התחייה – The resurrection
רעם פרסותיו של הסוס האפור שדהר בשביל נבלעו בהלמות הגשם הניתך ארצה. עננים כהים כיסו את השמים מאופק עד אופק והמטירו ברד וברקים אל האדמה החרוכה. ציפורי סערה ריחפו מעל, אלגנטיים כל כך במעופם הזורם והחלק על כנפי הרוחות, עוקבים אחריהם בציפייה לאכול מבשרם. גדמי עצים ענקיים עמדו לצד הדרך במקומות בהם חטבו אנשי פונדק הדרכים הקרוב והשאירו אותם ערומים ונטולי ראש וזרועות, קליפתם הגסה נשברת בקול פיצוח רם כשנפגעו מהסערה.
על הסוס רכנה אישה עם שיער אדום כלהבה מכוסה בגלימת דרכים עם ברדס מפני הרוח הקפואה שחדרה לעצמותיה. היא נשאה תיק צד קטן מעור שחור בו הסתירה את החפץ העוצמתי ביותר שקיים על פני הפלנטה, קמע קטן עשוי מזהב ישן ועמום.
הסערה הגיעה בדיוק בזמן, הרודפים שלה התחילו להשיג אותה. אם הם יתפסו אותה וימנעו ממנה לעשות את מה שהיא צריכה לעשות… אסור לי לחשוב על זה, אני חייבת להתמקד במשימה.
ברק שפגע בקרקע לפניהם הבהיל את הסוס שלה שנעמד על רגליו האחוריות וזרק אותה מעל גבו. הוא הסתובב ורץ חזרה לכיוון ממנו באו. היא קיללה. הפונדק כבר לא היה רחוק, ויהיו לה שם בני ברית, אבל הרודפים שלה היו רכובים על צ'ילטאנים, יצורים המהירים בהרבה אפילו מסוסי הפרא המהירים ביותר. הם היו גם הרבה יותר פראיים, כל כך פראיים למעשה, שרק מין אחד בעולם הצליח לשלוט בהם ולרכוב עליהם. למזלה חוש הריח שלהם היה על הפנים, אחרת הם כבר היו תופסים אותה מזמן. היא תפסה את התיק שלה שנזרק הצידה ורצה לתוך היער. פה ושם היה גזע בוער אבל כל פעם שהשריפה ניסתה להתפשט הגשם עצר אותה. היא רצה עמוק יותר ויותר עד שהגיעה לקו העצים שעדיין לא נכרתו ונבלעה בתוכם. אחרי כמה דקות ריצה, מתנשמת ומתנשפת, היא בחרה עץ רנדומלי והתחילה לטפס. היא רק קיוותה שהעץ שלה לא יעלה באש.
היא שמחה לגלות שהענפים של העצים הענקיים היו גדולים עוד יותר ממנה גם מטרים רבים מעל האדמה. היא עברה כמה שלבים ואחרי זה ישבה לנוח, רועדת מתשישות. מרחוק היא יכלה לשמוע את הנהמות של הצ'ילטאנים. הם נכנסו כבר ליער? לא יהיה לה הרבה זמן לנוח. כמה דקות מורטות עצבים עברו עליה בטרם הגיעו היצורים לתחתית העץ שלה, היכן שנגמרו ה…
לעזאזל, לא כיסיתי את העקבות שלי. חשבה בפחד.
היא הביטה למטה ויכלה להישבע שהיא מרגישה את עיני היצורים השחורות ננעצות בה מבעד לעלווה. לכל אחד מהם היו שש רגליים ועור צהבהב וזנב עם קוצים. רוכביהם – האקיריס – היו מין גזע מוזר, לא בדיוק בני אדם אבל דומים להם בגודלם ובצורתם. היו להם גוף נחושת שרירי כולו ועיני זהב מומסות. הם החזיקו חניתות פלדה כל אחד ומגינים עגולים היו תלויים על גביהם. כרגע היו שם חמישה במספר אבל בטח האחרים קרובים. הם הביטו מעלה ואחד מהם דיבר בקול עמוק ועשיר.
"הסגירי את עצמך, אין לך לאן לברוח."
אתם לא באמת חושבים שאעשה את זה נכון? תהתה.
כנראה שהם באמת לא ציפו לכך כי לא עברו אלא רגעים ספורים והגדול מביניהם ירד מהצ'ילטאן שלו והחל לטפס על העץ.
היא לקחה כמה נשימות עמוקות וקמה, מתחילה ללכת לאורך הענף עליו ישבה. למזלה, העצים היו קרובים זה לזה, והענפים שלהם הרבו להיפגש ולהתחכך אחד בשני ויצרו עבורה מעבר בטוח מעץ לעץ.
היא ידעה שברגע שתהיה חשופה הם יזרקו עליה את החניתות שלהם, והיא גם ידעה שהם צלפים מעולים, אבל היא הייתה אקרובטית, הוכשרה אצל אלפית שאימנה אותה במיוחד. היא חיככה את ידיה והחלה לרוץ. ברגע שגופה נגלה לעיני האקיריס הם אכן זרקו את החניתות שלהם, אך היא הייתה מהירה מדי בשבילם. בינתיים האקיריס שטיפס אחריה הגיע לגובה שלה.
"הבחירה שלך." הרעים בקולו. "למסור לנו את הקמע שהכין המכשף, או למות."
ולוותר על כל מה שאני נלחמת למענו? חשבה. אני מעדיפה למות.
היא המשיכה לרוץ ולקפוץ מענף לענף כשהאקיריס רודפים אחריה על האדמה ועוד אחד על העצים. היו רגעים שהיא מעדה וכמעט החליקה אבל הצליחה להחזיר לעצמה את שיווי המשקל שלה. האימונים הקשים הניבו תוצאות. זמן מה הם שיחקו ככה, מפלרטטים כמו זוג אוהבים ברדיפה אחד אחרי השני, אבל בסופו של דבר היא הגיעה לעץ האחרון בקצה היער. הפונדק היה במרחק מאה מטרים משם, כל כך קרוב, אך כשהצ'ילטאנים מקיפים את העץ שבו עמדה זה יכול להיות גם מרחק אינסופי. היא הביטה מאחוריה בייאוש וראתה את האקיריס שרדף אחריה נוחת בקלילות ובקול שקשוק על גזע העץ, הוא לא התקשה לעמוד בקצב שהכתיבה. הוא הושיט את ידו.
"הקמע, מיס אלנדרן." אמר בסבלנות. הוא התקדם אליה צעד אחר צעד, מאוזן באופן מושלם על הענף.
אז ככה זה נגמר. אילו רק הייתה לי חרב…
הענף תחתיה השמיע קול חריקה כשמשקלם המשותף התחיל לערער אותו, אך היא עדיין סירבה לוותר על הקמיע. היא נעמדה בעמידת מוצא של תנוחת העקרב, אבל ידעה שלא תוכל לשמש יריב ראוי למי שעומד מולה, שהיה מיומן בכל סוגי הלחימה. האקיריס נראה סקרן.
"למה את בוחרת בדרך הזאת? את בת אנוש, את יודעת מה הוא יעשה לבני מינכם אם תחזירי אותו לחיים."
"הוא לא יפגע בנו, הוא זקוק לנו כנתינים שלו. ואנחנו צריכים מנהיג חזק שיאחד אותנו."
"יאחד כנגד מה?"
"נגדכם."
"אנחנו שומרים על השלום."
"אתם חסרי רגשות! הנחתם לאבא שלי ולכורים שלו למות!"
"אני לא מכיר את המקרה עם אביך, אבל אם תשחררי אותו הארץ תוצף בשודדי דרכים שעושים ככל העולה הרוחם, גנבות, רציחות, חטיפות והונאות."
"עדיף מאשר יצורים שאין להם רגשות שישלטו בעולם!"
"חשיבה מסוכנת, מיס אלנדרן, אני חושש שלא נוכל לאפשר לך לחיות ולהפיץ אותה הלאה." ובמילים אלו הוא זינק אליה. היא הסתובבה אחורה וקפצה הכי רחוק שיכלה, בדיוק בזמן לראות קבוצת פרשים מסתערים על האקיריס על הקרקע.
בשעה טובה!
היא התגלגלה על הקרקע ופצחה בריצה לעבר הפונדק. אחד הפרשים השיג אותה בזמן שהאחרים נלחמו והרים אותה אל האוכף שלו.
"לקחתם את הזמן." צעקה מבעד לגשם שחזר לרדת עליה, עכשיו כשיצאה ממחסה העצים.
"זה עדיין אצלך?"
"ברור שזה עדיין אצלי."
"איך איבדת את הסוס? אמרתי לך לשמור עליו!"
"אחר כך אידיוט! תירקב באגם הלבה רוליוס, זה מה שחשוב לך עכשיו?! בוא נעוף מפה כבר!"
הגבר רטן אך בעט בסוסו לרכוב מהר יותר בשעה שצלילי המלחמה נשמעים מאחוריהם. אמנם הפרשים היו רבים מהאקיריס אך האקיריס היו חזקים מהם ומיומנים יותר, והיה להם גוף ממתכת. הם חלפו על פני הפונדק ורכבו לעבר גבעה שעמדה במרחק של עשרים מייל בערך מהם שעמדה זקופה וגאה באמצע השממה. כעבור שעה רכיבה מאומצת כנגד הרוח הם הגיעו אל מערה שנחצבה בה והייתה נעולה בשער ברזל. הגבר הוציא כלי פריצה מכיסו והתחיל לשחק עם המנעול הכבד. רבע שעה תמימה עבד עליו, מזיע למרות הקור והגשם, עד שהצליח לבסוף לפרוץ אותו. הם נכנסו פנימה בלי לטרוח לנעול חזרה אחריהם, בידיעה שאקיריס יכולים לפרוץ את המנעול הזה בשניות, או שאולי אפילו יש להם מפתח. הגבר שלף לפיד מתוך תיק שנשא עמו והדליק אותו עם אבני צור. מערה עם קירות אבן חלקים במידה לא טבעית נגלתה אליהם, מתמשכת לעומק הגבעה. הם התחילו לצעוד ואחרי כמה מטרים הגיעו לדלת עץ עבה מכוסה ברונות וסמלים.
"זה החלק שלי כאן." התנשמה. היא כרעה על האדמה ושלפה מגילת פפירוס מכיס פנימי ובטוח בגלימה שלה ופרשה אותה. היא מלמלה בשקט כמה מילים והשער התחיל לזרוח באור לבן. היא קמה על רגליה בדיוק כשהאוויר התפוצץ. היא עפה אחורה ונחתה על הראש ואז הכל סביבה החשיך.
"אלן!!"
"אבא?" שאלה בקול מפוחד. "אבא איפה אתה?!" היא ניסתה לפלס לה דרך בין האבנים שהתמוטטו אל אביה שהיה קבור בפנים. הם היו במערת כורים בהרי הצ'יפאלה ובדיוק הייתה רעידת אדמה שגרמה להתמוטטות. במקרה אביה לקח אותה איתו היום לעבודה כי אמא שלה יצאה לנסיעת עסקים מחוץ לכפר ולא היה אף אחד שישגיח עליה, אז הוא נתן לה לשחק בחוץ. כרי הדשא שנפרשו עד אין סוף, השמיים הנקיים והשמש החמימה של יום אביב היו כל מה שהיא צריכה כדי להעסיק את עצמה. למזלה הגדול היא עדיין הייתה בחוץ כשהמפולת התמוטטה.
"אלן לכי לכפר לקרוא לעזרה! את זוכרת את הדרך הביתה מתוקה?"
"לא, אני לא זוכרת." בכתה.
"אלי," הוא היה קורא לה כך כשרצה להרגיע אותה, הוא היה עושה זאת רק כשהייתה נסערת ממש. "יהיה בסדר, אני מבטיח. קחי נשימה עמוקה דרך האף."
היא לקחה בקול נשימה איטית ורועדת.
"ותנשפי אותה לאט לאט דרך הפה."
היא נשפה.
"יופי. ועכשיו עוד אחת."
היא לקחה עוד אחת.
"ושוב נשיפה."
היא שוב הוציאה את האוויר מריאותיה באיטיות.
"יותר טוב?"
היא הנהנה, ואז כשנזכרה שאביה לא יכול לראות אותה אמרה: "כן."
"עכשיו תסתכלי שמאלה."
היא הסתכלה.
"את רואה את הכפר מאחורי העצים?"
"כן."
"מעולה, יש שביל מתחתייך שעובר דרך היער, הוא מגיע עד הכפר. לכי עליו ואל תרדי ממנו! יש דברים מסוכנים ביער הזה, והשביל מגן עלייך מפניהם. תגיעי לכפר ותזעיקי את האקיריס, הם יעזרו לנו."
"את אנשי המתכת?"
"בדיוק, את אנשי המתכת. תקראי להם והם יוציאו אותנו מפה. לכי!"
היא רצה אל השביל בוכיה, מתפללת לאלים שהיא תצליח לעשות זאת בזמן. היא מיהרה דרך היער החשוך, נבהלת מדי פעם מאיזו נהמה חייתית או קופצת מזרד שהתפצח לפתע מאחוריה. היא מעדה ונפלה פעמים רבות, וזרועותיה ורגליה היו מכוסות שריטות וחבורות ושמלתה נקרעה, אבל זה לא היה אכפת לה. כל מה שהיה חשוב עכשיו זה להציל את אבא.
לפתע היא התנגשה במשהו קשה על השביל ונפלה אחורה. מעליה הזדקרה דמות אפילה מאיימת.
"מ-מצטערת, ב-בבקשה אל ת-תפגע בי," יבבה. היא זחלה אחורה אבל הדמות התקדמה אליה. יד משכה בשיערה והקימה אותה בוכה.
"מה קרה ילדה?" הקול היה עמוק ועשיר.
"א-אבא שלי וכ-כל ה-ה-הכורים נלכדו במפולת, אתה ח-חייב לעז-זור לי להוצ-ציא או-אותם!"
"תובילי אותנו." רק באותו רגע קלטה שהיא מוקפת בארבעה אנשים גבוהים וחסונים סביבה.
"אתם האריקיס?" נשמה לרווחה.
"אקיריס, נכון. תובילי אותנו למכרה."
היא הסתובבה ורצה מיד חזרה לכיוון ממנו באה. הלמות מתכת כבדות נשמעו בזמן שהאקיריס רצו מאחוריה.
"את איטית מדי ילדה, תגידי לנו איך להגיע לשם."
"צריך לרוץ לאורך השביל." הצביעה. "זה רבע שעה בער…"
לפני שסיימה לדבר אנשי המתכת כבר רצו לדרכם.
"הי! אל תשאירו אותי לבד!"
היא רצה אחריהם בכל הכח עד שרגלה נתקלה במשו רך והיא נפלה על הפנים. היא הסתובבה וראתה ראש של נחש קיג'רומני מלחשש במרחק סנטימרים ספורים מראשה. היא התאבנה. היא הביטה בעיני הנחש בעיניה הפוחדות הגדולות שלה והנחש הביט בה חזרה. נצח עבר עד שלנחש נמאס והוא זחל משם לבסוף. היא נשפה בהקלה. היא שמה לב שהיא רוטטת מרוב מתח. היא קמה ורצה שוב לאורך השביל. אחרי כמה דקות היא פרצה לאוויר הפתוח ולאור השמש המסנוור.
במרחק היא ראתה את ארבעת האקיריס ליד הסלע הענק שחסם את הכניסה למכרה. גופי הנחושת שלהם בהקו והם נראו כמו מלאכים. היא רצה אליהם.
"בבקשה תעזרו להם." התחננה.
"אני מצטער, אין שום דבר שאנחנו יכולים לעשות." השיב הגבוה מביניהם.
"אבא אמר שאתם יכולים! תעשו מאמץ!"
האקיריס הניד בראשו. "אנחנו יכולים להשתמש בקסם, אבל הוא סופג את כוחנו, ואנחנו צריכים את הכח כדי לשמור על השלום. לא נוכל לעשות זאת."
"בבקשה!" היא ירדה על ברכיה. "אני אעשה מה שאתם רוצים, אני אהיה ילדה טובה, אני אלך לבית ספר יום-יום, אני אפסיק לגנוב תפוחים מהסוחר בשוק, אעשה הכל!"
פניו של איש המתכת הרצינו. "את גונבת תפוחים מהסוחר בשוק? את תיענשי על כך."
"לא אכפת לי, רק תוציאו את אבא שלי משם!"
"לא!" הרעים בקולו. "זה רק מראה איזה חינוך קלוקל קיבלת, אנשים שמחנכים ככה את ילדיהם לא שווים הקרבה כזאת. את באה איתנו לחטוף את העונש שלך." הוא תפס בזרועה וגרר אותה משם.
"ללאאאא!!!!" צרחה "אבבאאאאא לללאאאאא!!!!"
כאב ראש רצחני פעם בראשה כשניסתה לפקוח את עיניה. לקח לעיניה זמן להתרגל מחדש לחושך. לידה היא מצאה את רוליוס שרוע על הקרקע הקשה, חסר הכרה.
"רוליוס." היא זחלה אליו, מטושטשת. "רוליוס קום."
שום תגובה.
"רוליוס!" היא סטרה לו והוא גנח בתגובה. הוא מצמץ כמה פעמים ופקח את עיניו.
"מה-מה קרה?" התיישב.
"כנראה הדלת הזאת מתפוצצת כשטועים בלחש או לא אומרים אותו נכון."
"אז איך נכנס?"
היא הביטה בדלת העץ שנשארה שלמה וחסרת פגע באופן מרגיז והתלבטה.
"לך תשמור בכניסה, אני אנסה לפתוח אותה שוב."
"ואם תיכשלי?" שאל.
"כולנו נמות." השיבה, צמרמורת עוברת בעמוד השדרה שלה.
"את בטוחה שזה הלחש הנכון?"
"ברור! כבר פתחתי את הדלת הזו בעבר."
"אז למה עכשיו היא התפוצצה?"
"אולי הם שינו את הלחש." אמרה בחשש. "אני אפילו לא יודעת אם זה אפשרי. אבל בוא נתפלל שרק טעיתי בהגיה, אחרת אנחנו אבודים."
רוליוס אחז בזרועה. "שהסירנות יהיו איתך."
"ואיתך."
הוא הלך והותיר אותה לבדה באפילה. היא לקחה נשימה עמוקה ורועדת וניסתה להשתלט על עצמה. היא לקחה כמה נשימות עמוקות כמו שאביה לימד אותה וחשה איך גופה מתחיל להירגע. היא חיפשה את מגילת הפפירוס שלה ולאימתה מצאה אותה שרופה ליד הדלת. היא תצטרך לשנן את הלחש בעל פה. גלים סוערים!
טוב, אין לה זמן לבזבז, מי יודע כמה זמן היא הייתה מחוסרת הכרה? היא עצמה את עיניה ודיקלמה לאט ובזהירות את הלחש מהזיכרון. כשסיימה היא התכווצה וציפתה להתפוצצות נוספת אבל במקום זה היא שמעה חריקה ואוושת רוח כשהדלת נפתחה כלפי פנים. היא נשמה בהקלה ומיהרה במורד המנהרה. לפידים בוערים תמיד היו קבועים בקירות משני צדדיה והאירו את דרכה. שלטים המזהירים את הנכנסים לא להמשיך ניצבו כל כמה מטרים. אחרי כמה דקות הליכה היא הגיעה למה שחיפשה. פסל של אלף שביד אחת החזיק חרב ואת ידו השניה השאיר פתוחה מעט כאילו היה שם איזה חפץ שהיה ונלקח.
"סוף סוף." לחשה, עיניה בורקות.
היא לא בזבזה זמן והניחה את הקמיע בידו המושטת של האלף.
כלום לא קרה.
"מה קורה פה? למה כלום לא קורה?" שאלה את האוויר בפחד.
היא שלפה והניחה שוב ושוב את הקמיע בידו של האלף אבל דבר לא התרחש.
"אל תעשי זאת מיס אלנדרן."
היא הסתובבה במהירות וראתה אקיריס מגיח מעבר לעיקול.
"זאת הבחירה שלי," היא קמצה את ידיה לאגרופים. "אם האפשרויות שלי הן או אלף אפל או אנשי מתכת חסרי רגשות, אני בוחרת באלף."
האקיריס הטה את ראשו. "בחירה שגויה, אבל לא נראה שהצליח לך בכל מקרה. אני מצטער מיס אלנדרן, אני נאלץ ליטול את חייך ברגע זה."
היא שלפה פגיון ממגפה השמאלי אפילו שידעה שלא תשמש לו יריב ראוי. האקיריס עיקם מעט את זווית פיו, כאילו משועשע ממנה, והרים את חנית הפלדה שלו. היא הסתערה עליו, מעמידה פנים שהיא עומדת להתחמק הצידה ובסוף גלשה למטה. היא העבירה את הפגיון על רגלו של האקיריס ושריטה קטנה נוצרה שם ונוזל צהבהב ניגר ממנו. היא נסוגה במהירות אחורה.
"תמיד תהיתי אם אתם מדממים." נהמה.
האקיריס חייך, לא מוטרד. "מדממים, אבל קשה לפצוע אותנו במתכת רגילה. כמו שראית, הצלחת רק לשרוט אותי קלות, למרות שאצל בן אדם רגיל התקפה כזאת הייתה משסעת את הרגל.
היא נאלצה להודות שזה נכון. באמת היה לה קשה לחתוך אותו.
הוא הסתער עליה עם החנית והיא חסמה אותה בסכינה, אך הוא היה חזק ממנה בהרה והחנית ירדה בהדרגה אל פניה. היא התנשפה וזרועותיה רעדו מרוב מאמץ בזמן שהחנית התקרבה אליה בסנטימטר אחר סנטימטר. כשהחנית הייתה במרחק שערה ממצחה היא הרימה את רגלה ובעטה בחנית למעלה, השתחררה ומיד אחר כך רצה אל הקיר, קפצה עליו וזינקה לעבר האקיריס. האקיריס שמט את החנית, נתן לה לנסות לנעוץ את הסכין במקום שבו אמור היה ליבו ותפס אותה בחיבוק דב חזק. היא הרגישה איך החשיכה עוטפת אותה כשנחנקה למוות. היא הרגישה שהעצמות שלה מתחילות להתפצח. בדיוק כשחשבה שכבר לא תוכל לעמוד בזה יותר צליל מתכתי נשמע והאקיריס התמוטט וראשו נפל הצידה בעיניים פעורות לרווחה כשהדם שלו נוזל מפיו. היא השתנקה ונחלצה מאחיזתו והביטה אל הדמות שכרעה מעליה. זה היה פסל האבן. היא הביטה בו ביראה ומיד השתחוותה לו.
"קומי, ילדתי. יפה עשית." אמר בקול גס ומשופשף.
היא קמה על רגליה והביטה באלף האפל שהקימה לתחיה.
"חשבתי שזה לא עבד." אמרה בהקלה.
האלף הביט בגופו וחייך.
"נצטרך להפטר מכל שכבת האבן הזאת אבל כן, זה הצליח. פשוט לא הצלחתי לגרום לעצמי לזוז."
"מה עכשיו, הלורד?"
"עכשיו נקים את הצבא שלנו ונכבוש שוב את העולם, ואת תהיי הסגנית שלי. אני יודע לתגמל את מי שעוזר לי."
"והמין האנושי?"
"מי שלא יתנגד לי, יהיה נתין שלי ויהיה תחת חסותי."
ברגע זה שמעו הלמות צעדים כבדים ושלושה אקיריס נוספים הגיחו מעבר לפינה. פיהם התכווץ לקו נוקשה כשראו את האלף בחיים ואת חברם המת.
"בדיוק בזמן לחלץ עצמות." חייך האלף.
הם הסתערו עליו עם החניתות והוא חסם את כולם עם חרבו. היא הביטה בו בתדהמה. נראה שהוא היה יריב שקול לשלושתם. הוא משך את אחת החניתות ובסיבוב הכה בראשו של האקיריס השמאלי. שהתמוטט. הוא העיף מעליו את שתי החניתות האחרות ונעץ את החנית בגרונו של האמצעי. האקיריס האחרון סובב את החנית שלו והניף אותה בקשת רחבה לעבר האלף, שקפץ מעליה בלי שום בעיה וניסה לחתוך את החנית שמתחתיו עם חרבו. האקיריס חייך.
"זאת פלדה מיוחדת מהרי הצ'יפאלה, לא תוכל לחתוך אותה עם החרב שלך."
"לא נורא, אנצח גם בלי."
הוא הסתער על האקיריס שחסם אותו עם החנית שלו ושלח אליו בעיטה. האלף התחמק וכיוון את החנית בידו השניה אל בטנו של האקיריס. שתפס אותה בידו, חילץ אותה מידי האלף והשליך אותה הצידה. האקיריס הסתער לעבר האלף שהתכופף מתחת למכה תפס את החנית, חילץ אותה מידי האקיריס ושיסף את חזהו עם חרבו. האקיריס נפל בגניחה על ברכיו והתמוטט.
"אני לא במיטבי." אמר האלף. "אצטרך להפטר מגוף האבן הזה במהירות." הוא הסתכל אליה וחייך.
"עכשיו, יש לנו עולם לכבוש."