109 צור

קוראים לי אור

ואני שונאת את השם שלי!

בשבילי, לחיות באור היום זה סיוט מתמשך.

רוב בני האדם ערים בשעות היום וכשהם ערים אני עובדת קשה.

אתם מבינים? בשיא חוצפתכם אתם ממציאים הפרעות קשב על ימין ועל שמאל…שני אנשים מדברים יחד והמוח שלכם – מתפוצץ! בכיינים כאלה…. דמיינו מה זה לשמוע את כוווולם ; את המחשבות של כולם, הסודות של כולם, והסטיות המוזרות של כולם שגורמות לי לרצות לקפוץ מקומה 38.

ובכל יום זה רק נעשה גרוע יותר ויותר, במיוחד כשאתם קרובים אליי.

אז בכל לילה, אני מתגנבת דרך חלון הפנימייה ובזמן שכולכם ישנים אני מתהלכת בחושך ומרגישה כמו הנערה היחידה בעולם או במילים אחרות – אני סוף סוף מרגישה חיה.

בגיל 5 שאלתי את אחת המדריכות בפנימייה למה זה השם שניתן לי, היא אמרה שביום בו נותרתי לבד בכניסה לבית הילדים, השמיים היו כה קודרים עד ששום קרן שמש לא חדרה את העננים מלבד קרן אור אחת. כן, כן, קלישאתי ככל שזה ישמע, קרן השמש הזו הייתה בדיוק מעליי, כאילו שאלוהים בעצמו שלח אותי לשם וככה נתקעתי עם השם האירוני הזה.

מבט חטוף בשעון היד שלי מגלה לי שהשעה עכשיו היא כבר 4:30 לפנות בוקר, כדאי כבר שאתחיל לחזור חזרה לפנימייה…בכל זאת יש לי דרך לא קצרה לחזור ושעת ההשכמה שלנו היא בדיוק 6:00 בבוקר. עד לפני חצי שנה, ההשכמה הייתה ב7:00 אבל מאז הקורונה, כולם צריכם להתנהל אחרת לפי לוח זמנים קפדני מאוד כדי לוודא שכל ילדי הפנימייה יהיו בטוחים.

אני מסתובבת כשלפתע כאב חד מפלח את ראשי ורעש מעצבן נשמע בתוכו. רעש שהודף אותי. כאילו מישהו נמצא פה אבל מונע ממני לשמוע אותו. דבר כזה מעולם לא קרה לי לפני כן! כאב חזק יותר הולם בראשי ואני יודעת שמישהו מתקרב אליי אבל אני לא רואה כלום סביבי.

"אוי אלוהים!" פחד אמיתי מחלחל בי ואני מסתובבת חזרה לכיוון הפנימייה ומתחילה לרוץ במהירות שיא.

עוד כאב ועוד אחד – כל כך חזק שגורם לי לילל:"איה".

אני מבינה מה עשיתי הרגע ומכסה את פי עם ידי…כמה סתומי אפשר להיות?!…כשאני מבינה שהדבר הזה שהודף אותי, ידביק את הפער ביני לבינו הרבה לפני שאגיע לפנימייה, אני מחליטה למצוא מחבוא בין השיחים שבאחת הגינות בצד הדרך.

אני פונה שמאלה מהכביש, ימינה, לשער הבית הקרוב ובמהירות זורקת את עצמי מטה תחת איזה שיח. מחכה בשקט עד שארגיש שיצאתי מסכנה.

כשהכאב בראשי פסק לרגע, לקחתי אנחת רווחה קצת מוקדמת מדי, כי לא עברה שנייה וזוג ידיים חזקות כבר תפסו את רגליי וסחבו אותי החוצה מהשיח, הפוכה, מצאתי את עצמי תלויה באוויר, מנסה להשתחרר מהדמות הזאת שאוחזת בי בחוזקה.

כל מה שאני יכולה לראות אלו זוג רגליים שנראות ארוכות מדי מכדי להיות שייכות לבת.

"שמישהו יעזור לי!" אני צורחת מקווה שמישהו בבית הסמוך ישמע את המתרחש בחוץ. אני מנסה להרביץ ולצבות את הרגליים אך הן נשארות יציבות על הקרקע.

"אם אתה סוטה מין, אז שתדע שאבא שלי שוטר ואתה תירקב בכלא למשך כל חייך"

למרות שגם אם הייתי מכירה את אבא שלי והוא כן היה שוטר, אז, איזה מין שוטר ייתן לבת שלו להסתובב בחוץ בשעה כל כך מאוחרת? ועוד לבד!

"תשחרר אותי יא פריק! שמישהו בבקשה יעזור לי! הצילו!"

"את צועקת לשווא. אף אחד לא שומע אותך."

" הצילווווו!!!!" אני מוציאה את גרוני, מרגישה את מיתרי הקול שלי נקרעים.

"אויש! אני לא הולך לפגוע בך. תביני, איש לא שומע אותך כי אני גורם להם לא לשמוע אותך"

"מה אתה אלוהים?" אני לא מאמינה שאני אשכרה מגיבה לפסיכופת הזה! שוב אני מנסה להכות בחוזקה את הרגליים שמולי אבל – האיש לא נע מילימטר.

מאית שנייה לא עוברת, והאיש כבר הופך אותי בלפיתה חזקה. חוסר התאורה באזור השיחים לא אפשר לי לראות את פניו של האיש מלבד עיניו שבערו כלפידי אש בוערים מחזה מרהיב אבל לא ברגע הנוכחי הזה!.

"אל תישאי את שמו לשווא!" אמר בטון מפחיד ועצבני ורמת הלחץ שלי גברה עד שכמעט ולא יכולתי לנשום.

"אתה מכאיב לי!!!" זעקתי כשדמעות מחנק נקוו בעיניי.

"אני..סליחה..רק אל תעשי זאת שוב." לפיתתו נחלשה ולהבות עיניו נרגעו.

"מה אתה?"

"אני אסביר הכל אבל כרגע אין לנו זמן לדיבורים מיותרים אנחנו צריכים להתכונן".

"מה להתכונן?!, תקשיב לי אדוני, אני לא יודעת מי אתה ואני לא הולכת איתך לשום מקום זה ברור?" יכולתי לראות בעיניו את הלגלוג למשמע המשפט שלי…הרי ברור שאין פה ממש יחסי כוחות שווים.

"מי דיבר על ללכת?". רגע לאחר מכן יכולתי להרגיש את האוויר מצליף בפניי כשהבנתי שאנחנו עפים. אור חזק הופיע פתאום מגבו של היצור וכשהתמקדתי קלטתי מה אני רואה : זוג כנפיים ענקיות וזוהרות פילחו את חשכת השמיים ונעו במהירות שיא.

"את חולמת.תתעוררי.תתעוררי!".

"זה לא חלום! גם כן….בני האדם המוזרים האלה השפיעו עלייך יותר מדי…" השיב.

השפיעו עליי? אני לא מבינה כלום… ואיך הוא בכלל מכיר אותי?!

אוקי, אני יודעת עכשיו בבירור שהוא לא בן אדם, שיש לו כנפיים ושהעיניים שלו אדומות.

"אני מתה? אתה מלאך המוות? לא! לא מגיע לי למות עוד לא עברתי כלום בחיים האלו! תשחרר אותי! תזיז ממני את הידיים שלך!" צרחתי מבועתת.

להפתעתי, ידיו שחררו אותי. אוי שיט! אני באוויר. אני נופלת!

"אההההה!!!! תתפוס אותי! תתפוס אותי!" מה זה משנה אם זה מלאך המוות או לא? הרי כשגופי יפגע בקרקע אני ממילא אמות!.

"את מתנהגת בדרמטיות מיותרת! אני לא אעשה לך דבר רע אלא להפך אני פה בשביל להחזיר אותך הביתה ואת בטח שלא מתה" צחוק מעצבן בקע מגרונו ועקצוץ עצבני קטן פרח בליבי … להחזיר אותי הביתה?…תמיד ידעתי שאני שונה אבל לא להיות בן אדם זה כבר עניין אחר…

"שתדעי שאת חייבת להיות יותר החלטית!" הוא גיחך.

 "זה ממש לא מצחיק – יכולתי למות!" .

"תאמיני לי, כמי ששומר עלייך כבר שבע עשרה שנים, איתי את תמיד מוגנת". 

"שבע עשרה שנים?"

"מאז שאלוהים החליט לשלוח אותך ארצה… אני אסביר לך הכל מאוחר יותר. אה ודרך אגב, לא, אינני מלאך המוות. אני גבריאל. סמאל אחי הוא השטן ותאמיני לי שאפילו ממנו אין לך סיבה לפחד! אתם הרבה יותר קרובים ממה שאת חושבת!"

"רגע ,שנייה, אתה בעצם המלאך גבריאל? זה שמופיע בתנ"ך? זה שאחראי לשמור על בני האדם?"

"כן, ואולי גם כדאי לציין שבשבילך אני גם דוד, גם אח, גם סנדק וגם שומר".

"על מה אתה מדבר? גבריאל, עם כל הכבוד אני חושבת שיש לך טעות…אני סת-"

"אם את מתכוונת להגיד סתם ילדה או משהו בסגנון אז אני אבקש ממך לנצור את לשונך עד שתלמדי לכבד את עצמך".

סומק עלה על לחיי, אני חושבת שבאיזשהו מקום זה אחד המשפטים היפים ביותר שמישהו אי פעם אמר לי!. 

בעודנו עדיין עפים…או יותר נכון גבריאל עף ואני מקווה שלא ישמוט אותי, שמתי לב שהזריחה כבר החלה לעלות ותהיתי כמה זמן התעופפנו בשמיים.

"הזריחה עולה…אנחנו חייבים למהר ככל שיש יותר אור בחוץ כך מציאת המעבר הופכת קשה יותר. אני חושב שאנחנו כבר לא כל כך רחוקים… או הנה אני רואה אותו". כשהבטתי אל האופק יכולתי לראות שער זהב ענק ממרחק זה כנראה המעבר..אבל מעבר לאן?.

"מה זה השער הזה?".

"את תכף תראי מה נמצא מצידו השני…".

במהירות שיא, טסנו אל עבר השער המוזר ואני סגרתי את עיניי בחוזקה.

צמרמורת קלה ונעימה עברה לרגע בגופי ושניות ספורות לאחר מכן כבר הרגשתי שעצרנו. עיניי נפקחו למראה של עולם אחר.

מעקי זהב ופרחים אדמדמים וזהובים שמעולם לא ראיתי כמותם מילאו את המקום והאוויר הרגיש כל כך נקי עד שתהיתי כיצד הדבר בכלל הגיוני.

סביבי התעופפו דמויות בעלות גוף אדם אך עם כנפיים שונות יוצאות מגביהן והילות על ראשם. אז באמת ככה נראים מלאכים…

"וואו" אמרתי בקול גבוה שגרם לכל הפרצופים לפנות אליי ואל גבריאל שעדיין אחז בי… מעניין אם גם לי יש כנפיים… המלאכים החלו לברבר ולהתלחשש חלקם נראו המומים לראותי. הבטתי מטה על עצמי לא מבינה מה קורה וכמעט צרחתי כשאיתי כיצד כל גופי הפיץ אלומות אור שצבען אדמדם לכל עבר! רעד פילח את גופי כתגובה למראי המוזר.

הבטתי אחורה אל גבריאל שהיה נראה המום לראות אותי, למרות שאני הייתי אף יותר המומה כיוון שגם גבריאל הפיץ אלומות אור אלא שצבען היה זהב כתמתם, לראשו הייתה הילה זהובה, שערו היה כתמתם וזהוב ועיניו היו ללהבות בוערות.

וואו…לילדים של אלוהים יש גנים טובים חשבתי לעצמי בצחקוק… ואז פתאום זה הכה בי ; אני הבת של אלוהים?" 

"גבריאל" לחשתי והסתובבתי אליו "למה אנחנו זוהרים?"

"מלאכים שעשויים בין היתר מהקרניים של אבינו -" למה הוא פשוט לא אומר אלוהים? תהיתי לעצמי…. "יזהרו כאן".

לפתע הכרתי בכך שאיני מצליחה לשמוע דבר ממה שהסובבים אותי חושבים.

וואו!איזו תחושה מדהימה! אני צריכה לבדוק אחר כך איך לעשות את זה גם על פני כדור הארץ!

לעברנו התעופף מלאך נוסף אשר הפיץ אלומות אור אלא שאלו היו ירוקות.

"זאת היא?"

"שלום גם לך רפאל" השיב לו גבריאל. רפאל? עוד אח?!

הוא פנה אליי ואמר "ברוך הבא, נוריאל אחותי. צר לי כי אנו נפגשים בנסיבות הללו" הוא חייך חיוך מעונה והשתחווה בפניי. נוריאל? זה השם האמיתי שלי?…

"באילו נסיבות אנחנו נפגשים?"שאלתי לרגע תוהה למה התכוון כשאמר צר לי.

"היא עדיין לא יודעת?" הוא שאל את גבריאל.

"עדיין לא…"גבריאל ענה.

חכה רגע אמר רפאל ועצם את עיניו במשך מספר שניות.

"מיכאל ביקש ממני למסור לך שמשדי המים עלו דיבורים בדבר כך שלילית כבר יודעת על כך שאתם פה, והיא כבר מתכוננת למתקפה שמימדיה יהיו גדולים יותר משחשבנו."

לילית? מי זאת? יש לי כל כך הרבה שאלות…

"תודה רפאל אנא בשר את אלו לכל מלאכי הלחימה כולל מחצית מלאכי החבלה ושלח את שאר מלאכי הפריון להחליפם. עזור להם להתכונן לקרב!, ושלח את שאר השליחים למחסה".

"כך אעשה אחי. להתראות אחותי נוריאל אני מבטיח שבהמשך נוכל לדבר יותר, אני פשוט חייב למהר". הוא חייך לשלום ומיהר לדרכו.

"קדימה, יש לנו הרבה פערים להשלים בזמן קצר" אמר גבריאל והחל לעוף שוב.

חצי דקה לאחר מכן, כאשר נעצרנו, הגענו להיכל שמשום מה נראה יפה מדי מכדי להיות אמיתי.

"איפה אנחנו?"

"אנחנו נכנסים למעון שלך.לכל אח יש מעון משלו. המעון הזה חיכה לך כל השנים הללו".

ידיו של גבריאל עזבו אותי, כיוון שבמעוני הייתה רצפה.

המעון היה יפהפה; נדנדות מקרמה עם עיטורי זהב, קירות שיש גבוהים ומסוגננים וקיר שלם של חרבות בוהקות, מיטה גדולה ואמבטיה עשויה זהב – הכל שייך לה! כמה מוזר.

"וואו זה משוגע עוד היום בבוקר הייתי רגילה לחדר קטנטן עם מיטה חורקת ופתאום כל החלל הזה שלי?, אפילו בחלומות שלי לא העזתי לחלום על כזה מקום לגור בו".

הבטתי אל גבריאל. הוא בחר לעמוד ולא להתעופף כשהוא הוביל אותי אל חלל אחת מנדנדות הישיבה עשויות המקרמה והזהב.

"תשמעי נוריאל" האמת היא שאני די מתחילה לחבב את השם החדש שלי…

"אני יודע שכנראה יש לך אלפי שאלות. אני רוצה להסביר לך כמה דברים על עצמך ועל השיחה שעכשיו הייתה לנו עם רפאל. אני יודע שזה יהיה הרבה לעכל אז חשוב שתנשמי ותנסי להישאר רגועה". הנהנתי לאישור.

"אי שם בראשית, ברא אבינו את השמיים ואת הארץ. אני מניח שאת מודעת לכך" הוא חצי קבע חצי שאל ואני הנהנתי בחיוב.

"בכל יום שלאחר מכן, המשיך לברוא, כאשר ביום השישי, ברא את האדם בצלמו. אך לא רק אותו, אלא גם נקבה אשר נבראה בצלם אלוהים ולא מצלעו של אדם. הנקבה הזאת היא איננה חווה, אלא שמה הוא לילית.

"לילית, האמינה כי איננה נחותה מאדם והם רבו בענייני אגו ושליטה. הבעיה העיקרית בלילית לא הייתה הרצון שלה להיות שווה לאדם, אלא רצונה להיות מעליו, וכשהיא הבינה כי לעולם לא תוכל להיות מעליו במצב בו הייתה, היא החליטה למרוד ובגדה עם סמאל – השטן – אחינו, באדם. אלוהים,אבינו, ביקש מלילית לשוב לאדם אך היא בחרה שלא, ואף הוסיפה והבטיחה להרוג מדי לילה תינוקות רכים שזה עתה נולדו". עיניי נפערו לרווחה…

"לילית כך התגלה, נבראה כשדה מבלי שאבינו התכוון לכך ולכן הוא החליט להקשיב לתפילותיו של אדם וליצור לו אישה חדשה הלוא היא חוה. כדי לוודא שחוה לא תהיה שדה כמו לילית ואף תהיה נחותה מאדם הוא הבין שעליה לצאת מאדם ועל כן חוה נבראה בין היתר מצלעו של אדם אך לילית הרגישה מאוימת ומושפלת על ידי חוה שהיוותה מין תחליף ושדרוג טוב יותר לה.

הבעיה בחוה הייתה היותה פתיה ונהנתנית ועל כן עוד לפני שהביאה ילדים לאדם, הצליח סמאל אשר התעניין בה (למרות שהיה עם לילית), לפתות אותה. כך נולד קין ואדם לא ידע וגם לא לילית.

אלא שלפני שבע עשרה שנים ותשע חודשים חוה שוב נפלה לסמאל, אבל, לילית כבר צברה כוח רב וכך גילתה כי חוה נושאת אותך בבטנה וכי קין הוא בנם של חוה וסמאל גם כן.

גל של דמעות חמות ירד במורד לחיי…כל חיי תהיתי מי אני..ומסתבר שאני הבת של השטן!

גבריאל שלח אליי את ידו והמשיך: "לילית ביום ההוא, רצחה את נשמות חוה וקין, ונשבעה ליצור את המחלה הכי ארורה שתצליח כדי לפגוע במין האנושי שחוה יצרה ואמרה כי כשתיוולדי, היא תהרוג אותך לעיניי סמאל.

אך אבינו, החליט להתערב, את היית הנכדה המלאכית הראשונה שלו, הוא ידע שאת תהיי כל כך חזקה כשתגדלי ושעליו להציל אותך במו ידיו. הוא שלח אליך קרן אור אשר חדרה אליך והפכה אותך ליצור הראשון אשר נבנה משלוש ישויות שונות. אך עד שתגדלי ותגיעי לגיל מסויים, היות ושליש ממך שייך לחווה – הוא שלח אותך ארצה לבני האדם ושם בי האח שנבחר להיות שומרך, אלומה אחת מאלו ששם בך על מנת שאוכל השגיח עליך מרחוק. לכן, בכל פעם שהיית בסכנה ואפילו לא ידעת מכך, כל טיול לילי שיכל להיגמר עבורך באסון, אני הייתי שם ודאגתי לך.

לחצתי את ידו חזק בין שתי ידי כדי להראות שאני אסירת תודה עבורו. בכל יום אחר הייתי מחבק אותו אבל אחרי כל הדברים האלו בקושי יכולתי לזוז.

"ובחזרה ללילית – היא עבדה על יצירת מחלה במשך שש עשרה וחצי שנים! למחלה שיצרה לילית אתם קוראים קורונה" כיסיתי את פי בידי המחלה הארורה הזאת המיתה כל כך הרבה אנשים והכל בגללה!

"גבריאל אנחנו חייבים להילחם בה!"

"אני שמח שאת בעלת רוח לחימה. כי המטרה שעליתי אותך היא כדי שתעזרי לנו להילחם בה ותישארי במקום בו נועדת להיות – איתנו! לילית שמעה שאת כאן כבר והיא מתכננת לתקוף אך אני מאמין שאיתך יש לנו סיכוי לנצח " חייכתי אליו.

אבינו עסוק מאוד בעולם בני האדם הימים האלו ולא יוכל לעזור לנו אך הוא אמר לי להשתמש ביכולות שלך היות ועדיין לא יצאו לך הכנפיים וההילה, יש לי רק רעיון אחד במוחי ועל כן אני צריך שתעני לי על השאלה: כשבאתי לקחת אותך לפני הזריחה, איך ידעת שאני מגיע אליך? איך ידעת לרוץ ולברוח? מלאכים יכולים לשמוע מחשבות של בני אד אבל לא של מלאכים אחרים…".

"גבריאל אני בכלל לא שמעתי את המחשבות שלך אלא דווקא היה נשמע לי שאתה הודף אותי מהמחשבות שלך.

"מעניין…את חושבת שיש דרך שנוכל לנסות לעשות את הקישור הזה שוב? כלומר אני אנסה לחשוב רק על מה שחשבתי באותו רגע ואת תגידי לי אם את מצליחה לקלוט אותי אוקי?", "כן", עניתי.

"עכשיו?"

"לא…".

"ועכשיו?"

"לא… אולי תנסה להתרכז להתעמק במחשבות שלך בלי לשאול אותי אני כבר אגיד לך מה אני מרגישה","אוקי" הוא עצם את עיניו בחוזקה. "אח! …אני חושבת שזה הצליח…כאב הבזיק בראשי…". המום הוא פקח את עיניו לרווחה. "מה חשבת?" שאלתי, סקרנית "גם אז וגם עכשיו, דמייינת את קרן האור שאבינו שם בך. אני חושבת שהיא תגן עליך לתמיד ובכל מקום! – עכשיו כל מה שאנחנו צריכים לעשות זה להתאמן בהריגת שדים וללמוד על הסוגים שלהם ועל החרב שהורגת כל אחד, ללמוד איך לעקב ערפדים בגהינום כדי שנוכל להגיע ללילית ולהיעזר במתנה שקיבלת!.

"אוקי, אז ככה, תציעי לה את העסקה היא לעולם לא תסרב לכזה כוח! רק אז יהיה לנו חלון זמן צר מאוד למצוא את השדים שלה שאחראים על הפצת המחלה בכדור הארץ ואז גם לכלוא אותה לפני שהיא תהרוג אותנו. היא התחזקה עם השנים ויש לה יותר תומכים משיש אפילו לסמאל, כלומר, בדרכינו נצטרך להתמודד מול הרבה שדים או להתחמק מהם ולהשאיר לרפאל ולשאר המלאכים שיבואו אחרינו את ההתמודדות איתם!".

"יופי זה רעיון מעולה" הוספתי.

 "אני שולח את המסר לרפאל!".

באישון לילה כבר יצאנו במסע שלנו אל עבר שטחי הגהינום  לאחר שגבריאל נשא אותי ועפנו במהירות שיא במשך זמן מסויים הגענו למקום שהריח בו כולו היה ריח של ריקבון וזוהמה.

"שדי זוהמה הם אלו העומדים בשער הכניסה לגהינום –  תשתמשי בחרב האור שלך ותזכרי אל הראש ואז ללב! שלוש ארבע ו…" התקדמנו פנימה כשגל שדים הקיף אותנו.

בהתחלה גבריאל כיסח את רובם ואני נכנסתי לשוק אבל אז הצטרפתי אליו והצלחתי לעבוד בדיוק לפי מה שהתאמנו עליו אחר הצהריים. כעבור כמה דקות כבר יכולנו להמשיך לשלב הבא בדרכינו לגהינום ניסינו לגשש את דרכינו באפלה כשמאות עיניים אדומות בוהקות הופיעו באופק.

"נוריאל – נחשי אש. אי אפשר לעוף מעליהם צריך ללכת עליהם ולחשוב שזאת הליכה על מים לכל אורך הדרך לא לצאת מריכוז! "

הרמתי את רגליי כשהתחלתי ללכת מעל הנחשים חושבת על האגם הקטן שנמצא בסוף המסלול שאני עושה מדי פעם כשאני יוצאת לטיולי הלילה שלי במשך זמן רב זה כל שחשבתי עליו מבלי להוציא ציוץ. בסופו של דבר הרגשתי שוב קרקע יציבה תחת רגליי פקחתי את עיניי ונשמתי לרווחה כאשר גבריאל עמד לצידי בהצלחה.

"זהו עכשיו כנראה יבואו ערפדים ואחריהם לילית הם סופר מהירים את חייבת לירות בהם קודם לא לפחד!"

אלפית שנייה לא עברה וכבר אנשים עם ניבים חדשים ועור חיוור החלו להתקדם לכיוונינו הוצאתי רובה קליעי העץ והתחלתי לירות לכל עבר מרגישה אותם זועקים. זה היה קשה אך ידעתי כי אם זה או אני או הם אז אין פה בכלל שאלה!.

"איוש איזה איחוד משפחתי קטן" קול נשי צורם וגבוה הדהד באוזניי בעוד דמות התקרבה ממרחק; עיניה – להבות שחורות ואדומות הביטו בי. היא לבשה לגופה שמלה לבנה עם כתמי דם ותהיתי אם היא הרגע רצחה מישהו."

"לילית" סיננתי מבעד לשפתיים חשוקות.

"אמרת משהו? ממזרה קטנה? אויש כמה חיכיתי לרגע הזה שניפגש לרוקן את הדם המיוחד שלך במו שיניי!! אחחחח תענוגגג!" היא הניפה את ידיה לצדדים.

"אני רואה שהבאת את הבייביסיטר החתיך שלנו איתך" היא אמרה מצחקקת.

"אני פה בשביל להציע לך עסקה" אמרתי לה.

"הצעה? תני לי לנחש אני אפסיק את המחלה ובתמורה את לעא תהרגי אותי?"היא צחקקה בקול רם נהנית מכל רגע. 

"לא אני אציע לך מתנה. מתנה שלעולם לא תוכלי לקבל ממישהו אחר".

"אואואואו" היא אמרה הרימה את שמלתה בפורענות ותופפה על שוקיה בשביל לדמות תופים. האישה בהחלט משוגעת!

"נו מה ההצעה שלך?" שאלה.

אני אתן לך אותי יש לי יכולות כל כך עצומות שאת לא יכולה לתאר בכלל אני אעבוד אותך לאלתר אם תפסיקי את המחלה. ואשבע איתך שבועת מוות כך שאם אפר אותה אני ממילא אתקע איתך לנצח בגיהנום.  

"בהחלט הצעה מפתה" אמרה.

אבל צר לי לאכזב אותך יקירתי אני יודעת הכל על התכנית הקטנה שלכם וזה לא יעזור!"

באותו רגע גבריאל התחיל לירות בה ברובה קליעי העץ ולמרות שהוא לא הורג אותה הוא כן מחליש אותה לזמן מה.

ותוך כדי שהוא שולח לי מסרים מוחיים אני מפלסת את דרכי לפי דבריו אל חדר השדים. אני פותחת אותו אבל כל שאני רואה שם זה מלאך אדום ומעונה אשר סובל מפציעות חמורות.

"נוריאל?" הוא מביט בי ולוחש בקול צרוד.

"אבא?"  

"ילדתי, מהר, תהרגי אותי לפני שהיא תגיע אני מה שגורם לה להפיץ את הקורונה !!"

ואני מתמוטטת על רצפת הגינום!