הקהל כבר התאסף באולם הספורט כשבן סיים להקים את הגזיבו.
אבא שלו נכנס לגזיבו והתיישב על כיסא הפלסטיק.
"תזכור" אמר לו אמיר פעם, כשהם רק התחילו להרוויח "הכל צריך להיראות זול. אסור שאנשים יחשבו שאנחנו מרוויחים מזה – אחרת, הכל ירד לטמיון. כתבים ובלוגרים יתחילו לרחרח, ובמוקדם או במאוחר, אנחנו נאבד את הכסף וכנראה גם את החופש." וכמו תמיד בנאומים האלה שהוא מעולם לא ביקש, אמיר סיים במשפט המפתח שלו: "אל תנצנץ – ואף אחד לא יבחין שאתה מבריק"
כמה שאחיו הגדול אהב להישמע חכם.
אמיר ניגש למיקרופון שהם הקימו לפני הגזיבו והחל בנאום הרגיל.
"אני רואה פה קהל לא קטן של אנשים. אתם יודעים, כשהאיש הגדול הזה, שיש לי את הזכות לקרוא לו אבא, רצה לעשות סיורים בארץ על מנת לחלוק את חכמתו, אני חשבתי שהוא השתגע. אמרתי לו – אבא, אנחנו מבינים מי אתה, אבל אתה לא איזה רב עם חסידים או זמר עם סוכנים, אתה בסך הכל אדם חכם, בסך הכל אבא טוב.
"אבל כנראה שפשוט לא הבנתי מה יש לי בידיים" הוא חייך את החיוך הרחב שלו, עיניו מתמלאות דמעות תנין "לא הבנתי שהקריאה שאבא שלי חש בה הייתה קריאה מהיקום עצמו" הוא הדגיש את המילים האחרונות, השעין את גופו השרוכי קדימה וקמץ ידיו לאגרופים "קריאה לתקן, לעזור, לבנות פה משהו חדש, מעבר לדתי וחילוני," הוא העיף מבט מיקרוסקופי על הקהל, מבט שרק בן ידע לזהות "מעבר לחולה ובריא, אפילו מעבר ליהודי וגוי. קריאה לריפוי, כוח שאבא שלי, רופא בהכשרתו, מכיר היטב. אני מזמין אתכם, קהל נכבד, לעמוד בתור מול האוהל של אבא, להיכנס אליו אחד אחד ולפרוק את מה שיש לכם על הלב, לפרוש לפניו איזו בעיה שיש לכם – אני בטוח שהוא יוכל להוביל אתכם לדרך הנכונה. מאחורי האוהל יש עמדה לתרומה. ביהדות אומרים – צדקה תציל ממוות, ומעבר להמשך העשייה שלנו כאן, הכסף הזה הולך לצדקה. מי שמעוניין בטיפול נוסף, שיתקשר אלינו. שיהיה לכם בהצלחה" הוא צעד אחורה, תפס את המיקרופון וגרר אותו הצידה. הוא כיבה אותו ונעמד ליד בן, צופה בקהל נדחף ומסתדר לו לאט בתור מול הגזיבו של החכם הגדול.
"אני נשבע לך, לא ראיתי אחד בקהל הזה שלא נראה לי שבור מהחיים. כמה שמנים יש פה, אלוהים ישמור. אני חייב למצוא דרך להשתיל לו משהו שסורק מיקרוביום קיבה – נהיה מסודרים ככה למאה הקרובה" בן אילץ חיוך ושתק. אמיר ידע שהוא לא יודע מה זה מיקרוביום, והוא לא רצה לתת לו את העונג של להסביר את זה לאחיו הקטן. אמיר עצר לרגע, ופשוט המשיך לדבר, ממלא את האוויר ביניהם בלחישות שלו: "מלא ערבים יש היום. פעם ראשונה שיש כמות כזאתי בסיבוב צפון. זה טוב, אולי זה אומר שבעקבה יהיה לנו קהל"
"אולי" ענה בן, קולו משועמם "ואולי לא"
"כמה מכוערות יש לנו פה היום" אמר אמיר "לרוב בקהל שלנו יש לפחות אחת יפה, אבל היום – נאדה. כלום. דווקא קיוויתי בשבילך"
"אתה לא צריך לקוות. אני בסדר"
אבל הוא המשיך.
"אמא דואגת לך, גם ממך היא רוצה לקבל נכדים. אתה בן שלושים עוד מעט, לא הייתה לך חברה מאז התיכון, אפילו בצבא לא, עם כל הכושר שהיה לך אז" אמיר הדגיש את המילה האחרונה, נשמע כמו יתוש באזנו. בן עשה את כל המאמצים כדי לא להגיב אבל לא הצליח.
"מה לעשות שלי לא היה את היציאות שהיו לך"
"מה לעשות שהייתי חכם מספיק כדי שאני לא אצטרך לטחון ולפצוע את עצמי בשביל המדינה המחורבנת הזאת" כרגיל, לאמיר הייתה תשובה ניצחת לכל מה שבן אמר. למה אני מנסה בכלל?
בן התרחק מאחיו, שחייך חיוך רחב שהשתרע כמעט על כל פניו המחודדות.
הוא ניגש אל אחד משתי שולחנות הכיבוד שהקימו, מביט אל המתוקים השונים אך פוזל בנפשו לבטנו המתנפחת.
הוא הכין לעצמו קפה שחור ונזכר בימי הצבא. בזמן שהוא חלם לו בהקיץ אביו עשה כבר כמה פגישות, הלקוחות המרוצים תורמים בקופסא וחולפים על פניו כמו עננים. אחת תפסה את תשומת ליבו.
היא יצאה מהגזיבו והלכה אל תיבת התרומות, תלתלים בצבע ערמונים מקפצים על כתפיה. כשהיא הסתובבה אליו הוא הבחין בעיניה – עיניים עצומות, כחולות-אפורות, סהרונים סגולים מתחתן. היא ניגשה אל שולחן הכיבוד ופניה העגולות שלחו אליו חיוך רחב.
"אתה עומד פה כבר הרבה זמן. מה טעים?"
"האמת שאני דווקא מנסה להפחית."
מבטה זז ממנו אל שולחן הכיבוד והיא לא ענתה. כוסעמק תגיד משהו.
"אבל העוגיות עם הריבה ממש טובות. רוצה שאני אכין לך קפה?"
היא הביטה בו עם העיניים האלה, הבהירות, הסימנים הראשונים של קמטי צחוק מופיעים לצידן.
"כן, תודה"
הוא הכין לה את הקפה, מנסה לפתח שיחה תוך כדי. עבר הרבה זמן מאז שהוא עשה את זה, והוא כבר נהיה חלוד.
"לא נראה לי שראיתי אותך בתור. איך אתה קשור לכל ה.."היא היססה לרגע, סוקרת במבטה את החדר "העניין הזה?"
"אני הבן שלו"
"די"
"מה ששמעת"
"וואו" היא הניחה את הקפה שלה "איזה מזל יש לך. בטח הייתה לך ילדות מדהימה"
הוא רצה להיות כנה איתה, אבל הוא ידע שצריך לשמור על הנרטיב.
"אין לך מושג אפילו עד כמה"
"בטח עם אבא כזה, לא צריך הודו, לא צריך כלום"
האמת שדווקא נסעתי להודו לחצי שנה אחרי הצבא"
"די! הייתי מלא בהודו. בן כמה אתה? אולי נפגשנו."
"שלושים. טסתי לפני שמונה שנים ככה."
"אז אני בת שלושים ושתיים, אולי נפגשנו ואולי לא"
"היית שם הרבה?"
"הפעם האחרונה הייתה החמישית."
בן צחקק "יפה לך, יפה לך מאוד. למרות שלא נראה לי שנפגשנו"
"למה לא?"
"כי נראה לי שהייתי זוכר אותך" הוא אמר בקול מעושה, מכסה את האמת הפשוטה בשמיכה עבה של אירוניה.
היא צחקקה והם המשיכו לדבר. השיחה הייתה חסרת מאמץ, אינטואיטיבית. הם החליפו סיפורים מטיולים ומעבודות שונות שהם עשו. היא סיפרה לו שעשתה קורס בעיצוב גרפי אבל עכשיו היא עובדת כגננת, הוא סיפר לה שהיה מנהל אבטחה עד שאבא התחיל לעשות את הסיבובים בארץ, ומאז הוא איתו.
"מדהים" היא אמרה, מישירה אליו מבט "להקדיש את החיים שלך בשביל אחרים"
הוא נע באי-נוחות.
"גם את מקדישה את עצמך לאחרים, לא? את גננת"
"נכון, אבל זה לא מוריד ממך"
הוא חייך.
השיחה המשיכה, גם כשהאולם החל להתרוקן. אחיו סימן לו שהגיע הזמן להתחיל לארוז את המקום.
"אני חושב שאנחנו צריכים להתחיל לזוז, אבל אני אשמח לדבר איתך עוד"
והם החליפו מספרים וקבעו להיפגש מחר באותו יישוב נידח.
הנסיעה הבאה הייתה שקטה כרגיל, עד ששעמם לאחיו.
"אבא, אתה זוכר אולי אחת מתולתלת שנכנסה אליך בתחילת היום? עם עיניים כחולות?"
"כן, כן. יסמין קוראים לה. דפוקה לגמרי."
עיניו הישירו מבט לרגע אל בן שישב במושב האחורי. "למה אתה מתכוון בדיוק?"
"מאניה-דפרסיה, אבל יותר מזה, כל החיווט המוחי שלה הזוי. הבנתי שהיא עשתה הרבה פסיכדלים וסדאטיבים, ורואים את זה. קשרים לא רגילים, ריכוזי נוירונים רחוקים מאוד מהנורמה. לא משהו שהפסיכאטריה של היום יכולה לתקן. גם הזיכרון שלה כבר לא איתנו. הסתכלתי לה בעיניים, דאגתי לחזות את מה שהיא אומרת, עקבתי אחרי הדופק שלה, אפילו שם יש לה בעיות, אבל אני חושב שאמרתי את הדברים הנכונים כדי להוציא ממנה קצת כסף. למה? ראית כמה היא תרמה?"
"אני חושב שראיתי מאתיים בזווית העין. בכל מקרה, הסתכלתי בתיבה, וה'אגודה לחיבור' " הוא חייך חיוך ציני "הכניסה היום יותר מעשרים אלף"
"לא רע, לא רע. לא הכי טוב שלנו אבל לא רע. יש לנו גם אירוע ערב נכון?"
"כן, עוד מעט נגיע. אבל זהו, אחרי זה נוכל לנוח בשאר השבוע. הרי בשביל מה אנחנו עושים את זה?"
אביו הנהן.
"אתה יודע, כשהתחלת בהייטק פחדתי שתגמור כמוני, בלי דקה לילדים שלך. אני שמח שזה לא מה שקרה, שמצאנו את ההסדר הזה"
"בטח. זה גם לא שהאנשים האלה יכולים להשיג טיפול או אבחנות יותר טובות בשום מקום אחר"
אביו הנהן לשלילה "ממש לא"
בן כבר שמע אותם מנהלים את השיחה הזאת עשרות פעמים, והוא כבר מאס מלהגיד להם שהם כנראה היו עוזרים ליותר אנשים אם הם היו חולקים את הטכנולוגיה הזאת. הוא הניח שהעובדה שהם צריכים להצדיק את פעולותיהם לעצמם בכל פעם מחדש מעידה על כך שהם ידעו שהוא צדק.
"ולך זה גם טוב, לא, בן?"
אביו שאל שאל אותו בפעם המי יודע כמה.
"עדיף לך להיות איתנו מאשר בחברת אבטחה ההיא"
בן פטר אותו בהנהון. הוא דווקא נהנה מהעבודה, אבל החברה צומצמה, לא היה לו הרבה ותק, והוא פשוט מצא את עצמו בחוץ. אמיר ואבא שלו בדיוק התחילו להכניס כסף מהעניין, הם הציעו לבנות לו יחידת דיור בבית החדש אם הוא רק יעזור להם מדי פעם. הוא הסכים, וככה עברו להן כמה שנים.
החיים שלו היו טובים. הוא אהב את האחיינים שלו, והסתדר עם גיסתו. היה לו מחשב חזק, מבין הדברים הבודדים שהוא עוד קנה בכסף שהוא עצמו הרוויח, ומולו הוא בילה את רוב זמנו. בסך הכל הם צודקים – עדיף היה לו לנסוע איתם מדי פעם לאיזה כנס מאשר לעבוד באבטחה. הוא לא היה כמו אמיר או אבא – לא היה לו את האינטליגנציה הדרושה על מנת לעסוק באיזה מקצוע יוקרתי.
החיים שלו היו טובים, אבל ספקות וחשדות חגו מעליהם כמו עורבים. בן מעולם לא ידע בדיוק מה אביו ואחיו עשו שם במרתף, איזה ציוד היה ולא היה שם, מה אפשר היה לעשות שם. מדי פעם צלקות מסתוריות היו מופיעות על גיסתו, וכשהוא שאל עליהן היא הייתה מתכחשת לקיומן או משקרת. בן תהה אם זו הסיבה למה היא מעולם לא זכרה או הזכירה את המאהבות של אמיר. הוא גם מעולם לא ידע בדיוק איך ומאיפה אמיר השיג את הציוד שהוא השיג, ואיך הוא הצליח לא להשאיר אחריו עקבות. בן לא ידע, ומשהו בו גם לא רצה לדעת.
הוא פתח את הטלפון שלו, מתכתב עם יסמין על מנת להסיח את דעתו. היא הייתה מקסימה, מצחיקה וחכמה. נראה שהיא מתחברת אליו, שהיא מעריכה אותו, אבל יותר מכל היא התפעלה מאביו.
'סליחה שאני כל פעם חוזרת לזה' היא כתבה לו 'אבל שניאור באמת מדהים. מעולם לא התחברתי עם גורו, רב או מטפל ברמה הזאת. מעולם לא הרגשתי שראו אותי בבהירות כל-כך גדולה. ודיברתי עם כולם, אדמו"רים, באבות, האמא המחבקת. אף אחד לא ברמה של אבא שלך'
הוא הגיב ב'כן' ובאימוגי מחייך, מקווה להסיט את השיחה חזרה מאבא שלו.
"נראה לי" אמר אמיר "שיסמין הזאת טובה לבן. הם דיברו כל היום, אתה יודע?"
אביו ירה לעברו מבט מודאג "תראה בן, אתה בחור מבוגר ואתה תעשה מה שאתה תעשה, אבל – "
"הבנתי" קטע אותו בן בחדות.
שניאור נשם עמוק "אתה יודע בן, תגובות של נער מפסיקות להיות חמודות בגיל חמש עשרה, ומפסיקות להיות לגיטימיות בגיל עשרים" ענה אביו בשלווה מזויפת. הוא השעין את כסאו לאחור ועצם את עיניו.
בן שפשף את ידו במצחו והביט על אחיו. "אתה יודע, אני אשמח אם לא תנתח כל דבר שאני עושה"
"למה? אני כל כך טוב בזה"
"זה שאתה טוב במשהו לא אומר שאתה חייב לעשות אותו"
"להפך, אחי, בדיוק להפך. אם אתה טוב במשהו אתה חייב לעשות אותו. אחרת אתה פשוט מפסיד."
בן נזכר בימים בהם היה בכושר. הוא נזכר בשרירים הבנויים שלו, באימוני הקרב מגע, בשעות בחדר הכושר הביתי, ותהה לאן הן נעלמו בזמן האחרון.
"אולי כדאי שתחזור קצת לכושר, קצת הזנחת את זה בשנה האחרונה. אולי ככה המקל ייצא לך מהתחת"
בן הביט מעבר לחלון והתעלם מאחיו.
"אתה יודע, אם אתה רוצה שאני אהיה יותר נחמד אליך כדאי שתעשה משהו עם עצמך."
"אתה הצעת לי להצטרף אליכם"
"אבא" הוא הדגיש "אבא הציע לך להצטרף אלינו, אבא הציע את יחידת הדיור. בן אדם כמוך צריך לעבוד, אחרת הוא מתעסק בדברים שהוא לא מבין"
בן החזיר מבטו אל המראה הקדמית.
"אז אתה יודע"
"בטח שאני יודע. ראיתי את זה קורה בירושלים בשבוע שעבר, כשחשבת שאני מדבר עם הקהל, מדקלם להם את חרטוטי הקבלה שאבא לימד אותי. אתה מבין שזה לא יהפוך אותך לגיבור, נכון? לבגוד במשפחה שלך."
"מעניין שבחרת דווקא במילה לבגוד"
"לך תזדיין, בן, באמת. במיוחד לפני שאתה שופט את הזיונים שלי. אני יודע שאולי אתה חושב שאתה תציל את אשתי איכשהו אם תדבר עם הכתב הזה, אבל זה בסך הכל איזה אתוס הירואי שהכניסו לך לראש, אני מקווה מאוד שאתה לא-"
"אתה יודע שלא. אני גם לא אדבר עם הכתב הזה."
"אז למה לקחת את המספר שלו?"
בן עצר לרגע. מה אמיר היה עונה לשאלה הזאת?
"אם אתה היית אותו כתב, מה היה יותר חשוד? אם הייתי לוקח את המספר שלו כמו כל אידיוט שפוגש סלבריטאי, או אם הייתי מסרב לדבר איתו?"
אמיר נשף. "אתה צודק. יפה לך, זה אירוע נדיר. אני עדיין חושב שהיית יכול למצוא שם איזו דרך אמצע, אולי להיות מנומס ולא לקחת פרטים."
"אח שלי, זה היה מעיד על תחכום. אל תנצנץ -"
"-ואף אחד לא ידע שאתה מבריק." אחיו חייך, עיניו פונות אל הדרך שהם נכנסו לחיפה.
אירוע הערב התחיל כרגיל – אמיר חייך חיוכים מזויפים אך אותנטיים להפליא, בן הקים את הגזיבו, קופסת התרומות, המיקרופון ועמדות הכיבוד. הקהל היה עצום, והאירוע נמשך לתוך הלילה, כשאבא שניאור ישב עם כל אחד מהמבקרים במשך עשרים דקות בערך, נותן לכל אחד לשפוך את הלב ואומר לכל אחד מהם תובנות מותאמות אישית להפליא, שבמקרה גם גרמו להם לתרום המון כסף. בחצות הליל אבא שלח הודעה לבן וביקש כוס קפה קר, קצת אוכל, ובגדים להחלפה. בן נכנס אל הגזיבו מאחור וראה את אביו, מזיע ואדום, שפוך על הכיסא שלו.
"אתה בסדר?"
"כן בני. הבאת לי את מה שביקשתי?"
"בטח"
עבר הרבה זמן מאז שהוא ראה את אביו ככה.
"רכיבים חדשים?"
"כן חמוד. לוקח לגוף קצת זמן להתרגל."
הוא פשט את בגדי הפשתן שלו, ובן הוציא מהשקית זוג זהה ומגבת.
הבגדים היו רעיון של אמיר, ואשתו עיצבה אותם. מעין חליפת פשתן כחולה עם פס בקצה שהזכיר טלית. כשהם היו באיזורים חילוניים או ערביים הם בחרו בחליפה עם פסי הקשת, וכשהיו באיזורים מסורתיים יותר – בחרו בפסים שחורים. הכל מותאם, מתוכנן למשעי.
אבל כששניאור, אביו המזדקן של בן ואמיר, הוריד את חליפת הפשתן שלו, נחשף לעולם איש מזדקן, חכם אבל לא מחונן, שהקריב את גופו למען ילדיו – גב כפוף משעות של לימודים ועבודה, קמטי צחוק ואבל חרוטים על פניו, עור חיוור שמתחיל להתרופף. ראשו היה קירח פרט לתלתלים אפורים, סתורי זיעה ומדובללים שכיתרו אותו, תורמים גם הם לאשליית האיש החכם. שניאור הכיר את האשלייה הזאת מקרוב – הוא גדל בחסידות.
הוא לקח את המגבת שבן הביא, והרגיש את הרחמים מוקרנים מעיניו של בנו הצעיר.
"שמעתי את השיחה בינך לבין אמיר"
בן שתק כשאביו, כמעט עירום, ניגב את אגלי הזיעה שלו.
שניאור הפיל את המגבת והישיר מבטו אל בנו, נותן לו לבחון את גופו הקמל.
הוא תפס בשני כתפיו של בנו והביט בעיניו.
"בן שלי, כל ההקרבה שעשיתי, כל מה שנתתי בשבילך, הכל ילך לשווא אם תדבר עם הכתב הזה. בן שלי, אני רואה אותך, אני רואה את ההתלבטות שלך. בן שלי, אם תעשה את זה, אתה תפגע באחיינים שלך." הוא המשיך להישיר אליו מבט, אגלי זיעה טריים נוטפים על מצחו. בן זיהה משהו מוכר מדי במבט של שניאור הזקן. הוא הנהן לחיוב.
שניאור ניגב שוב את פניו, סידר את שארית שיערותיו ולבש את החליפה הנקייה. בן בחן את הרמאי הזקן, וזעם עלה בקרבו כשהוא הבין מה קרה. הוא חזר על ביטוי עם הדהוד רגשי שלוש פעמים, וסרק אותי בין פעם לפעם כדי להבין איך לכוון אותי.
"אני אדאג להשאיר תרומה בחוץ"
שניאור נאנח עמוקות.
"קח מונית הביתה בן, בסדר? אני חושב שאתה מתחיל להזות מרוב תשישות. אל תדאג, לנו יש כסף לזה"
בן עלה על אוטובוס ולקח מונית ממקום מרוחק מהאולם בו התקיים הכנס. אסור לנפנף בעושרנו, אפילו לא קצת. אם לא ננצנץ, אף אחד לא ידע שאמיר מבריק.
ואז הוא קיבל הודעה ממנה. היא התעניינה בשלומו. היא התעניינה בו. עבר הרבה זמן מאז שמישהו עשה את זה.
'איך עבר עליך האירוע בחיפה? הבנתי שהיו מלא אנשים'
'כן. הרבה קהל, הרבה דרישות. האמת שפרשתי עכשיו'
'מה זאת אומרת? חשבתי זה עדין נמשך, ידיד שלי שם'
'זה עוד נמשך, פשוט הייתי קצת מותש, אז אבא אמר לי לפרוש'
'היית איתו בגזיבו הערב?'
'לא' הוא שיקר, אצבעותיו רועדות 'הוא כנראה הרגיש את זה איכשהו'
'מטורף'
בן לא המשיך את השיחה לאחר מכן.
המונית חנתה מחוץ לבית העצום. גדר חיה הקיפה אותו, מונעת תשומת לב מיותרת. בן עלה במדרגות והכניס את הקוד לשער המתכת. הוא הלך את השביל הארוך בכניסה לאחוזה העצומה, חלון ענק משמש כקיר הקידמי שלה, מעבר לו גיסתו מעולפת על הספה. לידו הייתה בריכה מכוסה ביריעת גומי לבנה, לידה בקתה, בתוכה מקלחות וחדר כושר קטן ומוזנח. הוא עקף את הבית המרכזי אל החצר האחורית, שם שכנה היחידה שלו. הוא פתח את הדלת לדירה הקטנה, מדליק מזגן ונופל על המיטה הגדולה. הוא היה ישנוני, אבל מחשבות התנפלו עליו.
הוא חשב על המבט החודר, החודרני של אביו – מבט שמנסה לכוונן אותו, לאלף אותו. הוא חשב על גופו השרוכי וחיוכו הרחב של אחיו מתנשאים מעל ההמונים בחיפה. הוא חשב על עיניים כחולות-אפורות, מוקפות במעגלים עייפים, מביטות עליו בציפייה לקבל תשובות. הוא חשב על אותן עיניים מביטות על אביו בציפייה לקבל תרופה. הוא קם מהמיטה, פתח את האור והוריד חולצה, מביט על גופו המוזנח, העצל – הבטן המתנפחת, החזה רך. כן, היא לא באמת רוצה אותי.
השעה הייתה מאוחרת, אבל הלילה הוא כבר לא יירדם.
הוא עקף את הבית והבריכה ופתח את חדר הכושר המטופח, המצוחצח כל כך. הוא עלה על ההליכון וחימם את גופו העייף, רץ עד שדופק היכה באוזניו. הוא עטה כפפות אגרוף והחל להרביץ לשק, מדמיין את פרצופו הצנום של אחיו. הוא הרים משקלים נמוכים, מהסוג שהיה מבייש אותו עד לפני כמה שנים. הוא הצליח לעשות כמה עליות מתח. בן הביט על עצמו במראה, גופו המשתפל זקוף לראשונה מזה זמן רב, אדום מרוב מאמץ. הוא נכנס להתקלח.
כשהוא יצא מחדר הכושר, שריריו תפוסים וגופו כמעט קורע בגדים ישנים, הוא הביט על גיסתו מבעד לחלון. פיה היה פעור, עיניה עצומות, חצי בקבוק וודקה היה מונח לצידה. הוא נכנס אל הבית הגדול והנקי, קירותיו מעוטרים באומנות ועציצים, כל הקישוטים שגיסתו קנתה בשעמומה. היא התעוררה במבוכה כשהוא ניער אותה, עיניה נפוחות ואדומות, איפור הרוס מזיעה מרוח על פניה.
"בואי. לכי למיטה. אמיר יגיע עוד מעט" היא הנהנה והפנתה פניה אל הבקבוק.
"אל תדאגי. אני אסדר פה. "
היא הביטה אל שעון הקיר המהודר שקנתה.
"למה אתה ער?"
"מה זה משנה. למה שתית כל כך הרבה?"
היא הזעיפה פניה והתרחקה ממנו, צועדת במהירות מעלה אל חדר השינה. הוא פקק את הבקבוק ושם את הכוס במדיח. הוא כיבה את הטלוויזיה שעוד ריצדה. הוא רצה לעזוב אל היחידה שלו, לקבור את עצמו במשחקי מחשב עד הזריחה, אבל משהו בו התנגד. הגיע הזמן להבין.
היה ארון מעילים, קרוב לכניסה הראשית של הבית. דלתותיו היו לבנות, והוא היה משתלב יפה בבית האלגנטי אלמלא כל הקישוטים של גיסתו. הוא פתח את הארון והסיט את המעילים. הוא העביר ידיו על הקיר, מוצא את הכפתור החלק ולוחץ עליו. ריבוע לבן התנתק מהקיר ונפל – בן תפס אותו שמא יעיר את גיסתו בחיטוטיו. פאנל מספרים נחשף מולו. הוא ניסה לנחש את הקוד לפי תנועותיו של אחיו. צפצוף צורמני קצר העמיד את בן מול הטמטום שבניסיון הזה. הטלפון שלו רטט. מסרון מאבא.
'תבדוק את הבית בבקשה. אמיר אומר שמישהו מחטט'
בן החזיר את הפאנל למקום, נעל את הבית וצעד ליחידה שלו. כמה דקות לאחר מכן הוא שלח לאביו: 'בדקתי, אין אף אחד. תקלה אצל אמיר?'
'אולי' ענה אביו.
הוא התיישב במיטתו וניסה להירדם שוב, אבל תמונות נכנסו לראשו, נדחפות כמו אנשים שבורים ומיואשים. אביו על שולחן ניתוחים במרתף חשוך, ראשו פתוח כמו ספר, ואמיר, לבוש בבגדי מנתחים, מכניס לו שבבים לתוך המוח. תדרים חשמליים עוברים ממוחה הפצוע של יסמין אל שבבים בראשו של אביו. גיסתו על אותו שולחן מנתחים בחדר חשוך, מחשבותיה וזכרונותיה מוקרנים על הקיר, ואחיו מחליט בהינף אצבע מה לשמור ומה לזרוק.
הוא עצמו פרוס כך, זכרונותיהם של הכתב ושל יסמין נמחקים, נוזלים מתודעתו אל תהום הנשייה. בן קם שוב ופתח את הטלפון שלו. הוא חיפש את הכתב באנשי הקשר – כמובן שהוא לא היה שם. חטטן מזדיין. הוא קם מהמיטה, גופו תפוס ועייף, ראשו כואב מזעם.
הוא טרק אחריו את דלת היחידה וצעד החוצה אל השמש הזורחת. הוא עקף את הכניסה לבית והלך לעבר הגדר החיה, השער נפתח לפניו. אמיר נכנס פנימה, פניו עייפות ואביו צועד אחריו בתשישות.
"בן! מה שלומך?" אמיר שאל בעליצות מזויפת [.
"מה אתה עושה ער בכלל?" שאל אותו שניאור מבעד לעיניים נפוחות.
"אני יוצא לסיבוב באוטו" הוא אמר, אך פניו בגדו בו, חושפות את זעמו. הוא המשיך להתקדם לכיוון השער אך אמיר חסם אותו.
"סיבוב לאן?" הוא שאל, מחייך.
"לאן שאני רוצה. אני צריך לנקות את הראש"
"אל תעלה על ההגה עכשיו" אביו תפס את ידו "בטח לא ישנת הלילה. זה מסוכן" בן ניער את ידו של שניאור, אחיזתו נשברת, והוא מעד לאחור, כמעט נופל.
"מה יש לך?" גער שניאור.
"נראה לי" אמר אמיר, מתקרב אליו כל כך עד שהוא הריח את הבל פיו "נראה לי שהוא רוצה לנסוע לאיזה חברת חדשות, או תחנת משטרה. נכון אידיוט קטן? אידיוט קטן שלא מבין שזה יסבך גם אותו."
"אל תחטט לי בדברים"
החיוך של אמיר נמחק "אל תסכן לי את הילדים. מטומטם."
"אמיר, אתה מכעיס אותו. זה לא הזמן. בן שלי, בוא נשב קצת, נדבר על זה. לכל חשש שיש לך אני אתייחס" הוא שם יד על החזה שלו "בוא"
בן המשיך ללכת , דוחק אחורה את אמיר שניסה לדחוף אותו.
"מפגר!" צעק אמיר, פניו הרזות מאדימות "מה נראה לך שאתה עושה?"
הוא עצר לרגע. ידית השער הייתה בהישג ידו.
"אני עושה את מה שצריך"
כף ידו הצנומה של אמיר לפתה את צווארו. שניאור נרתע, מבוהל. בן זז לאחור, אבל אחיו עדין חנק אותו. עיניו של בן התרוצצו בחוריהן בפאניקה. על פניו המחודדות של בן חיוך שוב התפרש, ממלא אותן מאוזן עד אוזן. עיניו של בן התמקדו על החיוך כמו מטרה, והוא נגח.
אמיר נזרק אל השער, אוחז בפיו המדמם. השיניים הקדמיות שלו נופלות על הרצפה. מצחו של בן נחתך, אבל הוא היה מוכן לעוד. הוא קמץ את אגרופו הימני והניף אותו אל לסתו של אחיו. הראש שלו עף לאחור, נדפק בשער, ואמיר צנח אל הרצפה, לשונו משתרבבת מפיו המדמם. הוא חייך אל אחיו. "רק ככה אתה יכול לנצח, נכון? הרי אתה שוקל יותר ממני, המדד היחיד שבו אתה -" עוד אגרוף נחת על פניו. סוף סוף הוא שותק. בן תפס את אחיו המעולף וזרק אותו הצידה.
הוא פתח את השער.
"בני" קרא שניאור "בבקשה ממך"
בן עצר, קולו של אביו משתק אותו לרגע. אך פניה של יסמין עלו שוב בתודעתו, והוא המשיך.
בן טרק את השער וברח במורד המדרגות. הוא הביט על הגדר החיה, על הסודות שהיא טמנה בחובה. מכוניתו נצנצה באור השמש, והוא נכנס אליה, מתחיל את דרכו אל חשיפת האמת.