם.

'אני לא תינוק שצריך ללמוד ללכת, יש לי דרך אחרת. אולי כמו תינוק שבמקום ללכת נוסע על סקייטבורד, אני יכול לא לבחור. זה לא קשה כל כך' חשב לעצמו וויליאם.

'למה בפעם האחרונה שהכפלת מימדים זה הלך מצוין.' לעג לו קול קטן. וויליאם נאנח, חוזר שוב ושוב לאותן המחשבות.

'כל כך פחדתי לטעות ולכן עשיתי את הטעות הגדולה בחיי' חשב וויליאם, מרגיש את האירוניה שבדבר.

"מה קרה בד פייס (bad face) למה אתה כל הזמן חושב?" אמר איש ג'ינג'י נמוך. וויליאם מצמץ לנוכח השאלה המוזרה.

"למה אני… מה?" שאל.

"תגיד, איך הגעת לכאן?" שאל האיש הנמוך ובאמת נראה מתעניין.

"טעות" אמר בשקט.

"כולם כאן בטעות. אבל איזה טעות אתה עשית?" שאל האיש.

"סיפרתי את האמת" לחש.

"אווו. אני רואה שיש כאן סיפור!" אמר האיש וצחקק.

'הו כמובן, אני צריך להזכיר לעצמי שאני בבית משוגעים?' חשב וויליאם מתמרמר לעצמו, מביט בחבורת משוגעים ששיחקו כאילו הם רכבת. או שהם היו משוכנעים שהם רכבת. לוויליאם זה לא שינה יותר מדי. לאחר שוויליאם לא ענה לאיש הג'ינג'י הוא קם והצטרף אליהם, כנוסע. וויליאם הניד בראשו. אמרו לו שבועיים וזה נגמר. חבל שלא אמרו לו שכל כאב הראש הזה גם ייגמר.

7

נטלי כעסה על המדינה. למה להכניס את אחיה לבית משוגעים? הבן אדם חזר מטראומה ופתאום קפצו עליו 80 עיתונאים, מה אתם מצפים, שיישאר רגוע ונורמלי ויציע לכולם קפה? נטלי הנידה בראשה והתקדמה אל בית המשוגעים. 12 ימים. 12 ימים הם לא נותנים לה להיכנס. מה נראה להם? היום היא תנסה טקטיקה אחרת. כלומר, היא ניסתה כבר 11 דרכים שונות, אז מה כבר יש לה להפסיד? נטלי התקרבה אל השער, מדמה ביטחון עצמי.

"לאן?" שאל השומר העצבני.

"לדבר עם המנהל בנוגע לאחי" אמרה בשקט יורה בו מבט כועס.

"אישור?" שאל, מביט בעיניה. נטלי פשפשה בתיקה, מחפשת את האישור לדבר עם המנהל של בית המשוגעים כאשר אחיה רק נכנס. בלהט הימים האחרונים היא כמעט שכחה ממנו.

"אתה יודע להגיד יותר ממילה אחת?" שאלה בעוקצנות כאשר הוציאה את האישור לבסוף.

"מצחיק מאוד" אמר השומר בזעף. זה נראה כמו מאמץ נורא מצדו להגיד זאת. נטלי חייכה והושיטה לו את האישור.

"כנסי" אמר השומר מחזיר לה אישור מחורר. נטלי חמקה מהר פנימה.

'הגיע הזמן' חשבה לעצמה, בוחנת את המקום. היא קראה את האישור והלכה אל המיקום הכתוב שם. כאשר הגיעה ליעד, המנהל השמן הכניס אותה בחום.

"מה רצית מיס בייק?" שאל המנהל בחיוך מזויף.

"רציתי להבין למה לקחתם את אח שלי, ויותר מזה, למה אסור לי לדבר אותו?" אמרה נטלי מבעד לשיניים חשוקות. היא ניסתה לא להפגין את הגועל והסלידה שחשה מהאיש.

"תראי" אמר המנהל באנחה, בוחן את החדר במהירות.

"אח שלך כאן רק כדי להרגיע את הציבור, קל יותר להגיד להם שהבן אדם השתגע, ואחרי שבועיים חזר למוטב, מלהגיד להם שהוא חווה מקרה טראומטי שריתק אותו למיטה לשבועיים. בנוסף על כך, המקרה הראשון מושך פחות את העיתונאים והם נוטשים אותו במנוחה. וזה חשוב במיוחד אם הוא באמת עבר טראומה." סיים המנהל השמן והביט בעיניה של נטלי ההמומה.

"אתם נוכלים. אתם משקרים לציבור! אתם מכניסים אנשים רגילים לבית משוגעים רק כדי שלא ישאלו!" צעקה נטלי בזעם.

"רק באישורם" ענה המנהל כאשר נטלי פנתה לצאת עם פנים סמוקות.

"באישורם…?" שאלה בהלם

"בוודאי, אנחנו מציעים להם לבוא אתנו ולהיפטר מכל העיתונות או להתפרסם ולהתראיין כל היום. אחיך הנחמד בחר באפשרות הראשונה".

נטלי הרגישה שכל העולם קורס תחת רגליה.

8

נטלי יצאה מהבניין של המנהל, מחזיקה בידה אישור לפגוש את אחיה. היא הזדעזעה ממה שאמר המנהל. לעבוד על הציבור? וויל אישר את זה? זה לא נשמע לה הגיוני בכלל. איך וויל יכול לאשר דבר כזה? טוב, נכון הוא חווה טראומה והוא היה חלש, הגיוני שהוא יאשר.

'או שזאת….. נראתה לו הבחירה הנכונה באל-מימד הזה' חשבה נטלי, חוצה גנים מטופחים.

'זאת הסיבה שלא נתנו לך להיכנס' אמר המנהל, קולו נשמע במוחה.

'אבל עכשיו זה בסדר, הוא לא יכול לחדש לך שום דבר…' למשמע שני המשפטים האלו נטלי נמלאה כעס. זה היה נורא. הם הסתירו סוד כזה מהעולם. היא הבינה שקיימים אלפי משוגעים מדומים בעולם.

'למרות שזה הגיוני. אחרי מאורע טראומטי הבן- אדם יעדיף לעכל את זה שבועיים ולחזור לשקט מאשר להתראיין.' חשבה נטלי, סותרת את עצמה. היא הנהנה לשומרת של בניין המשוגעים ונכנסה פנימה כאשר נזכרה בעוד משפט שאמר המנהל.

'העיתונות זה עולם אכזר. הם לא יכולים להבין מה זה טראומה ויכולים להוציא שם רע למי שירצו. הם שולטים בעולם החדשות…' הוא אמר. נטלי התנערה והלכה אל החדר הסגור בו היא צפויה לפגוש את אחיה. הוא ישב בצד השני של חלון הזכוכית. הזכוכית לא הייתה עבה אז הם יכלו לדבר ולראות זה את זה. דמעות נקוו בעיניה של נטלי כאשר הביטה באחיה אחרי זמן כה רב. ליבה נשבר כשראתה את הבעתו.

"מה קרה לך, וויל?" שאלה נטלי בכאב.

"אני… צריך לבחור." אמר בשקט, מסכת פניו הקשוחה נסדקת לאיטה.

"זה לא אמור להיות קשה כל כך" אמרה במשיכת כתפיים בוחנת את מבטו.

"גם אני חשבתי ככה. גם חשבתי שעליי להשתמש כל הזמן ב… יכולת שלי." אמר וויל מרים את מבטו במבוכה.

"למה?" שאלה נטלי מזועזעת. היא תמיד הייתה נגד כל העניין הזה.

"כדי שלא אטעה." וויל הסב את מבטו שמוט כתפיים.

"מותר לטעות, וויל" אמרה נטלי, מביטה בעיניו. היא לא פספסה את הדמעה שנצצה על פניו.

"אתה בן אדם, וויל, אתה-"

"טועה, אני יודע נט, אני-"

"לא לזה התכוונתי." קטעה אותו נטלי. "התכוונתי שאתה בן אדם, ובני אדם צריכים לטעות. כדי להתפתח, כדי לגדול ולהתבגר. כדי להתקדם. מזה דאגתי יותר מכל. שלעולם לא תטעה." התוודתה נטלי. וויל הרים את מבטו, כאילו לא חשב על כך. הוא נענע את ראשו.

"התקדמתי מעולה בלי טעויות." אמר.

"אני רואה." ענתה נטלי, מביטה בו מבעד לזכוכית. הוא הסמיק קלות.

"תחשוב על זה ככה, וויל. כשתזדקן, מה תחשוב? תביט בחיים שלך ותגיד, בואנ'ה, הצלחתי לנצח את האתגרים שלי? מצאתי את אהבת חיי למרות כל הקושי?" שאלה נטלי, יודעת שהיא זורה לו מלח על הפצעים.

"או שתגיד- כל הכבוד לי. הבנק שלי הצליח. אני עשיר. אבל מה ההישגים האלה יתנו לך? לא סיפוק, זה בטוח. האם אי פעם יצאת מאל-מימד והרגשת סיפוק מכיוון שפשוט דילגת על הקושי?" נטלי הביטה בו, דורשת את מבטו.

"לא" מלמל, עדיין מביט לרצפה.

"תחשוב על זה." אמרה נטלי ויצאה מהחדר, משאירה את וויל מהורהר.

9

וויל ישב מכורבל בתאו. עברו יומיים מאז הפגישה שלו עם נט, אחותו. השיחה שלו איתה טרדה את מנוחתו.

'כשתזדקן, מה תחשוב?'…

'אנשים צריכים לטעות'… וויל הניד את ראשו בכעס. הוא יכול להיכנס לאל-מימד ולבדוק מה עליו לעשות אבל… הוא הרגיש שזה לא נכון. הוא רצה להתמודד עם זה לבדו. רק הוא והמחשבות שלו…

'האם אי פעם יצאת מאל-מימד והרגשת סיפוק מכיוון שפשוט דילגת על הקושי?'… קולה הדהד במוחו בעודו חוזר שוב ושוב על מילותיה.

'היא צודקת' הבין וויל. הטעות שעשה לפני כן באמת גרמה לו להתקדם וללמוד מכך. הוא יכול לחזור אחורה ולהיות באותו מצב בדיוק, מצליח בתור מנהל בנק ונכנס לאל-מימד כאשר קשה לו מדי.

'מזה דאגתי יותר מכל' וויל נאנח, חש את הטיעונים שלה עוטפים אותו מכל הכיוונים. אבל האם הוא באמת ירצה לחזור אחורה? עברו רק שבועיים בהם הוא נאלץ לבחור לבדו ועם בחירות אלו באו הרבה רגשות חדשים. הוא גילה שהוא לא רצה לוותר עליהם, למרות שרובם היו קשים או כואבים. וויל לא התגעגע לאיש שהיה פעם, וויליאם צ'וייס, מנהל בנק מצליח. נכון, החיים היו קלים אז, אבל הוא מעולם לא הרגיש בלבול, דאגה או סיפוק ותחושת הצלחה.

לאט לאט האפשרות להישאר וויל הרגוע הפכה להיות נוצצת יותר. הוא רצה לבחור. הוא רצה להתלבט הרבה.

הוא רצה לטעות.

וויל קפא במקומו. הוא רצה לטעות. וויל גילה שהוא מסכים עם המשפט הזה בכל מאודו. כן, וויליאם צ'וייס רצה לטעות. ההבנה הזאת מילאה אותו ברגשות עזים. בלבול, הפתעה, חידוש. אבל בעיקר רוגע.

'כמה מוזר שאני רגוע כשגיליתי שאני רוצה לטעות' חשב וויל בחיוך.

איש בעל שפם עבות וחליפה מחויטת נכנס אל החדר. הוא הביט סביב והתקרב אל וויל. האיש לחץ את ידו של וויל כאשר וויל הזדקף.

"שלום לך וויליאם צ'וייס, זמנך כאן הסתיים. נשמח ללוות אותך לביתך." אמר האיש.

'זמנך כאן הסתיים? הו, נכון.' חשב וויל ובחן את האיש.

"אני יכול ללכת לבד, תודה." ענה וויל בנימוס ויצא, בליווי האיש, מהחדר. באופן מפתיע, הוא בכלל לא הרגיש כמו בכלא. זה הרגיש לו יותר כמו… חופשה זמנית שאפשרה לו לחשוב לעצמו. וויל הנהן אל האיש עם השפם והתחיל ללכת לביתו. היה משהו משחרר בהליכה. כל הרגשות שלו התמוססו ווויל החליט את ההחלטה של חייו, שתשפיע עליו בכל הכיוונים.

——————————————-

וויל נכנס לביתו, שמח להריח את הריחות המוכרים. רק שמישהי ישבה על הכורסא שלו. מישהי מאוד נחמדה, למען האמת.

"אז מה החלטת?" שאלה נט בחיוך. וויל הרהר קלות ואז הביט באחותו, חיוכו מתרחב.

"החלטתי לסיים עם זה, אחת ולתמיד." ענה. הוא לא פספס את מבטה המרוצה של אחותו.

וויליאם צ'וייס החליט למחוק את כל המימדים באל-מימד ולהתחיל מחדש.

באותו רגע בדיוק, במימד X534D67 וויליאם צ'וייס החליט לא למחוק את כל המימדים באל-מימד ולהמשיך בחייו…