110 אבולוציה

לירות או לא לירות?

לבגוד או לא לבגוד?

האהבה שבינינו…

אינה חייבת להישמר כסוד.

לחיצה על ההדק. כריות אצבעותינו נאחזו בשניה, וברגע נכנסנו לתחרות של כוח ואסטרטגיה, שרירים ומחשבה מאולצת, אתה ואני. קרב עד הלבנת העור.

קרב אגודלים, נאבקים אחד בשני כמו נמרים, האגודל שלך המתנשא מעליי זריז כנחש מתפתל בשדה, אך שלי לא זז – ואני מחכה לרגע שאוכל להסתער על שלך כמו בז.

"אנחנו בני שלושים כמעט, דני." הוא נע עם כל גופו כנחש המיוצג על ידי אגודלו – מרוכז במטרה ועם ניבים שלופים, מתעלם ממני לכמה שניות.

"אבל אם נפסיק איך נחיה? אתה תתגעגע לזה ג'רמי." אמרת כשפיתוליות בקולך, ולבי נצבט מרחמים – אבל זה מכעיס אותי כשאני חש כלפיך ככה.

הנחש שלך התנהג כאילו איבד זרועותיו, וחשב שהבז שלי עיוור – נשכב בתחתית וחיכה שאתקוף. עיניך רק חיכו לרגע שיוכלו לבלוע את כולי – אך אני לא ארנב, ואתה לא נחש. אנחנו רק אנחנו.

"אנחנו כל כך הרבה יותר מזה," אמרתי לו בעדינות, בעוד שהסטתי את שיערי השחור מעיניי בנשיפה – וחייכתי בערמומיות.

ידי חוזרת, חוסמת את מפרקי אצבעותיו במכה – והאגודל יוצא מהצל. והוא מעולם לא היה בז, תמיד היה שור מסתער.

"אתה אוהב אותי?" העצבים רצים בכל הגוף בזעקת עצור, ואני מביט בנחש הזה. אגודלי נמעך, והוא מחייך חיוך ערמומי וגאוותן. אז אני לוחש לו –

"כן."

מעמקי הים, נבכי העולם, מקומות שאדם לא ראה בחייו – מתגלים, והמילים שלי מרעידות, ואתה נופל למעמקים.

"מה אמרת? לא שמעתי." הוא התקרב אליי. "לא שמעתי בכלל מההתלהבות שניצחתי." הוא חזר על המשפט שוב ושוב בנימה הילדותית המקסימה שלו – בחיוך הילדותי שלו, עם תנועות הניצחון הטיפשיות בחמידותן שלו. אידיוט שלי.

 "צודק, אני הפסד-"

"אבל עכשיו ברצינות, מה אמרת?" החיוך הרחב שלך קטן והפך להבעת פנים מעוניינת – והסתכלת לי ישר בעיניים.

"אמרתי שכן." הוא עצר לרגע, החיוך נעלם מפניו ולכמה שניות הוא היה מבולבל. הבנתי שזה מוקדם מכדי להוציא את הפרפר מהגולם. "אני הפסדתי ואתה ניצחת."

החיוך חזר אל פניך. לאחר מכן נפרדנו לשלום בלחיצת היד הגברית המיושנת.

לחיצת יד זו היא הזחל שלנו, שיהפוך לחיבוק – שיהפוך למגע שיאחד אותנו. וכך סוף-סוף תיתפס לי ברשת מבחירה.

מחשבות עפו כמו עורבים מעל ראשי וצווחו עליי: "מי יעשה את הצעד הזה? אנחנו שונים מדי? למה אני תמיד צריך לבחור? למה זה תמיד צריך להיות אתה?"

כיתה א'. החלטנו שאנחנו רוצים לצאת עם אותה ילדה שהייתה נחשקת בשכבה – עשינו קרב אגודלים עליה, אך זה לא שינה, כי בסוף היא דחתה את שנינו. היא אמרה ששנינו עקשנים מדי בשבילה, כמו שני חמורים. התנהגת כמו עצמך באופן טיפוסי אפילו עכשיו – והאשמת אותה כמי שהפליצה באמצע השיעור של גברת לוי. נקמה ראויה.

כמה ימים אחרי כל הדרמות גררת אותי למגרש לשחק כדורגל כמו כלב שגורר את בעליו לעבר מה שתופס כאוצר בלום.

"אני לא אוהב כדורגל, דני."

"מה אתה בת?"

 "מה זה קשור?"

"בנות זה איכסה ג'רמי."

"מה שתגיד."

הוא צדק, לגביי לפחות, בזה שבנות זה איכסה.

"בוא נשחק מחניים במקום, זה עדיין משחק עם כדור."

"אולי תופסת?"

"אני לא מהיר כמוך."

"כנראה שאתה צודק," אמרת בהרהור. "אבל אנחנו לא תמיד יכולים לדעת."

ואז רצנו, ואני מעולם לא הספקתי לתפוס אותך. לא כפרפר ברשת, לא כאהוב או כאוהב. תמיד רצת יותר מהר ממני. כאילו רדפת אחרי משהו אחר, רחוק – ואני רק רדפתי אחריך.

בכיתה ו' בחרנו זוגות שיציגו בשיעור תיאטרון את החתונה המושלמת. מיד הצטוותנו, אבל אז המורה הפרידה בינינו.

"לא לא, חמודים – חתונה זה בן ובת." מבט מחויך קלות עלה על פניה. "אני יודעת שאתם תמיד ביחד בכל דבר, אבל הפעם תצטרכו להיפרד."

שנינו צרחנו עליה ולא הגשנו את העבודה. אימא שלי אמרה שהיא צודקת, אבל אחד מאיתנו יכול להעמיד פני בת מבלי צורך בהפרדה. היא ניחמה אותנו בגלידה גדולה בשביל שנינו בעוד שאבא שלך שתק, והדבר היחיד שאמר לך כשסיפרת לו על זה הוא "בושה".

כמה ימים אחרי שההגשה הסתיימה, הצעת שננקום. אני לא חיפשתי נקמה ואמרתי שעדיף לוותר על זה. אבל הבטת בי בעיניך האנרגטיות וענית לי בתשובה שלא.

הברזנו משיעור ספורט, הופענו כעוסים בכיתה שלה מול ילדי כיתה ז' ופתחנו את החופה הקטנה שלנו.

"מה אתם עושים פה? אין לכם שיעור?!" היא התעצבנה, כמובן שזה מיד העלה חיוך על פניך. תמיד אהבתי את החיוך שלך, הוא גורם לי לחייך בחזרה.

עם המבט הנקמני שלך סובבת אותי בידיך ונישקת אותי.

"איזו נקמה מעולה, היא לא תשכח את זה בחיים." צחקת כשיצאנו משם בעוד שידך על כתפי.

"כן, צודק – היא לא תשכח בחיים," אבל היא לא היחידה שנחרט לה הזיכרון הזה בראש. – שמרחף במים כמו מדוזה ומחכה ליום בו יחזור להיות פוליפ – שכיח כמו כולם.

בכיתה ח' הלכנו לים עם סירה ביחד, כי אימא שלי ואבא שלך התחילו להתלונן שאנחנו מתרחקים. אבא שלך הביא חכות דיג, כי שניכם יצורים הרפתקנים ואנרגטיים – שמנסים לגלות דברים חדשים בהכל. אימא שלי הביאה בשבילי מצופים כי אף פעם לא הייתי מעוניין בללמוד שחייה.

כשהיה ערב, כבר השלכנו את החכות בסנכרון מבלי להוציא הגה.

"תפסתי!" אמרת לאבא שלך.

"זה הבן שלי!" האבא גאוותן, הבן כמותו, – זוג כרישים. "ואתה תפסת כבר ג'רמי?" נדתי בשלילה מבלי להסיט מבט מהגלים הזהובים.

"אני אעזור לך." התקרבת ותפסת בחכה שלי, ניסית למשוך אותה מידי. "תן לי להדגים לך, ג'ר."

"אני לא צריך את העזרה שלך." העפתי את ידו בעזות מצח מהחכה, והוא הזעיף פנים.

"אתה כזה עקשן", ניסית למשוך את החכה מידי. "פשוט תן לי לעזור לך, זה לא כזה קשה!"

"אז בוא נראה אותך דג אחד בלי חכה!" המעלות בגופי עולות, הזעם מבעבע וכמו שור אני נוגח בו אל מחוץ לסירה. הוא נופל למים. "אתה יודע לשחות, לא? אתה יודע הכל, נכון? צעקתי".

"בוא תתקרב," אמרת. קפצת ומשכת ברגליי בגיחוך נקמני. "זווית הראייה שלך בטח לא כזאת טובה לצוואר."

שור ונחש במים, הנחש חונק את השור והשור נוגח בנחש. ואני נוגח בך ואתה עוד נאחז בגרון שלי, אתה לוחש לי באוזן.

"אתה חלש, ג'ר – וזו בדיוק הסיבה שאני אוהב אותך.",

ואז נמשינו מהמים, שני חתולים רטובים וכועסים – לאחד חבלות ראש ולשני סימני ידיים אדומים על הגרון. אבא שלך נזף בשנינו ואימא שלי צעקה, ובמשך כל הדרך חזרה ליבשה היינו הדגים באקווריום – שצופים בעולם ממשיך לנוע בעוד שהם כלואים.

הדג שהשלים עם גורל המחייה

והדג שרק רצה לצאת מהכלא

האם הם הצליחו וגילו את הסוד

להפוך ליותר מעין שבוהה למרחקים?

אבולוציה. התפתחות. מה שהקשר בינינו עוד לא השיג אחרי כמעט 5 שנים בהן עץ ירוק נטוע באמצע השביל הנרקב שלנו.

הפכת למבוגר אתמול – בן 18, וכמו תמיד אני רצתי מאחוריך. אבל הפעם התעייפתי באמצע הדרך והחלטתי לעצור, לתת לך להמשיך בלעדיי. לאט לאט עיני הפסיקו להתמקד בך כמו בטרף, וכבר רצת רחוק. אז במה נותר לי להתמקד עכשיו?

באותה שנה, בטיול השנתי – גררת אותי לחדר הגדול, בו התקיימו המשחקים שנועדו למטרה אחת – כזו שכל כך מתאימה לך – להעצים את האגו. אריה גאוותן שכמוך.

אבל כל האנשים נעלמו משם כלא היו – והחדר כולו היה ריק. אולי אני לא באמת מכיר אותך. מי אתה? בואש? עקרב? אריה? נחש? העובדה שאני לא יודע מכרסמת אותי מבפנים. חוסר הידיעה מכחיד את החופש שלי – זה שרק כעת השגתי.

האם אנחנו שני סוסים קשורים שמנסים להגיע למים שלהם? האם אנחנו רק מעכבים אחד של השני? האם זה הוגן כלפיך, כלפי? זה תמיד אתה.

"בוא נדבר," אחזת בידי והתיישבנו ביחד על הרצפה בחדר הענק. הבטת לי בעיניים,

"אתה לא אוהב לדבר," אני שונא שבוהים לי בעיניים.

"

צודק – אני לא אוהב לדבר, אני אוהב לעשות." ניסית להתקרב אליי, אבל לא רציתי מגע פיזי איתך. אדם לאדם דורבן. "אבל כרגע צריך לדבר, ג'ר."

"אז בוא ננסה שוב, דני, ננסה וניכשל!" מה אם מישהו יחתוך את הקשר בינינו? האם נהיה חופשיים? "אנחנו עוצרים אחד את השני."

"צודק – אני לא אוהב לדבר, אני אוהב לעשות." ניסית להתקרב אליי, אבל לא רציתי שתתקרב אליי. אדם לאדם דורבן. "אבל כרגע צריך לדבר, ג'ר."

"אז בוא ננסה שוב, דני, ננסה וניכשל!" מה יהיה אם אחד מאיתנו יעזוב וישאיר את השני מאחור? "האם נהיה חופשיים?"

"זה כי אתה כזה עקשן ומשעמם."

"ואתה חייב שבכל יום יהיו ריגושים ."

"אתה תקוע בקופסא שלך."

"לך אין אפילו קופסא להיות תקוע בה."

"אתה הרחקת אותי מזו שהייתה שלנו," התחלת לכעוס, אבל הכעס היה שונה, הוא היה עצוב.

"אתה יצאת משם בעצמך." כמו שיצאתי מהשיחה, ובפעם הראשונה – אני זה שעזב אותך.

פרפרים לא מתגעגעים לגולם שלהם כשהם בתוכו, אך לאחר שהם עוזבים אותו במעוף, הגעגוע למקום החמים והבטוח יכול לשגע אותם. אבל אנחנו כבר יודעים את זה, נכון דני?

הקנבס הלבן שלי הוכתם בפורטרט שלך, וכל שאר הדברים נעלמו כלא היו. נשאר רק חלל ריק – ובו אתה. לרדוף אחריך כמו שכלב רודף אחרי בעליו, לחזק את הרגליים רק כדי שאוכל להשיג אותך, להחזיר אותך לקופסא שלנו כדי שנהיה שוב ביחד. לנצח. זו כל מטרתי.

אך מה המטרה מאחורי כל זה?

כשהיינו בני 22, נתקענו באותה מחלקה בדרך לטיול אחרי-הצבא שלנו. נתקענו במושב מאחורי מושב – כשאני מאחוריך. קיוויתי שלא נבחר את אותו היעד, אבל זה היה ברור מדי, הרי דיברנו על החיים המשותפים שיהיו לנו מאז שהיינו בני 8. אמרנו שנגור בקנדה, ושיהיו לנו נשים ולכל אחד גם ילד, ונהיה משפחה של 6 נפשות בבית לבנים גדול עם גג רעפים ואח שיבער תמיד בחורף. אמרנו שבכל יום נראה סרטים מצוירים ושבימי שישי אפילו נעשה קמפינג ביערות קנדה.

וזה היה כל התכנון שלי, רק בלעדיך. בלי הבית, הנשים והילדים. רק אני ויערות קנדה.

כשראיתי אותך מולי, זה הרגיש כאילו מקקים זחלו אליי מהרצפה והחלו לטפס על כולי – וצמרמורות הגיעו עד לריאות שלי וגרמו לנשימותיי להתכנס בעצמן כמו ארמדיל מפוחד. ליבי התקשח מולך. הפרפר חזר לתוך הגולם והפך לזחל, ולזחל הזה לעולם לא יהיו כנפיים. לנו לעולם לא יהיה עתיד ביחד, המחשבות עלינו נופלות כמו מפלי הניאגרה – וגורמות לעיניי להיעצם.

מאז שנפגשנו שינה היא בתוך אקווריום בשבילי, בתוך גולם, בתוך מערה. זה הופך אותי לרכושן, טריטוריאלי. האם זה הטבע האמיתי שלי? מתי אני אתפתח? מתי אפסיק להיות שלם רק בחלומות? מתי אפסיק לאהוב אותך?

אין לסיפור שלנו סוף. הוא מתחיל מחדש בכל פעם שמגיע לקיצו, כמו הפרחים – שמתים בסתיו ופורחים שוב באביב.

 איך אתה לא קולט? אני צריך לצרוח לך את הרגשות שלי כדי שתבין?! אתה עטלף? כי אם כן אתה בטח ערפד. מוצץ ממני את כוח החיים כמו דם ובורח מבלי לזכור שאפילו עשית את זה.

שבוע חלף במהירות כמו של נמר, כשבו בימים אכלתי, רק קצת, ובלילות הבטתי במדורה עד שכבר הייתי עייף מדי ועיני נעצמו. הזמן הוא האשליה היחידה שמתחשבת בי באמת, ואתה עדיין מסתובב בראשי כמו ציפור טרף וגורם לי להמשיך לרוץ אחריך מבלי לחשוב.

"אולי היום יהיה פתאום אפשר לתקן אותנו?" לקום משק השינה שלי במחשבות כאלה זה חלק משגרת יומי, אבל לקום עם הרצון לבצע את המחשבות האלה זו פאראנורמליה. לאהוב אותך זו פאראנורמליה.

כשאתה האדם היחיד ביער אתה כנראה מחפש תשובות לשאלותיך בעצים, כשתשובות אלה הן הזרעים באדמה, ואתה הגשם המשקה אותם.

מה יגרום לי לנבוט? זה חייב להיות אתה? אבל אני נאמן לך שנים, למה אני לא צומח?

איך מאתרים אנשים שכבר לא מודעים לקיומך? – עוקבים אחרי הריח, הלב, המוח או הצעדים? מתגנבים בשקט או רודפים בריצה? כל מה שאפשר לעשות זה לתפוס אותם ברשתות חברתיות כמו דגים בים. ואני משתוקק לתפוס אותך כבר שנים.

מתא בודד לדג, לקרפד

הופך לתנין, לקוף ונאבד

ומתחיל לחשוב, מתחיל לרוץ לעד

אחרי מי? אחרי מה? האם אתה הוא היעד

אני ידעתי שיש לך דודה בקנדה, שקוראים לה ז'קלין והיא עובדת כגננת. ידעתי שהיא גרושה כיום עם שני ילדים בני 10, אבל לא ידעתי שאתה אוהב אותה. תמונות באינסטגרם שלך עם ילדיה, משחק איתם, מצחיק אותם עם הטמטום המסורתי שלך. אתה אדם משפחתי, כמו כלב לגוריו, ואני כמו עכבישה לילדיה – אבל אני אוהב את העובדה שיש לך לב לילדים, זה מראה כמה אתה אנושי.

הליכה של 4 שעות מהיער לתחנת האוטובוס, אני שומע מוזיקת מדיטציה שאיזו מיסטיקנית במטוס המליצה לכולם לשמוע ומרגיש את הטבע בולע את הרגליים המקופלות שלי ושואב את המחשבות שלי משתי רגליי.

לשלם על הנסיעה, לרדת מהאוטובוס וללכת עוד 10 דקות אליך – בשבילי זה כמו ללכת על עננים, בלי שהשעון יזוז, ולדלג בשמיים כמו יונה חופשיה. לדפוק על הדלת זה ליפול מהשמיים על שדה קוצים, ולראות אותך זה חרקירי מדורבן.

"חיכיתי שתבוא, ג'ר." חייכת, והלב שלי נפל לצנרת הביוב כשדקות של שקט עברו עד שהפה שלי נפתח.

"באמת?" אמרתי בתחושה מסוחררת, השפתיים מתייבשות וכל השרירים מכווצים.

"כן." הרגשתי את לבי נחלש, והמוח עוד פועל – לאט לאט נעלמת משדה ראייתי – וכל חושי התערפלו. יכולתי רק לשמוע את רעשי היער..

כמות השנים שלב אובססיבי ושבור יכול לשרוד במצב כזה היא 4 שנים. המחקר של חיי מוכיח זאת. אתה מוכיח. הרגליים לא עובדות יותר, משותקות, ורק המוח והאוזניים פועלים. כך אתה עוצר מולי בקנבס הלבן, וכל שנותר לי הם הזיכרונות בהם נהגתי לרדוף אחריך.

אתה מביט אל גופי המשותק ומחייך, ומתחיל ללכת. משחרר ממני, לנצח. התפתחת אהובי, השתנית. – אבל אתה לא כמו שרציתי שתהיה.

סוף סוף הפסקתי לרדוף אחריך.

אתה מאושר?