שכונה קטנה הזדקרה מבין חופי הרצליה לפני שלושים שנה בערך. שם, למרגלות גבעת החול השתרע כלב על צידו, פרוותו השחורה עולה עם נשימותיו העמוקות. מאחוריו מטרידות את יובש הבוץ על פרוותו, זוג רגליים מרחפות מחוברות לראש שמוט ומתנדנד על צוואר פלסטלינה. ומתוך רצון עז לממש תכונותיו וכמובן ההרגל, הגדיל הכלב גופו והחל נובח בלהט, משתלח ונובח בקנאות מרעידה עשה זאת וציפה להיתקל בסוף אורכו של חבלו המוכר. זו הייתה הפעם הראשונה שהותר לאותו אדם לצאת מהבית מאז מות אימו, ולכן קם בזריחה ונטש בזריזות את הרגלו לגרד את טיח הקיר בחדר עד שציפורניו התמלאו לבן. במקום זאת, שפך בכיסו חופן גרעינים לבנים וזרע במוחו מחשבות פיוס על עבודתו כתקן מזגנים, ובכלל עם גלגלי העולם. הצעיר החולמני הניף רגליים ארוכות, דילג על פני צמחי אגבות מתנשאים, ועשה דרכו לצוק המשקיף לים ונביחות איומות, נגלו לצד מראה כלב שחור. כך נפש עדינה זו אשר ביקשה לים, הזדעזעה ברגע, וגבה התיישרה כאנטנה חוליה חוליה כשריר הכלב ניתז לעברה. הפחד הגביר צעדיו, וביש מזל נגרר אחריו- החבל לצוואר הכלב ניתק בבת אחת! איך ניתק? כמו היה ביכולתו לעשות כך זמן רב.
בהפתעה גמורה שם פניו לרוץ בבהלה, משום שלפעמים נכנע הגוף ראשון ולפעמים הנפש. קצב הלב הפועם בשניהם גילה ניצוצות חירות ולא פחד, אותואדם קפץ באוויר כסוס צוהל, ובאור אותה השמש זהר הכלב השחור, כלבן. כשהגיעו מתנשפים לצוק, הרגיש הכלב לראשונה את בריזת הרוח בטבעת צווארו הכרוכה, היכן שהתמקם חבלו, ואילו ושיפותיו של אותו אדם נאספו לכדי חיוך.
משכנו של אותו-אדם, היה צריף וורוד ורעוע ובו מזגן, מטבח וכורסה. מסביב הצריף, חצר עמוסה חפצים ופסולת שאביו אסף. בכל בוקר לאחר הטיול יצא אותו אדם עם אביו לעבודה, ודרכם בשתיקה. אביו עסוק בלצפור לכל שהעז להאט לפני הכיכר, ובין שיניו סיגריה נעוצה. אותו-אדם היה אז עסוק בעיסוי עורפו הארוך, ובניסיון לדמיין נשים עם עיניים כחולות סועדות לצדו בבית הקפה השכונתי. כשצלח דמיונו, הזמין לשניהם סלט טאבולה עם שקדים. בעת נסיעה, נשמעו צלילים רבים שהפיק אביו, וגם ריח גופו היה חריג באופן ניכר, ואלו הפריעו לדמיונות של אותו-אדם וזרעו בו כעס.
בכלל, נוכחות אביו העלתה בו סלידה, אפו המורכב שלושה עיגולים עצומים, וצבעו אדום עתיק, האופן המביך שבקש ממנו לכתוב חשבוניות ללקוחות ואז אמר להם "עזבו את זה, הוא טמבל" כמו עומד מול קהל. עוד דבר שנערם, היה המעשה בו שלף את איבר מינו מול כל השכונה, כך עמד בלי שום בושה וצעק "על הזין שלי". ואז כל השכונה קראה לו "השולף" ולאותו-אדם "הבן של השולף" או "השולף", כי השם הראשון היה ארוך מידי. ובכן זה מובן, אותו-אדם לא העריץ את אביו כלל, לכן ניסה לעקם כל הרגל שמזכיר אותו, והשתכנע שאפו נועד להישאר משולש, והוא לא מסריח ובטח שלא מומחה למזגנים. קיווה אותו-אדם בכל מעודו שניצחונו על היציאה לטיול הבוקר, הוא סימן לבואה של רוח חזקה, שתעיף את התפוח שלו קילומטרים מענפיי אביו.
ואכן, היום הראשון בו הצליח בנו של השולף לתכנן את העתיד שלו, היה בעת שפיצח גרעינים על הצוק. הכלב השחור שהצטרף להליכתו הקפיד על מרחק חשדני, וקפץ בשתי רגליו על קליפות הגרעינים ברגע שהגיעו לאדמה, הוא גם גרגר אם זזו מעט מן הרוח. עבור אותו אדם משחק כזה באוכל, הזכיר לו את אימו. לפני שנפטרה הייתה יורקת לכיור אוכל שלעסה ולפעמים לא קמה מהכורסה, אלא יורקת בעודה יושבת לכיור, ונדירות הפעמים שהייתה מחטיאה. כן, הוא התגעגע לצלילי הגסיסה שלה בביתם, משום שלימדה אותו לשחק עם פסולת. בעת ששהה הבן של השולף בתוך מוחו קמץ גם אגרופיו, מה שהעלה חשש אצל השחור שאי תזוזה אנושי גרם לו לאי נחת, לא ידע אם ינחית לו מכה, או שבניהם מצויים רק עוד גרעינים.
בדרך חזרה ליווה השחור את בנו של השולף לשטח הצריף הוורוד, ובזמן שנכנס להתארגן לעבודה, חיפש השחור אוכל בחצר ביתו. עלה על ערמת צמיגים, פיזר צינורות חתוכים, הפך שק טיט שעשה עננה אפורה, ודרך על סל כביסה מחורר ומלא עצים שלצערו נתקע בציפורן רגלו. השחור פקח עיניים מובהלות שהשתקפו מחלון הצריף, וכך ניסיון בעיטות נלהב הוצג לראווה. רגלו התקועה בסל הכביסה פילחה את האוויר בצורה מטרידה, מה שהיה מצחיק גם אתכן. הבן של השולף חייך, אבל אביו אשר סיים את ענייניו באסלה, השליך אבן לעבר השחור, והבריח אותו מהצריף לעולמי עולמים. אז ידע אותו-אדם- שיבנה טירה בחול.
למחרת בבוקר מוקדם, צעדיו המרחפים שוטטו מעל הגבעות שעמדו ברקע שמיים צהובים וכתומים של זריחה, כשבידו את חפירה. כשעמד כך על הצוק וגופו מתקרב יותר ויותר לסף, צהוב וירוק הצמחייה נצצו בעיניו כשעמד כאן יהיה ביתו, על הסף. יחצוב ויחפור מנהרה שתהיה לו טירת אדם. כך גם עדכן את השחור "שכשתהיה לו חברה, הם יגורו פה על הים, והעיניים שלה יהיו בצבע כחול כמו הים, ועמוקות כמוהו". השחור הקשיב. איך הקשיב? חיכה בקוצר רוח שיכניס כבר ידו לכיס ויזרוק לו גרעינים. אבל משום שהקשיב, ידע אותו-אדם שפרט נוסף וחשוב הושג, יש לו חבר. ומיד חשב שכדאי לספר לו את הסיפור על אפרים שנהג לאכול ציפורניים, ונפל מהצוק כי לא יכל לפתוח את קופסת החסכון שלו. כי דווקא במקרה של השחור היה עדיף אם היה אוכל ציפורניים, כי ככה הוא לא היה מרעיש עם הסל כביסה ואבא שלו לא היה זורק עליו אבן, ואז אולי הם היו יכולים לגור ביחד, רק לבינתיים, עד שיבנה לו טירה בחול. אבל הכלב השחור רק התגרד, ואותו-אדם חשב שאולי אפרים לא נפל אחרי הכסף, אלא ניסה לעוף בלי ידיים, וכמו בסרטים הוא חי עכשיו בתוך הסלע ומשתמש בבוהן שלו כדי לצייר. אז לא סיפר לו את הסיפור לבסוף, אך כן החליט על תכנון נוסף לעתידו בטירה – עליו לאסוף חפצים משטח ביתה של ג'ולייט השכנה, איתם יבנה בחול, ויהיה עצמאי.
בשטח של ג'ולייט, התעופפו נוצות תרנגולות לכל עבר. ובעודה תולה כביסה, צעקה לו "גידי! תבוא אתה וחבר שלך לארוחת ערב" וגידי שעד כה אסף בקבוקי פלסטיק, עתק נשמתו לשמע שמו, העמיד צווארו באומץ והציץ בה, רגליו ניתקות מהקרקע וליבו גועש למראה שפתיה ובנהם אטב. בהה בג'ולייט ארוכות ללא מילה, רק פטפוטי הרדיו שבקעו מביתה של מרים, העירו את גידי. היו אלו בירבורים חזקים שהגיחו מבית עם ווילונות כבדים. גידי ענה "נגיע" לגבה השמוט של ג'ולייט, ומיד פצח בסיפורו של אפרים לעבר השחור "רוצה לשמוע סיפור?" אמר. ובאותה עת התיישב באיטיות השחור על החול ,העיף נוצות מעלה על שניהם, ומשהו מסריח בפיו פיזר בו גאווה, גידי בעת שסיפר התנוענע נרגשות ובכל תנועה, נהם השחור פן ייקח לו את אוצרו.
"אימא שלי סיפרה לי על ילד אחד בשם אפרים. הוא גר ממש פה! קרוב, ליד הבית. והוא היה אוכל ציפורניים. מה אתה אוכל? אתה אוכל לעצמך ציפורניים? כדאי לך להפסיק. לא משנה. הוא חסך כסף. אולי כדי לעבור מהבית של ההורים שלו או משהו, אבל נשרו לו הידיים אז הוא לא הצליח לפתוח ת'קופסת חסכון. הבנת? זה קטע מצחיק. אמא שלי סיפרה לי. אפרים הזה, ניסה לנשוך את הקופסא ולזרוק על הרצפה, ולדפוק עם פטיש שהחזיק עם הבוהן והכל, עד שלבסוף הוא לקח אותה לצוק ותכנן לזרוק אותה על האבנים, בכל הכוח! כדי לקחת את הכסף. אבל בגלל שלא היו לו ידיים הוא לא קשר את השרוכים בנעליים, ונפל. הבנת?.. הוא מת"
כשסיים לספר, גידי חשב לעצמו שיותר טוב לספר את הסיפור כמו אימו, איך הייתה מספרת? הייתה דופקת עם קופסא על השולחן בכל פעם שסיפרה איך ניסה לפתוח את הקופסא. אבל אז חשב שאפרים מת לא בגלל שאכל ציפורנים ולא בגלל שלא היו לו ידיים אלא בגלל שלא היה לו חבר, כי חבר היה פותח לו, ובכל מקרה אם ידפוק ליד השחור בטח ינשך לו את היד, ואז שכשהוא ימות, אף אחד לא יידע.
בערב, אחרי שהניח את שלל הבקבוקים בחצר ביתו, הגיע עם אביו לאכול אצל ג'ולייט למרות שהיא הזמינה רק אותו, אביו לא הרשה לו לצאת לבדו. כשהגיעו, גידי פתח בשיחה מתעלם נחרצות מאפו של אביו שהתמלא זיעה בדרך. הוא סיפר לג'ולייט שפעם אחת מרים צעקה לו ולשחור מהחלון "קישטה, תסתלקו" והם התעלמו ממנה "כי יש בשכונה כל מיני משוגעים". ג'ולייט הרכינה ראש, והסבירה שלמרים יש פחד מרעשים. ואלו "מקפיצים לה את הלב" ושאם הוא יקשיב טוב, ישמע שתמיד דלוקה אצלה הטלוויזיה וגם הרדיו, ובקומה למעלה תמיד עובד אצלה רמקול שהבן שלה מאמריקה קנה לה, עם דיבורים כדי שלא תרגיש לבד. "פעם אחרונה שהייתה לבד, הגיעו גנבים ולקחו לה את הבת הקטנה שלה- רינה" ג'ולייט אמרה וערבבה את הפינג'אן בעיניים פקוחות של סיפור.
אוי ג'ולייט. שחקנית יפהפייה, עיראקית-שוויצרית עם חזה גדול, שיער לבן ושאריות בלונד. אישה בת שבעים ושש שמדברת בתשוקה של נערה. גידי היה מגיע אליה בכל יום מאותו היום, ועם פגישותיהם והמנהרה בצוק הלכה וגבהה לכדי טירה. ג'ולייט הייתה מכינה לו לאביו ולשחור קובה סגול או עוף בתנור , על השחור אמרה "טוב שהוא שומר פה, יש פה כמה אנשים שצריכים לקבל ביס" וצחקה, וגידי כל הזמן רצה להביא לה ביס בעצמו. פעם אחת, סיפרה שחבר שלה פתח עסקים באמריקה, "בהתחלה מכר מזוזות ואז לאט לאט הצליח" וחבר אחר שלה שותף בבית קפה בתל אביב. גם גידי רצה להרשים את ג'ולייט ולהגיד לה שהוא בונה טירה בחול, אבל רצה לקחת אותה לשם בעיניים עצומות, ולנשק אותה על המרפסת ולראות את העיניים שלה מופתעות בכחול, כמו הים ועמוקות כמוהו. היא עוד סיפרה שהייתה בתיאטרון נייד "ואולי עושים עליי סרט" ובזמן שסיפרה התרכז גידי בקצב הגוף ששמור רק לה: הולכת משולחן האוכל למטבח, ובעדינות מחזיקה כף עץ עם רעידה קלה. ג'ולייט שפכה לו עוד רוטב על האורז וגידי שם לב שהיא מחייכת, איך חייכה? אם תתעלמו מכמה שיניים רקובות בסוף הפה, שפתיה הוורודות נמתחו דקות וקמטי עיניה הענוגים התכווצו, וביחד זה משהו. בסוף הארוחה ג'ולייט סיכמה "לכל אדם צעיר יש מוח" ואז גידי ידע שתבוא לגור אתו, גם בגלל שנגעה לו בכתף.
והזמנים חלפו והלכו, ולגידי מלאו עשרים וחמש והיה לבעל מנהרה ארוכה וגבוהה, לה עשה מסגרות עץ, שלא ייפול לו הכל על הראש על ההתחלה. וברצפת המנהרה שכבר חלל גדול נפער בה, התגלגלו גלגלים שהיו ליסודות הטירה. ועבור חלונות נשברו בקולי קולות זכוכיות צבעוניות, אותם הדביק מסביב לחורים המשקיפים לים. וגם בנה גידי מרפסת, ולא הכל לבדו. אנשי השכונה, תרמו וצבעו בקבוקים עטופים צבעים נפלאים, ובאמצע פיסלה ג'ולייט ראש אדם, לה קראה אפרים. ובלילות שכב גידי במיטתו הקטנה ודמיין את ג'ולייט רוקדת לבדה והירכיים שלה בוערות אל אדם כמותו. "אני לא ישנה" אז אמרה בארוחת הערב האחרונה וזה הטריף אותו. הוא הרגיש קרוב אליה, כי גם הוא לא יישן. דמיין מבט עיניה מרגיע אותו, ולפתע, חשב עליה באמת. על כך שבטח לא שכבה עם אף אחד שנים ויש לה הרבה דברים להגיד לגבר והיא לא יכולה. ושהיא רואה טלוויזיה ולפעמים מסתכלת במראה. בטח היא לפעמים עצובה, למרות שלא ראה אותה עצובה. עוד נזכר גידי, שאמא שלו אמרה לו פעם, שכשהוא נולד- היא לא אהבה אותו מיד אלא למדה לאהוב אותו אחר כך, בגלל ההרגלים. גידי ידע להגיד בעצמו שאחר כך בטוח אהבה אותו, בגלל שהוא אהב אותה, ואנשים אוהבים אנשים שאוהבים אותם. וג'ולייט מסלאווי התרגלה אליו! ידע שהיא תאהב אותו, ולא רק בגלל שהיא אוהבת את עצמה. לכן הוא קם מהמיטה בשקט ועשה דרכו לביתה בשעה שתיים עשרה בלילה.
צעדיו הוליכו אותו בריכוז לשביל ביתה, ומעליו צליל המסתורין של צמרות העצים ברוח. הוא מצא עצמו עומד מול חלון הזכוכית שבנה הצעיר התקין לה לא מזמן ושאריות טביעות אצבעותיו השמנות מפוזרות עליו. מבעדו נראו הרהיטים של ג'ולייט שרויים בשינה עמוקה, ומעליהם מעומעמים האורות ומקרינים מולו את נחת הספה הארוכה. מבטו כמצלמה נסתרת התרכז בכובע הגרב שלראשה של ג'ולייט, מבצבץ מאחורי משענת הספה. ג'ולייט לא יכלה לדעת שמישהו מביט בה, היא צפתה בטלוויזיה, והתעלמה מכאב דק שפקד את כתפה. אם חיכתה עד עכשיו שמשהו גדול יפקוד את חייה, הביטו. הנה הוא מגיע עכשיו. גידי הביט בעורפה זמן ארוך מבעד לחלון, חייך לנוכח המחשבה שג'ולייט נראתה כה חלשה ושבירה, עטופה בשמיכה ורק חלקים קטנים מגופה מציצים: עורף וקצוות אוזניים מתחת לכובע. אהב את החלקים האלו, רצה להיות קרוב לחלקים האלו ולהקדיש להם את הזמן הראוי. הוא הזיז את החלון והעביר את רגליו הארוכות בשקט, ונעמד מאחוריה. מפני שעמד זמן רב מבלי שג'ולייט תשים לב, הספיק לנשום את האוויר שלה ולטעום מתרחישי ליבה, חשב לעצמו שהיה יכול לעשות בה מה שהוא רוצה ממש (והיא תיתן לו). אבל במקום זאת, מתח את הידיעה לקצה ופתח את הסירים שעל הכיריים במטבח, והכין לעצמו צלחת מלכותית עם אורז ובמיה ברוטב עגבניות. גידי התיישב לצד שולחן האוכל מאחורי הספה, והשתעשע בשברו של הרגע המכריע; מתי תבחין בו? איך צליל נעלי הבית שלה ישמעו על מרצפות המטבח? לאלו מכם שמאזינים, תוכלו לשמוע את צחוקו הקל של גידי בין ביס לביס, חרחור נחיריים של ציפייה. גם ג'ולייט שמעה זאת, סובבה את ראשה לאט כי היה תפוס, והסתכלה בו קם מהשולחן ושוטף את צלחתו.
"מה נראה לך שאתה עושה?" משכה את חולצתו, ונכנסה לעמדת בעל-הבתית.
"סוף סוף" אמר. ג'ולייט לאט לאט הבינה שנבהלה, אבל בחרה להקרין תחושה של שליטה ואדישות, משהו שיאמר שביתה תמיד פתוח, אבל לא בלילה, למרות שבזמן האחרון באמת חששה שהיא כבר לא מסוגלת לטפל בעצמה, ולכן ביקשה מבנה להתקין לה חלון שננעל. (אבל אולי דווקא חלון פתוח הוא זה שישמור עליה).
"מתי נכנסת? לא שמעתי כלום" הסתכלה ג'ולייט לצדדים והורידה את כובע הגרב בתנועות של שחקנית.
"הרבה זמן שאני פה מסתכל עלייך, גבירתי ג'ולייט היפה"
"כן?"
"כן" גידי לקח את ידה וביקש ממנה להוריד מעליה גם את החלוק "אולי לא, רק את הכובע תורידי" אמר.
היא החזירה את היד לחזקתה ושטף דם פנימי השתרע עליה. אחר כך לקחה סמרטוט וניקתה את שולחן האוכל
"איך נכנסת? מהחלון? ממש מאוחר גידי.." (היא באמת חשבה שהחלון ננעל).
"נכנסתי, מה זה משנה. לא יכולתי להפסיק לחשוב עלייך" גידי הביט אליה ברצינות גמורה. ג'ולייט הורידה את החלוק כבדרך אגב, והלכה ללחוץ על קומקום המים. גופה נגלה בצבע בז' מקווצ'ץ', מבעד לכותנת דקה השתקפו שדיה הנפולים, רכים, מתעוררים משינה בעת תנועותיה. גידי עצר אותה מלזוז הנה והנה, הצמיד את גופו הכחוש לגבה, שם הרגיש את כפליה הנהדרים, נוכחותם לצדו הטריפה אותו.
"תני לי לנשק לך את העורף" העז ללחוש לאוזנה וצפה בה ובו כמו מרחוק. ג'ולייט עוד לא תפסה את המתרחש ורצתה להקטין הכל, לצעוק משהו בעיראקית ולהעמיד אותו במקומו, היא הרי כבר לא בנויה לדברים כאלו, ומהר דמותה המבוגרת נגלתה לה בתרחישי בטן מדאיגים, עם תחושה מרגשת שאין כמותה.
"מה יש לך גידי? עזוב אותי יא חמר., מה אתה חושב שאתה בסרט,? אני יכולה להיות סבתא שלך. בחייאת אני עייפה, גידי, נו באמת"
גידי הרים את חולצתו מעט וחשף גוף לבן הדוק ושערות שחורות מתחת לפופיק. הוא הביט עמוק לתוך עיניה הכחולות הכועסות שלא פחדו מלהישיר בו מבט "זה לא משהו שמעניין אותך?" הוא לא חיכה לתשובתה, ונגע בקמטים הקפוצים שבין עיניה ואחר כך במצחה עד שהתרככו. כשהביטה בו מופתעת, נישק כל תנוך בתורו ולחש לאוזנה: "ג'ולייט. למה את לא נותנת לך להיות שלי? תוותרי הפעם" גופה של ג'ולייט התרכך כמפולת אבנים למגע עור ידיו המחוספס של גידי. עיניו החומות היו כה ישירות ונחושות עד שחצבו במנהרת ליבה, ומילותיו כמו תרכיז חמוץ ונהדר של כל הדברים שלא העיזה לחשוב עליהם עד עכשיו. היא נתנה לו לנשק אותה בעורף (נשיקות קטנות) ונתנה לו לגעת בכפלי גופה שמעל האגן. היא הרשתה לנגיעות הללו להרים (רק מעט) את הכתונת מעל קרסולה המקושט ורידים כחולים, ובאותה העת, דמיינה צורתם כענפים הצומחים במעלה גופה.
ובכן, צופים יקרים, הטלוויזיה נדמה באוזניהם ונשמעה רק הרוח בצמרות העצים (זו המיסתורית) והירח זימר שיר על רומנטיקה או הקרין אורו על פרח לוטוס בנהר. כלומר, ירח היה, אבל החלק שהאיר על הלוטוס היה בקשמיר. אבל אני חייבת לומר שאין שם נהר. ובכל זאת, הירח האיר את עתידם שהתבהר לנגד עיניו.
"את תבואי לגור איתי בטירה?" שאל אותה גידי בתקווה לפני שהלך.
"אתה השתגעת? אני יש לי תוכניות, יא פוחז. עושים עליי סרט. אתה חפרת טירה כזו עמוקה, שאם אני נכנסת עוד פעם עם הירך שלי, אני לא חושבת שאוכל לצאת" היא חייכה.
גידי לא חייך כלל, הוא חיכה לימיו בטירה, לחפור עוד בצוק, להכין מסגרות שלא ייפלו לו על הראש, לשקוע בתוך אוויר דחוס, בין מסדרונות מפותלים, לשמוע צלילי רדיו רם שיבקע מן המנהרה שלו, להיות אגדה חיה – אותו-אדם שידע איך לפעמים נכנע הגוף ראשון ולפעמים הנפש, וטוב יותר אם שניהם יחד.