108 לבחור לחיות עוד קצת

לבחור לחיות עוד קצת

הבוקר האחרון עלי האדמות היה שקט. הוא היה כל כך שקט, שהיה אפשר לחשוב שגם הציפורים נשארו לישון מאוחר, ושכולם הבינו שאין טעם לקום לבוקר עבודה רגיל כדי להרוויח כסף, כי לא נותר לאף אחד עוד זמן להשתמש בו. היה מתקבל על הדעת אם הבוקר האחרון על כדור הארץ היה רועש יותר מתמיד – לכולם נותר עוד משהו להספיק. לכולם יש דברים ברשימת המשאלות שלא עשו.

אבל אולי דווקא היה מתקבל על הדעת שהבוקר יתחיל בדממה. כל אחד רוצה לנצל את היום האחרון שלו עם האנשים שהוא אוהב, למשוך את הזמן ככל האפשר לפני שמציאות היום תכה בו מחדש. אולי כשהשמש זרחה לפני שלושה ימים ולא שקעה מאז, היא הייתה היחידה שהסכימה לקבל את תחילתו של רגע זה, הרגע האחרון של שקט יפהפה על פני כדור הארץ.

כמובן שהיו מקומות בהם היום האחרון עדיין לא התחיל. היו להם עוד כמה שעות של לילה, אך זה יהיה הלילה האחרון שלהם, ולכן אף אחד לא יעצום עין. אולי אף אחד לא יישן כי השמש נתקעה באמצע השמיים בשלישי בצהריים ולא זזה מאז. מי יודע.

בעצם, הבוקר היה כל כך שקט, שכמות האנשים הערים ביחס לשתיקה המעיקה הייתה מפתיעה.

המקום שבו ביקרו הכי הרבה באותו היום היה בית הקברות. ולא רק בגלל אלה שסירבו לחכות למוות של כלל האנושות, אלא בגלל כל האנשים שחיכו ליקיריהם והבטיחו שבקרוב יצטרפו אליהם. היו אנשים שפשוט ישבו ליד הקברים של אהוביהם, והמתינו לאיחוד המרגש איתם. היו שם נשים בהיריון שבכו על כך שלא יזכו להכיר את וולדם הרך, להחזיק את תינוקם בזרועות עדינות ולעטוף אותו באהבה מהעולם שעומד להתפוצץ למיליוני רסיסים.

המקומות השניים הכי פופולאריים באותו היום היו בתי החולים ובתי האבות, שם הצטופפו משפחות כדי לבלות רגעים אחרונים של יום ביחד. הם חלקו סיפורים, אכלו מאכלים מסורתיים וצחקו על זיכרונות העבר. האווירה הכללית שנשאו איתם מפגשים אלה הייתה הקלה – הקלה על ויתור המלחמה האינסופית במוות, שארב לכל שוכני המקום.

אלה שהאחרים הכי קינאו בהם היו האנשים ששכנו באותם בתים; הזקנים, כי הם חייו את חייהם. הם חוו כל מה שאפשר לחוות, צחקו ובכו וכעסו והתרגשו ונסחפו בתוך הים הסוער האינסופי של החיים, והם צלחו את רובו. הם עוד מעט כבר בקו הסיום. והחולים? אנשים קינאו אפילו בחולים הסופניים, כיוון שהם חיכו למוות והתכוננו אליו במשך תקופה ארוכה. הם ידעו שהוא אורב להם בפינה, ועכשיו הם מקבלים את פניו בברכה. הם השלימו כל מה שהיה אפשר להשלים, והניחו לעובדה הפשוטה שהחיים שלהם יסתיימו מוקדם מהצפוי להציף אותם ולתת להם את ההזדמנות להשיג את כל שחפצו בו כמה שיותר מוקדם.

אבל גם היו את האנשים הפשוטים, כמוני. כאלה שלא היה להם משפחה שנלחמה במוות לפני סוף העולם. שלא היה להם סיבה לבקר בבית הקברות, או לחכות עם משפחתם בזרועות שלובות לדממה שאחרי. היו את האנשים הפשוטים, ששוטטו ברחובות בניסיון למלא עוד כמה משאלות מרשימת השאיפות שלהם עד שיאלצו להפסיק. הם היו האנשים שבחרו לנצל את החיים.

"למה הפנים העצובות?" השאלה נשמעה מימיני, כשישבתי באחת מתחנות האוטובוס הישנות האלה שהספסל בהן כל כך רעוע שהוא כמעט סכנה לאנושות. לא שיש יותר סכנה לאנושות.

הבטתי הצידה אל הדמות. הוא היה לבוש בבגדים חד גוניים, סוודר ישן וגדול שיגן עליו מפני רוח הסתיו של הבוקר ומכנסי ג'ינס קרועים ורחבים שלא תאמו את צו האופנה. שערו היה סתור מעט ועיניו רחבות מתחת לגבות שהביטו בי בסימן שאלה. פניו היו חסרי גיל שכאלה, עם מעט זיפים שהסגירו שהוא מעל גיל חמש עשרה לפחות.

החלטתי לענות בכנות, רק כי אין לי מה להפסיד. לאף אחד אין מה להפסיד היום. "סתם, המחשבות רצות על כל מה שיכולתי לעשות עד היום ולא הספקתי." טון קולי הבהיר שהמחשבות שבראשי לא ייחדו אותי מאף אחד אחר שחי על הכוכב הזה.

"הא, כמו כולנו." הוא שתק מעט, נותן לרוח לבלגן את שיערו עוד קצת לפני שהסיט אותו ממצחו. "מהם שלושת הדברים הראשונים שהיית רוצה לעשות לו היה לך זמן?"

"שאלה טובה." תהיתי מדוע התעניין הזר במה שהעסיק את מוחי. "אם אענה לך, תשיב לי על שאלה משלי?"

הוא משך בכתפיו. "נשמע הוגן מספיק. אז מהם שלושת הדברים שרצית להספיק ולא הספקת עד היום?"

אם לא הייתי עונה על השאלה הבאה, כנראה היום האחרון של חיי היה חולף אחרת. למעשה, בטוח שהיה חולף אחרת. אבל דבר זה לא הטריד אותי באותו הזמן, ולכן עניתי לשאלתו של הזר, שיערו בהיר כל כך עד שנדמה לבן באור הבוקר העמום. "הייתי רוצה לפרסם את אחת היצירות שלי. לבקש סליחה מכל האנשים שפגעתי בהם. הייתי רוצה להתאהב."

הוא המהם לעצמו. "ולכן החלטת לנסוע בבוקר יפה שכזה לאן…?"

השאלות שלו החלו להציק לי. "לבקר את סבא וסבתא שלי." לא הבחנתי כמה הזר צודק. זה באמת היה בוקר יפה. "עכשיו תורי. למה אכפת לך מה מעולם לא הספקתי לעשות בחיים שלי?"

הבחור צחק. היה לו צחוק קליל יחסית למראהו, כמו משב רוח מלטף. "פרצוף חמוד כל כך לבד בבוקר כזה? חייב להיות כאן איזה סיפור מעניין. אבל היו עוד אנשים ששאלתי אותם את השאלה הזאת. האנשים שבחרו לחיות עוד קצת היום – אף לא אחד מהם רצה לבקש סליחה מאחרים. זהו יום של אנוכיות, לא ככה?"

"אולי." היססתי לרגע. "אני אשמח ללכת מפה עם מצפון נקי. יחד עם עוד כמה דברים."

"אה, אם כך כבר השלמת עם המוות הקרב, כן? מזל גדול שכך, ככל שזה יקרה מהר יותר, כך זה יכאב פחות."

החלטתי להתעלם מהתגובה שלו. "מה איתך? מה שלושת הדברים שתרצה להשלים לפני הסוף הקרב?"

הוא חשב לרגע. זה הפתיע אותי, בהתחשב בעובדה שלפי מה שאמר הוא שאל את השאלה הזאת כבר כמה אנשים שונים. "אני לא יודע לגבי שלושה דברים, אבל הייתי שמח אם עוד מישהו היה זוכר אותי מלבד עצמי. רק ליתר ביטחון, אם יש המשך לעולם הזה, שיהיה מישהו למעלה שיחפש אותי."

התשובה הייתה מרירה יותר מהטון השמח שבה נאמרה.

"אני מייקה." הושטתי את ידי אליו.

"ג'ייד." הוא לחץ את ידי המושטת, עורו חמים להפליא. "משימה יפה יש לך שם. אני מקווה שכל הרשימה שלך תתמלא. זאת שאיפה טובה, יחסית למעט הזמן שנשאר."

רעיון שלא מצא חן בעיניי החל להתגבש במוחי. "רוצה לבוא איתי?" פלטתי לפני שאתחרט על כך. "תכיר עוד אנשים. ככה שאם באמת יש 'מישהו למטה', יהיה מי שיחפש אותך. או לפחות מישהו שיכיר אותך." הזר – ג'ייד – נראה בערך בן גילי, עם עיניים שיקדו לרגע ברגש לא מזוהה. אולי זאת הייתה טעות להציע לו, אבל הריקנות של העולם גרמה לי להרגיש מאוד לבד פתאום.

"אני… זאת הצעה נחמדה מאוד מצידך." נראה שהוא שוקל את ההצעה, ואז משך בכתפיו. "לא אכפת לך שאדם זר ילווה אותך כל הדרך?"

עכשיו היה תורי למשוך בכתפיי. "זה היום האחרון על כדור הארץ. בוא ננסה להפיק ממנו את המיטב, לפחות כמה שנוכל. יהיה נחמד לחברה בדרך. קשה לי להאמין שיש לך מניעים נסתרים בעסק הזה, אחרת כבר היית מנסה משהו. המקום די שומם." החוויתי בידי אל הרחוב שהקיף אותנו. "חוץ מזה, במקרה הכי גרוע אני פשוט ארד בתחנה אחרת ואנטוש אותך על האוטובוס."

לא ידעתי למה הזמנתי אותו לטיול איתי. בסך הכל רציתי לבקר את סבא וסבתא שלי, ואז חברה ותיקה שעברה דירה לפני כמה שנים טובות. אם התחבורה היום תהיה זריזה, אספיק להגיע עד הצהריים הביתה. אבל היה בי חלק… היה בי חלק קטן שהיה מכור להרפתקאות שמעולם לא קרו. איזה יום יותר טוב מהיום כדי למלא את החלק הזה בתוכי? ואם אצליח למצוא את האחד או האחת, מה טוב.

ג'ייד חייך. החיוך הצעיר אותו בכמה שנים. הוא נראה כמעט ילד. "אם כך, טובים השניים מן האחד. לאן מועדות פנינו, מייקה?"

"לחלק המערבי של העיר, מפלים ב'. זה רק אוטובוס אחד מכאן, נסיעה של לא יותר מחמש עשרה דקות. האוטובוס יגיע עוד…. שלוש דקות בערך." עניתי בנימה עניינית, עכשיו עיניי פגשו את עיניו במלואם. הן היו בהירות, השמש מנצנצת בהן וגונבת חלק מהצבע שבתוכן.

"אם כך, יש לנו זמן לשוחח. מה התחביבים שלך, מייקה?" הוא קיפל את שרוולי הסוודר שלו, חושף כמה קעקועים לא מובנים.

הופתעתי מהשאלה. "סרטים, סדרות… בעיקר צפייה בטלוויזיה. יש לי קצת דברים שכתבתי למגירה, כמה שרבוטים לא מזוהים כשניסיתי את מזלי בתחום האומנות."

ג'ייד הרים את גבותיו בתהייה. "אז למה התכוונת כשאמרת שאחת מהמשאלות שלך היא לפרסם את היצירות שלך?"

חייכתי בביישנות. "אני מקווה – קיוויתי להפוך לחלק מעולם הצילום. אתה יודע, תמונה אחת שווה אלף מילים." היה קל באופן מפתיע לדבר עם ג'ייד. הוא היה פתוח, מבין, והריכוז בעיניו רמז שהוא רק מקשיב ולא שופט.

שתקנו עד שהאוטובוס הגיע ושנינו נעמדנו. הוא הושיט יד לארנקו בזמן שהוצאתי את כרטיס הנסיעות שלי ונופפתי בידי אל מול הלוח האלקטרוני פעמיים, שיחשב את שני הנוסעים שעלו עליו. "היי, אם אתה נגרר אחרי ברחבי העיר, לפחות תן לי לשלם עליך. וגם ככה תהיה לי ערובה שלא יקרה לי כלום, כי אם הרובו-טיס יבוא ולא יראה אותי בסביבה אתה תהיה בצרות."

הרובו-טיס היה הכרטיסן של הרכבות והאוטובוסים. נשגב מבינתי למה חשבתי באותו רגע שהפעילו אותם הבוקר, או שאולי בעצם ידעתי שהכל פועל אוטומטית ללא יד אדם. בין כך ובין כך, עלינו שנינו לאוטובוס.

הוא חייך חיוך עקום. "חכם מצידך. בסדר, אלך לתפוס לנו מקום." למרות שהאוטובוס היה ריק פרט לאיש זקן אחד עם מקל הליכה באחד המושבים הקדמיים, הוא בחר מושב באמצע, ליד החלון הגדול והמלוכלך בצד הימיני. התיישבתי לידו, ארנקי חוזר למקומו הטבעי בכיס השמאלי של מכנסי הג'ינס שלי.

השתיקה הייתה מביכה למדי. כל נושאי השיחה שעלו מקודם התנדפו כלא היו ונשארנו בדממה, בוהים מחוץ לחלון בנוף הקבוע של הבניינים האחידים בשכונה. התבוננתי מזווית העין בבחור בעל השיער הבהיר, תוהה האם השתיקה מציקה גם לו. הוא זה ששלף את הרעיונות לדבר עליהם, אז למה לתחוב אותם לכיסו בנסיעה ממושכת?

"אז… מאיפה אתה ג'ייד?" החלטתי לשבור את השתיקה כאשר זאת כבר החלה לחנוק אותי לאיטה.

"מה? אה, משום מקום מיוחד." נראה שהתנער ממחשבותיו. "בדיוק במעבר בין דירות." אמר וחזר להביט בחלון בשתיקה.

הקפצתי את רגלי בעצבנות. זאת בהחלט לא הייתה תחילתה של הנסיעה שדמיינתי. ניסיתי לדובב אותו פעם אחת אחרונה. "על מה אתה חושב?"

עכשיו הוא הביט בי, עיניו התמקמו על אפי. "על מה שאמרת מקודם, 'תמונה אחת שווה אלף מילים'. אני חושב האם נצליח לעשות מיליונים היום."

"כמו מה?"

"יש לך מצלמה?"

הוצאתי מהכיס את העדשה הדיגיטלית שלי. היא הייתה הכי משוכללת בשוק, מתנת יומולדת שקיבלתי בשנה שעברה. לפני שהיה פיצוץ ביני לבין –

"מה עובר לך בראש עכשיו?" נראה שג'ייד קרא את הבעת פניי כשהוצאתי את המצלמה. לא שזאת הייתה משימה קשה, החפץ הקטן והשקוף בעל מסגרת הזהב שבידי עורר בי רגשות עזים.

סילקתי את תחושת האשמה מבטני. "כלום, רק מחשבות על איזה תמונות אצלם. רעיונות?"

את המשך הנסיעה בילינו בהשתעשעות מרעיונות לצילום פריטים קטנים ששווה לזכור בכדור הארץ. הצעתי לצלם את הסדקים הקטנים על המדרכות שמתוכם מבצבץ תחב ירוק רמוס. כי "סוף העולם הגיע כבר מזמן."

"כמובן." צחק ג'ייד, ואז הציע לצלם את הגרפיטי המפלצתי שעיטר חלק מהקירות בדרך נסיעתנו, כי "יש פה כאלה שהבינו ששפיות מעולם לא הייתה אופציה."

לבסוף, כשירדנו מהאוטובוס לרחוב הנכון, הוא הביט בי. "נו? למה אין לי אלף מילים ביד?" וזרזיף של צחוק התפזר על המשפט, מספיק כדי שאתכופף ואצלם פרח מסכן שהצליח לצמוח בין החריצים השבורים של המדרכה המאובקת שעליה עמדנו. העדשה שבידי התרחבה, ובלחיצת כפתור תפסה את המאורע. ניערתי את המצלמה כדי להוציא את התמונה, ואז תחבתי אותה לכיס מכנסיי. הושטתי את התמונה לג'ייד, וזה הדביק אותה על הקיר הצמוד ובטוש שחור שלא ראיתי שהביא, צייר חץ המצביע לפרח וכתב לידו "חיים."

הבטתי בו בשאלה. "למה הוונדליזם?"

"למקרה ויהיו כאלה שילכו בעקבותינו. שיבינו שביום האחרון שלהם אפשר לבחור להסתכל על החיים ולא על המתים, כמו כל אלה שפגשתי עד עכשיו." מנימת קולו היה ברור שאת סוף המשפט 'עד שפגשתי אותך' הוא סירב לומר בקול.

"אז אתה אומר, שנעשה לנו מסלול ונשאיר את חותמנו על הכדור שעומד להתפוצץ בסוף היום?" הרמתי גבה. אבל בעצם, למה לא? זה לא שמשהו יישאר כאן יותר מעשרים וארבע שעות בכל מקרה.

ג'ייד התעלם מהשאלה. "לאן מפה?"

הצבעתי לבית הקטן בסוף הרחוב. "לסבא וסבתא שלי."

כשהגעתי לדלת העץ שלא השתנתה בשנה האחרונה, דמעות עלו בעיניי. הבושה צרבה בעורי כמו מכת שמש, וכמעט שפרצתי בבכי. דפקתי על הדלת בעדינות שלוש פעמים והמתנתי בלב פועם לתשובה.

"יבוא!" הקול המוכר והמעט מופתע נשמע מבפנים, ופתחתי את הדלת בידיים רועדות.

"היי," אמרתי.

וסבתא שלי שמטה את הצלחת שבדיוק ניגבה מהכיור אל הרצפה, שנמלאה מיידית ברסיסים. "הו, מייקה."

עמוק בליבי ציפיתי שאצליח לרוץ לבין זרועותיה ולהוציא את הגוש שחנק אותי ולא נתן לי להכניס אוויר לריאות. חלק בי רצה לראות אותה לפני התאונה, עומדת ולא בכיסא גלגלים, פניה מעט מלאות יותר והבית מואר באור השמש במקום חלונות מוגפים.

זאת הייתה אשמתי. אני גרמתי לכך, והידיעה כמעט מנעה ממני להתקדם אליה. "היי סבתא," ופתאום לא יכולתי לעצור יותר והדמעות יצרו אגם למרגלותיי. בשלושה צעדים הגעתי אליה וחיבקתי את גופה השברירי, הבכי מרעיד את גופי.

הרגשתי יד מלטפת את גבי, ולחישות בשפה שזיהיתי אבל לא הבנתי עטפו את ראשי. "טריי, יא גרני."

"סבתא…" הקול שלי נשמע כל כך פתטי שתהיתי האם הוא באמת שלי.

"הכל בסדר, מייקה. הכל בסדר."

האם נשארנו ככה חמש דקות או שעה? הזיכרון מתעתע בי כשג'ייד ואני יוצאים מהבית הקטן, אבל הרגשתי טוב יותר עם עצמי. נשארנו שם עד שהשעון על הקיר הורה שלוש אחר הצהריים, וידעתי שאין לי עוד הרבה זמן לסוף היום. סבתא הכינה את ארוחת הצהריים האהובה עליי, ובזמן שאכלנו ישבנו ודיברנו. זה לא היה מלא רגש כמו החיבוק בהתחלה, אבל זה סילק את הבושה והאימה שבליבי מספיק כדי לנגב את הדמעות ולהמשיך הלאה.

"אז…?" הוא שאל כשהתרחקנו מהבית, השיער הבהיר נופל על פניו. ידעתי שהוא מחפש תשובות.

נאנחתי. "לפני שנה ביקשתי ליומולדת שלי שני דברים. עדשה דיגיטלית, ורכב וידני. סיקרן אותי לדעת לנהוג, ולסבתא שלי היה רישיון. אז היא לקחה אותי ואת סבא לסיבוב. ביקשתי ממנה להתחלף והיא הסכימה. עשינו תאונה, וסבא…" עיניי נעצמות לרגע ואז הסיפור ממשיך להתגלגל מפי. "כעסתי עליה. האשמתי אותה בהכל, למרות שהיא סבלה הכי הרבה מהתאונה הזאת. אבל זאת הייתה אשמתי, כי אני ביקשתי לנהוג. לא דיברנו במשך שנה, אבל היום יישבתי את ההדורים."

"ומה שעובר לך בראש זה שאם סוף העולם לא היה מגיע, אולי בחיים לא היית עושה את זה." ג'ייד השלים אותי. הבטתי בו בהפתעה, ואז הנהנתי.

"נו, זה דורש תמונה. אני חושב שצריך לצלם את הבית מרחוק." ובמילים אלו שלף את העדשה מכיס מכנסיי והגיש לי אותה.

קפצתי את פי וצילמתי. הוא חילץ את התצלום מידי והדביק אותו על העץ הקרוב. "סליחה." הוא כתב שם, ואז החזיר לכיסו את הטוש השחור שעכשיו התחלתי לתעב וחייך אליי. "מה התחנה הבאה?"

הנדתי בראשי. "כבר מאוחר מידי לעוד תחנה. אני רוצה לחזור הביתה."

"מה? למה? ככה מוותרים על החיים?" הוא ניסה להתבדח, אבל לא הייתי במצב רוח להקשיב יותר.

"השלמתי עם סבתא שלי. ביקשתי סליחה, היא סלחה לי. המצפון שלי נקי. אני רוצה לחזור הביתה." הסתובבתי אליו והתחלתי ללכת לכיוון תחנת האוטובוס הנגדית.

"מה עם שלושת הדברים שאמרת לי בבוקר? ביקשת סליחה. פרסמת את היצירות שלך. אבל מה לגבי להתאהב?" הוא קרא אחרי גבי המתרחק.

זה עצר אותי במקום. "מה לגבי להתאהב?" הסתובבתי אליו.

"לא היית רוצה אפילו לנסות?"

"לנסות מה? להתאהב? במי בדיוק, בך?" זה יצא יותר פוגע משתכננתי.

"אאוץ', אבל לא. אם נמשיך להסתובב ולפרסם תמונות, אולי נפגוש עוד אנשים בדרך שימשכו את ליבך אל הרומנטיקה האירונית של להתאהב ביום האחרון על כדור הארץ." מבט שובב ניצת בעיניו, שגרם לי לשקול את צעדיי שוב.

"עוד ארבע תמונות ואז חוזרים. תבחר אתה שתיים ואני שתיים. אתה מתחיל, ואם לא נסיים עד שבע חוזרים בכל מקרה. הכל מובן?"

הוא הנהן בכזאת התלהבות שגרמה לי לתהות מאיפה הוא צץ. הוא לא רוצה לחזור הביתה? או שאולי בכלל אין לו בית. 'אם יש המשך לעולם הזה, שיהיה מישהו למעלה שיחפש אותי.' הוא אמר בבוקר. זאת אמירה די פסימית לאדם צעיר כל כך.

"מה המניע שלך?" התעצבנתי, ידי משולבות על חזי. "למה כל כך אכפת לך שאבחר לחיות עוד קצת? נותרו עוד כמה שעות בודדות עד סוף היום."

הוא נאנח. "היום העולם הוא מקום מאוד בודד, כי אף אחד לא רוצה להתהלך עליו שמח. לא היית רוצה לנצל כל רגע? אמרת בעצמך שנותרו עוד כמה שעות ספורות. מה היית רוצה לעשות בשעות האלה?"

עכשיו כעסתי. "אין לי מושג! אני רוצה לחזור הביתה, להכין לעצמי ארוחת ערב ולהיכנס למיטה."

"זהו? זה הכל? מה לגבי 'תמונה אחת שווה אלף מילים'? מה לגבי להתאהב? מה לגבי לחיות עוד קצת? מה לגבי 'בוא ננסה להפיק את המיטב, לפחות עד כמה שנוכל'?"

"לחיות עוד קצת?" צעקתי, ידי נזרקות למעלה. "השמש עומדת לפוצץ אותנו עוד כמה שעות, ואתה מדבר על לחיות עוד קצת? למה לחיות, הא? אנחנו נמות בכל מקרה!"

הוא הביט בי, מאוכזב. "למה ללכת? הרי ניפול בכל מקרה. למה לצחוק? הרי משהו יעציב אותנו אחר כך. מה חשבת, שיש משמעות לקיום שלנו? לא. אבל יש עוד כמה שעות כדי ליצור זיכרונות שיימחקו כשנמות, ואישית הייתי רוצה למות שמח. אם היה אפשרי לעשות כל דבר עכשיו, מה היית רוצה לעשות?" הוא כמעט התחנן.

"הכל." שמעתי את עצמי מודה בלחש. השפלתי את מבטי.

"אז למה אנחנו מחכים? קדימה, נלך לעשות הכל!" ובנימה עליזה-מרירה זאת, יצאנו לדרך.

אז תלינו עוד תמונות, וסללנו מסלול של הרפתקה בודדת לכל אלה שרוצים לעשות הכל ביום האחרון על כדור הארץ. לפני שלושה ימים, כשהשמש קפאה בשמיים, מדענים ניתחו שהגיע זמנה להתפוצץ ולכלות את כל מערכת השמש שלנו, ושייקחו שלושה ימים להדף להגיע אלינו מהחלל. בהתחלה נשמעה פאניקה מצד התושבים, ואז כעס, ולבסוף השלמה. ועם ההשלמה דממה ירדה על הארץ.

היה משהו משמח במחשבה שבטיול שלנו הרסנו את השקט במעט. תלינו בערך שלושים תמונות ברחבי העיר, עד שלבסוף התיישבנו ביער קטן כדי לצפות בהדף של השמש מגיע אלינו. לא הייתה פואנטה או מטרה לטיול שלנו, אבל האם יש משמעות למשהו בחיים? כששאלתי את ג'ייד את השאלה הזאת, הוא הביט למעלה במבט מהורהר.

"אני לא חושב שיש משמעות. אני חושב שכל אלה שבוחרים לחיות כל יום מחדש מחפשים אותה, אבל היא לא קיימת. כולם מדברים על מימוש עצמי או מציאת החצי השני שלך או מה שזה לא יהיה, כשבעצם זה בסך הכל לבחור להתקדם קדימה עוד צעד במקום להישאר במקום."

ואז הוא נישק אותי, רק כדי להוכיח את הטענה שלו. או לסמן ברשימת המשאלות עוד סעיף קטן לפני הסוף.

וכשהשמש ניפצה את כל יושביה לרסיסים, מחתה כוכב שלם והתקדמה לכוכב הבא, הרגה מיליוני תושבים והחזירה את החושך, עצמתי את עיניי ונתתי לחומה לעטוף אותי.

לא כי רציתי להוכיח נקודה, לא כי היה טעם בקיום שלי, אלא פשוט כי באותו יום בחרתי לחיות עוד קצת, והמעט הזה הספיק לי.

הבוקר למחרת היה שקט.