אינדריק
סבֶטוֹזַר הניח את תיק המסע על הקרקע והתמתח, מתענג על צלילי הפכירה שהשמיע גבו.
״מקווה שאמצא איזו זקנה נחמדה שצריכה טובה,״ אמר וצחקק בשל כפל המשמעויות שבדבריו. הוא הביט אל הכפר, בו עדיין לא ביקר, ותהה מה פשר המדורות הענקיות שעטפו את הבתים בהילות שלהבת.
״חוגגים משהו, אולי,״ הוא אסף את התיק, נאנח מכובד משקלו, ותהה למה, לעזאזל, היה צריך לקחת את כל התפוחים שהצליח למצוא. נכון שתפוחי פרא מתוקים פגש לעיתים רחוקות, ועוד באזורים כה דרומיים, אבל הפעם הצטער על שהחמדנות ניצחה במערכה. גבו לא יודה לו על כך.
״אנסה להחליף חלק מהם,״ דיבר שוב וחשב שהבדידות שבמסעותיו, בסופו של דבר, תגרום לאנשים להאמין שאיבד את דעתו. הוא שוחח עם עצמו לעיתים תכופות מדיי.
״בוא נלך לראות למה הם שורפים את כל העצים שלהם," סבֶטוֹזַר נכנס אל הכפר וחיפה על עיניו בידו, משתדל להסיט מבטו מהלהבות. הוא התקדם עד שראה נערה בשמלה פשוטה, בידיה זר ענפי אשוחית.
"ערב ברכה," אמר וציפה לקבל מבט חסר אמון, כזה שאנשי כפרים שמרו לזרים מזדמנים, אך, כשהנערה הסתובבה, הופתע לגלות עיניים רטובות מדמעות, בהן השתקף עצב טהור, עמוק ונוגע ללב.
"אהה, קרה משהו?" רוח שלהבה את המדורה הקרובה וגל חום פגע בפניו. הנערה ניגבה את לחייה בשרוול שמלתה והצביעה אל הדרך, העוברת בין הבתים, שם אודם האש התערבב בזוהר לילך שהלך והתרחק.
"מה זה?"
"אינדריק," הצליחה לענות והדמעות פרצו בשנית.
"אינדריק זה לא…" סבֶטוֹזַר הרים את מבטו אל כיוון הזוהר. האנשים, שעד כה עמדו ליד המדורות, צעדו אל הדרך ונופפו בענפי האשוחית. סבֶטוֹזַר זרק מבט אל הנערה, שגם היא צעדה אל כולם, והתחיל לרוץ.
אינדריק? הם קיימים? אני חייב לבדוק את זה! חשב וניסה לקבע את התיק בידו השנייה, בכדי שלא יכה בגבו עם כל צעד. לעזאזל עם התפוחים האלה!
"סליחה, סלחו לי," הוא הזיז אנשים מדרכו, מקווה שהיצור לא יגביר את הקצב, אחרת לעולם לא ישיג אותו. המדורות סנוורו את עיניו והאנשים חסמו את הדרך, כאילו כח כלשהו משך אותם להתאגד.
"בשם פֶרוּן!" סבֶטוֹזַר נעצר, סקר את סביבתו ופנה אל שורת הבתים הקרובה. על אף שהחצרות האחוריות לא היוו את הדרך הנוחה ביותר, לפחות היו ריקות מאדם. סבֶטוֹזַר רץ בין ערמות עצים, גינות ירק וחבלי כביסה, מפחיד תרנגולי הודו וחזירים שברחו מדרכו בקולות כעוסים. לבסוף, שדות תלתן נפרסו לפניו וחשפו את שורת שיחי השרך, המסמלים את גבול היער.
"רק שלא ידהר," אמר והגביר את קצב ריצתו, אך, כשיצא אל הדרך והפנה את מבטו אל היער, לא מצא את זוהר הלילך – רק את אפלוליות הערב שהפכה לצללים עמוקים תחת עלוות העצים.
"איך זה?!" סבֶטוֹזַר זרק את התיק לקרקע והשתופף, מניח את ידיו על ברכיו ומתנשף ממאמץ. טיפות זיעה נטפו אל האדמה האדומה מאור המדורות. "לא מאמין שפספסתי אותו," הוא מחה את פניו ונעמד, ומיד הסתובב – מסתבר שאינו איחר, אלא השיג את האינדריק, וכעת זה צעד אליו במלוא תפארתו.
סבֶטוֹזַר בהה בחיה האדירה. היה זה חד-קרן, כמו שסופר באגדות, מלכותי וקסום. פרוותו בהקה באור כסוף-לילך, כאילו רסיסי ערפל התערבבו באור השקיעה ונכלאו בגוף חומרי. רעמתו וזנבו הלבנים ליטפו את פני הקרקע וקרנו האדירה נחה על מצחו ככתר מלכותי, המונח על ראשו.
האינדריק נעצר והביט בסבֶטוֹזַר בעיניים תכולות כאבני ירח.
"אהה… אני… סליחה," סבֶטוֹזַר חטף את התיק וזז הצידה, מפנה את הדרך לחיה הקסומה ומנסה להבין כיצד עליו להתנהג. הוא השפיל את מבטו ושב והפנה אותו אל עיניו של האינדריק.
"אתה רוצה משהו?" שאל ומיד גער בעצמו על השאלה הטיפשית.
נדמה לי שאתה רוצה.
"זו לא מחשבה שלי!" סבֶטוֹזַר התיישר באחת. "זה אתה שדיברת עכשיו?"
כן.
"איך… אבל… אבל למה אני שומע את הקול שלי?"
ואיזה קול יש לי, לדעתך? האינדריק הטה את ראשו ומפל שיער לבן נשפך על מצחו.
"אז… אז אתה גורם לי לחשוב את מה שאתה אומר?" סבֶטוֹזַר העביר יד בשערו הערמוני, מסרק אותו לאחור.
כן, אפשר להסביר את זה כך. השגת אותי – מה רצונך?
"רצוני? אני לא יודע. רק רציתי לראות אינדריק. מעולם לא האמנתי שאתם קיימים".
אם אינך רואה משהו אין זה אומר שאינו קיים. תרצה להתלוות אליי?
סבֶטוֹזַר צמצם עיניו והפנה את אוזנו אל האינדריק, כאילו לא שמע טוב את דבריו.
"להתלוות אליך?"
כן.
"ואפשר?"
נדמה לסבֶטוֹזַר שהאינדריק חייך והנער הסיט את מבטו, מובך.
אתה יכול להתלוות אליי, רק דע שהדרך אינה קלה.
"אני… אני אשמח. אני בדרכים מאז שהשלג הראשון נמס ואני כל הזמן מרגיש שחסר לי משהו. שאני צריך… אני לא באמת יודע מה." הנער גיחך בעצבנות. "כאילו משהו קורא לי, אבל אני לא מצליח להבין מה זה… זה בטח נשמע טיפשי." הוא שוב סירק את שיערו בידו.
אין דבר טיפשי בתחושות ליבך. אם הנך שומע קריאה דוממת שטורדת את מנוחתך, מה יועיל לנסות ולהשקיט אותה?
"אתה צודק, כנראה…" סבֶטוֹזַר הניף את התיק על כתפו. "אז יוצאים לדרך ממש עכשיו?"
כן. האינדריק חזר לצעוד, עובר את גבול השרכים וצועד בשביל המוביל אל עומק היער.
"אני מרגיש שאני מדבר אל עצמי. גם ככה דיברתי אל עצמי כל הזמן, אז עכשיו גם לי נדמה שאני משתגע. איך אדע בכלל שזה אתה מדבר אליי ולא אני מדבר עם עצמי?" סבֶטוֹזַר מיהר להשיג את החיה. "יכול להיות שאני מדמיין את כל זה? אתה רוצה תפוח?"
אינני אוכל, לא.
"אז אני אוכל. חבל שלא הספקתי למצוא איזו אישה מבוגרת שצריכה שמישהו יחטוב לה עצים ויבעיר אש. אולי הייתי אוכל נזיד כבש… לאן אנחנו הולכים?"
לקרוֹברֶיקַה.
"מה זה? אף פעם לא שמעתי על מקום כזה," סבֶטוֹזַר הטה את התיק ושלף ממנו חופן תפוחי בר קטנים.
זה אגם. אגם שבני מיני מבקרים בו לפעמים.
"ומה מיוחד באגם הזה?" הוא קילף בשיניו בזריזות את מעט הבשר שעל התפוח וזרק את הליבה אל השיחים.
זה מקום שבו משתקף קצה העולם.
סבֶטוֹזַר עצר מללעוס והפנה את מבטו אל האינדריק.
"איך זה?"
אתה תראה.
"טוב. בן כמה אתה?" סבֶטוֹזַר זרק עוד ליבת תפוח.
אי אפשר לספור את גילי בחורפים, ואף לא בעידנים. סבי סבך נשמו לראשונה כשכבר הייתי עתיק.
"זה נשמע… לא אמיתי. אז, בעצם, אתה לא יכול למות?"
זה לא מדויק, אבל אפשר להגיד כך.
"וההורים שלך? מי הוליד אותך?" סבֶטוֹזַר הוציא נאד מים ושתה, מסיים את תכולתו.
לאינדריק אין הורים. אנחנו נוצרים מאור השמש ואבק הכוכבים. מנשמות טהורות, הנשזרות ברסיסי טל וקורי זיכרונות.
"לא הבנתי כלום. אנחנו נעצור ללינה?"
אם אתה זקוק לזה, קולו של האינדריק נשאר שליו, אפילו מעט מרוחק.
"מעולה, אני צריך מים. נמצא נחל ונישן לידו".
כרצונך.
זמן מה הם צעדו בדממה. צללי היער התעבו עד לכדי מעטה סמיך, אך נשמרו מלגעת באור הלילך של החיה המופלאה, כאילו חוששים מהטוהר שלו. צלילי פכפוך הובילו אותם לפלג צר וסבֶטוֹזַר מיהר למקום. הוא הניח את התיק שלו למרגלות עץ ערבה בוכייה והשתופף ליד המים על מנת למלא את הנאד המרוקן. כששמע רשרוש עלים, הסתובב בתנועה חדה – הנער כבר נפגש בעבר עם טלפיים וניבים של דרי הלילה, והבהלה הזניקה את ליבו בחזהו. הוא קפא על מקומו, אך לא אימה זו שקיבעה את מבטו – היה זה האינדריק שהרים ראשו והביט אל בין גזעי העצים. רעמתו התערבלה סביב צווארו כענני טל וזנבו נשפך במפל לבן ההופך לאדים הנישאים מעלה.
הרשרוש נשמע שוב. סבֶטוֹזַר התרומם, מוכן להיפגש עם החיה המחפשת ארוחה, וצעד קדימה. רגלו נתקלה בענף והוא ניסה להשתחרר, אך הענף נע ומשך אותו אל הפלג. סבֶטוֹזַר ניער את רגלו בשנית והוריד מבטו, וזעקת אימה השתחררה אל דממת היער – יצור שבגבו גיבנת וידיו ענפים יבשים תפס ברגלו ומשך אותו אל המים.
"תעזור לי!" הספיק לצעוק לפני שהיצור הפילו מרגליו, מצחקק בקול חורק. על אף שלא עלה בגובהו על ילד בן שלושה חורפים, משך היצור את סבֶטוֹזַר אל הפלג ללא שום קושי. סבֶטוֹזַר תפס בשורש הבולט מהקרקע והרים מבטו אל האינדריק – אך החיה המשיכה להביט אל בין העצים במבט מזוגג.
"בבקשה!" סבֶטוֹזַר זעק כשזוג ידיים נוסף חפן את רגלו השנייה, אך האינדריק לא נע.
הידיים חבקו את קרסוליו ומשכו שוב. סבֶטוֹזַר הרגיש שעוד אחד מהיצורים מטפס על רגלו ומתקדם לאורך גבו. אצבעות יבשות חפנו את אזניו ומשכו, והצחוק החורק נשמע שוב, גורם לעורו להצטמרר בשנית.
"לא! תעזבו אותי!" ניסה להתנער, אך נדמה שהיצורים לא מפסיקים להגיע. הנער צעק שוב, ידיו מחליקות מהשורש הלח. הוא שמע קולות שירה מן היער וקרא שוב, מקווה שאולי יהיה זה מישהו שיוכל לעזור לו להשתחרר מיצורי הנחל החלקלקים.
"בבקשה!" קרא בתחינה. קולות השירה התגברו ולפתע כל הידיים נעלמו באחת. סבֶטוֹזַר זינק קדימה, זוחל על ידיו וברכיו ואינו מעז להביט לאחור. נשימותיו הרדודות תאמו את קצב הלמות ליבו הפראיות. הוא זחל הרחק מהמים וכשהצליח להתרומם על רגליו, רץ אל עץ אלון והסתובב, נצמד בגבו אל הגזע העתיק. היצורים נעלמו כלא היו ורק הנאד שלו נשאר מוטל על הקרקע, אך הנער לא העז להתקרב ולקחת אותו.
"מי אלה? למה לא עזרת לי?!" הסתובב אל האינדריק, מתקשה להימנע מלצעוק.
שישיגוֹת. הן מושכות עוברי אורח אל מתחת למים ומטביעות אותם. ענה, עדיין מביט אל העצים. השירה התחזקה וסבֶטוֹזַר הפנה את מבטו אל הכיוון, ממנו נשמעו הקולות הנשיים, מתכונן להתמודד עם מה שיגיע ושוכח על שאלתו השנייה. זוהר נראה מבין העצים, מלווה בקולות הזמר.
"גם הן מושכות עוברי אורח מתחת למים?"
לא, אלה בֵּרֶגֵינוֹת – עלמות שנפטרו לפני יום הנישואין. הן מגרשות רוחות רעות.
מבטו של סבֶטוֹזַר נשאר מקובע אל הזוהר ובמהרה הופיעו דמויות נשים – זרי פרחים לראשן ובגדיהן כרעמת האינדריק. קולותיהן הצלולים הרגיעו את ליבו והשקיטו את חששותיו. הן התעלמו מהנער האנושי, אך לא מהחיה הקסומה. הבֵּרֶגֵינוֹת הסתובבו במחול, נגעו בפרוותו של האינדריק, סירקו רעמתו באצבעות לבנות וקלעו בו צמות, שוזרות לתוכו עשבים ריחניים.
סבֶטוֹזַר ניסה לגעת באחת מהן כשעברה על ידו והרגיש את אצבעותיו שוקעות בקרירות נעימה, אך לא נוגעות בגוף מוצק. כשהסתובב אל הנחל, התוודה שוב שלא נשאר זכר לשישיגוֹת. הוא נשם עמוקות וניגש לקחת את הנאד, וחזר במהירות, עדיין חושש מהרוחות הרעות.
לאחר זמן מה שירתן של הבֵּרֶגֵינוֹת הרטיטו ליבו ברון והנער נרגע לבסוף. הוא התיישב למרגלות האלון, שלף חופן תפוחים והתענג על מתיקותם בעודו צופה במחול הקסום. הנער שמע בעבר על רוחות, כמו גם על האינדריק, אך לא ייחס לכך מחשבה – הרי אגדות תמיד היו ותמיד ימשיכו לעבור מדור לדור, מרחפות סביב מדורות הכפרים. האם יכול היה לנחש שאמת הן? האפשרות מעולם לא עלתה בדעתו.
"איזה טיפש," סבֶטוֹזַר הוציא חופן תפוחים נוסף, "אם גיליתי שהאינדריק אמיתי, אז הייתי אמור לנחש שגם שאר הרוחות…" הפעם לא זינק במקומו כאשר שמע קול גבר שר.
"מי זה יכול להיות?" צחקק בעצבנות. "אדון היער? אם כך…" מיד כשאמר זאת הרגיש את מחשבותיו מתערבלות בראשו ורצון עז ללכת אחרי הקול התעורר בקרבו.
סבֶטוֹזַר התרומם על רגליו, ופנה אל עומק היער. בתוך מחשבותיו המסורבלות ניסה לשלות את מה ששמע בעבר על אדון היער. האם הייתה דרך להתמודד מולו, ואם כן – מה היא? בעודו מנסה להסדיר את מחשבותיו, רגליו החלו נושאות אותו אל עבר הקול.
"הנעליים…" המילה צצה בראשו.
מה המילה הזו מסמלת?
"נעליים, נעליים הפוכות…"
סבטוזר התיישב, כאילו עטוף בחלום, שיכור מריח הטחב ומלחות הערפילים. הוא חלץ את נעליו בידיים חסרות תחושה בעוד שמבטו מקובע לזקן בעל האוזן האחת, שעיניו זהרו כגחלים בצבעי אזמרגד. הזקן שר וקרא לנער, וסבֶטוֹזַר התרומם, אך מעד על נעלו.
"הנעליים…" קולו היה חסר גוון.
הנעליים! הפעם המחשבה הייתה שלו. היא התפרצה דרך הערפל שעטף את מחשבותיו ודרבנה אותו לפעולה. סבֶטוֹזַר מיהר לנעול את נעל ימין על רגלו השמאלית ולהפך, וראשו התבהר מיד. הוא נשען לאחור והתנשף במאמץ, מלווה את הזקן במבטו.
"מה עוד יגיע הערב?" דיבר אל עצמו. כבר לא רצה לנוח, גם לא לעצור. הפעם רצה רק להתרחק ממחול הרוחות, הטובות והרעות. הוא חזר אל הנחל וקרא אל האינדריק:
"אולי נמשיך ללכת?" צעק, מנסה לגבור על שירת הבֵּרֶגֵינוֹת ושל אדון היער המתרחק, שהשתלבו למנגינה מופלאה אך מחרידה, כזו שגרמה לעורו להצטמרר.
אם זה רצונך, האינדריק ניער ראשו וצעד, והבֵּרֶגֵינוֹת פינו לו דרך. שירתן לא נדמה וידיהן התחברו כשהמשיכו להסתחרר במעגל, כאילו דבר לא השתנה.
סבֶטוֹזַר אסף את התיק וצעד בעקבותיו של חד-הקרן שפנה חזרה אל הדרך המובילה צפונה.
"טוב שהתרחקנו," סבֶטוֹזַר נשם לרווחה. "למה אני רואה אותם? מעולם לא פגשתי רוחות בעבר".
אורו של אינדריק מאיר הרבה עולמות.
"אהה," סבֶטוֹזַר העביר אצבעותיו בשערו. "ואיזה דברים נוספים נפגוש הלילה?"
באמת תרצה לדעת?
"אני… אני חושב שכן. עדיף להיות מוכן למה שעלול להגיע".
הקשב היטב.
סבֶטוֹזַר עצר והפנה מבטו אל היער. תחילה לא שמע דבר אך לאחר זמן מה אורות זעירים הופיעו מבין העצים וקולות דקיקים החלו מקוננים, גורמים לו לחוש צער עמוק מעורב בזעזוע.
"מה אלה?" מיהר לצידו של האינדריק.
רוחות ילודים שננטשו ביער – איגוֹשי. אלו שאימותיהן העדיפו להשאיר אותם לדיירי הצללים. הם זועקים ובוכים על גורלם, ומובילים בני אדם אל הביצות.
"זה נורא," סבֶטוֹזַר הצטמרר. "בוא נצא מכאן". הוא מיהר, אך האינדריק עצר במקומו.
"מה הפעם?" סבֶטוֹזַר החזיר מבטו אל הדרך ושוב חש את ליבו מזנק – אישה גבוהה לבושה לבן יצאה מבין העצים. ידיה כיסו את פניה וקול בכי חרישי הגיע לאוזניו. סבֶטוֹזַר צעד קדימה, מהסס. האם הייתה זו רוח? אם כן – נראתה אנושית מדי, פגיעה וכאובה.
"אני… אני יכול לעזור לך?"
הבכי התעצם. האישה נרעדה ונפלה על ברכיה. שיערה השחור התפזר סביבה, יוצר קישוט סבוך על הקרקע הסלעית.
"גברתי," סבֶטוֹזַר הניח את התיק והגניב מבט אל האינדריק, אך זה רק נשא מבטו קדימה, אל דבר, אותו רק עיניו ראו. הנער נשם עמוק ופנה אל האישה. הוא קיווה שיופיה רומז על טוב ליבה. הרי לא יכולה אישה כה עדינה להיות רוח רעה, לא כך?
סבֶטוֹזַר התקרב וככל שגבר בכיה, צעדיו נהפכו בטוחים יותר. כתפיה של האישה רעדו ופניה כוסו במעטה שיערה הסבוך.
"אני יכול לעזור לך?" סבֶטוֹזַר השתופף מולה, לא מעז לגעת בכתפה החשופה, ממנה החליק בד שמלתה הקליל.
"אתה…" קולה החלוש נשמע בין היפחות.
"אני מה?"
"אתה יכול לקנות לי בדים לבנים?" עתה קולה התחזק ובכיה שכח.
"בדים לבנים?" שערותיו של סבֶטוֹזַר סמרו. "מה?…"
"קנה לי בדים לבנים," הפעם דיברה וצליל קולה הנעים היה יציב, אך דמו של סבֶטוֹזַר קפא בעורקיו למשמעו. הנער נעמד ונסוג, משתדל להתייצב על רגליים רועדות.
"קנה לי בדים לבנים!" האישה הורידה ידיה והרימה פניה אל סבֶטוֹזַר, והנער ראה פנים יפיפיות, אך עיניה של האישה היו עצומות, ועם זאת כאילו צפתה בו, נוברת במחשבותיו. בעצם קיומו. הנער מעד לאחור, הסתובב ורץ בכל כוחותיו אל האינדריק.
"קנה לי בדים לבנים!" נשמעה זעקתה.
סבֶטוֹזַר עקף את האינדריק ונעמד מאחוריו, תופס את חזו, בו ליבו רטט בבעטה.
"מי זאת?" שאל, מתנשף.
הגבירה הלבנה. היא מודיעה על מוות קרב. מוות בטרם עת…
"קנה לי בדים לבנים," קולה התחזק.
"לא! עזבי אותנו!"
"קנה…"
"לא!" סבֶטוֹזַר הצמיד ידיו לראשו.
"קנה לי בדים לבנים. קנה לי. קנה לי! קנה לי!!!" קולה הפך לצווחה והיא התפרצה בבכי, שוב חופנת פניה בידיה.
סבֶטוֹזַר מעולם לא הרגיש אימה שכזו. גרונו התכווץ ודמעות עלו בעיניו. עורו סמר שוב ושוב למשמע זעקותיה של הגבירה.
"אני… אני לא יכול… אני אמות? היא באה להודיע על המוות שלי?" הוא לחץ על אזניו, אך זעקותיה של הגבירה חדרו כל מחסום ודקרו ישירות בקרביו.
סבֶטוֹזַר התיישב ועצם עיניו.
"זה לא אמיתי, זה לא אמיתי…" הוא התנדנד ביושבו ודמעות זולגות על פניו. "זה לא יכול להיות אמיתי… לא יכול…"
"קנה לי ואספר את עתידך! קנה לי בדים לבנים!" צרחותיה היו כצווחת להב הפוגש בסלע.
"אני לא…" בחילה אחזה בו. סבֶטוֹזַר תפס את בטנו בידו האחת, מגונן על פניו באחרת. ליבו דהר וראשו הסתחרר, והשחור המבורך עטף אותו בקטיפה מנחמת.
סבֶטוֹזַר התעורר, שרוע על הקרקע. הוא התענג על החמימות העוטפת אותו ופקח עיניו בעצלות. עננה לבנה התערבלה סביבו, מערסלת אותו. מתוך רוגע מחשבותיו הופיעו קטעי זיכרונות. כטיפות נטיף קרח הנמס בשמש חורפית, הם חזרו, אחד אחד, עד שלפתע התמוטטו עליו, וסבֶטוֹזַר הפנה פניו מעלה, עיניו הטרוטות מחפשות את פניה של הגבירה הלבנה שבאה לקחת את נשמתו, אך, במקום, ראה את האינדריק עומד מעליו. רעמתו הייתה זו שעטפה את הנער והעניקה את החמימות הברוכה.
התעוררת.
"מעולם לא פחדתי ככה. איזו רוח מפחידה!" סבֶטוֹזַר התרומם והצטער על שהערפל הקסום התפזר. "תודה…" הוסיף.
האינדריק ניער צווארו וחזר לצעוד, אינו מחכה לנער, שמיהר להרים את התיק מהקרקע ולשלוף משם חופן תפוחים. בטנו קרקרה בתגובה למעשיו וסבֶטוֹזַר מיהר להיענות לדרישתה, נוגס בפירות.
"איזה לילה מפחיד… אנחנו עוד רחוקים מקרוֹברֶיקַה?"
כן ולא. הוא נמצא ולא נמצא, קיים ולא קיים, ורק אינדריק יכול למצוא אותו.
"אז אני אצטרך לעבור את כל זה שוב?" שערותיו חזרו לסמור.
האינדריק לא ענה, רק המשיך לצעוד וסבֶטוֹזַר מיהר בעקבותיו.
בדרכם ראה סבֶטוֹזַר רוחות נוספות – את אדון השדות, גבירת חצות-היום, ואפילו צפה בתעופתה של הגַמָיוּן – ציפור אדירה עם ראש אישה וזוג ידיים בנוסף לכנפיה. בלילות התכרבל לרגליו של האינדריק וזה עטף אותו בערפילי רעמתו.
פעמים רבות שמע את הגבירה הלבנה, ובמיוחד בשעות האפלות.
"קנה לי בדים לבנים," הייתה זועקת בעקבותיהם, וכל פעם ליבו של סבֶטוֹזַר התכווץ לאבן קשיחה בחזהו. מתי ימות? האם הדרך לקרוֹברֶיקַה האחרונה בה יצעד?
"למה לקחת אותי איתך?" שאל ביומם הרביעי למסע. "למה כל הזמן ענית לי 'כרצונך'?" המחשבה על כך הגיע לפתע, אך לא פחד ולא כעס התלוו אליה, רק תחושה של יד הגורל. שהכל מתרחש כמו נכתב בחרס לפני שנים רבות.
התשובה לכך אינה פשוטה.
"ובכן, אני חושב שראיתי מספיק דברים מפחידים בשביל להתמודד עם זה".
כרצונך יהיה, האינדריק המשיך לצעוד.
"קנה לי בדים!!!" נשמע מאחוריהם וסבֶטוֹזַר בלע גוש אימה, החוסם את גרונו.
אינדריק אינו נולד ואינו מת, אך זה לא אומר שאינו מרגיש. החיים מובילים אותנו אל מחוזות שונים, אל כפרים וערים, אל אגמים ואל צוקים שמהם משתקף האינסוף.
צעדתי בשבילים האלו אינספור פעמים, ראיתי אגמים מתייבשים והרים עולים מהקרקע. ראיתי כוכבים נופלים ואת השמיים בוערים בצבעי ירוק וורוד. ואלה מחזות שהעניקו לליבי אושר. אבל היו גם אחרים – אימהות שהטביעו את ילדיהן, גברים הנועצים זה בזה חרבות וסכינים, עלמות מורעלות וילדים כמושים מכוחה של מחלה. אבל את הנוראי מכל ראיתי בעיניהם – זעם, אימה, זעקה אילמת או שיגעון. דברים שאינני רוצה לראות. דברים שאינני יכול לברוח מהם. שוב ושוב אני מנסה למצוא דרך שתאפשר לי לעקוף אותם, אך נדמה שכל שביל עובר במחוזות הסבל. זה שבר את ליבי ומבין הסדקים עלה ולבלב פרח שחור, פרח ששמו פחד.
אני פוחד לראות אֵם נוספת משאירה את ילדהּ הבוכה ביערות. פוחד לצפות בחיים נלקחים, באנשים נשברים, הורגים ונרצחים. אני מפחד לפגוש אותם שוב – את כל הרוחות הנולדות ממותם של החיים, מפחד כל כך, שכשביקשת ללכת אתי, הרגשתי הקלה.
אתה זה שמלווה אותי, אתה מעניק לי נחמה, מקל על כובד הפחד שמעיק על כל צעד שלי.
סבֶטוֹזַר שתק. מעולם לא חשב איך נראה העולם בעיניי בן אלמוות. האם החיים הקצרים שסביבם חולפים במהירות של כוכבים נופלים, ורק הכאב והסבל הם שנשארים לשוטט לעד? מחשבה זו גרמה לליבו לכאוב.
"קנה לי!" קולה של הגבירה נשמע, אך הפעם סבֶטוֹזַר לא חש פחד – רק צער עמוק.
"אני מצטער," אמר בשם כל בני מינו, על אף שלא ידע למה חש צורך לבקש מחילה.
האינדריק לא ענה, רק המשיך לצעוד בכבדות, מוריד ראשו, כאילו קרנו הפכה לכבדה מנשוא.
הלילה חיבק אותם והגבירה הלבנה צעדה מאחוריהם. רוחות חלפו על פניהם, אבל כעת אף לא אחת התייחסה אליהם.
"אנחנו קרובים," לפתע הבין סבֶטוֹזַר. "אני מרגיש את זה".
כן.
השביל פנה אל בין גבעות, עליהן אבנים משוננות, כאילו אצבעותיו של ענק המבקשות לפרוץ את הקרקע. האוויר הכביד על הנער, הרוח שקטה ואף שיערה ערמונית בראשו לא זעה ממגעה.
"אני מרגיש עצב…" אמר ונזכר בעיניי הנערה שבכפר. "הם בכו בגללך?" פנה אל האינדריק.
כן. ישנם אלה שיודעים כאשר האינדריק צועד בדרכו אל הכוכבים. הם מלווים אותנו במדורות ובענפי האשוחית.
"המסמלת את המעבר אל העולם הבא…" סבֶטוֹזַר סיים את המשפט. "איך לא שמתי לב לזה קודם?"
האינדריק נעצר והפנה ראשו אל הנער.
הגענו, קולו היה יציב, עמוק ואינסופי. השאר כאן. אין אתה רשאי להמשיך.
"ואם אלך אחריך, מה יקרה?"
מי יודע. האינדריק החזיר מבטו קדימה וסבֶטוֹזַר חש את ליבו מתכווץ מעוצמת הצער.
"השאר אתי, בבקשה," הוא הניח ידו על צווארו של האינדריק, נוגע בו בפעם הראשונה. אצבעותיו עקצצו וגל עדין זרם מהן ואל גופו של הנער, כאילו משב רוח ששלח גלים בשיבולי החיטה בשדה.
תודה לך. האינדריק חזר לצעוד, מתנתק ממגעו.
"בבקשה, הישאר!" סבֶטוֹזַר מעד לפנים אך האינדריק המשיך להתרחק, משאיר את הנער לרעוד מעוצמת הכאב שקרע את ישותו.
סבֶטוֹזַר התרומם על רגליו הכושלות ועטף את חזו בידיו, מחפש רסיס נחמה אחרון, משהו שיזכיר את חום רעמתו של חד-הקרן, את הערסול העדין, אך רק הקור אחז בגופו הרועד. הנער עמד במקומו וצפה באינדריק מתקדם ונעלם בין הגבעות.
"אני לא יכול ככה," הוא חפן את התיק ורץ, מרגיש את התקווה הקלושה טובעת בביצת הייאוש הסמיך, אך אינה מוותרת על זכותה להתקיים. אולי עוד יספיק… אולי… רגלו דרכה בנוזל וסבֶטוֹזַר עצר באחת – לפניו השתרע אגם שצבעו ארגמן.
"האם זה… דם?" הוא הרים מבטו וראה את האינדריק שהתקדם לאורך גדת האגם. נדמה היה שעם כל צעד התאמץ יותר ויותר, כאילו כל שנות קיומו נערמו עליו בזו אחר זו, עד שנהפכו למשא כבד מנשוא. כשפרסותיו שקעו בנוזל האדום, דמעות התפרצו מעיניו של סבֶטוֹזַר – היצור הטהור ביותר שראה בחייו, יצור שנשמתו כאב וגופו אבק כוכבים ונשמות אבודות, הוריד ראשו והצמיד שפתיו אל פני האגם. רעמתו האוורירית שקעה אל הדם, כבדה ודביקה, ופרוותו הזוהרת התכסתה במעטה סמיך.
"לא!" זעק, אך קול אינו בקע מגרונו. "לא! תפסיק! עצור!…" דמעות התפרצו מעיניו ורגליו כשלו. סבֶטוֹזַר מעד והתיישב, אין בכוחותיו להתנגד עוד לאש שכילתה את נשמתו.
האינדריק שתה וסבֶטוֹזַר צפה, אינו מסוגל להתיק את מבטו. ליבו נשבר, ובין הסדקים לבלבו פרחים שחורים – פרחי הצער.
רשרוש קל חלף מעל ראשו ודמות אפלה ירדה מהשמיים במשק כנפיים אדירות. סבֶטוֹזַר הביט במוות – צורתה כשל סוס, קרניים מסולסלות לראשה ופרסותיה אדומות כפני האגם. המוות נעמדה לצד האינדריק ודמעות ארגמן טפטפו מלחייה, מתרסקות אל פני האגם.
היא בוכה דם, הבין סבֶטוֹזַר. גם היא כואבת את מותו…
חוסר אונים דביק אחז בכל גופו, שואב את כוחותיו, מרוקן את נשמתו. בעודו צופה, גופו של האינדריק החל להתפורר לאינספור כוכבים ורסיסי טל שהסתחררו מעלה, משתקפים באגם, כאילו היו התגלמותם של שמי הלילה. הם נעו במחול, עוד ועוד מהם עולים לאוויר, עד שחד-הקרן התמוסס ונעלם כלא היה. הרסיסים התעבו ושקעו על כנפיה של המוות, וזו המריאה, נושאת את נשמתו של האינדריק אל קצה העולם.
השמיים התבהרו. קרני השמש העולות האירו את סבֶטוֹזַר, אשר ישב על שפת האגם היבש. הרוח שיחקה בשערו הלבן ולצידו התפזר חופן תפוחים מיובשים ומעוותים.
סביבו חגו אורות האיגוֹשי, מקוננים בקולותיהם הדקים, ובעברו האחר של קרוֹברֶיקַה, גַמָיוּן ניקתה נוצותיה.
רק העלמה הלבנה נעלמה. נבואתה התגשמה – יצור שנועד לצעוד על האדמות לנצח איבד את אורו.
יצור שנכנע לפחד.
אינדריק שבחר למות.