את, הכלב ואני
דינה רצה למקלחת, בפעם השנייה הבוקר. העיפה מעליה את הבגדים, ניסתה לשטוף את הזיעה ואת הזיכרון. השיחה מהבוקר התערבבה לה בראש, והיא כבר לא הייתה בטוחה מה באמת אמרה ומה רק חשבה להגיד. היא ניסתה לשחזר מה שקרה רק לפני כמה רגעים, כשיצאה מהבית, סגרה את הדלת, ורק אז שמה לב שבועז עומד ליד המעלית.
"היי"
"בוקר טוב"
היא חייכה חזרה, וקיוותה שהוא לא שם לב שהחיוך מזויף. הוא נראה רע. היא הייתה חייבת להגיד משהו. זה היה נראה חשוד אם היא לא הייתה אומרת כלום. אילו רק המעלית הייתה באה.
"הכל בסדר? אתה נראה לא משהו."
"האפי מת."
היא ידעה שהוא מת, למה שאלה בכלל. מה כבר קרה למזג האוויר שאי אפשר היה לדבר עליו?
"מה קרה?"
"אני לא רוצה לדבר על זה."
היא נשמה לרווחה, והעבירה חצי דקה במבטים בגב היד שלה. המעלית הגיעה, נפתחה, מלאה. נסגרה. בועז לחץ שוב על כפתור המעלית.
"חם"
בועז לא ענה. היא הזיעה. היא לא יכלה להסריח על הבוקר. היא לא יכלה לרדת במדרגות.
"ככה, פתאום." הקול שלו נסדק.
"אתה לא חייב אם זה קשה -"
"מירב במצב יותר קשה ממני. היא חזרה להורים שלה. אני חושב שזה נגמר."
שיט, חשבה. שיט שיט.
"אני בטוחה שהיא תירגע ותחזור."
היא לא הייתה בטוחה.
"האפי היה הדבק שלנו, אנחנו כבר לא נחזור. לא הלכתי לעבודה שלושה ימים. הבוס שלי התקשר אתמול, אמר לי בוא תיקח את הדברים שלך."
טוב, זה היה כבר יותר מדי. היא לא ביקשה דוח מצב מלא.
"חרא."
"כן, חרא. העבודה חרא, היחסים שלי חרא, כל החיים שלי חרא. האור היחיד שהיה לי בחיים מת. אני טובע בחרא."
"זה רק נראה ככה, זה יעבור."
בראיה לאחור, דינה לא בטוחה אם היתה זאת היא שאמרה את זה או מרי פופינס, אבל בועז לא התייחס, ורק הביט בה, עיניו שני חורים שחורים. הוא גבוה ממנה בראש, אבל היא הביטה בו מלמעלה, כאילו הוא מתדרדר במדרון.
"דינה," הוא אמר לאט, "יכול להיות" ההברות לא נגעו אחת בשנייה, בודדות בחלל, "שהאפי" הזמן עמד מלכת.
היא רכנה אליו ונישקה אותו. דלת המעלית נפתחה. היה שם מישהו? כן, הפנסיונרים מלמעלה. היא דחפה את בועז אחורה, לכיוון דלת הדירה שלו, תפסה באחורי ראשו ובקדמת מפשעתו כמו ג'ודוקא.
"דינה, אני -" הוא ניסה לדבר לתוך הפה שלה "אני צריך -"
הוא רק היה צריך לשתוק, למה הוא לא יכול לשתוק? היא דחפה אותו ממנה.
"תשתוק כבר! תשתוק! כמה אתה מדבר?! למי אכפת מהכלב התלת רגל שלך? תיקח את החיים העלובים שלך לפנצ'רייה מצידי." שוב היא לא בטוחה, היא אמרה פנצ'רייה? "כן, פנצ'רייה!"
"לא אמרתי -"
"עזוב אותי כבר, ניג'ס, חוקר אותי בלי סוף. תתעסק בלהחזיר את החיים שלך למקום, יותר טוב."
היא הסתובבה, חזרה לדירה שלה, טרקה את הדלת, ואז קרסה על הרצפה ובכתה בלי קול אל תוך זרועותייה. היא שמעה דפיקות על הדלת.
"דינה? דינה, אני מצטער, אני לא התכוונתי."
מטומטמת, חשבה, מטומטמת.
"דינה?"
למה הוא עוד שם?
"אני הולך."
נו כבר.
"נדבר אחר כך?"
אדושם, לא.
"ביי."
מטומטמת.
היא היתה רחוצה שוב. לבושה. מוכנה לצאת לעבודה, שוב. דלת, מעלית, אוטו. קלטת בטייפ, לגרש את המחשבות. הן סירבו ללכת. איפשהו על כביש 4 היא שמעה קול מאחוריה.
"נראה שאת לא מרוצה מהעסקה שלנו."
היא לא נבהלה. היא חיכתה לו. הוא יחטוף ממנה.
"בטוח שאני לא מרוצה. אתה שיקרת אותי. אמרת שלא יקרה לי כלום."
"אשמתי שאת לא מצליחה לשחק אותה קול?" הוא שאל, חצוף. "מנשקת אותו כמו איזה סתומה. מה שביקשת, קיבלת."
היא הנמיכה את המראה לראות אותו במושב האחורי, עם האיפור הלבן וצלליות שחורות בעיניים, חולצת רשת.
"קיבלתי? זובי קיבלתי. סתם היה לך מזל."
הפעם הוא נעלב.
"בסדר, רוצה עוד סיבוב? תנסי פעם אחת בחיים שלך להביא אותה בגדול. אבל אני רוצה משהו יותר מכלב על זה."
בועז בחן את התמונות באלבום הקטן שהיה על המזנון. נופים, מקומות, תאילנד?
"מאיפה את?"
"נולדתי בבת ים, גדלתי באשדוד."
"ההורים עוד שם?"
היא לא ענתה מייד, בחרה מילים.
"דודה שלי שם. גדלתי אצלה."
בועז הבין שזה אזור רגיש. הוא שינה נושא.
"בקשר להבוקר -"
"תשכח מזה. אני לא יודעת מה קפץ עלי."
הוא ניגש למטבח.
"אני לא רוצה לשכוח מזה. אני רוצה להבין, זה היה מרחמים? כי באמת הייתי גמור הבוקר. החיים שלי היו בג'ורה. אבל הבוס אמר לי שלא הבנתי אותו, שגם לו יש כלב, והוא מבין שזה חלק מהמשפחה. ומירב, בואי נאמר שזה כבר לא היה טוב בינינו כבר הרבה זמן, והיום בבוקר, מה שהיה, הבנתי שהחיים לא נגמרו."
הידיים שלה רעדו וכמה שהיא לחצה על המכשיר שמדליק את הגז, קנאק, קנאק, האש לא נדלקה, וכבר נהייה ריח של גז במטבח הקטן. בועז לקח ממנה את המכשיר.
"אני צריכה לשירותים."
היא סגרה את הדלת והתיישבה על האסלה. את מטומטמת, היא חשבה. מה את עושה? ובשביל מה? בשביל פינגווינים? ראית פעם פינגווין בכלל? היא עיסתה את הרקות. קמה לשטוף ידיים, והביטה בעצמה במראה. את עכשיו יוצאת, ואומרת לו שאת לא מרגישה טוב, מה שנכון, ומבקשת שהוא ילך הביתה. וזורקת את העוגיות לפח. כשדינה יצאה, היא שמעה את הקומקום רותח. היא הלכה לאט, מנסה להבין למה בועז לא מוריד אותו מהאש. כשהגיעה למטבח ראתה אותו שוכב על הרצפה, פניו נפוחות, שארית עוגיה בידו. היא התקשרה למגן דוד.
החובשים לא יכלו לעשות כלום, הרופא שהגיע מייד אחריהם קבע את מותו. לא, היא לא ידעה שהוא אלרגי לבוטנים. הם רק שכנים, הוא בא לקפה. אין לה טלפונים של קרובי משפחה. היתה לו בת זוג, אבל הם נפרדו לא מזמן. היא לא יודעת. לא יודעת. הבית התרוקן בסוף. דינה התכווצה לכדור קטן במיטה. היא הכריחה את עצמה לישון. לא לחשוב יותר, לא להיות בהכרה, רק לישון. כשהשינה הגיעה סוף סוף, היא חלמה על הבית של דודה בתיה. דירה קטנה, ספות רכות ושטיחים, מזנון עץ וויטרינה. דינה חוזרת מבית הספר, ביחד עם בת דודתה, אביגיל, שני תיקים גדולים, זהים.
"קיבלנו את המבחן חזרה." אביגיל אומרת בקול צפצפני. "דינה קיבלה ציון לא טוב."
"כמה קיבלת?" שואלת דודה בתיה, "70?"
"לא"
"60?!"
"40." דינה בוכה.
"מה קרה?"
"אני לא מבינה מילות קישור." דינה ממשיכה לבכות.
אביגיל מצפצפת, "מה הבעיה עם מילות קישור? זה ממש קל. 'מפני ש-', כתוצאה מזה', 'בגלל ש-'"
"לך זה קל," עונה דודה בתיה, "אבל כנראה שדינה מטומטמת."
אביגיל צוחקת, "כן, כנראה שהיא מטומטמת. טיפשה. דינה הטיפשה."
דינה התעוררה בחמישה לשש בבוקר. מצוין, חשבה. היא הדליקה את הרדיו וחיכתה לחדשות. השדרן דיבר על כמה עניינים מקומיים, וסיים בידיעה שניסוי בהפיכת פחמן דו חמצני לאוזון הוכתר בהצלחה. המדענים, המשיך, מצפים שהחור באוזון יסגר בתוך מספר ימים, והמליץ לחזור ולהשתמש בספריי לשיער. דינה כיבתה. היא התקלחה, התלבשה, יצאה לחדר מדרגות שומם. היא נסעה בדממה לעבודה, המשרד עוד היה שקט. היא חשבה קצת על בועז, מה הוא היה עושה היום, מחר, בהמשך החיים שלו. מה הוא היה רוצה להשיג. היא לא ממש הכירה אותו, אבל הוא נראה לה כמו טיפוס של ים. היא לא שמה לב לזמן, וכבר הגיע שמונה בערב, והמשרד שוב התרוקן כמעט לגמרי. עמית הכניסה את ראשה לחדר.
"היי דינוש, את רוצה קפה?"
דינה הנהנה, וליוותה את עמית אל פינת הקפה. עמית הכינה קפה בכוסות חד פעמיות, והגישה לדינה.
"לא יצאת מהחדר כל היום. דאגנו לך."
מי זה דאגנו?
"כן, לא הייתי במצב רוח לקשקושים. היתה לי הרבה עבודה. היי, שמעת שפתרו את בעיית החור באוזון?"
"כן, אמרו משהו על זה. נחמד."
עמית זרקה את הכפית לפח.
"זה יותר מנחמד. זה היה סכנת חיים. סוף העולם."
עמית מצחקקת צחוק מאולץ, נבוך.
"כן, אבל זה לא קרה. הכל בסדר."
"כן, עכשיו הכל בסדר."
"שמעתי ששכן שלך מת אצלך בדירה אתמול."
דינה כמעט הפילה את הכוס. היא סיפרה רק לבוס שלה, כי היא חשבה שתלך להלוויה, ובסוף היא לא הלכה. רכילות רצה מהר.
"כן. זה היה" היא נשכה את שפתה "מוזר."
"מוזר? אני הייתי מתה. פשוט נופלת לידו. את בסדר דינוש?"
דינה מביטה בקצה הנעל שלה, לא רחוקה מזו של עמית.
"אני בסדר, כן. אני חושבת."
"אני לא יכולה לתאר לעצמי בכלל. את כנראה עשויה מחומר אחר."
דינה מרגישה מחנק.
"מה זאת אומרת?"
"את יודעת. יותר זורמת. יותר -" היא משאירה את המשפט באוויר ביניהם.
"שימי אותי אצל השכן ממול" דינה לוחשת, "רק אל תעזבי אותי כאן."
"השכן, ממול?" עמית לא מבינה.
קול מאחורי גבה של דינה לוחש, "ומה תרצי עליה?" דינה זרקה מבט אל פח האשפה, מלא בכוסות, צלחות וכפיות. עמית לא תחסר לאף אחד.
בבוקר המחרת, דינה אוספת את אביגיל מביתה. היא מאחרת.
"תקשיבי אבי, אני הייתי חייבת לדבר איתך."
אביגיל תיקנה את משקפיה.
"באמת חשבתי, למה שתציעי להסיע אותי."
דינה מתעלמת מהציניות.
"השכן שלי מת, אצלי בדירה."
"מה? איך?"
"הכלב שלו מת, והוא. ומישהי שעובדת איתי מתה בתאונת מעלית."
"ברצינות?! וואו, דינדין, אני לא ידעתי, לא אמרת לי כלום. איזה שוק."
אביגיל הניחה יד על כתפה של דינה, לניחום או ליציבות.
"זה לא הקטע. הקטע הוא שאני עשיתי עסקאות עליהם."
"מה זאת אומרת, עסקאות?"
דינה התרכזה לרגע בעקיפה חדה.
"אני שמתי את הקסטה הזו," היא הרימה קלטת, עליה פנים מרוטשות של גבר צעיר עם שפתון וצלליות בעיניים. "והוא הופיע, במושב האחורי. הוא הציע לי לתקן משהו בעולם. אני רוצה עולם יותר טוב, נכון? והוא רצה שאני אהרוג כלב בשביל זה. חשבתי, מה זה כבר כלב בשביל להציל אנשים?"
"את," אביגיל בולעת, "הרגת כלב?"
"לא בדיוק, הוא נתן לי חטיף בטעם שוקולד לתת לו. והוא מת."
אביגיל הייתה המומה.
"את הרגת כלב."
"זה כדי להציל אנשים." דינה הסבירה לאט. אביגיל לא ענתה, אז היא המשיכה. "וזה פשוט קרה, גילו תרופה לאיידס. משום מקום. אני סתם אמרתי איידס, לא ידעתי אם זה ממש יקרה, וזה קרה."
אביגיל הרימה גבה בחשד.
"ומה הקשר לשכן?"
"זהו, שבהתחלה אמרתי שזה מקרה. הוא הופיע שוב, ועשינו עוד עסקה. השכן שלי תמורת החור באוזון. ואפקט החממה. שניים באחד. והוא השאיר לי קופסת עוגיות באוטו. ידעת שיש אנשים שמתים מבוטנים, אבי?"
אביגיל לא ענתה. היא פתחה וסגרה את הקלטת הריקה, נקישות הפלסטיק נשמעו מעל רעשי הכביש.
"את ידעת" אביגיל התחילה, אבל הפה שלה היה יבש, היא בלעה וניסתה שוב. "את ידעת שהוא אלרגי לבוטנים לפני שנתת לו את העוגיות?"
"ברור שלא! אני לא רציתי לתת לו אותם בכלל, אמרתי לעצמי שאני אעיף אותו מהדירה וזהו, נראה לי שהוא ניסה להתחיל איתי. הוא מצא את העוגיות לבד ואכל אותן, כשמצאתי אותו הוא כבר היה מת."
אביגיל הוציאה אוויר לאט, באריכות, יותר אוויר משתיארה לעצמה שהיא החזיקה.
"אמרת משהו גם על חברה לעבודה, לא?"
דינה עסקה במרץ בנהיגה, התנועה היתה כבדה, אך זרמה.
"חברה? לא ממש. היינו מדברות מידי פעם, ואוכלות ביחד. הפלתי אותה לתוך פיר של מעלית."
"את! מה?!" אביגיל לא הצליחה לחבר משפט תשובה.
"בטעות! כלומר, סגרתי עסק עליה, שמעת בחדשות שפתרו את הבעייה של הפלסטיק? שאפשר למחזר אותו לדשן?"
אביגיל עצמה עיניים, היא הרגישה את תנודות המכונית, אבל לא שמה לב אליהן.
"מה הקשר לחברה שלך?"
"בדיוקי. סגרתי עסקה בשביל זה, הלכנו יחד למעלית, הדלת נפתחה, באנו להיכנס, ולא היתה מעלית שם. היא נעצרה, אני נתקלתי בה והיא נפלה למטה."
התמונה עלתה בראשה של דינה, קפואה בזמן, ידיה של עמית מנפנפות כמו כנפי פרפר, בד חולצתה כל כך קל לאחיזה, וידיה של דינה כל כך קרובות, אבל לא נסגרות.
"זו תאונה, דינדין, זו לא אשמתך! וואו, נראה לי שעברת הרבה בימים האחרונים, עם השכן ובעבודה, ועוד את עם ההורים שלך וכל זה, זה בטוח לא עשה לך טוב. אני חושבת שאת צריכה לראות איזה איש מקצוע, שירשום לך תרופות. נראה לי שאת סובלת מטראומה או משהו, והמצאת את כל הסיפור הזה עם העסקאות כדי, לא יודעת, להסביר את כל המוות הזה סביבך. ליצור איזה היגיון בכל זה."
דינה מקמטת גבות.
"המצאת? רגע, את לא מאמינה לי?! שנייה, תראי."
היא לחצה על כפתור, והאוטו התמלא במוזיקה.
"עוד רגע הוא יופיע."
"תרגעי, בבקשה," אביגיל אחזה בחוזקה בידית הדלת. "את יודעת שהוא חי, כן? שהוא בן אדם אמיתי?"
"בינתיים, תגידי לי, מה חשוב לך? מלחמות? רעב? מחלות?"
דינה עקפה בפראות.
"את תעשי תאונה!"
"תאונות דרכים? זה מה שחשוב לך? את רוצה שלא יהיו תאונות דרכים?"
"כן! אני מאוד, מאוד רוצה שלא יהיו תאונות דרכים!" אביגיל צרחה.
"טוב, אולי רק עוד אחת." אמר קול מהמושב האחורי.
דינה חזרה להכרה לרגע, ושוב צללה.
"לא, לא, העסקה לא היתה עלייך. את צריכה להתעורר."
דינה לא רצתה להתעורר.
"אני לא רוצה עסקאות יותר."
"אבל את רצית." הקול קבע.
"רציתי שיהיה טוב לכולם. שלא יהיה חור באוזון, מזבלות, איידס, תאונות."
"רצית שהשכן יפסיק לנג'ס לך."
היא ניסתה לצלול שוב, לחבק את החושך כמו כרית, אבל לא הצליחה.
"עמית לא עשתה לי כלום. היא לא אשמה."
"עמית? עמית המציאה לך כינוי בעבודה. דינה שתינה, נכון? כל המשרד קורא לך ככה, כשהם חושבים שאת לא שומעת. ולמה היא המציאה לך את הכינוי הזה?"
דינה לא רוצה לשמוע, אבל הקול ממשיך.
"כי יש כלב מסכן בבניין שלפעמים לא מצליח להתאפק בבוקר ומשאיר שלולית פיפי במעלית. את יורדת עם הריח הזה דקה שלמה, והוא נספג בבגדים, ומנצח כל דאודורנט. את מריחה אותו עלייך כל היום. כל המשרד מריח. את לא מצילה את העולם, דינה שתינה, את מתנקמת במי שמפריע לך, או עשה לך משהו."
דינה רצתה להגן על העולם שהיא תיקנה, אבל אז היא שמעה קול אחר, אבל מאד מוכר.
"את חושבת שזה יעזור?"
"כן, כשמשמיעים לה את השירים שלך, כל המדדים עולים. אני בטוחה שזה יעזור לה."
"איך אמרת שקוראים לה?"
"דינה. הייתה בתאונה."
הקול המוכר התקרב.
"דינה? את שומעת אותי?"
היא ניסתה לפתוח עיניים, אבל הן היו כבדות מידי.
"היא שומעת אותך," אמר הקול השני, "תראה את המוניטור, איך הכל עולה, תמשיך לדבר איתה."
הקול המוכר אומר עוד כמה מילים לא מחייבות.
"מבחינה פיזית היא נפגעה מאוד קל, אבל היא פשוט לא מגיבה מאז."
דינה ניסתה לשחות למעלה, ובמאמץ פתחה עיניים. לקח רגע עד שהראייה שלה התמקדה. זה היה הוא. בלי איפור, שפתון וצלליות, אבל הוא. לידו עמדה אישה לא מוכרת בחלוק לבן, שנראתה לפתע מאוד מרוצה.
"דינה?" אמרה האישה בחלוק, "את רואה מי זה?"
"אני רוצה אותם חזרה, את כולם." היא לחשה.
שניהם הסתכלו עליה בחוסר הבנה, והאישה בחלוק אמרה "לא ציפיתי שהיא תגיב כל כך מהר, זה מדהים!"
דינה מיקדה את תשומת הלב באיש המוכר, שנראה נבוך.
"אני רוצה לעשות עסקה."
"קודם את צריכה להתאושש," הוא אמר, "אולי אחרי זה."
"מה אתה רוצה תמורתם?"
"אני," הוא מהסס, "רוצה שתרגישי טוב, אני מקווה, זאת אומרת, שמעתי שעברת דברים קשים."
דינה הסתכלה על האישה בחלוק, אולי תמורתה? לא, זה חייב להיות יותר קרוב. כל הזמן יותר ויותר קרוב. את אביגיל היא כבר נתנה. נשאר רק דבר אחד שאפשר עוד לתת.
היא הרימה את מגש המתכת שהיה ליד מיטתה, הוא כבד מספיק. היא חבטה בראשו של האיש, שוב ושוב. היא הפסיקה רק כשזרועות חסונות אחזו בה, ומזרק ננעץ בכתפה.
דינה נשארה בבית החולים ההוא עוד זמן רב. היא סיפרה לכולם את כל מה שהיא עשתה עבור העולם. הם מאמינים לה. נראה לה שאביגיל לקחה את זה קשה, כי היא לא באה לבקר. דינה רוצה לבקר אותה, לקחת את אחד מאותם משגרים חדשים, אבל הרופאים אומרים שזה לא רעיון טוב. היא תוהה לעצמה אם אפשר לשדך את בועז ועמית. הם יהיו כל כך חמודים יחד. יש להם המון במשותף, היא אומרת, עמית מתה על כלבים. היא רוצה להעביר להם הודעות אבל הרופאים אומרים שעדיף שלא. היא בטוחה שבסתר ליבם, כולם מודים לה על עולם עם תרופה לאיידס, בלי פסולת פלסטיק, עם שכבת אוזון, ובלי תאונות דרכים. למה לא? זה כמו יום הולדת וחופש ואביב ביחד, כל הזמן. תהנה, עולם! היא חושבת. זה הזמן שלה לנוח. היא מטיילת בגינה, קוראת ספרים, מדברת עם המטפלים ועם המטופלים. היא שומעת את המוזיקה שלו באזניות, חבל לה שגם הוא היה צריך היה לשלם קצת מהמחיר. היא לוקחת את כל הכדורים, משתתפת בכל החוגים. היא הכי אהבת ריפוי בעיסוק, היא תמיד מציירת את אותו הדבר: כלב עם שלוש רגליים, עושה פיפי. הכלב בשדה של צמר גפן מתוק, ופורחים בו פרחים בטעם שוקולד. הכלב שמח.