211 בן הגבעות – גל חרמון

פרק ראשון

כבר שישה ימים שהערפל מכסה את חורבות הישוב הקטן על הגבעה ההיא, אך במקום למלא אותם בחרדה ובדכדוך, כפי שערפל משפיע בוודאי על לבבותיהם של אנשים ברוב חלקי העולם, למשפחה הקטנה הזאת הוא מביא דווקא נחת ורוגע. ככה זה: כשמדובר במשפחה קטנה שמסתתרת כבר שנים רבות מכל מי שבסביבתה (מכל העולם, בעצם) – הערפל, שפוקד את המקום לעתים קרובות, תמיד מתקבל בברכה.

ביום השביעי התקבלה ההחלטה לצאת אל הכפר לחידוש האספקה – מה שרוב האנשים כנראה מכנים: "לצאת לקניות". ההחלטה התקבלה, כמו כל ההחלטות במשפחה הזאת, על ידי אב המשפחה, איש מחוספס מבחוץ ומבפנים שהוריו, שכבר מזמן אינם בין החיים, נתנו לו את השם זאב, בחירת שם כמעט נבואית, בהתחשב במה שחייו של זאב זימנו לו: להיות מהניג בודד, שורד, בלב הטבע, מוקף אויבים ובמאבק מתמיד. ובכלל, 'זאב' כבר לא היה שם נפוץ במיוחד בקרב הילדים שנולדו בתקופתו, כך שמתחדד עוד יותר החשד שהוריו חשו דבר-מה כשבחרו את שמו, או לחילופין שאותו זאב פשוט בחר את שמו שלו בשלב מאוחר יותר בחיים, שהרי אף אחד ממכריו הקודמים לא שרד כדי לספר סיפור אחר.

ההחלטה לצאת לחדש את האספקה התקבלה בשתיקה והנער הצעיר, שהפך לגבר מהר יותר מכל בני עמו, היכן שלא יהיו, התחיל להתארגן. הוא הלך בשקט אל הבית שבו נשמר ציוד ההסוואה, השאיר שם את הכיפה הקטנה שעל ראשו והחליף אותה בכאפייה אדומה-לבנה שאותה עטה ללא עקל, בהתאם לאופנת בני גילו, והמשיך משם אל החדר שבו שמרו את הכסף.

הנער יצא לאחר כמה דקות ובהיותו כה חדור-מטרה, בכסות הערפל, בקושי שם לב לאביו ולאחותו הממתינים לו בחוץ. האב חייך אליו חיוך דק, ניכר בקושי, שהסב לנער גאווה גדולה. מוכן יפה ומהר, כך שידר מבטו של האב. מוכן לצאת לדרך; ומוכן להנהיג את אחרוני היהודים בארץ ישראל, בבוא היום.

פרק שני

"מִנִּי דָן עַד בְּאֵר שֶׁבַע,

מִגִּלְעָד לַיָּם,

אֵין אַף שַׁעַל אַדְמָתֵנוּ

לֹא כֻפַּר בְּדָם."

(ז. ז'בוטינסקי)

שני רועים יורדים מהגבעה העזובה, אב ובנו. האב מתנועע בכבדות, אך לא מתוך זקנה או עייפות, אלא דווקא כבדות שנובעת מכוח רב ומריכוז. הנער, כדרכם של נערים, נע בקלילות, אך גם זו אינה קלילות מפוזרת המעידה על קלות-דעת, אלא קלילות אתלטית של אחד שהורגל ללכת ברגל בעיקר בדרכי עפר ובטרשים.

שני רועים, כך הם נראים, וכמעט שלא ניתן לשער אחרת. התחפושת מושלמת, השפה הערבית שבפיהם – לא תסגיר אותם לאוזני ההמון. עורם, שצבעו מעט בהיר – גם אם מעורר חשד קל, הרי שהוא מכוסה היטב, במסגרת הסיפור שהם מספרים לסביבה ללא מילים (וזהו הרי הסיפור הטוב ביותר).

הם יורדים מהגבעה בדרך העפר, שאיי אספלט עתיק מבליחים בה מדי כמה צעדים, שותקים וחושבים.

הבן, כפי שלמד מאביו, מריץ בראשו את המשימה שלפניהם: הוא חושב על השלבים הבאים, על מה עלול להשתבש, על המקרים והתגובות, על תוכנית החירום, על סיפור הכיסוי ועל נתיבי המילוט. הוא משתדל לחשוב בערבית, כי למד מאביו שהתרבות היא לא רק שפה; היא גם שפת גוף והלך מחשבה. אם תחשוב כמו ערבי – תהיה כמו ערבי.

והאב, זאב, כבר פחות מקפיד על רמת הריכוז כפי שהיה מקפיד עליה בצעירותו, כשאך התחיל בחייו החדשים. הוא הסתובב בכפרים ובערים כבר מאות פעמים, מיומן מאוד בהימנעות מצרות וביציאה מהן, ודווקא היום הרגיש נוסטלגי. זה בוודאי הערפל, חשב לעצמו בחיוך. כבר מזמן שלא היה בערפל סמיך כל-כך… מאז המלחמה.

המלחמה ההיא, כמובטח, שמה קץ לכל המלחמות. הפעם באמת. היא שמה קץ לכל מאורע עתידי מבחינת מדינת ישראל, שכן היא הביאה את סופה של המדינה הקטנה והמזדקנת. מבחינה אסטרטגית, זו לא הייתה הפתעה גדולה במיוחד, בהחלט לא משהו שהמדינאים לא התכוננו לקראתו: רעידת אדמה חזקה לאורך השבר הסורי-אפריקאי שערערה את יסודות המבנים והאדם וגרמה לנפגעים רבים ולכאוס אדיר. מייד לאחריה האויבים כולם התעשתו והתאחדו, ובחסות מתקפה רשתית ששיתקה את מעט השירותים החיוניים שעוד המשיכו לפעול, נכנסו למתקפה משולבת מחושבת אך יצרית, ג'יהאד דתי קנאי עם ראש חילוני ונקמני. לצבא ההגנה לישראל, חכם וחזק ככל שהיה, לא היה סיכוי אמיתי להחזיק מעמד לאורך זמן. האשלייה בקרב עם ישראל, ובקרב העולם כולו, שמדובר בצבא החזק בעולם, כזה שלא ניתן להביסו, זה שיבטיח סוף-סוף את קיומו הנצחי של העם היהודי, כפי שחזרו באוזני כולם פעמים רבות כל כך – התבררה כאשלייה ביום העשרים לאחר שהאדמה רעדה.

המערך הגרעיני של המדינה המתגוננת כחיית טרף במלכודת, שזאב מצא את עצמו חלק מתוכו, נחשף והופעל, אך הוא לא סייע במאום במאמץ ההגנה על אחרוני השורדים; להיפך – בשעות שאחרי ההתקפה על ערי הבירה של האויב, פצצת ביקוע אחת החריבה את מרכז גוש-דן, והביאה לסיומה של המלחמה, למעשה. כמעט כולם ברחו בחסות הפסקת האש הכפויה ובסיוע האיחוד האירופי וארצות הברית. האחרונים שנשארו… לא החזיקו מעמד זמן רב.

ספרים רבים נכתבו על המלחמה ההיא, המלחמה שהפכה את המזרח התיכון למזרח תיכון חדש. מדינות האיסלאם הוכיחו, כפי שרבים הזהירו בעבר, כי הן מסרבות לשחק לפי החוקים שנקבעו על ידי אלה שכינו את עצמן "המעצמות" וכי הן לא מהססות להשתמש בנשק שהוגדר כ-"לא קונבנציונלי" בידי זרים.

ספרים רבים נכתבו על המלחמה ההיא – אך אף אחד מהם לא נדפס בישראל, כפי שנהוג היה לכתוב בדפיו הפנימיים של ספר חדש בימים שבהם מדינת ישראל עוד התקיימה. לא היה טעם בהוצאה לאור של ספר על מלחמת הסהר בשפה העברית, מפני שדובריה האחרונים שהתעקשו להישאר בארץ ישראל נרצחו באכזריות או הוצאו להורג שבועות ספורים לאחר סיומה.

כך לפחות כמעט כולם חשבו.

זאב ועוז, האב ובנו המחופשים היטב, צעדו פנימה לתוך חנות גדולה ברחוב הראשי של הכפר. על שלט הראווה של החנות עוד מופיע שם המקום בעברית. אחד החוקים החשובים באורח חייהם המסוכן היה תמיד להעדיף להיכנס למקומות הגדולים. בחר בנתיב הראשי ביותר, בחנות ההומה ביותר. אל תיכנס לכפרים קטנים, לא לעסקים משפחתיים ופינתיים. הסיכוי שתצטרך לפתוח את פיך ולהסביר מה מעשיך שם – גבוה יותר, וגם אם תצליח לצאת מזה – זהו סיכון מיותר. במקומות הגדולים, לעומת זאת, שני אנשים פשוטים שעוסקים בענייניהם – בקושי מושכים תשומת לב.

הם אספו לתוך שקיות פלסטיק כמה תפוחי אדמה ובצלים והמשיכו לכיוון מדף פחיות השימורים. הם הצטיידו באספקה שתספיק להם למשך כמה שבועות וניגשו לקופות לשלם. בעוד עוז עורם את פחיות השימורים זו על זו, המוכר המבוגר הסתכל על אביו וצחק לעצמו, שואל: "איזו עיר אתה מתכוון לכבוש עם כל זה?"

"אַ-שָאם" ענה זאב וחייך בחזרה.

הוא טעה, חשב הנער ונדרך, משתדל להסתיר את דאגתו. אף אחד לא משתמש בשם הספרותי של דמשק. הוא היה צריך לומר "דִימַאשְק".

גם האב הבין את טעותו, כי פרצופו של המוכר המבוגר התחלף מייד להבעה חשדנית.

"מאיפה אתם?" הוא שאל כאילו בסקרנות, המסווה חקירה.

"מחוץ לעיר." ענה הנער במהירות.

"לִסתְ מִן הוּנַא?" המשיך לחקור המוכר, "לא מהאיזור?"

"בִּלְקוּרְבִּי מִן, בלקורבי מן" ענה האב בפשטות, "מהסביבה הקרובה", ושלף את ארנקו כדי לשלם.

המוכר ספר את שטרות הלירה הלבנונית הצבעוניים שהוגשו לו, ובחן אותם בגובה עיניו. קשה היה להבין בוודאות האם הוא בוחן את השטרות או את מי שהגיש אותם אבל קל היה לנחש.

"אהלן שייח'!" צעק זאב פתאום לעבר דמות לבושה בלבוש מסורתי מכובד שבדיוק יצאה מהחנות, "מה שלומך?" הוא שאל והחל ללכת לקראתו.

המוכר השיב לנער את העודף הנדרש, וזה מיהר לסיים לארוז ולצאת מהקופה לכיוון היציאה.

"סלא" נפרד הנער באגביות ובביטחון – קיצור אופנתי של 'להתראות'. הוא יצא לכיוון אביו, מנסה להיראות רגוע ולא נמהר. הנער למד כבר מזמן כי ניתן לבצע פעולות במהירות, מבלי להיראות נחפז, בדיוק כפי שניתן לבצע פעולות בחיפזון, שכלל אינו מזרז את סיומן.

"זה היה הימור מסוכן קצת, לא?" שאל עוז את אביו בביישנות, לאחר שהתרחקו מספיק.

"קצת," הודה האב, ומייד חזר לדבר בטון חינוכי: "אבל במסגרת השיקולים זה היה הימור סביר יותר מאשר להישאר שם בלי עוגן – בלי יכולת להזדהות כבני האזור. הוא כמעט עלה עלינו בגלל הטעות הקטנה שלי."

"כמו שתמיד אני מסביר לך," המשיך האב כעבור כמה שניות, "כל פרט קטן חשוב. כל מילה, כל ביטוי. אתה רואה שאפילו אני נופל בזה לפעמים, ואתה מבין מה המחיר של זה. לכן תמיד נעדיף לא לפתח שיחות בכלל. התחפושת הכי טובה היא תחפושת של איש תמים ועסוק, שאין לו משהו חשוב להגיד כרגע."

"מבין, אבא." ענה הנער והתנשף מעט מכובד השקיות.

כשהחלו בטיפוס בחזרה אל ראש הגבעה עליה ניצב ביתם, מקהלת ציקדות צרצרה בקול רם מסביבם, כך שבקושי שמעו את נעליהם הדורכות על העלים היבשים. לזאב לקח זמן-מה להבחין ברעש, אף שהיה זה רעש חזק ביותר לאוזניו של עוז הצעיר. שמיעתו של הראשון נפגעה במהלך הקרב הקצר אליו נקלע במקרה, אך במזל – בואדי עארה, בתקרית בה חילץ את שירה. ירי בכל כלי-נשק בתוך מבנה בטון סגור עלול בסבירות גבוהה לפגוע בשמיעה, ובטח כשמדובר בקלאצ'ניקוב – רובה-סער המשמיע קול ייחודי בצלילו ובעוצמתו. 

מקהלת הציקדות צרצרה כך בחוזקה וגרמה לזאב לשקוע במחשבות. לעתים דווקא רעש רקע שתלטן מסייע בצורה מיטבית לשקיעה במחשבות, זאת בניגוד לטעות הנפוצה, לפיה נוח להתרכז בדממה מוחלטת. הציקדות, כך חושב שלמד פעם, מגיחות מתחת לאדמה במחזוריות של שבע-עשרה שנה. שבע עשרה שנה… לפני שבע-עשרה שנה, היכן היינו? עוז, הגברבר שפוסע לצידו, היה פעוט. אחותו הקטנה טרם נולדה, אולי אף טרם נהגתה. 

"איך פתרת את הבעיה שבפנייה לשייח'?" שאל בנו המסוקרן כשרגליהם נחתו שוב על שרידי הזפת העתיקה, וקטע את חוט מחשבתו.

"אה," ענה האב בפשטות, "זו לא באמת בעיה. צדיק כזה לעולם לא יביך אדם מכובד כמוני בפומבי. גם אם הוא לא מכיר אותך, הוא ישחק את המשחק ויעשה הצגה כאילו אתם מכירים. זה היה הימור די בטוח, וזה בהחלט פתר את הבעיה הגדולה יותר, עם החשדן הזה."

יש לי הרבה מה ללמוד, חשב לעצמו הנער, אבל הבין באותו יום שגם אביו – אינו חסין מטעויות.

פרק שלישי

"אֵין אֲנִי, אֵינִי יָרֵא מֵעַכּוֹ;

עַכּוֹ גַּם כֵּן אֶרֶץ יִשְרָאֵל.

הִיא אוֹתָנוּ פַּעַם אָהֲבָה כֹּה,

עִם אַחֵר עַכְשָׁיו הִיא תְּטַיּיֵל."

 (א. שלונסקי)

זאב, שוב מצדיק את בחירת השם של הוריו, בקושי ישן בלילות. הוא כבר לא צעיר בכלל, וכל חייו, הראשונים והשניים, למד להסתדר עם מעט. מעט מאוד.

הוא סב על מיטתו, נהנה מהשקט המעיד על שנת הישרים של משפחתו, ומישש את רובה הסער הישן שהחזיק תחת המזרן. הוא עשה זאת כמעט בכל לילה, כדי להירגע, אך המחשבות שפעולה זו הציתו בו – תמיד רק הרחיקו את השינה מפניו עוד יותר. מחשבות אלימות וסוערות החלו לרוץ בראשו התשוש. מחשבות מבעיתות מהעבר, ומחשבות על התוכנית – מחשבות שתמיד הצליחו לדרוך את אחרון הגידים בגופו המוצק, ולהעלות על פניו הבעה של חיוך רצחני. והרי היו אלה מחשבות על רצח, אף כי זה בוודאי הרצח המוצדק ביותר שעתיד להתקיים.

רובה הקלצ'ניקוב שירת אותו עוד מימי שירותו בקומנדו הימי, כשמדינתו עוד הייתה קיימת וסיפרה לכולם שתתקיים לנצח. זהו הנשק המועדף על מי שנודד למחוזות רחוקים בדרכים רטובות ומאובקות ומעדיף לא להיראות שייך לאף מדינה ספציפית. נשק זה, הודות לפשטותו ולאמינותו, הגיע לכל מקום בעולם כמעט, כך שכשזאב וחבורת לוחמי העלית הצעירים יצאו למשימה לחבור לצבאות זרים, אויביהם של אויביהם – הם יכלו לאמנם מבלי להסגיר באופן מפורש את המעצמה האזורית ששלחה אותם.

ולימים, כשבנסיבות משונות כל-כך הצליח להיות בין השורדים האחרונים שנשארו בארץ והסכימו להילחם, הוא השיג את הקלצ'ניקוב הזה ממש, האחוז בידיו החסונות כעת, כשגבר על מארב מאולתר למרגלות הכרמל.

אך תמיד מחשבותיו התפתו לנדוד אל התוכנית; וכי מה הטעם בהרצת מחשבות סרק על העבר כשאפשר לייעל ולשפר את התוכנית שתציל, לדעתו, את הכבוד האבוד של העם היהודי?

אבו-ד'יב גם כן התקשה לישון בלילות. המיסטיקנים בוודאי יאמרו שקושי זה נבע באופן ישיר ממחשבותיו של זאב. אם אכן למחשבותיהם של הבריות יש בדרך משונה כלשהי השפעה על מנוחתם של אחרים, הרי שמחשבות מסוג אלה – בוודאי יפריעו את שנתו של אבו-ד'יב; אילו חש כל אדם שזאב מתכנן תוכנית קפדנית על רציחתו באכזריות בארמונו זה, אין ספק כי היה מתקשה להירדם.

אחמד בושנאק היה השם שהוריו בחרו עבורו. כלומר, אחמד היה השם שניתן לו, שם שעבר מדור לדור ופיאר חלק ממנהיגיהם החזקים והאכזריים ביותר של האומה הערבית הגדולה. בושנאק – זה פשוט היה שם משפחתו, שם שעבר מדור לדור ורמז על מוצאו המרוחק. אחמד בושנאק אבו-ד'יב, מהנדס בוגר הטכניון, או בשמו המפורש: המכון הטכנולוגי לישראל. כמה אירוני שהמכון המדעי הישראלי הוותיק ביותר היה זה שהכשיר את מי שעתיד להשתמש בכישוריו האנליטיים ובקור רוחו כדי לנהל את ההשמדה האכזרית של אחרוני השורדים היהודים בצפון הארץ.

אחמד בושנאק, אבו-ד'יב, מושל מחוז עכו בח'ליפות בעלבכ, מספר שלוש בחשיבותו בממלכה, כפי שנהג להתפאר בארמונו, נרדם לבסוף. האוויר הנעים של עכו – עושה את שלו בסופו של דבר.

פרק רביעי

היום בו הגיעו הזרים היה יום שישי והמשפחה, בהתעקשותה להיאחז במעט שנותר מזהותם הקלושה והחבויה, ישבה לארוחת שישי.

זאב חזר בדיוק בזמן מהאיסוף החודשי של החבילה שהגיעה כל חודש בחודשו מאֵל-אַגְ'וַוד, הנדיב. החבילה חיכתה להם באותו מקום בכל חודש באדיבותו של זר מסתורי, אחד משכניהם. הם היו אסירי תודה על כך, אך מעולם לא ידעו מול מי להביע את הערכתם. הניחוש האינטואיטיבי של זאב היה כי מדובר באחד מבני העדה הדרוזית ששרדו, אך לא היו להם כל סימני זיהוי, וממילא הכניסה לכפר הדרוזי השכן הייתה כרוכה בסיכון מסויים.

שאריות העדה הדרוזית במה שהיה בעבר מדינת ישראל שרדה בקושי כמין אוטונומיה מוגבלת עד-מאוד תחת השלטון של הרודן אחמד בושנאק. רובם הגדול של הגברים הדרוזים נותרו נאמנים לדגלה של מדינת היהודים עד הרגע האחרון. במשך עשרות השנים בהן לחמו והגנו על המולדת, בני העדה וזקניה נקשרו אליה בברית דמים אמיתית. הערבים לא ראו זאת בעין יפה כלל כשהשתלטו על מעוזי הדרוזים האחרונים בגליל. אמנם הפקודות של ארגון-העל הורו שלא לפגוע באוכלוסייה האזרחית, בדיוק כפי שעשו בחוכמה בנסיגת האויב הציוני מרצועת הביטחון, אז, מזמן, במלחמה ההיא; אך קשה היה להשתלט על היצרים של הפַלַנְגוֹת. ייתכן גם שלא נעשה ניסיון של ממש.

בכל הכפרים הדרוזים התבצע טבח אכזרי, ובדמיון רב לטבח היהודים הגדול – גם זה היה מונע משילוב של נקמנות, קנאות דתית, שנאה מתפרצת שהתבשלה והוזנה במשך עשורים רבים, צמא לדם; ולעתים סתם נפש חולה ומורעלת.  המעטים ששרדו היו בעיקר הזקנים, החולים ואלה שהצליחו לדבר את דרכם אל אחיהם הפלסטיניים, כפי שהציגו זאת בתחנונים. אך השורדים המעטים – מעולם לא קיבלו עליהם את מרותו של אבו-ד'יב במלואה, ובוודאי שלא יכלו אלא לשנוא אותו ואת האומה הערבית הרצחנית שהוכרחו להעמיד פני חלק ממנה.

אלאג'ווד, הנדיב, היה אדם שידע בדרך כלשהי על קיומה של משפחתו של זאב בישוב הקטן החרב ליד כפרו. אפילו לפני המלחמה האחרונה, בקושי ניתן היה להבחין בקיבוץ הקטנטן הסמוך לכפר הדרוזי הגדול על צלע ההר ההוא. היה זה קיבוץ בן כמה קרוואנים חרבים שחיו בו ככל הנראה לא יותר מחמישה עשר איש, בשיאו. זאב, בחוכמתו, זכר את המקום מלילות הניוווט הארוכים מהטירונות בקומנדו הימי – נקודה קטנטנה ומצחיקה במפה, שנהגו לצחוק על קיומה בניווטים במרכז הגליל. ואכן, אפילו הערבים לא ייחסו חשיבות למקום זה. איש לא התקרב אליו, בשל סמיכותו המבלבלת לכפר הדרוזי הגדול, שכאמור – הונח לו לרוב לנפשו. והדרוזים עצמם – להם לא היה מה לחפש בקבוצת קרוואנים נטושים.

אותו 'הנדיב' דאג, כקורא מחשבות ממש, להשאיר להם חבילה עם ציוד מהפֳארְמַסִייה, בית המרקחת, בכל חודש. הפארמסייה אכן נמנתה על אותם המקומות שזאב חשש להיכנס אליהם, מהפחד להתגלות. זה היה מאותם מקומות שקטים, הדורשים לרוב זיהוי מדוייק, תעודות הנבדקות היטב, ואף נדרשת בקיאות במילים טכניות מורכבות על מנת להסביר עצמך כראוי. הערבית של זאב הספיקה ליומיום ברחוב, אך בהחלט לא היתה עומדת במבחן השפה המקצועית. מבין שניהם, שירה דווקא הייתה מסתדרת ככל הנראה עם שיחה בעולם המושגים הרפואי, כאחות בית-חולים בחייה הקודמים, אך היא מעולם לא התנדבה להסתכן במשימות ההיטמעות האלה.

"הנה החבילה." הודיע זאב והניחה על השולחן הקטן בחדר הצדדי.

הוא פתח את הקרטון הקטן והחל למנות את תכולתו. שירה, אשתו של זאב ואימם של עוז ויעל, גילגלה עיניה בהמתינה לבעלה. הוא היה רציני באופן חסר תקנה. ארוחות השישי עם הקידוש היו בכלל רעיון שלו, של זאב, והוא זה שמתעכב ומעכב את משפחתו כעת בשל ענייניו שלעולם אינם סובלים דיחוי.

"יופי," נהם זאב והחל לצעוד במצב-רוח מרומם לכיוון חדר האוכל, מחייך, "קיבלנו עוד לוגול לחצי שנה."

שירה נחרה בבוז והם הביטו זה בזו. הם לא יפתחו את זה כאן שוב מול הילדים, אף שכבר אינם צעירים ומבינים בכל לא פחות משניהם כנראה. שירה חשבה שזאב לוקח ברצינות יתרה מדי את ההקפדה על נטילת כדורי הלוגול להתגוננות מקרינה רדיואקטיבית. הרופאים בכפרים כבר מזמן הסכימו שזה בזבוז כסף, היא ידעה, וממליצים לתושבים שלא ליטול אותם, כל עוד הם גרים רחוק מספיק ממישור החוף המרכזי; אבל זאב – הוא תמיד היה עקשן והתקשה להאמין לערבים. אפשר להבין אותו.

היה זה ערב שישי של ירח מלא והאזור היה שקט. ניתן היה לשמוע מעט רחשים מרוחקים של כלי רכב מהכביש הראשי העובר מספר קילומטרים מחורבות הקיבוץ הקטן. יעל ושירה סיימו לקדש על נרות השבת ועוז אמר כמה מילים בערבית על פת הלחם. עוד סעודה משפחתית במסתור – וזו הצורה היחידה בה יעל ועוז אכלו אי פעם.

ולפתע, קולות דיבורים מחוץ לבית הקפיאו את דמם של בני המשפחה. בתוך פחות משנייה, כל יושבי הבית הביטו אלה באלה ומייד כולם הביטו בזאב, שהפך שוב מאבא- למפקד. הוא סימן עם הידיים וכולם צייתו, מבצעים בזריזות ובשקט את מה שתירגלו בהנחייתו פעם בשנה. עד אותו ערב שישי, אלה היו רק תרגילים. איש מעולם לא דרך שם, על הגבעה הנטושה שלהם.

בעוד בני המשפחה מסתתרים ומתכוננים למילוט, זאב זינק בריצה שפופה לחדר השינה להביא את הרובה הישן. הוא אסף אותו במהירות ונשען על הקיר תחת החלון הסמוך לדלת הכניסה. הקולות הלכו והתקרבו, ונשמעו גם פסיעות.

צעד ועוד צעד. דיבורים משונים, נינוחים.

עוז הופיע פתאום ליד אביו, שפוף גם כן תחת החלון. האקדח התופי הקטן שלו מוכן בימינו. האב שלח אליו מבט זועם – הוא לא מוכן ללחימה. עוד לא. כשיבוא יומה של התוכנית, בוודאי – אבל עכשיו… עכשיו הוא ממרה את פיו! הוא עוד ישלם על כך. אם ייצאו מכאן בחיים.

הבן ידע כי מצופה ממנו להוביל את המילוט, אם יהיה בכך צורך. ואפילו… לתפוס פיקוד על המשפחה, אם זה יגיע לכדי כך… אבל הוא לא הסכים. הוא כבר לא ילד, הוא יכול לעזור לאביו. הוא יודע לבצע הערכת סיכונים בעצמו, כפי שלמד היטב: הם הרי שמעו דיבורים נינוחים, של מי שאינו מוכן ללחימה. אלה צעדים של לכל היותר שלושה אנשים, ועוז כמעט בטוח ששמע שם קול של בחורה או של ילד.

'לא', החליט לעצמו, 'אני לא אוביל את המילוט. אני אועיל יותר בלחימה, עם אבא. יהיה לנו סיכוי טוב יותר להתגבר עליהם בשניים. אסביר לאבא אחר-כך. אם נצא מכאן בחיים.'

"Are these lights in this house there?”

נשמעה פתאום שאלה. היה זה בהחלט קולה של אישה. הצעדים נפסקו. הם היו קרובים.

זאב זיהה מייד את המבטא הבריטי. יותר מעשור שלא שמע דיבור כזה.

עוז זיהה את השפה ואת המילים, אך הבין שאין זה מבטא אמריקאי, כפי שהוריו לימדו את אחותו ואותו.

דפיקה בדלת – טוק, טוק, טוק, בקצב מהיר.

שקט של מספר שניות. נשמע שיעול של גבר מבחוץ.

עוד שתי דפיקות על הדלת, חזקות יותר ואיטיות יותר.

הידית החלה להסתובב. זאב אחז בידית האחיזה של הקלצ'ניקוב בכל כוחו ביד ימין והניח את יד שמאל עד ידית הדריכה, יודע שכל הסיפור ייקח פחות משנייה. לבו של עוז דפק בעוצמה כזו שהוא פחד ששומעים את פעימות ליבו מחוץ לדלת.

"What are you doing?” 

שאל הגבר, אך גם אם אותה אישה התכוונה לעצור ולחשוב שוב על פתיחת הדלת, מה שיכול היה לשנות את מסלול חייהם לטובה – היה כבר מאוחר מדי בשביל זה; הדלת נפתחה ודרכה נכנסו שני הזרים הבריטים – דוקטור מקליש ועוזרת המחקר הצעירה שלו, שצעדו את צעדיהם האחרונים כאנשים חופשיים בעולם.

פרק חמישי

למזלם היחסי של השניים, האישה נכנסה קודם. אילו הגבר היה דורך בביתם ראשון – מעשה לא אופייני בקרב העם שאחראי לביטוי 'ליידיס פירסט' –  בוודאי היה חוטף מייד צרור כדורי 7.62. האישה נכנסה וזאב התבלבל לרגע, אך לרגע קצר ביותר. כשהתעשת, רובה הקלצ'ניקוב נדרך בידיו, השמיע את קול הדריכה המתכתי המאיים הכה-אופייני לרובה זה, וכוון אל פניו של הגבר.

לא היה לו פנאי לחשוב או לתכנן ואפילו לא הספיק להרים ידיו, אם אכן אלה היו תוכניותיו, וכבר נמשך הגבר באלימות לתוך הבית על ידי נער רזה וחזק, והוטח בקיר הקרוואן.

"מי עוד איתכם?" צעק זאב על האישה באנגלית.

היא לא ענתה. יבבות מבועתות הן היו המירב שיכולה הייתה להפיק מפיה.

זאב חזר על השאלה ופנה אל הגבר.

"אף אחד, אף אחד!" הוא ענה, מרים את ידיו מעל מצחו ומיהר להוסיף: "אני נשבע!"

"מי שלח אתכם?"

בשומען את הדיבורים ואת ייבבותיה האומללות של האישה, שירה ויעל חזרו במהרה מצידו האחורי של הבית אל המבואה, נדהמות אל מול המראה שלפניהן. מאז שהגיעו לכאן, לא דרך פה איש מלבדם, ואם בסיוטיהן ראו זרים בבית – היו אלה בוודאי זרים בדמותם של הערבים.

"אף אחד!" הוא נתן את אותה תשובה, וכשקלט שזאב מתרגז ומתכוון לחבוט בפניו עם קנה הרובה, אמר במהירות:

"אוקספורד!"

מאוחר מדי. במכה מהירה ומדויקת, נסדקה ארובת העין של הגבר והוא צנח אל הרצפה כשידיו אוחזות בפניו, מתפתל מכאב שלא חש כמותו מעולם.

"ענה לי!" צעק זאב באנגלית.

"עוז!" הוא קרא פתאום בעברית, "צא החוצה, בשקט, ותוודא שאין סימנים של אף אחד אחר בסביבה."

עוז יצא במהירות, וכשנעמד מחוץ לדלת הבית, סובב את ראשו שוב פנימה. הוא ראה את אביו דרוך כולו, זועם, צמא לדם, מול שני האנשים המסכנים, אחד מתגלגל על רצפת הבית, והשנייה – צמודה בכל כוחה אל הקיר. הוא ריכז בה את מבטו ותשומת לבו לחלקיק שנייה. אישה צעירה, עם שיער אדמדם אסוף, משקפיים עדינים ובגד ארוך ודק מכסה את כתפיה. היא החזירה אליו מבט קצר, מתחנן, והוא הסתובב ויצא אל דרכו.

שירה צפתה בזאב שלה מכיוון המטבח. היא חיבקה את יעל, בתם, בחוזקה ובחנה היטב את ההתרחשות. המראה של זאב עם מבטו הרצחני מול שני המסכנים האלה – הזכיר לה דברים שניסתה לשכוח. אך ברור היה לה שזה היה הכרחי, בסיטואציה שנקלעו אליה. היא ציפתה לחוש את יעל בזרועותיה רועדת או מפוחדת, אך הופתעה ושמחה לגלות כי הילדה עומדת איתנה, אשת-חיל קטנה.

"You fawckin’ wanker” ייבב הגבר המגולגל על הרצפה.

סקוטי, הבחינה שירה. היא ביקרה באנגליה לא מעט פעמים בחייה הקודמים, לפני המלחמה. הייתה לה משפחה שם.

“אנחנו חוקרים מאוניברסיטת אוקספורד באנגליה," פתחה פתאום הבחורה באנגלית, מפרידה מילה-מילה, כאילו היא מדברת עם שבט ילידים קניבלי, "אנתרופולוגים." היא הוסיפה, "אנחנו מתארחים פה בכפר בשבוע האחרון. יצאנו לסיבוב קצר והיינו סקרנים לראות מה יש כאן על הגבעה הסמוכה. לא שמנו לב למבנים פה עד עכשיו."

זאב נרגע מעט. הוא שלח את רגלו אל גופו של האיש ששכב על הרצפה, ובאמצעותה יישר אותו בכוח למצב ישיבה, צמוד לקיר. האישה הצעירה התלבטה אם להמשיך לדבר. נראה היה שזה משפר את סיכוייהם לצאת מכאן בחיים.

"לא התכוונו להפריע… " היא אמרה ודמעות זלגו על לחייה.

עוז חזר אל הבית. הוא ראה שהזירה הזאת נרגעה וסימן לאביו בידו: כלום. הכל שקט.

"בוא ניקח אותם למחצבה," אמר זאב בשקט, בעברית, "ניפטר מהם שם."

הוא התכוון להרוג אותם. ירייה בתוך המחצבה הנטושה בחלק התחתון של הגבעה, כנראה תישמע בקושי מסביב; ובכל מקרה, יריות נשמעו בסביבה מפעם לפעם. רמת הפשיעה והאלימות הייתה גבוהה ונשק חם היה נפוץ מאוד.

"זאב," אמרה שירה בשקט, "חכה עם זה רגע."

הוא הביט על אשתו ועל ביתו המחובקת-מחבקת. עוז הבחין שאפה ולחייה של האישה הצעירה מעוטרים במאות נמשים קטנים וכתמתמים. הוא הסתקרן לדעת איך היא נראית כשאינה מפוחדת עד-מוות.

"חבל על הזמן," ענה לה זאב, "לפני שהם יתחילו לצעוק פה ולסבך את המצב עוד יותר."

"זאב," היא חזרה, הפעם בתקיפות, "אם אתה תהפוך להיות אחד מהם, אז אין שום טעם בקיום שלנו כאן."

הוא עצר לרגע, להרהר. לאשתו היה כושר שכנוע, וגם טיעון מנומק, הוא היה חייב להודות בינו לבין עצמו. לעולם לא עוד, זמזם משפט שחוק בראשו, מהדהד מהעבר הרחוק.

"אבא," אמר פתאום עוז, וראשי כולם, כולל השבויים, הסתובבו אליו.

"לא כדאי שנחקור אותם קצת? כנראה שיש להם הרבה מידע חשוב על העולם החיצון…" הוא אמר.

שקט בן מספר שניות שרר בחדר.

"הם בטח יודעים לא מעט על המצב…" הוא הוסיף, "על הדרך לכאן. על עכו."

התנשפויותיו של הגבר החבול על הרצפה היו הקול היחיד שנשמע במשך כמה שניות.

עוז כלל לא היה בטוח מה הוא עושה. לעתים נדירות מאוד הוא העיז לחלוק על הדרך בה אביו טיפל בעניינים, וכמעט שלא ניסה לשכנע אותו לעשות דבר-מה בצורה אחרת. לכל היותר, שאל אותו על העקרונות המובילים להחלטותיו, כדי שיוכל ללמוד ולהשתפר. אך הפעם… משהו אמר לו שצריך לצדד באימו. האנשים האלה צריכים להישאר בחיים, בינתיים. ועכו – עכו הייתה נקודה רגישה אצל זאב. אם הייתה איזושהי אפשרות לאיסוף מודיעין לקראת התוכנית באמצעות האנשים האלה, עוז ידע שזו עשויה לשכנע את זאב להשאירם בחיים.

"סגור את הדלת." אמר זאב לבנו.

"איך קוראים לכם?" שאלה שירה את האישה.

"זה דוקטור מקליש," אמרה האישה הצעירה, "ואני," היא התנשפה, "ואני איירין."

"מה אתם עושים כאן?" המשיכה שירה לחקור בטון עדין ושליו, אך כזה שכדאי מאוד לענות לו.

"אני נשבעת, אנחנו חוקרים אנגליים", המשיכה איירין, "באנו לעשות איזה מחקר קצר בקרב הDruze."

היא הגתה את המילה Druze בצורה שהצליחה להעלות חיוך אצל עוז, אך הוא מיהר להסתירו לפני שמישהו, מבני משפחתו או מהזרים, ישים לב לכך. הבחורה יצרה איתו קשר עין מהיר ומייד השפילה את מבטה המפוחד.

"לא באנו לפגוע בכם," אמר פתאום דוקטור מקליש, "לא באנו להפריע לכם, אנחנו בכלל לא יודעים מי אתם ואנחנו מוכנים לשכוח מכך שהיינו כאן, please. mate, we will just piss off and forget all ‘bout it, right?”

את מעט השלווה והקשב שדיבורה התמים והנעים יחסית של איירין יצרו, הצליח מקליש להרוס.

פרק שישי

"האכזריות – היא תרופתה של גאווה שנפגעה."

(פ. ניטשה)

דוקטור רנדל מקליש, המיועד להתמנות לראש בית הספר לאנתרופולוגיה במחלקה הנחשבת ביותר למדעי החברה באי הבריטי, לא האמין שזה קורה לו.

כשהגיע למה שמכונה "החליפות", הוא ידע שהוא לוקח סיכון מסוים (הוא גם בטוח שזו הסיבה שהילדונת הצטרפה אליו) – אבל ככה? ליפול בשבי בטיול ערב, רגע לפני שהוא עושה מהלך על החתיכה הקטנה? ועוד בידי משפחה? את מלחמת עיראק הוא שרד בלי פגע בצעירותו, אז ככה להסתבך בזקנתו?

אך דוקטור מקליש – הוא no fool. הוא חייך לעצמו בחדר שבו ננעל יחד עם איירין. הוא שפשף את החבורה הטרייה תחת עינו הנפוחה וחשב לעצמו שהוא בוודאי נראה כאחרון דרי הרחוב המטורפים של לונדון, כמו הנבל גאי פוקס לאחר המעצר, אבל – זה כנראה עוד יהיה שווה את זה. דוקטור מקליש, כבר קרוב לעשרים שנה בתחום חקר התרבויות, מצליח תמיד להבחין בפרטים הקטנים המקשטים את בתיהם של הילידים – והוא יודע מצויין מי משתמש בזוג נרות על שולחן ארוחת הערב בסוף ימי שישי. הוא גם יודע, עכשיו הוא כבר התחיל לצחקק בהתרגשות, שאיש לא העלה על דעתו שנותרו פה כאלה בעשרים השנים שחלפו מאז מלחמת הסהר. הוא הראשון למצוא יהודים חיים בארץ ישראל מזה שני עשורים!

איירין הביטה בו כעת, מפוחדת. היא עוד ילדה, חשב לעצמו. היא הייתה מפוחדת מכדי לקלוט משהו בר-משמעות בסיטואציה הזאת. זו בטח הפעם הראשונה שבה מאיימים עליה; האמת- שהוא די בטוח שזו משלחת החקר הראשונה שבה היא משתתפת. האם היא מפחדת ממנו? הוא בטח נראה די נורא. חבול ומצחקק כך כאחרון הפסיכים. 

אין דבר, אמר לעצמו רנדל מקליש וחדל לצחוק לרגע כדי לנשום – היא עוד תתרגל למראה החדש שלי. עוד לילה או שניים סגורים יחדיו בחדר הזה, והיא גם תתמסר. אין לה הרבה ברירות.

*

אבו-ד'יב עמד על הגשר שבנה בין הארמון לבין המצודה והשקיף על השמש השוקעת בים. בתור מהנדס משכיל, מובן שידע שהשמש לא באמת שוקעת בים, ואף לא זזה כלל; אך בתור מי שחבר לאירגון החזבאללה הדתי וקיבל ממנו כבוד (המגיע לו בהחלט) ואוטונומיה כמעט מוחלטת (המגיעה לעמו סוף-סוף) – לא יועיל לו שייתן דעתו על עובדות פיזיקליות מיותרות שכאלה לעתים קרובות מדי.

הוא הביט בים ובמפגש עם האופק הנצבע אדום ונזכר בנהרות הדם ששטפו את הרחובות במלחמה. נזכר – גם זו בוודאי לא המילה הנכונה לאותם זיכרונות שלא עזבוהו מעולם. הדם, הזעקות, הריחות והפחד – ליוו אותו בכל עשרים השנים האחרונות. ניתן אולי לומר שהמחשבות האלה התחדדו בראשו כשעמד כך לבדו בכל ערב כמעט והביט לכיוון הים.

הוא לא היה איש של מלחמה ואלימות. אך באותם ימים, לפני עשרים שנה כמעט, לא הייתה ברירה. עירו נחרבה ברעידת האדמה. האבק, ההרס, הייאוש והמוות היה בכל פינה; והציונים – לא רק שלא התכוונו להגיע ולסייע להם להיחלץ מההריסות, הם אף חסמו את הכניסות ואת היציאות. זה היה השלב שבו לקח את החוק לידיו. תחילה, הייתה זו בסך-הכל התארגנות שכונתית: אחמד בושנאק, אבו-ד'יב- כינס את השבאב המבולבלים וביקש מהם להיפגש איתו בעוד שעה בכיכר שליד מסגד אבו-בכר ושיביאו איתם את כל כלי-הנשק שברשותם. גם הוא הופתע מכמות אמצעי הלחימה שהתכנסה במקום.

הוא הוביל את הצעירים אל עבר היציאה מהעיר וביקש מהם לחכות מאה מטרים מאחוריו. היה קשה לרסן את הצעירים הלהוטים והחמושים האלה, אך הוא היה מהנדס וגם התנסה מעט בהוראה – כך שהצליח בסוף לקרוא אותם לסדר.

אבו-ד'יב הלך אל עבר המחסום המשטרתי שהוצב ביציאה מהעיר, התקרב לעבר ארבעת שוטרי משמר-הגבול שעמדו שם, חמושים ברובי-סער.

"תנו לנו לעבור," הוא אמר בעברית טובה, "אני מתחנן. אין לנו מים. אנחנו רוצים רק לצאת לבקש סיוע. נתחבר עם טנדר לעגלות שהשארנו בחוץ, בשטח שלנו, בזיתים פה ליד. אנחנו בטוחים שנוכל למצוא קצת מים, רק ל-"

"שמענו," ענה השוטר בשיעמום, "אנחנו נודיע לכם כשהעוצר יוסר. סבלנות."

"אני מבקש ממך בפעם האחרונה-"

"אתה מאיים, יא עמי?" השוטר שינה את הטון ותפס בדש חולצתו. "דיר באלכ, אדון. תחזור, תחזור הביתה."

אבו-ד'יב חש בגוש הנע במעלה גרונו. היה זה גוש העשוי מעיסה של עלבון וזעם מעורבים בשליחות ותקווה. תחושה של 'הגיע הזמן'. זמן לתיקון. זמן לנקמה.

הוא הסתובב וסימן לצעירים להתכונן. "כשאני אתכופף, פתחו עליהם באש." צעק להם בערבית, שידע היטב כי השוטרים לא יבינו.

דבר פריצת המצור המוצלחת של הסכנינאים בהובלת המהנדס אחמד בושנאק נפוץ כאש בשדה קוצים, ובתוך פחות מיום – נפרצו עוד כמה וכמה ערים ערביות. חבורתו של אבו-ד'יב עצמה המשיכה לנדוד ולשחרר את כפרי בקעת סכנין מהמצור הציוני. בתוך יומיים כבר הכתירו אותו כמשחרר הגליל, מפקד צבא ההצלה. 

הפנייה מארגון החיזבאללה לא אחרה לבוא. הם הציעו לצבאו המאולתר להצטרף למתקפה מצפון, להשתלב בתוכנית הקרב, וכך לכבוש את הגליל כולו. אחיהם הפלסטינים בסיוע צבאות ערב מדרום כבר ניתקו את מרכז מדינת ישראל מאזור חיפה והעמקים – הניצחון קרוב כל-כך. אבו-ד'יב לא סבל את המחשבה על החבירה לארגון הלבנוני השיעי המוטרף שירה רקטות אל עבר כפרו שלו במלחמה שקרתה אך שנים ספורות לפני-כן. הוא לא התחבר למטרות ארגון הטרור האכזרי, ולא תכנן בכלל להשמיד את היהודים בישראל, אך הוא השכיל להבין שאין לו ברירה; זהו צו השעה. זוהי ההזדמנות היחידה והאחרונה לעמו.

מאז חלפו שני עשורים, והשאר – היסטוריה. אבו-ד'יב הביט אל האופק, שכבר החליף צבעו מכתום לכחול-כהה, הרגיש את הרוח הנעימה של עכו ונשם את האוויר הטוב. הוא החל להבחין בנצנוצים המרוחקים מכיוון הים, המגיעים אל עיניו מספינות הטילים האוכפות את האמברגו הארור של מדינות הקואליציה.

הוא עמד כך כל ערב כמעט למרות אזהרותיהם של אנשי המשמר שלו. הוא ידע היטב שהם צודקים – אדם מיומן החמוש ברובה סער בסיסי יוכל לפגוע בו אם יעמוד על חומות העיר או על אחד הגגות הסמוכים. אחמד בושנאק, אבו-ד'יב, מושל מחוז עכו ומשחרר הגליל, איש צנוע ותמים שהיה מעדיף לקרוא ספר ולא להוביל פורעים צעירים אל מעשי טבח ופשעי-מלחמה – עמד כך בערבים על הגשר המחבר בין הארמון לבין המצודה המשוחזרת, לא למרות שניתן היה להתנקש בחייו כך; הוא עשה זאת בגלל העובדה הזאת. והרי מי בממלכתו ירצה בכלל במותו?