ב"ה
בחירות
ידיה של אנדריאה רעדו בעת הגישה לכהן את התינוקת. פניה החיוורות והקפואות לא הסגירו במאומה את סערת הרגשות שלה למרות שהוסיפה לתמהיל הויטמינים היומי את הכמות הגבוהה ביותר של תמצית ההרגעה. הכהן מסלוט השלושים ושבעה היה כבר קשיש כבן מאה, אך עדיין ערך את הטקסים היומיים במקדש "ליבת האי".
אנדריאה בהתה בנצנוץ השמש שהשתקף באור המים ומעליה חגו נשרים, ממתינים לשאריות טרף מזדמנות. רומיליו, השותף הזכרי לתינוקת כחולת העין עמד ממרחק. אנדריאה הסירה את עיניה מן הכהן והביטה בפסל הפיראנה המוזהב. היא ירדה על ברכיה ומלמלה תפילה חרישית בעת שהכהן הניח את התינוקת בזהירות על הרפסודה הקטנה והמרופדת, כשהיא ישנה שינה עמוקה בהשפעת הסם. שלושים שניות צריכות לחלוף עד שמשהו התחיל לרחוש תחת המים, עת הדגים הקדושים הריחו את המנחה שהוגשה להם. שלושים שניות בהם נחרץ גורלו של הקורבן.
הרפסודה המעוטרת נדחפה ללב המים עם המוט המוזהב של הכהן שלא הפסיק למלמל את פסוקי הקודש שלו, ולקרוא לאלים. אנדריאה חשה רעד בברכיה, היא איננה מסוגלת לשאת עוד אובדן, למרות שזכתה להעניק לאלים קורבנות שזיכו אותה בהמון מזל בחיים ובת אחת בוגרת שנותרה בחיים – אורסולה.
אורסולה עמדה ממרחק מה מן המים, שיערה השחור גלש על גווה הארוך והנערי, עוקבת בדריכות אחר תנועותיו של הכהן. היא הייתה כמעט בת שמונה עשרה, חסונה ובעלת מבע עיניים עז ונוקב.
אמה הזהירה אותה תמיד שלא להתקרב למים. רק בשנה האחרונה הבינה אורסולה מדוע. אי אפשר היה לדעת אם ריח דמה דוחה את דגי הפיראנה, אשר הציפו את חופי האי. מעולם לא עברה את הטקס שהיה חלק מחוקי האי. כניסה למים היוותה עבורה סכנת חיים. כעת אחותה התינוקת עמדה בפני הכרעת גורלה לחיים או למוות כקורבן לאלים.
שלושים שניות חלפו. תנועת רחש קלה החלה מתחת לפני המים. דגי הפיראנה הקדושים החלו להסתחרר סביב הרפסודה הקטנה. דמה של התינוקת הזעירה לא הכיל את אנזימי הנוגדן והפיראנות נמשכו אל ריחה המתוק והחם. אנדריאה, אמה הכירה את הצלילים הללו. היא ידעה שזה נגמר. התינוקת שלה תוקרב לדגים הקדושים ולאלים. בתוך דקות מועטות לא יישאר ממנה כל זכר. באותו רגע נשמעה שאגה חזקה מפיה של בתה הגדולה אורסולה: "לאאאא"… אורסולה פרצה בריצה פראית, כמעט חייתית, דחפה את הכהן המבוגר וקפצה לתוך המים. עשרות דגי פיראנה טורפים הקיפה אותה. היא חשה כיצד הם נושכים בעומק בשרה ונלחמה בהם בכל הכוח, בעוד היא מנסה לאחוז ברפסודה, אשר הייתה כבר מחוררת מכל עבר והצליחה לייצב אותה שניה אחת לפני שהתינוקת הישנה נפלה למים. דם רב ניגר ממנה בעת שהצליחה לגרור את עצמה בכוח על אנושי אל שפת הימה ולמשות את אחותה מן הימה. הכהן ההמום הביט בה במבט מזועזע. זאת הייתה הפעם הראשונה מזה שנים רבות שמישהו העז לעשות מעשה כפירה שכזה.
אנדריאה, האם, בהתה במחזה בתדהמה, לפתע הכל התערפל סביבה והיא קרסה תחתיה והתמוטטה על רצפת המקדש.
הכהן לא התפלא כי בשרה של אורסולה ננגס על ידי הפיראנות. בתקופה בה נולדה אורסולה היו לו הוצאות רבות שקופת המקדש לא הצליחה לכסות ולכן נאלץ מיד פעם לקבל שלמונים מכמה משפחות אצולה. רוב הניצולות שהשאיר נטרפו בשלב כל שהוא בחייהן הקצרים, אך היה משהו מטריד במבטה של הנערה החסונה הזאת, עם המבט המתנשא. הוא נדהם ממעשה הגבורה המגוחך שלה, אך לא דאג יותר מידי. בתוך זמן קצר היא עשויה לדמם למוות, אין לה לאן להתרחק.
אורסולה לא חיכתה רגע אחד. היא דימתה לשמוע את קולות רחפני המשטר מעל ראשה בעת שרצה עם התינוקת בידיה, בשארית כוחותיה אל תוך מעבה היער הסבוך עד שלא הייתה מסוגלת להמשיך. היא קרסה תחתיה וחשה כאב עז ברגלה, דם קלח ממנה והיא ידעה כי נותרו לה אך שעות ספורות לחיות. היא הביטה בתינוקת הזעירה שעדיין ישנה ודמעות כיסו את עיניה וגלשו על פניה הזעירות והיפות.
"את חייבת לשרוד" לחשה לה , "את תשרדי ותילחמי ברשע הזה", אמרה למרות שבעצמה לא האמינה שזה מציאותי. שתיהן היו חבויות בין עלי עץ הבוניקיה הגדול, אשר כמו חבק אותן והסתיר אותן מפני כל. אורסולה ידעה כי לא רחוק הזמן שיתגלו, אך לא התחרטה לרגע אחד על הבחירה שלה. אולי המעשה הזה יעורר גל של מחאה, חשבה. היא ניסתה למצוץ מעט לחלוחית של טל מעלי העץ הנדיבים וחשה הולכת ושוקעת אל תוך ענן. מבעד למסך המתערפל ראתה את עיניה של התינוקת נפקחות והיא החלה ליבב, אולם קולה הלך והתרחק בעת שקעה אורסולה אל תוך חושך תהומי.
אנדריאה פקחה את עיניה והביטה בתכול השמיים. מספר שניות חלפו עד שנזכרה היכן היא נמצאת.
"הבנות" נזעקה.
רומיליו ניצב מעליה מתלחש עם הכהן. מעמדו כעת לא היה ברור לאחר שהטקס לא הושלם.
"איפה הבנות שלי?", פרצה אנדריאה אל תוך שיחתם המהוסה, מביטה בהם בעיניים קרועות מבהלה ואז היא נזכרה… היא הביטה אל המים שהיו תכולים וצלולים ובאותה שניה הבינה כי עדיף שלא תשאל עליהן. אולי באיזה אופן בלתי מובן האלים חסו על חיי שתיהן.
"הבת שלך כופרת", נזף בה הכהן. היא ידעה כי הכהן לא יוכל להסגיר אותן, משום שאז יתגלה חלקו בתרמית בעת שיתף פעולה עם העברת הטקס של אורסולה מבלי להכניס אותה אל הימה.
מסלוט הביט אל תוך עיניה של אנדריאה ושתק למשך מספר רגעים.
"התינוקת הוקרבה ואורסולה טבעה, זה כל מה שקרה כאן", קבע בקולו המעט סדוק, אך נחרץ. עיניו הקטנות והאפלות נצצו מתוך מסגרת פניו הקמוטות. הוא הביט בהם למשך מספר שניות וההורים הנהנו בראש מורכן. דמעות גלשו במורד לחייה של אנדריאה בעת הסירה את תכשיטיה בזה אחר זה ומסרה אותם לכהן בשתיקה. מסלוט בחן כל פריט בקפידה: עגילים מאבני לופז, צמידי פנינת הבוהק, טבעת מימנים זוהרת ואחרונה חביבה – מחרוזת משולבת בעצמות פיראנות קדושות, שעלתה לה הון רב. מסלוט שלשל לכיסו את התכשיטים. הוא נראה מרוצה אך עדיין צל צילה של עננה ריחפה על פניו.
אורסולה פקחה את עיניה. כאב עז פלח את ראשה וכמו זרם אל כל חלקי גופה. סביבה נשמעו קולות של בני אדם וריח מעופש של טחב. היא מצאה את עצמה בתוך חלל מואר בנרות שהוצמדו לקירותיו המעוגלים.
"היפיפיה הנרדמת התעוררה" שמעה קול צוהל ופנים נעימות של בחורה צעירה צצו לפתע מעל ראשה, בעלת פנים עגולות ועיניים ספוגיות.
"איפה אני?", שאלה אורסולה "אני מתה?"
"לא היית רחוקה מזה", ענה לה בחור צעיר שהתקרב אליה מפינת החדר. עיניו הגדולות בהקו באור הנרות, וזיפי זקן עיטרו את פניו בחוסר צורה, שיערו היה סתור והזדקר לכל עבר.
"שמי מורדילו וזאת מרין מצאנו אתכן תחת העץ לפני שבועיים והבאנו אתכן למנהרת המסתור של המחתרת.", הוסיף.
"חשבתי שאלו רק שמועות".
"שמועות אמתיות לגמרי, כמו רוב השמועות", ענה הבחור בקריצה.
"אני מפחדת לשאול אתכם מה עלה בגורל אחותי התינוקת".
"טסה בסדר גמור", אמרה הצעירה, "היינו צריכים לתת לה איזה שם בינתיים אני מקווה שזה בסדר…", הוסיפה במבוכה.
"אני חושבת שהשם ממש מתאים לה", אמרה אורסולה, כשדמעות מציפות לפתע את עיניה .
"לא האמנתי שנצליח לשרוד, אתם הצלתם אותנו…זה ממש נס", רעד קולה
היא ניסתה להתרומם, אך כל גופה כאב.
"בזהירות", אמר הבחור ושניהם תחבו כריות תחתיה וסייעו לה להתיישב מעט.
"הרגל", גנחה. היא חשה גל בלתי נסבל של כאב.
"אני חושב שזה הזמן להגיד לה", לחש מורדילו למורין.
"היכן אחותי?", שאלה אורסולה.
הבחורה האירה לכוון פינת החדר. "היא שם ישנה כמו מלאך בתוך הקופסה".
"אני לא יודעת איך להודות לכם", שפתיה רעדו מעט והיא השתדלה שלא לפרוץ בבכי.
"לפני שאת מודה לנו ישנם כמה דברים שאת צריכה לדעת, אם את חזקה מספיק נסביר לך את הכל"
"אני רוצה לשמוע", אמרה אורסולה וקולה עטה את הנימה האמיצה הטבעית שלה.
הבחור הסיר בזהירות את השמיכה מעל רגליה של אורסולה ולא אמר דבר. רגלה הימנית הייתה קשורה לתוך סד מעץ ששימש כקיבוע ובצד השני מתחת לברך חצי רגל הייתה חסרה. אורסולה הביטה ברגלה בבעתה, לרגע נעתקה נשימתה ולא הצליחה לדבר.
"הפיראנות הצליחו לאכול לך חצי רגל. הרופא היחיד שעוזר לנו כאן היה צריך לקטוע את הרגל כדי להציל את חייך. אני ממש מצטער…"
אורסולה הביטה בתדהמה ברגלה.
"אבל אני מרגישה כאב עצום, זה לא יכול להיות".
"ככה זה בהתחלה….", ענתה הבחורה, "ייקח לך זמן להתרגל, יש לך מזל שנשארת בחיים".
" אז נשארתי בחיים בתוך מנהרה, בלי רגל, ממש יופי של מזל…".
"תוכלי להשיג שתל מלאכותי באי, אך הסיכון לא שווה את זה. ננסה לאלתר לך משהו עם המדפסות שיש לנו כאן. תצטרכי להשלים עם המצב."
אורסולה השתתקה. לרגע רק רצתה להישאר לבד עם עצמה. מחשבותיה נדדו אל אימה וכל מה שרצתה לעשות הוא לעצום את עיניה ולישון, אולי כל זה רק חלום רע ממנו היא צריכה להתעורר.
טסה התעוררה והחלה לבכות. מרין הרימה אותה וערסלה אותה בידיה בדרך אל מיטתה של אורסולה. היא הניחה אותה בחיקה של אחותה הגדולה. התינוקת פקחה זוג עיניים והביטה אל תוך עיניה. אורסולה חיבקה אותה וליטפה רכות את לחיה הרכה. שוב צצו דמעות סוררות בזוויות עיניה.
"אנחנו נהיה בסדר" לחשה לה
"אני אשמור עלייך".
כעת חשה מעט מעודדת.
"שרדנו למרות הכל, אסור לנו להישבר", אמרה.
במשך זמן שהותה בחלל המערה המפוצל גילתה כי אנשי המחתרת היו עסוקים יום ולילה בחתירה תחת השלטון המושחת, בניסיון להשתלט על תשתיות רשת מרכזיות. הפליא אותה עד כמה הכל מתנהל ביעילות למרות שכל הציוד שהיה ברשותם היה מיושן, כאילו נוצר אי שם במאה העשרים ואחת. רחש העשייה הלהיב אותה, אולם היא הייתה עסוקה בשיקום יכולת התנועה שלה, חיזוק הידיים ובלימוד כיצד להיות עצמאית. זה היה כמעט כמו ללמוד הכל מחדש. התותבות שניסו להדפיס לה היו בלתי יעילות לשימוש. אורסולה נלחמה בעצמה ובכל פעם שנחלשה התבוננה באחותה הקטנה שהתחילה בינתיים לזלול מזון מרוסק ולזחול בין חדרי המבוך התת קרקעי, משעשעת את כולם.
בשבוע האחרון הרבתה להביט בה לאחר שבדקה את כל האפשרויות שלה והגיעה למסקנה כי הדרך הנכונה ביותר עבורה היא לקחת סיכון ולצאת החוצה כדי להשיג לעצמה שתל מלאכותי. היא לא הייתה מסוגלת להישאר זמן נוסף מתחת לפני האדמה מבלי לעשות דבר. אם נותרה בחיים הרי זה רק עבור הרגע הזה – להיות שותפה פעילה של המחתרת. לשם כך ידעה, תצטרך להגיע אל ביתה של אימה.
אנדריאה כרעה מול פסל זהב וירטואלי של פיראנה. היא הדליקה 12 נרות וירטואליים באתר המקדש הרב ממדי, מתבוננת במי ליבת האי המבצבצים ממרכזו. למרות שפקפקה בכשירותם של משרתי האל, כילדה שגדלה על אמנותה מינקות, שמרה על אדיקותה בקנאות.
אביה היה אחד מהאנשים המקורבים לחצר הקודש. היא נאחזה בזה לאחר התמוטטות העצבים שחטפה לפני שנים רבות לאחר שבעלה הראשון נעלם כלא היה ביום מן הימים. הטיפול שקיבלה בבית החולים הממשלתי גרם לה לסוג של אדישות לא מובנת. לעתים חשדה כי הרופא שלה מהתל בה בתמהיל הויטמינים הקבוע שלה, רק כדי שתשתוק ולא תשאל שאלות מיותרות, והיא למדה לא לשאול.
מאז האירוע במקדש חשה חלשה כל כך ולא הצליחה לעצום עין בדאגתה לבנותיה. שאלות ללא מענה עינו אותה ביום ובלילה והיא לא מצאה מנוח לנפשה. תחת עיניה התהוו סהרונים שחורים ומבטה היה חלול ומזוגג. היא התמידה בכל יום בטקס תפילה אחד לפחות, הדבר היחיד שמעט הרגיע אותה.
לפתע נדמה היה לה שהיא שומעת רחש מוזר מחוץ לחדרה. היא ניסתה להיזכר אם ארעה איזו תקלה בתוכנת ההפעלה של מערכת השליטה הביתית שלה, תוך רפרוף וירטואלי בנייד הצף ולא מצאה שום דבר חריג.
באותו רגע נשמע רחש בדלת. אנדריאה נדרכה ופחד גדול השתלט עליה. לאחרונה פורסמו הודעות אדומות על פורץ וירטואלי למערכת הבית מהסוג שלה, אשר מחדירים אל הבית תוכנות מעקב.
היא חשה אינסטינקט להתחבא, אך לא היה לה היכן. עיצוב החדר היה מינימליסטי, ארבעה מסכי פעולה, ספה תלויה, מיטה נשלפת, מנורות סלילים דקורטיביות וכרית אורטופדית אחת לתפילה.
היא עמדה מבוהלת עד אימה כשדלת החדר הוסטה כאילו מעצמה ומולה ניצבה דמות של נערה מרושלת, נשענת על קביים וחסרת רגל. אנדריאה עצרה את נשימתה והרגישה כעומדת להתעלף.
"אמא…" רעד קולה של אורסולה
אנדריאה פסעה אליה ברגליים כושלות. הן התחבקו ורעדו מבכי זו בזרועותיה של זו במשך דקות ארוכות.
"אורסולה… לא האמנתי שאזכה לראות אותך…הרגל שלך….", נרעדה אנדריאה.
"הדגים אכלו אותה.", ענתה אורסולה לאמה, כשקולה נשמע דק ושברירי לרגע.
"ובכל זאת נשארת בחיים… ואחותך?…" שאלה אנדריאה, עיניה פעורות בחרדה.
"אין לי זמן אמא, שתינו במחתרת, אנחנו בסדר, אך אני זקוקה לעזרתך, אני צריכה להשיג שתל איכותי לרגל ממומחה…".
"רגע, תני לי לראות אותך, להרגיש אותך קצת, אני רוצה לשמוע על התינוקת, מה קרה לכן? ספרי לי..", התחננה אנדריאה.
"כל דקה כאן החיים שלי בסכנה, אני חייבת לצאת מכאן בתוך כמה דקות, כל מה שאני צריכה ממך זה גישה לחשבון הפרטי שלך כדי לבצע משם העברה למכון בצורה דיסקרטית, זה הכל."
לרגע התקשחה אנדריאה, מבטה נעשה קר ומרוחק.
"אני רוצה את התינוקת שלי לפני כן ואני רוצה לדעת אם אהיה מוגנת, שלא אמצא את עצמי מחר תחת חקירה ממשלתית. כבר איבדתי בעל אחד, איבדתי ילדים ואת שתי הבנות שלי. אני לא מסוגלת לאבד יותר שום דבר…" פניה התעוותו והיא החלה לבכות.
"אמא, עוד שלוש דקות בדיוק מערכת המעקב האוטומטי סביב הרשת של הבית תתחדש, אני לא יכולה להסביר יותר ולא להבטיח כלום. טסה לא יכולה לבוא לכאן כרגע זה, מסוכן בשבילה. איך תסבירי שיש לך פתאום תינוקת. את תצטרכי לסמוך על הבת הגדולה שלך. אני איבדתי את הרגל שלי למענה."
אנדריאה נראתה מבולבלת ובחוסר שליטה מוחלט. לרגע עלה חשדה של אורסולה כי היא נשלטת מנטלית באופן חיצוני ואין לה עם מי לדבר..
"את פשוט עבד של השלטון הזה…", התפרצה אורסולה על אימה, "עם כל טכנולוגיות הכי מתקדמות אתם בשעבוד מוחלט לאמונות אלילים מטורפות. אני כבר לא יודעת מי את, איך את מסוגלת להשתחוות לפסל של דג טורף, לתת לכהן להשליך את הילדים שלך קורבן לפיראנות…הרסו לך את המוח…".
"תפסיקי" זעקה אנדריאה, "גידלתי כופרת, תחזירי לי את התינוקת שלי…".
לשנייה אחת הביטה אורסולה באמה, צופה במבטה המזוגג והמוטרף, וחשה טלטלה איומה של אכזבה מרה וכאב פולח. היא החלה לסגת לאחור ומיד התעשתה ומיהרה לצאת מהחדר, כשדמעות רותחות ממלאות את עיניה, ממהרת להמלט אל חלל נטול רשת זמנית.
לא אתן לאחותי לגדול תחת השלטון הזה, חשבה לעצמה, ולא משנה מה המחיר שיהיה עליי לשלם..